פגישות מחזור הן דבר מוזר למדי. קודם כל, לא כולם מגיעים בכלל. מגיע מי ששנות בית הספר היו שנים טובות עבורו ויש לו נוסטלגיה חיובית, ומי שיש לו תעודות מההווה שלו ויכול לנפנף בהצלחה מבחינת עיסוק או משפחה, ועדיף בשניהם גם יחד. יותר נכון אולי לומר שמי שמרגיש כישלון בחייו - אם בגלל רווקות או גירושין ואם בגלל מקצוע פחות אטרקטיבי או חלילה מובטל - ידיר רגליו מכינוסי מחזור למיניהם. הוא לא צריך שהחנון של השכבה יזרה לו מלח על הפצעים. ומי שכן מגיע מקבל לפעמים חוויה מוזרה שבה אנשים בוגרים במיטב שנותיהם חוזרים לדינמיקה ולסיטואציות של המתבגרים בני הטיפש עשרה שהם היו. זה לא משנה אם אתה עו"ד מכובד בן חמישים או אם את חברת מועצת העיר פופולרית בת שלושים וחמש, פגישת המחזור תהפוך אותכם לבני שבע עשרה. ואם פגישות מחזור הן קרינג', הרי שמסיבות טרום חתונה, כלומר מסיבות רווקים או רווקות, הם הקרינג' המוחלט. מגיעים אנשים שאין להם שום דבר במשותף מלבד הכלה, אני מתמקדת בחלק הנשי כי בו הקרינג'יות עולה, והן צריכות למצוא דרך להנות זו מחברתה של זו בלי לרצות להתאבד או לרצוח מישהו, ושיהיה בהצלחה.

אז מסיבת רווקות שהיא גם סוג של פגישת מחזור, זה הסטינג של הספר הזה. נורה, כותבת מותחנים לונדונית בת עשרים ושש מקבלת הזמנה למסיבת הרווקות של קלייר. במקום לזרוק את המייל המזמין לסל המיחזור היא סוחבת איתה חברה ושתיהן נוסעות יחד למסיבה ביער מבודד, בבית זכוכית מוזר, עם עוד מספר קטן של משתתפים, כל אחד מוזר מקודמו. ולא תגידו שנורה חברה של קלייר. למעשה ממש לא. או שיש לה נוסטלגיה לחברותן בתיכון, גם זה ממש לא. למעשה נורה עזבה את התיכון באמצע ולא שמרה על קשרים. אז למה כן? התשובה היא שנורה היא סופרת, וסופרים צריכים תמיד "חומרים" לכתוב עליהם.

יומיים מאוחר יותר נורה מתעוררת בבית חולים לאחר חבלת ראש, ויש לה משמר על החדר והאשמה ברצח. רק שעם חבלת ראש קצת קשה לזכור דברים וכך העלילה נעה הלוך ושוב מנורה המאושפזת ומנסה לברר מה בדיוק קרה, ובין התיאור של מסיבת הרווקות הנוראית שאירגנו לקלייר במקום איום ולא מתאים, וכתבו על זה כבר לפני. מעל לכל זה ספר מוזר. בלשית מטעם עצמה שהיא לא סתם סקרנית וחטטנית או נקלעה לסיטואציה או נמצאת שם מטעם השלטונות, אלא כזאת שמנסה לבדוק האם היא אשמה ובמה, ומעל לכל למה. העלילה, מהחל ועד כלה, לא סבירה אפילו אם מביאים בחשבון שכל סוגת הבלשים-מטעם-עצמם היא לא סבירה בהגדרה.

#
בספרי מתח נהוג להציג תחילה את "סביבת העבודה": הרקע, הכללים והתנאים לפיהם יפעל הסיפור מוצגים לפני הקורא – לפעמים עם האירוע הנפשע, לפעמים בלעדיו. סופרים טובים מצליחים לבנות סביבה ותנאים שהקורא לא ימצא את עצמו מנוכר לסביבת הסיפור ולא ירגיש שמזלזלים באינטליגנצייה שלו.

סופרים טובים יצליחו לספר סיפור מקורי על רקע אמין. כך שאפשר להרכיב מין "חלון ג'והארי" בין הרקע (על הרצף בין אמין למופרך) לבין הסיפור (על הרצף בין מקורי לבנלי) ולבחון באמצעותו – ואף להעריך ולצפות - את רמת ההנאה מהספר.

מסיבת רווקות מתארגנת בבית נידח, הנמצא בלב יער מרוחק. שתי העובדות האלה כבר הופכו את הרקע לטעון בחינה. "מסיבת רווקות" שנועדה, כביכול, לחגוג את חוסר ההתחייבות לפני המפץ הגדול, זקוקה לרעש, קהל, הרגשה קלה של חטא, אלכוהול, ריקודים ועשן, לא? במקום כל אלה מוזמנים כמה צעירות וצעיר, למסיבת פיג'מות חנונית במקום מבודד, שם הם יספרו אחד לשני סיפורים על עבר הזוג, ישירו שירי-מדורה (סתם, זה לא בסיפור) ויתחרו ביריות לצלחות חרס? נו באמת.

יש בסיפור "נגיעות" של אימה (לא מפחידה במיוחד). יש בו תיאורי חברות הדומים למה שקורה בחטיבת הביניים. יש בו רובה שמופיע במערכה הראשונה ויורה במערכה השנייה, לב שבור, אובדן זיכרון, נעלי ריצה וכפכפים, דם ופציעות, גיבורה שהיא סופרת מתח שאינה מצליחה לפצח בזמן את התעלומה בה היא מככבת. זוגות חד-מיניים וגם אהבה סטרייטית.

לא קשה לנחש מה התעלומה ומי הפושע. כתוב בסדר, לפעמים מעניין. הרקע יותר קרוב למופרך מאשר לאמין, והסיפור יותר קרוב לבנלי מאשר למקורי. תעשו את החשבון לבד.

נורה שואו סופרת נוירוטית מתבודדת מקבלת הזמנה למסיבת רווקות עשר שנים לאחר שנטשה לפתע את הלימודים, חברות וכל מה שהכירה ולא הביטה מאז לאחור.
מסיבת הרווקות של החברה הכי טובה שלה דאז קלייר. מארגנת המסיבה חברתה הטובה דהיום מספרת כי היא תתתרחש בבקתת זכוכית באמצע היער.

נורה, שאז נקראה לי או בשמה המלא ליאונורה בליווי חברה נוספת מסכימה להשתתף ואז הכל הולך ומדרדר, מה שניקרא מסיבת רווקות מהגהנום.

נורה מתעוררת בבית חולים, פצועה חבולה ושוטרים שומרים על פתח חדרה. כהיא סובלת מאיבוד זכרון מנסה לאט לאט לשחזר את מה שעבר על החבורה הקטנה במהלך אותו סוף שבוע.

כבר כשהגיע נורה לבקתה הרגישה מוזר, אין קליטה בנייד, קולות, טביעות נעל ומעל הכל רובה צייד שתלוי מעל הראש, צללי העצים חודרים אל תוך בית הזכוכית, שושבינה ניירוטית ומה לא.

כל מה שיכול היה להשתבש, השתבש, סודות מהעבר צפים ועולים, ההבנה כי החתן המיועד היה החבר של נורה בנעוריה משנה את כל התמונה.
וברור יש גם רצח, מי מת? מה עולה בסופה של מסיבת הרווקות האומללה? ומה זכרה נורה בסופו של דבר.
כל זאת ועוד בספר שמתחיל קצת ככה ככה אבל הולך ומשתפר לקראת סופו.

תהנו.

בגיל 26 נורה שואו היא סופרת מתח מצליחה שחיה בלונדון. יום אחד היא מקבלת הזמנה להשתתף במסיבת הרווקות של קלייר, חברתה הטובה ביותר לשעבר, לאחר 10 שנים שלא ראתה אותה. למה, אחרי עשור, קלייר הזמינה פתאום את נורה להשתתף בסופשבוע הרווקות שלה? נורה מאשרת הגעה ומוצאת את עצמה בבית מבודד באזור הכפרי האנגלי.
מלבד הדמויות האנושיות בספר יש שתי דמויות מפתח ולהן חלק מכריע בעלילה:
היער בו נמצא הבית, המדהים כל כך ביופיו ביום, הופך ריק ומאיים כשהשמש שוקעת. אין קליטה סלולרית, ואין שכנים.
בית זכוכית מודרני שנמצא עמוק ביער, מואר באור בהיר בתוך יער עמוק, כהה, שקט. מנקודת ראותו של כל מי שנמצא ביער, נראה שמי שבתוכו הוא שחקן על במה.
אני אוהבת מותחנים פסיכולגים שמשלבים עבר מעניין של הגיבור/ה יחד עם ההווה, והסופרת לאט לאט חושפת את העבר הזה, ואת היחסים בין הדמויות.
זוכרים את הימים שישבנו ליד המדורה וסיפרנו סיפורי אימה? זה מה שהזכיר לי הספר. מומלץ לקרוא, במיוחד לבד, בלילה חורפי קר וחשוך.

קיבלתי המלצה חמה על הספר בתור חובבת הז'אנר.
לצערי לא נפלתי מהספר.
ההתחלה משעממת וכתובה לא ממש טוב לטעמי, הסופרת משמיטה פרטים
וכותבת כאילו אנחנו חלק מהסיפור וכבר יודעים פרטים מסביב.
רק לקראת סוף הספר, ואני מדברת ממש על העמודים האחרונים, נכנסתי
למוד קריאה ולהתעניין ובגלל זה נתתי לו שלושה כוכבים.
מומלץ לחובבים קריאה קלילה יותר.