#
הלואי והייתי מאמינה במסקנה הניו-אייג'ית האומרת שהאמת סופה לצוף, ורצוי לא "לשמור בבטן" סודות. הנחה שעליה מבוסס חלק גדול מהגישה המודרנית לטיפול נפשי. אם אתה לא רוצה לספר את סודותיך לאנשים הקרובים אליך בגלל בושה, חרדה או אשמה – עליך להתאמץ "לדבר על זה" אם לא עם בעלי הדבר עצמם, לפחות עם תרפיסט.
יש די הרבה ספרים המספרים את סיפור ההווה על רקע סוד איום ונורא מהעבר, הנחשף לו לאיטו בזמן שסיפור ההווה ממשיך להתגלגל. בפעמים הראשונות שקראתי ספרים בסיגנון מאד אהבתי: הם מרתקים, מספרים סודות מהחדר של הדמויות בהווה על רקע העבר, ומאפשרים שתי תעלומות באותו כרטיס. אבל כמו שכל דבר שמגזימים בו – אפילו שוקולד – הופך לעתים למאוס. כך גם הז'אנר הזה. הוא משומש לעייפה ולעתים נוצר הרושם שמי שאין לו שלד הגון בארון, כדאי שיטפל בזה מהר... ובנוסף, חלק מסופרים מתקשים לספר את סיפור העבר כך שיתקבל על הדעת ולא יהפוך את הסיפור לנלעג כשמגיע פתרון החידה.
הספר הזה מספר גם הוא סיפור בשני זמנים. פאלק, חוקר המשטרה ממלבורן מגיע לעיירה הכפרית בה גדל וממנה גלה בעקבות אירוע קשה המתברר תוך כדי הסיפור. האיזור כפרי שכוח אל באוסטרליה, ששלוש שנות בצורת ייבשו את הכל ומרטו את עצבי התושבים. החוקר נשאב לחקירת המקרה המצמרר של שלושה בני משפחה שמתו מוות אלים, מעורב אישית בסיפור, מתמודד עם עויינות של תושבי העיירה, מתוודע מחדש לעברו ופותר גם חידה שהטרידה אותו מימי נעוריו.
אין הרבה דברים רעים להגיד על הספר הזה – גם לא הרבה דברים טובים. זה ספר ביכורים שזכה בפרס, ונמכר עוד לפני שיצא לאור להוצאה לאור במדינות רבות – שזו המלצה אולטימטיבית (כי הוצאות לאור יודעות את נפש בהמתן, ואם הן שילמו על ספר ביכורים, אז ברור שהוא שווה קריאה, לא?) הוא מתחיל בתאור מצמרר, ממשיך בסדר, באופן כללי הוא אינו חורג במאום מכללי הז'אנר.
והבצורת? פרט לציון העובדה שיש בצורת, אין לה שום מקום בעלילה. זו בצורת לקישוט. הייתי אומרת שזה שימוש מניפולטיבי באסון טבע. כמו שנאמר ה(אסון)טבע בשירות האדם.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
