“תמיד כמהתי לכתוב ספר ביוגרפי על חייה של אימי מכיוון שאני חושבת שהיא ראויה לכך, ראויה לכך שקולה יישמע, קול האדם הקטן שמאורעות גדולים נחתו עליו. ספרים כמו טירת הזכוכית, המספרים סיפור חיים קודר ובלתי יאומן, לכאורה, מאשרים זאת. למרות שקראתי אותו לפני מספר שנים, רשמיו המזעזעים עודם מהדהדים בתוכי. רישומים של משפחה לא מתפקדת, שהילדים נאלצים להתבגר טרם זמנם ולחוות חוויות קשות אינספור. מדוע? מדוע לעולל זאת לילדים זכים ורכים בשנים? בעודי נזכרת בספר, ידי מתהדקת לאגרוף. אב אלכוהוליסט. משפחה לא מתפקדת. המילים ממשיכות לחתוך בבשרי, הדמעות מציפות את העיניים והגרון חנוק. אני מנגבת בכדי שבני המשפחה האחרים לא יראו זאת ויתחילו בהמטרתן של שאלות חטטניות, טורדניות. כל רצוני שלא ירגישו בדבר ולא אצערם בצערי במקום לשמחם בשמחתי. אולי לחלקכם סיפור כזה הוא סיפור בדיוני, קוראים, מזדעזעים ושוכחים, ממשיכים בשגרת יומכם, נאנחים בהקלה שאתם חיים חיים שלווים ורגועים, אך לא עבורי. אימי היקרה, הנפש היקרה לי מכול, עמוד הטווח של הבית, גזע העץ האיתן שענפיו פורצים כאפיקי נחל שוצפים, גדלה במשפחה לא מתפקדת. סביר להניח שהרשויות היו מתערבות, אילו היה הדבר מתרחש כיום, והילדים היו נלקחים. בלי הנד עפעף אך התקופה ההיא, שנות ה-70 של המאה הקודמת, המצב היה אחר, המודעות הייתה אחרת. למה אני מתכוונת משפחה לא מתפקדת? ענייה, עוני שאילץ את סבתי להיעדר שעות רבות מן הבית מכיוון שהיא הייתה המפרנסת היחידה. כל הדאגות הכספיות הושלכו על ראשה. לא היה לה רגע דל בחייה האומללים וידועי הסבל והצרות. אב לא מתפקד, נעדר ימים רבים מן הבית, וכאשר הוא שב ממסע נדודיו, יותר נזק מתועלת הוא עושה. כשאתה מכור לטיפה המרה, קשה מאוד לנהל בית לתפארת, השימוש בידיים, אלימות תמידית ואירוח חברים שיכורים בכל ערב, מעשנים, שותים עד הלילהף נהפך לטבע שני. ואמא שלי, כשמגיעה הביתה, בהיותה בת 15, נאלצת להתמודד עם גברים מבוגרים ממנה, לסלק אותם מן הסלון, גברים שברגע של שיכרות עלולים לעולל לה דברים. והמחשבה שזינקה במוחי כשהיא סיפרה לי את כל זה, איך לעזאזל היא לא פחדה? ואיך לעזאזל היא לא ניסתה להתאבד בכל פעם שהיא ידעה שהיא צריכה להגיע לבית כזה, שהאימא מצויה שעות רבות בעבודה, והאב נעדר מן הבית, והיא צריכה לדאוג לכול כי היא האחות הבכורה, להיות מעין אמא קטנה? וברגע של שיכרות ושל עירפול חושים, מים מתחלפים בשמן מנועים, ואמא רצה עם אחיה הקטן לשכנה במקום לבית חולים, מנסה לא לדאוג, להיות בוגרת, בוגרת מכפי גילה כי אם לא היא, מי יעמיד את המשפחה הקורסת הזאת ממילא על הרגליים? מי יילחם בשיניו בכדי לאחות את השברים ולהרכיב את התצרף שחלקיו התרוממו להם ברוח ועפו לכל קצוות תבל? אינספור פעמים התלוננתי על זוטות. אינספור. ותמיד אימי אמרה לי את הדבר הבא, כדרך קבע, דרך חיים היצוקה בגופי וזורמת בדמי: תגידי תודה שלא עברת את מה שעברתי. אני משתדלת יום-יום לעשות הכול כדי שלא תעברי את מה שעברתי אז. דווקא ברגע כזה, כשאני נזכרת מה שנאלצה לעבור, מגיל ינקות ממש, הדמעות מתחילות לרדת ואני שונאת את עצמי. אני שונאת את עצמי שלפעמים אני אגואיסטית, שאני כפוית טובה, שלמרות שאנחנו לא עשירים, לא נאלצתי לעבור את מה שעברה, שיש לי חיים נעימים בסך הכול ושהיא ואבא עובדים כמו חמורים כדי לפרנס אותנו, ושאני יכולה ללמוד, ולבנות לעצמי עתיד, ולהתחתן, מה שהיא לא יכלה כי היו לה דאגות מרובות מאוד, אנשים רבים לדאוג להם. את כל הכסף שהיא חסכה היא נתנה לבני משפחתה, עזרה לסבתה, לאח שלה, לדוד שלה, ואני לא צריכה לעשות זאת, אני לא צריכה לעבוד קשה על מנת לתת את כל הכסף למשפחתי המורחבת, אם ישנה אפשרות, למרות הקושי הכלכלי שדוחק בנו מעת לעת, אני יכולה לחסוך את חלקו. לראות את האחרים לפני עצמך, לראות את אחיך ואימך לפני עצמך. והעובדה החשובה: אבי אדם נורמטיבי יחסית. גם לו יש קשיים אומנם וחיי עימו לא היו מרגליות ושושנים אך הן כאין וכאפס לעומת מה שאימי עברה. היה קושי גדול אומנם להתוודע למשבר הגדול שפקד את משפחתי והעובדה שאבי זמן מה לא חי בבית אך צלחנו אותו. הצלקות המטאפוריות מעטרות את גופי אך אני חשה שהתחזקתי מן המשבר. נעשתי אדם אחר. אישה אחרת. זו הסיבה מדוע הקריאה בספר זה ערערה אותי. היא הזכירה לי את אשר אמא נאלצה לעבור, ובדומה לג'אנט, היא לא וויתרה, היא לא ינקה דפוס התנהגות דומה, אלא להפך, צמחה מתוך ההרס ונשבעה בתוך תוכה שאת ילדיה שלה לא תגדל באותו אופן, היא לא תזניח אותם ותגדל באהבה רבה, אהבה שלא הוענקה לה אישית. היא הצליחה בכך. את הספר עצמו קראתי לפני זמן רב אך נימתו הרגישה, המרגשת והנוקבת נצורה בליבי גם שנים אחרי. לאחר שהתבגרה והתחתנה, חייה של אימי לא נעשו מתוקים כדבש, אף הם, חייה החדשים, היו רצופים טלטלות. גם בהם העוני והחולי דפקו על דלתותיה, ממתינים בסבלנות אין קיץ להתפרצות המיוחלת, בה יוכלו לכופף אותה מטה מטה אך היא נלחמה, היא נלחמה בשיניים בכדי ליצור למשפחתה החדשה עתיד טוב, חיים שלה לא היו מכיוון שנולדה למציאות קשה. למרות כל הקשיים והאובדן שהיא נתקלה בו שנים אחר כך, היא לא וויתרה. כאשר אני קוראת ספר שכזה, שמתאר משפחה לא מתפקדת, אסונות שפוקדים את האדם, אני נזכרת בקושי שהיא עברה. בכל טריקות הדלת שהיא נתקלה בהן, ובאופטימיות הנצחית שלה. במימרה הקבועה: יהיה בסדר. לא להתייאש. ספר כזה גורם להשתדל לגייס את כל הכוחות הנפשיים האצורים בי ולייחל להצלחה. בסופו של דבר מה אימי רוצה? שאצליח. שתדע שכל הקרבותיה ומלחמותיה האינסופיות היו לא לשווא. למרות הצלחותיה הכבירות בתחום הקריירה, היא החליטה להניח הכול בצד ולהתרכז בגידול משפחתה האהובה. טירת הזכוכית, חיים קטנים, וזרח הלילה, ספרים אהודים מאוד, המתארים מעין איוב מודרני שלא שפר עליו מזלו, שדרכו הסלולה רצופת סלעים, לא אבנים, סלעים ענקיים שמקשים את ההליכה, הוא המציאות. כולי תקווה, ואני בדרכי לשם, מפלסת את דרכי אט אט אך בבטחה, שביום מן הימים היא, אימי שניפצה את כל הסלעים בחייה וממשיכה לנתץ ולנפץ גם כיום, האם שליגלגו על משפחתה, משפחה עם הורים בעלי מוגבלות, תספוק ידיה בגאווה, וכך כל קרוביי, אלה החיים ואלה המתים יווכחו שהגעתי למשהו בחיים. להישג גדול. שהשמעתי את קולי ותרמתי את תרומתי למפעל העצום הזה שקרוי חיים. מפעל גדוש כל טוב אך גם כל רע וידעתי לנתב לעצמי נתיבים ולסלול לעצמי דרכים. להיות אדם בעולם הזה ולהניח את כף רגלי בבטחה. לראות את בני משפחתי כמודל והשראה. כיצד החיים מערימים קשיים ואתה מחליק את דרכך בין הקשיים הנופלים להם ממרומים. להנציח את אלה שאינם. אלה שחייהם נגדעו באיבם. ולזכור את החיים, להעניק להם משמעות נוספת. איני מרבה לפרט על חיי הפרטיים אך לעיתים ישנם ספרים או מצבים שהם מחייבים זאת. ספרים כאלה, שמתארים אירועים כמעט בלתי אפשריים, וכיצד הדמויות שנסחפו בעל כורחם "להרפתקה", מצליחות להחלץ ולספר על עצמן ועל הקורות אותן. להמשיך להיות אופטימיות למרות התופת והרוע שעברו. ג'אנט היא אישה מדהימה והזכירה לי מאוד את אמא. היא שאבה כוחות ממקור לא ידוע, לא ידוע מאין הכוחות האלה להמשיך בחיים, לדבוק בהם בעיקשות. כשקוראים סיפור חיים כזה הצרות מתגמדות להן. מגחיכות את עצמן. אתה חושב לעצמך: על מה ולמה התרגשתי מעניין פעוט כל כך כשהאדם לצידי או בספר שזה עתה עיינתי בו עשה את הבלתי ייאומן? ספרים כאלה מכניסים אותך לפורפורציות. מעניקים לך צלם אנוש דווקא כשצלם האנוש אינו קיים או חבול מאוד והכול מקרטע. לפרוץ מתוך החשכה אל אור היום בתנאים שאינם תנאים היא ממלאת. למצוא את הכישרון החבוי בעת קשה היא מתת אל. לא עובר יום בלי שאני מאחלת לעצמי להיות חצי ממה שאימי ואחיה היו. שצלחו את החיים בגיל כה צעיר ועשו דברים גדולים שאנשים חולמים עליהם. אז חלקם מתו בגיל צעיר,בדמי ימיהם ממש, אבל הם חיו כל יום כאילו זה יומם האחרון. הגשימו את עצמם. נאבקו למען מטרתם ולמען משפחתם בתנאים לא תנאים. ולעניות דעתי, זו גבורה אמיתית, גבורה אמיתית שאני הקטנה רק מייחלת לה. גם אני הקטנה, כל רצוני לעשות את הבלתי אפשרי. לנסוק גבוה אל השמיים, ולדעת שהשמיים הם הגבול ואין דבר העומד בפני הרצון. גם לא מסכת ייסורים יומ-יומית אינה גזרת גורל. כל חומה היא חומת זכוכית שבהנף יד אפשרי לשבור.”

“סיפורה האוטוביוגרפי של הסופרת האמריקאית ג'אנט וולס, הסיפור הבלתי יאמן הזה מתחיל כשג'אנט נוסעת במונית למסיבה וכשהיא מציצה מבעד לחלון, היא רואה את אימה נוברת במכולת זבל גדולה ואז מסתבר שהוריה חיים כהומלסים ברחובות ניו יורק. הזיכרון הראשון של ג'אנט מתחיל בגיל שלוש כשהיא נעמדת על כיסא ומבשלת לעצמה נקניקיות, היא ידעה שאימה עסוקה בציורים שלה ולא תתפנה להכין ארוחה לילדיה, על כן אם הם רוצים לאכול, הם יאלצו לדאוג לעצמם... אם תהיתם איך הסתיים הבישול הזה, אז הוא הסתיים בכך שהחצאית שלה עלתה באש והיא אושפזה בבית חולים עם כוויות חמורות. הוריה, רקס ורוז מרי וולס, הורים משכילים שהתעקשו לחיות ולגדל את ארבעת ילדיהם בדרך ייחודית להם. האב רקס עבד בעבודות מזדמנות והאם עסקה באמנות רוב הזמן, למרות שהייתה מורה בהכשרתה, היא העדיפה לצייר ולכתוב שירים וסיפורים. האב היה מכור לאלכוהול ורוב הזמן המשפחה נדדה בדרכים. הם התגוררו בבתים ישנים ומטים לנפול וכשהנושים החלו לרדוף אחריהם, הם שוב ארזו את מיטלטליהם הדלים, נסעו למקום אחר והתחילו שוב הכול מחדש... לאב היה חלום לבנות למשפחתו טירה עשויה מזכוכית, היו לו תוכניות ושרטוטים שהוא הכין. הוא גם בנה מכונה שתוכל למצוא זהב. קשה לקרוא על הזנחת ארבעת ילדי המשפחה בידי הוריהם, על רעב, בגדים קרועים ובלויים, קור מתמיד, מגורים בבתים ללא מים זורמים וללא חשמל, אב אלכוהוליסט שיעשה הכול כדי להשיג בקבוק משקה ואם שלא יודעת מהי אחריות הורית ועם זאת הילדים יצאו חכמים באופן מיוחד. הסופרת ג'אנט שמספרת על חייה וחיי משפחתה, עושה זאת ללא ביקורת שיפוטית וללא כעס על הוריה, היא פשוט מספרת על מה שעברה. היא אפילו מרגישה חמלה על הוריה. מומלץ בחום.”

“קראתי את הספר הזה בפעם הראשונה לפני כמעט 20 שנים, כשהייתי בתיכון. לא הייתי אז הורה ולא ידעתי הרבה על החיים, ולכן גם חוויית הקריאה הייתה בטח אחרת. זכרתי את הספר מאוד לטובה, כספר מצוין. כיום, אני נשוי ואב לילדה קטנה, וחוויית הקריאה בספר הייתה קשה מאוד. זה ספר טוב, אולי אפילו טוב מאוד, ולכן הוא כל כך קשה. ההזנחה ההורית המתוארת בו, האגואיסטיות של ההורים, הדברים שהם מעבירים את ילדיהם בגלל תפיסת עולמם הקיצונית- כל אלה היו לי קשים. אבל כיום אני גם מבין שבדיוק בגלל התיאורים האלה, וגם בגלל תיאורי החיים בצל העוני, זהו ספר "חשוב", שהרבה אנשים צריכים לקרוא. זוהי לא יצירת מופת. בחלקים מסוימים הרגשתי שהספר קצת חוזר על עצמו ואפשר היה לקצר. אבל זו חוויית קריאה חזקה, לפעמים יפה, לפעמים מצחיקה, לפעמים מכמירת לב, הרבה פעמים מכעיסה. מה אפשר לבקש יותר מספר?”

“הספר הזה כל כך ריגש אותי, טילטל והצחיק והעציב... אבל בעיקר בעיקר גרם לי לחבק את הילדה שלי כל כך חזק ולהבטיח לה בכל ליבי שאדאג לה כל עוד נשמתי באפי. הספר הזה הוא סיפור חייה הבלתי ייאמן של ג'אנט וולס ושלושת אחיה. ממש כמו שכתוב על הכריכה האחורית, הוריה היו משכילים, אינטילגנטים, אבל החליטו לחיות את חייהם בדרכים ביחד עם ארבעת ילדיהם הקטנים. האם אני מסכימה עם דרך החיים הזו? ממש לא. אבל חייבים לציין שגם הם, בדרכם, האמינו בלב שלם שהם נותנים לילדים שלהם את הטוב ביותר ומכינים אותם לחיים הבוגרים בצורה הטובה ביותר. הספר כתוב מצויין! שפה קולחת וכתיבה נעימה. הסופרת כותבת על הוריה ומשפחתה ביד חומלת למרות הכל. היא מתארת את זכרונות ילדותה וכשאני קראתי אותם בתור אישה מבוגרת, בתור אמא, הרגשתי את הלב שלי מתכווץ בכל פעם מחדש. היו הרבה פעמים שהייתי חייבת לעצור כי תוך כדי קריאה נזכרתי שמדובר בסיפור חיים אמיתי לגמרי: היא מתארת סיטואציות מסויימות בעיניה של ילדה, ואני שקוראת אותם כמבוגרת רק רציתי לצעוק ולטלטל את ההורים, את מערכת הרווחה ואת כל העולם בשביל הילדים האילו. סיפור ההתבגרות וההשרדות של ילדי משפחת וולס הוא לא פחות ממדהים. ההחלטה שלהם והמעבר והיציאה מתוך החיים האילו שההורים שלהם החליטו לחיות. מעניין גם שדווקא שם המשפחה שלהם Walls, קירות, הוא מה שההורים שלהם לא היו מסוגלים לתת להם. לא קירות במובן הפיזי של בית חם, וגם לא קירות מטאפוריים של תמיכה והגנה. כמו טירת זכוכית, הכל היה שביר כל כך. ולמרות כל זה המשפחה הזאת נשארת מלוכדת וחמה בדרכה שלה. זה לא ספר חדש, אבל אם קרה ועוד לא קראתם- אני ממליצה מאוד!”

“תמיד כמהתי לכתוב ספר ביוגרפי על חייה של אימי מכיוון שאני חושבת שהיא ראויה לכך, ראויה לכך שקולה יישמע, קול האדם הקטן שמאורעות גדולים נחתו עליו. ספרים כמו טירת הזכוכית, המספרים סיפור חיים קודר ובלתי יאומן, לכאורה, מאשרים זאת. למרות שקראתי אותו לפני מספר שנים, רשמיו המזעזעים עודם מהדהדים בתוכי. רישומים של משפחה לא מתפקדת, שהילדים נאלצים להתבגר טרם זמנם ולחוות חוויות קשות אינספור. מדוע? מדוע לעולל זאת לילדים זכים ורכים בשנים? בעודי נזכרת בספר, ידי מתהדקת לאגרוף. אב אלכוהוליסט. משפחה לא מתפקדת. המילים ממשיכות לחתוך בבשרי, הדמעות מציפות את העיניים והגרון חנוק. אני מנגבת בכדי שבני המשפחה האחרים לא יראו זאת ויתחילו בהמטרתן של שאלות חטטניות, טורדניות. כל רצוני שלא ירגישו בדבר ולא אצערם בצערי במקום לשמחם בשמחתי. אולי לחלקכם סיפור כזה הוא סיפור בדיוני, קוראים, מזדעזעים ושוכחים, ממשיכים בשגרת יומכם, נאנחים בהקלה שאתם חיים חיים שלווים ורגועים, אך לא עבורי. אימי היקרה, הנפש היקרה לי מכול, עמוד הטווח של הבית, גזע העץ האיתן שענפיו פורצים כאפיקי נחל שוצפים, גדלה במשפחה לא מתפקדת. סביר להניח שהרשויות היו מתערבות, אילו היה הדבר מתרחש כיום, והילדים היו נלקחים. בלי הנד עפעף אך התקופה ההיא, שנות ה-70 של המאה הקודמת, המצב היה אחר, המודעות הייתה אחרת. למה אני מתכוונת משפחה לא מתפקדת? ענייה, עוני שאילץ את סבתי להיעדר שעות רבות מן הבית מכיוון שהיא הייתה המפרנסת היחידה. כל הדאגות הכספיות הושלכו על ראשה. לא היה לה רגע דל בחייה האומללים וידועי הסבל והצרות. אב לא מתפקד, נעדר ימים רבים מן הבית, וכאשר הוא שב ממסע נדודיו, יותר נזק מתועלת הוא עושה. כשאתה מכור לטיפה המרה, קשה מאוד לנהל בית לתפארת, השימוש בידיים, אלימות תמידית ואירוח חברים שיכורים בכל ערב, מעשנים, שותים עד הלילהף נהפך לטבע שני. ואמא שלי, כשמגיעה הביתה, בהיותה בת 15, נאלצת להתמודד עם גברים מבוגרים ממנה, לסלק אותם מן הסלון, גברים שברגע של שיכרות עלולים לעולל לה דברים. והמחשבה שזינקה במוחי כשהיא סיפרה לי את כל זה, איך לעזאזל היא לא פחדה? ואיך לעזאזל היא לא ניסתה להתאבד בכל פעם שהיא ידעה שהיא צריכה להגיע לבית כזה, שהאימא מצויה שעות רבות בעבודה, והאב נעדר מן הבית, והיא צריכה לדאוג לכול כי היא האחות הבכורה, להיות מעין אמא קטנה? וברגע של שיכרות ושל עירפול חושים, מים מתחלפים בשמן מנועים, ואמא רצה עם אחיה הקטן לשכנה במקום לבית חולים, מנסה לא לדאוג, להיות בוגרת, בוגרת מכפי גילה כי אם לא היא, מי יעמיד את המשפחה הקורסת הזאת ממילא על הרגליים? מי יילחם בשיניו בכדי לאחות את השברים ולהרכיב את התצרף שחלקיו התרוממו להם ברוח ועפו לכל קצוות תבל? אינספור פעמים התלוננתי על זוטות. אינספור. ותמיד אימי אמרה לי את הדבר הבא, כדרך קבע, דרך חיים היצוקה בגופי וזורמת בדמי: תגידי תודה שלא עברת את מה שעברתי. אני משתדלת יום-יום לעשות הכול כדי שלא תעברי את מה שעברתי אז. דווקא ברגע כזה, כשאני נזכרת מה שנאלצה לעבור, מגיל ינקות ממש, הדמעות מתחילות לרדת ואני שונאת את עצמי. אני שונאת את עצמי שלפעמים אני אגואיסטית, שאני כפוית טובה, שלמרות שאנחנו לא עשירים, לא נאלצתי לעבור את מה שעברה, שיש לי חיים נעימים בסך הכול ושהיא ואבא עובדים כמו חמורים כדי לפרנס אותנו, ושאני יכולה ללמוד, ולבנות לעצמי עתיד, ולהתחתן, מה שהיא לא יכלה כי היו לה דאגות מרובות מאוד, אנשים רבים לדאוג להם. את כל הכסף שהיא חסכה היא נתנה לבני משפחתה, עזרה לסבתה, לאח שלה, לדוד שלה, ואני לא צריכה לעשות זאת, אני לא צריכה לעבוד קשה על מנת לתת את כל הכסף למשפחתי המורחבת, אם ישנה אפשרות, למרות הקושי הכלכלי שדוחק בנו מעת לעת, אני יכולה לחסוך את חלקו. לראות את האחרים לפני עצמך, לראות את אחיך ואימך לפני עצמך. והעובדה החשובה: אבי אדם נורמטיבי יחסית. גם לו יש קשיים אומנם וחיי עימו לא היו מרגליות ושושנים אך הן כאין וכאפס לעומת מה שאימי עברה. היה קושי גדול אומנם להתוודע למשבר הגדול שפקד את משפחתי והעובדה שאבי זמן מה לא חי בבית אך צלחנו אותו. הצלקות המטאפוריות מעטרות את גופי אך אני חשה שהתחזקתי מן המשבר. נעשתי אדם אחר. אישה אחרת. זו הסיבה מדוע הקריאה בספר זה ערערה אותי. היא הזכירה לי את אשר אמא נאלצה לעבור, ובדומה לג'אנט, היא לא וויתרה, היא לא ינקה דפוס התנהגות דומה, אלא להפך, צמחה מתוך ההרס ונשבעה בתוך תוכה שאת ילדיה שלה לא תגדל באותו אופן, היא לא תזניח אותם ותגדל באהבה רבה, אהבה שלא הוענקה לה אישית. היא הצליחה בכך. את הספר עצמו קראתי לפני זמן רב אך נימתו הרגישה, המרגשת והנוקבת נצורה בליבי גם שנים אחרי. לאחר שהתבגרה והתחתנה, חייה של אימי לא נעשו מתוקים כדבש, אף הם, חייה החדשים, היו רצופים טלטלות. גם בהם העוני והחולי דפקו על דלתותיה, ממתינים בסבלנות אין קיץ להתפרצות המיוחלת, בה יוכלו לכופף אותה מטה מטה אך היא נלחמה, היא נלחמה בשיניים בכדי ליצור למשפחתה החדשה עתיד טוב, חיים שלה לא היו מכיוון שנולדה למציאות קשה. למרות כל הקשיים והאובדן שהיא נתקלה בו שנים אחר כך, היא לא וויתרה. כאשר אני קוראת ספר שכזה, שמתאר משפחה לא מתפקדת, אסונות שפוקדים את האדם, אני נזכרת בקושי שהיא עברה. בכל טריקות הדלת שהיא נתקלה בהן, ובאופטימיות הנצחית שלה. במימרה הקבועה: יהיה בסדר. לא להתייאש. ספר כזה גורם להשתדל לגייס את כל הכוחות הנפשיים האצורים בי ולייחל להצלחה. בסופו של דבר מה אימי רוצה? שאצליח. שתדע שכל הקרבותיה ומלחמותיה האינסופיות היו לא לשווא. למרות הצלחותיה הכבירות בתחום הקריירה, היא החליטה להניח הכול בצד ולהתרכז בגידול משפחתה האהובה. טירת הזכוכית, חיים קטנים, וזרח הלילה, ספרים אהודים מאוד, המתארים מעין איוב מודרני שלא שפר עליו מזלו, שדרכו הסלולה רצופת סלעים, לא אבנים, סלעים ענקיים שמקשים את ההליכה, הוא המציאות. כולי תקווה, ואני בדרכי לשם, מפלסת את דרכי אט אט אך בבטחה, שביום מן הימים היא, אימי שניפצה את כל הסלעים בחייה וממשיכה לנתץ ולנפץ גם כיום, האם שליגלגו על משפחתה, משפחה עם הורים בעלי מוגבלות, תספוק ידיה בגאווה, וכך כל קרוביי, אלה החיים ואלה המתים יווכחו שהגעתי למשהו בחיים. להישג גדול. שהשמעתי את קולי ותרמתי את תרומתי למפעל העצום הזה שקרוי חיים. מפעל גדוש כל טוב אך גם כל רע וידעתי לנתב לעצמי נתיבים ולסלול לעצמי דרכים. להיות אדם בעולם הזה ולהניח את כף רגלי בבטחה. לראות את בני משפחתי כמודל והשראה. כיצד החיים מערימים קשיים ואתה מחליק את דרכך בין הקשיים הנופלים להם ממרומים. להנציח את אלה שאינם. אלה שחייהם נגדעו באיבם. ולזכור את החיים, להעניק להם משמעות נוספת. איני מרבה לפרט על חיי הפרטיים אך לעיתים ישנם ספרים או מצבים שהם מחייבים זאת. ספרים כאלה, שמתארים אירועים כמעט בלתי אפשריים, וכיצד הדמויות שנסחפו בעל כורחם "להרפתקה", מצליחות להחלץ ולספר על עצמן ועל הקורות אותן. להמשיך להיות אופטימיות למרות התופת והרוע שעברו. ג'אנט היא אישה מדהימה והזכירה לי מאוד את אמא. היא שאבה כוחות ממקור לא ידוע, לא ידוע מאין הכוחות האלה להמשיך בחיים, לדבוק בהם בעיקשות. כשקוראים סיפור חיים כזה הצרות מתגמדות להן. מגחיכות את עצמן. אתה חושב לעצמך: על מה ולמה התרגשתי מעניין פעוט כל כך כשהאדם לצידי או בספר שזה עתה עיינתי בו עשה את הבלתי ייאומן? ספרים כאלה מכניסים אותך לפורפורציות. מעניקים לך צלם אנוש דווקא כשצלם האנוש אינו קיים או חבול מאוד והכול מקרטע. לפרוץ מתוך החשכה אל אור היום בתנאים שאינם תנאים היא ממלאת. למצוא את הכישרון החבוי בעת קשה היא מתת אל. לא עובר יום בלי שאני מאחלת לעצמי להיות חצי ממה שאימי ואחיה היו. שצלחו את החיים בגיל כה צעיר ועשו דברים גדולים שאנשים חולמים עליהם. אז חלקם מתו בגיל צעיר,בדמי ימיהם ממש, אבל הם חיו כל יום כאילו זה יומם האחרון. הגשימו את עצמם. נאבקו למען מטרתם ולמען משפחתם בתנאים לא תנאים. ולעניות דעתי, זו גבורה אמיתית, גבורה אמיתית שאני הקטנה רק מייחלת לה. גם אני הקטנה, כל רצוני לעשות את הבלתי אפשרי. לנסוק גבוה אל השמיים, ולדעת שהשמיים הם הגבול ואין דבר העומד בפני הרצון. גם לא מסכת ייסורים יומ-יומית אינה גזרת גורל. כל חומה היא חומת זכוכית שבהנף יד אפשרי לשבור.”

“סיפורה האוטוביוגרפי של הסופרת האמריקאית ג'אנט וולס, הסיפור הבלתי יאמן הזה מתחיל כשג'אנט נוסעת במונית למסיבה וכשהיא מציצה מבעד לחלון, היא רואה את אימה נוברת במכולת זבל גדולה ואז מסתבר שהוריה חיים כהומלסים ברחובות ניו יורק. הזיכרון הראשון של ג'אנט מתחיל בגיל שלוש כשהיא נעמדת על כיסא ומבשלת לעצמה נקניקיות, היא ידעה שאימה עסוקה בציורים שלה ולא תתפנה להכין ארוחה לילדיה, על כן אם הם רוצים לאכול, הם יאלצו לדאוג לעצמם... אם תהיתם איך הסתיים הבישול הזה, אז הוא הסתיים בכך שהחצאית שלה עלתה באש והיא אושפזה בבית חולים עם כוויות חמורות. הוריה, רקס ורוז מרי וולס, הורים משכילים שהתעקשו לחיות ולגדל את ארבעת ילדיהם בדרך ייחודית להם. האב רקס עבד בעבודות מזדמנות והאם עסקה באמנות רוב הזמן, למרות שהייתה מורה בהכשרתה, היא העדיפה לצייר ולכתוב שירים וסיפורים. האב היה מכור לאלכוהול ורוב הזמן המשפחה נדדה בדרכים. הם התגוררו בבתים ישנים ומטים לנפול וכשהנושים החלו לרדוף אחריהם, הם שוב ארזו את מיטלטליהם הדלים, נסעו למקום אחר והתחילו שוב הכול מחדש... לאב היה חלום לבנות למשפחתו טירה עשויה מזכוכית, היו לו תוכניות ושרטוטים שהוא הכין. הוא גם בנה מכונה שתוכל למצוא זהב. קשה לקרוא על הזנחת ארבעת ילדי המשפחה בידי הוריהם, על רעב, בגדים קרועים ובלויים, קור מתמיד, מגורים בבתים ללא מים זורמים וללא חשמל, אב אלכוהוליסט שיעשה הכול כדי להשיג בקבוק משקה ואם שלא יודעת מהי אחריות הורית ועם זאת הילדים יצאו חכמים באופן מיוחד. הסופרת ג'אנט שמספרת על חייה וחיי משפחתה, עושה זאת ללא ביקורת שיפוטית וללא כעס על הוריה, היא פשוט מספרת על מה שעברה. היא אפילו מרגישה חמלה על הוריה. מומלץ בחום.”

“קראתי את הספר הזה בפעם הראשונה לפני כמעט 20 שנים, כשהייתי בתיכון. לא הייתי אז הורה ולא ידעתי הרבה על החיים, ולכן גם חוויית הקריאה הייתה בטח אחרת. זכרתי את הספר מאוד לטובה, כספר מצוין. כיום, אני נשוי ואב לילדה קטנה, וחוויית הקריאה בספר הייתה קשה מאוד. זה ספר טוב, אולי אפילו טוב מאוד, ולכן הוא כל כך קשה. ההזנחה ההורית המתוארת בו, האגואיסטיות של ההורים, הדברים שהם מעבירים את ילדיהם בגלל תפיסת עולמם הקיצונית- כל אלה היו לי קשים. אבל כיום אני גם מבין שבדיוק בגלל התיאורים האלה, וגם בגלל תיאורי החיים בצל העוני, זהו ספר "חשוב", שהרבה אנשים צריכים לקרוא. זוהי לא יצירת מופת. בחלקים מסוימים הרגשתי שהספר קצת חוזר על עצמו ואפשר היה לקצר. אבל זו חוויית קריאה חזקה, לפעמים יפה, לפעמים מצחיקה, לפעמים מכמירת לב, הרבה פעמים מכעיסה. מה אפשר לבקש יותר מספר?”

“הספר הזה כל כך ריגש אותי, טילטל והצחיק והעציב... אבל בעיקר בעיקר גרם לי לחבק את הילדה שלי כל כך חזק ולהבטיח לה בכל ליבי שאדאג לה כל עוד נשמתי באפי. הספר הזה הוא סיפור חייה הבלתי ייאמן של ג'אנט וולס ושלושת אחיה. ממש כמו שכתוב על הכריכה האחורית, הוריה היו משכילים, אינטילגנטים, אבל החליטו לחיות את חייהם בדרכים ביחד עם ארבעת ילדיהם הקטנים. האם אני מסכימה עם דרך החיים הזו? ממש לא. אבל חייבים לציין שגם הם, בדרכם, האמינו בלב שלם שהם נותנים לילדים שלהם את הטוב ביותר ומכינים אותם לחיים הבוגרים בצורה הטובה ביותר. הספר כתוב מצויין! שפה קולחת וכתיבה נעימה. הסופרת כותבת על הוריה ומשפחתה ביד חומלת למרות הכל. היא מתארת את זכרונות ילדותה וכשאני קראתי אותם בתור אישה מבוגרת, בתור אמא, הרגשתי את הלב שלי מתכווץ בכל פעם מחדש. היו הרבה פעמים שהייתי חייבת לעצור כי תוך כדי קריאה נזכרתי שמדובר בסיפור חיים אמיתי לגמרי: היא מתארת סיטואציות מסויימות בעיניה של ילדה, ואני שקוראת אותם כמבוגרת רק רציתי לצעוק ולטלטל את ההורים, את מערכת הרווחה ואת כל העולם בשביל הילדים האילו. סיפור ההתבגרות וההשרדות של ילדי משפחת וולס הוא לא פחות ממדהים. ההחלטה שלהם והמעבר והיציאה מתוך החיים האילו שההורים שלהם החליטו לחיות. מעניין גם שדווקא שם המשפחה שלהם Walls, קירות, הוא מה שההורים שלהם לא היו מסוגלים לתת להם. לא קירות במובן הפיזי של בית חם, וגם לא קירות מטאפוריים של תמיכה והגנה. כמו טירת זכוכית, הכל היה שביר כל כך. ולמרות כל זה המשפחה הזאת נשארת מלוכדת וחמה בדרכה שלה. זה לא ספר חדש, אבל אם קרה ועוד לא קראתם- אני ממליצה מאוד!”