ביקורת ספרותית על הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה מאת ג'יילס מילטון
ספר לא משהו דירוג של שני כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 13 בספטמבר, 2017
ע"י רץ


הרגע בו סטאלין גרם לי לצחוק

סווטלנה, המורה שלי לתולדות ברית המועצות, הייתה מה זה משעממת, במבטאה הרוסי הכבד, ובמשפטיה שנאמרו כמו דו"ח מס הכנסה יבשושי, ובמונוטוניות הורסת שלא פעם גרמה לי לתרדמת. אבל מה תתפלאו, סווטלנה סיפרה יום אחד במפתיע סיפור יוצא דופן, על האופן בו סטאלין מת, ולא יכולנו לעצור את פרצי הצחוק, אנחנו יחד עם המורה סווטלנה.

כעת אני חייב לספר לכם על האנקדוטה שהוציאה אותנו מגדרנו.

סטאלין היה בדאצ'ה שלו, בשעה שחטף אירוע מוחי, כתוצאה ממנו הוא נפל לרצפה, שם הניחו לו נאמניו, לגווע, ולהתבוסס בסחי שלו, הם הסתופפו סביבו, בראשם בריה ראש הקג"ב. ולפתע באופן בלתי צפוי, סטאלין פקח עיין אחת, הביט אל חבר מרעיו, שמיד נאלמו דום, ושוב סטאלין עצם את עינו, הפעם לנצח, ולפתע החבורה קפצה משמחה כמו ילדי כיתת יסודי סוררת המתבשרת על העובדה שהמורה לא יגיע לשיעור, והם פוצחים בשאגה אדירה של הקלה. ברגע הזה בו סווטלנה סיפרה את הסיפור אף היא קפצה בהזדהות עצומה.

הסיפור על סווטלנה מדגים את מה שאנחנו זוכרים מההיסטוריה הגדולה, לרוב, סיפורים קטנים ואנושיים, אנקדוטות, שחלקן לא ממש נכללות בהיסטוריה. לעתים הם מופעים כהערת שוליים, אבל דווקא בהן עשויים להסתתר סיפורים היסטוריים מרתקים.

ההיסטוריה נמצאת בקונפליקט בין סיפור טוב, אנושי, זה שאנחנו יכולים להזדהות אתו, הנוגע ברגשות, לבין האקדמיות של מקצוע ההיסטוריה, המציבה רעיונות מופשטים, כרוניקה יבשה, הכללות וחוקיות של כתיבה קרה. אבל האדם מתוכנת משחר בריאתו, לסיפור מרתק, כחלק מהאמצעים היוצרים את העניין בחברה האנושית, ובהמשך את המיתוסים שהאדם מספר לעצמו (הררי).

מסיבה זאת לקח על עצמו ג'יילס מילטון רעיון, אם כי לחלוטין לא מקורי, לספר היסטוריה דרך הסיפורים הקטנים, כאלה שיש בהם משהו מיוחד המעיד על התקופה והעל האנשים הקטנים, או הגדולים שעשו את ההיסטוריה, כל אחד בדרכו שלו, האחד היה חייל יפני שסרב להיכנע, למרות שהמלחמה הסתיימה, והשני היה מנהיג, שעיצב את ההיסטוריה, כסטאלין, אבל עדיין אפשר לספר עליו סיפור קטן ונשכח שיציג אותו בזווית נוספת, ולעתים אחרת.

לספר הזה יש מספר סיפורים מעניינים, כמו סיפור אחרית ימיו של סטאלין, אותו מילטון מספר בצורה שונה מהגרסה של סווטלנה. כעת נספר את גרסתו האחרת, שהיא בהחלט מפתיעה.

ב-28, בפברואר, 1953, סטאלין חש ברע, ולמרות חולשתו הוא הזמין אחדים ממקורביו לדאצ'ה שלו בקונצבו, ליד מוסקבה. אחד מהנוכחים היה בריה, לו ולחבריו הודיע סטאלין שחלף זמנם. הוא השמיע להם איומים מרומזים, מהם השתמע שהם הבאים בתור לרשימת החיסול. מקורביו יצאו מהדאצ'ה, וכעת הוא נותר עם שומריו, והלך לישון. למרות שלמחרת הוא לא התעורר כהרגלו, סרבו השומרים להפריע את מנוחתו, רק באחת עשר בלילה הם נכנסו לחדרו וגילו אותו מוטל בשלולית שתן, בהכרה, אך מבולבל. בריה ובתו של סטאלין הוזעקו, והגיעו אחרי עוד כארבע שעות נוספות. הבת העידה בהמשך על תגובתו החוגגת של בריה. התנהגות שיכולה להיות מוסברת מניתוח לאחר המוות של סטאלין, ומהסבר מאוחר לממצאים, מהם עולה חשד כי הגורם המסביר את מותו, היא הרעלתו, כנראה על ידי בריה וחבורתו. בריה האמין בהמלצה התנכית, "הקם להורגך השכם להורגו".

הבעיה שהסיפורים של מילטון בחלקם מעניינים, ובחלקם ממש לא. כולם כתובים ביבשושיות מסוימת, הנעדרת יכולת ספרותית המתחייבת בכתיבת סיפורים אנושיים, סיפור קצר חייב שתהייה לו פתיחה מעניינת, ובעיקר סיום שתהיה בו פואנטה' שתייצר אמירה לסיפור, ולא סיום סתמי.

כשאני מבקר בתערוכה, אני מצפה שהאוצר יאצור עבורי תערוכה בעלת מכנה משותף שבה תהייה אמירה משמעותית ואינטליגנטית על הקשר כמכלול ועל תמונות בודדות, שתנהיר לי נושאים וזוויות מבט שלא חשבתי עליהם ומהווים לגבי חידוש. האופן בו מילטון אצר, את הסיפורים, נותן תחושה שהם מגובבים מבלי התייחסות לרעיון מחבר החסר לקבציי הסיפורים, או לאיכותם, הלא אחידה. לעתים הסיפור מוכר לי כסיפור עיתונאי, אם כן מהו החידוש?

לסיכומו של עניין, הספר הזה, שמזכיר ז'אנר אנכרוניסטי, שלא החליט מהו, האם הוא כתוב בקלילות עיתונאית, ללא יומרה, או שיש בו רעיון היסטורי מתוחכם, הצגת היסטוריה באופן שונה. אבל הספר הזה שכתוב באופן פושר ברוב חלקיו, והוא אוסף אקלקטי חסר השראה, הוא אף אחד משתי האפשרויות, ולכן הקריאה בו, מתאימה, למי שמחפש ספר קליל ללא יומרות, ואין לא בעיית זמן.
35 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
נעמי (לפני 10 חודשים)
מעניין ומשכנע, כרגיל כתוב היטב.
דן סתיו (לפני 10 חודשים)
רץ סקירה מעמיקה ומרתקת. נהניתי ממנה מאד.
רץ (לפני 10 חודשים)
סקאוט - תודה, אם הוא היה פוקח את עיניו, כנראה שחייהם היו נהרסים, אבל Pulp_Fiction , כתב לי התייחסות שבריה הוצא להורג בהמשך כבוגד, ההיסטוריה יש לה כיוונים משלה, לעתים היא צוחקת אחרונה, בשעה שהאחרים מפסקים לצחוק.
רץ (לפני 10 חודשים)
זה שאין לנקוב בשמו, תודה, הסיפור שספרה המרצה שלי, הוא גם סיפור החיים שלה, ולכן הוא מאוד מעניין.
רץ (לפני 10 חודשים)
בר - תודה, למותו של סטאלין מספר גרסאות, לא בטוח שנוכל לרדת לחקר האמת, זה מה שמעניין בהיסטוריה, חיפוש מתמיד אחרי עובדות חדשות העשויות להעניק להיסטוריה משמעות שונה מכפי שחשבנו.
Pulp_Fiction (לפני 10 חודשים)
תודה, רץ. זה ספר שבדיוק התכוונתי לקרוא. עדיין אעשה זאת כי הוא כבר אצלי, אבל מרתק לקרוא את סקירתך. אגב, אם אינני טועה, אין שום הוכחה לכך, שסטלין הורעל, אלא זו סוג של תיאוריית קונספירציה. בכל אופן, שמחתו של בריה הייתה מוקדמת מדי, כי כעבור זמן לא רב, הוא עצמו הוצא להורג באשמת בגידה.
רץ (לפני 10 חודשים)
פואנטה - תודה, אהבתי את גישתך ללנין:"כדי שימות בתור פייטר, ולא בתור פאקר". תראי העניין לא מה חשוב, מכל לימודי ההיסטוריה שלי לתולדות רומא, נשאר דבר אחד, השאלה של זאב רובינזון המורה שלי, מה חיפש הנחש במיטה של לוויה, אשת אצולה רומית. אגב את התשובה מצאתי לאחר שנים, אז למה שלא ניגש ישר לאנקדוטה, אבל גם אותה צריך לספר בדרך מעניינת.
רץ (לפני 10 חודשים)
אנקה - זה נכון סווטלנה קפצה משמחה, כי זה סיפור שנוגע לה אישית הפחד הנורא, הטרור שהאדם הזה הצליח לייצר, הפך להקלה, במותו היה סוג של נקמה, אדם גוסס אל מותו, ואף אחד לא נמצא ברגעיו האחרונים, הסיפור העצוב הזה לכאורה הופך למשהו מצחיק, גלגול מוחשי למושג צחוק הגורל.
רץ (לפני 10 חודשים)
חני - תודה, סטלאין היה עבור אחדים מתושבי העולם אלוהים, ספרה לי ידידה שהייתה בקיבוץ השומר הצעיר, שכילדה היא שמעה שסטאלין מת היא בכתה. אבל שאתה שומע סיפור כל כך אנושי, שסטאלין בסופו של דבר בשר ודם, ברגע שהוא עוצם את עיניו, כמו בקסם, מתפוגג הפחד ממנו. והכפופים למרותו, חוגגים על גופתו הספק חייה ספק מתה, אלוהים הפך לכלב חוצות.
רץ (לפני 10 חודשים)
בת- יה - תודה, לא בהכרח, אנקטודה יכולה להיות סיפור אמיתי, אבל לא בהכרח סיפור משמעותי, אלא כזאת שיוצרת עניין. אנטוני ביוור בספרו ההימור האחרון של היטלר ספר על מרלין דטריך, ועל האופן שבו פטון פלרטט אתה, סיפור חשוב להיסטוריה, ממש לא, סיפור מעניין הנתפר לעובדה שאנחנו נמשכים לרכילות עסיסית, ממש כן. התבונה של כותב היסטוריה, היא האופן בו הוא משלב את האנקדוטות המעניינות, עם העובדות האחרות.
כרמליטה (לפני 10 חודשים)
תודה. נמחק מן הרשימה.
אנקדוטות לא רק מוסיפות לחלוחית להיסטוריה, לעיתים הן מדגימות כיצד משהו שבעינינו שולי, ולעיתים אפילו רכילותי, יכול להיות בסופו של דבר בעל השפעה וחשיבות על מהלך ההיסטוריה.

זאת למדתי גם מפרופ' הרסגור וגם מעודד ערן - שהיה מקשר בין שגרירות ישראל בארה"ב לבין הקונגרס בסוף שנות הששים (בתקופה שרבין היה שגריר) והעביר לנו כמה שנים אח"כ סמינר באוניברסיטה. סיפר שבבוקר ההצבעה בוועדה על אישור מכירת הפנטומים לישראל, (וכל מי שזוכר את התקופה יודע עד כמה הנושא היה issue מבחינת ישראל) סנטור ג'קסון, שהיה ידיד גדול של ישראל והקלף המנצח בהטיית ההצבעה לטובתנו, חטף כאב שיניים נוראי. כדורים לא עזרו והגעתו לוועדה עמדה בספק. ערן תיאר לנו את הבעתה שאחזה בשגרירות ואת המאמצים להרגיע את כאביו של הסנטור שהגיע ברגע האחרון.

סטאלין - ספר מרתק שיש בו גם היסטוריה ולא מעט אנקדוטות הוא "שיחות עם סטאלין" של מילובן דז'ילאס שהיה מראשי השלטון ביוגוסלביה בתקופת טיטו ומראשוני המתפכחים. הספר פורסם במערב ב-1962 ומיד עם הופעתו נעצר דז'ילאס וסולק מהמפלגה.
סקאוט (לפני 10 חודשים)
איזו באסה הייתה לרוסים אם סטלין היה פוקח את העיניים שלו והיו מגלים שהוא חי! כל החגיגה הייתה נהרסת!
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 10 חודשים)
ביקורת נהדרת. הסיפור שסיפרה המורה אכן טוב יותר מהסיפור הדומה לו שבספר.
בר (לפני 10 חודשים)
האמת הסיפור על מותו של סטאלין מעניין ולא ידעתי כי הוא מת כתוצאה מהרעלה אז תודה על החידוש.
הספר אולי כתוב ביבשושיות אבל מה שבטוח שהביקורת שלך כתובה באופן נהדר ומסקרן.
פואנטה© (לפני 10 חודשים)
אני חושבת שמלכתחילה אין לחפש באוסף סיפורים כאלה איזה רעיון היסטורי מתוחכם.
כמו שלנוצה יש משקל נוצה כך לאנקדוטה יש משקל אנקדוטה.
הנה למשל אחד (אפרופו לנין על הכריכה):
היו שמועות שהוא נדבק במחלת מין ושכרו את המתנקשת בכוונה כדי להציל אותו מהבושה, או כפראפרזה לבדיחה ישנה:
כדי שימות בתור פייטר, ולא בתור פאקר.
נו, אז מה? איזו תובנה אמורים להפיק מהמידע הזה? סתם ספקולציה...
אנקה (לפני 10 חודשים)
לבת-יה, מספר הגירסאות למותו הן כמספר הרוסים, כנראה, אחרי שסבלו ממנו כל כך הרבה שנים ואחרי כל הרציחות שהתבצעו בפקודתו ובגללו, הם לא האמינו שהוא מת בסופו של דבר.
חני (לפני 10 חודשים)
אפשר להבין מדוע הכיתה צחקה כי כל אחד בסופו של דבר רואה את החיים
מהחור שבגרוש..לילדים מנקודת מבטם, למורה
מנקודת מבטה...האמת שזה הצחיק כשפקח
עין אחת ומת..על סטאלין הקימו אנדרטאות, פסלים..כתבו שירים ושרו אותו בתנועת נוער..
גם אם הספר פושר נראה לי שעדיין מעניין להכיר
את הסיפורים שעיצבו חלק נכבד מהסטוריית העולם.
בת-יה (לפני 10 חודשים)
הבעיה באנקדוטות היסטוריות היא שרובן תפורות מחצאי אמיתות ומסתיימות לרוב
כמו שהמספר חושב שאנחנו רוצים שיסתיימו.
נכון שסיפורים תמיד יעניינו יותר מהיסטוריה יבשה, אבל מי ערב לזה שהם אמת.
דרך אגב, למותו של סטלין יש עוד גירסאות. תושיבו כמה רוסים ביחד ולכל אחד מהם סיפור משלו.
רץ (לפני 10 חודשים)
הוביט - מסכים, מה אנחנו זוכרים בספו של דבר מנירון קיסר, שעמד וניגן בשעה שרומא בערה, סיפור קטן שאומר המון על האישיות.
רץ (לפני 10 חודשים)
אנקה - להיסטוריה, מספר נקודות מבט, האנקדות הן הזיכרונות המשמעותיים שבספו של דבר נותרים מהאדם. קראתי לפני זמן רב ביוגרפיה על נלסון מנדה. הדבר האחד שאני זוכר מהספר הוא טקס שתיית התה של נלסון מנדלה, עם דה קלרק, נשיא דרום אפריקה. לא נאמר בו דבר, אלא ניסיון אמיץ של מי שהיה אסיר, ושליט, שעמו עומד לאבד את מעמדו, לשבת האחד עם השני, בהרמוניה, ובמצב של שוויון, ויכולת לכבד ולהקשיב האחד לשני.
אנקה (לפני 10 חודשים)
דווקא על ריצ'רד השלישי קראתי פה ושם באינטרנט וכל מיני כתבות על גופתו שהתגלתה קבורה באיזה מגרש במקרה.
אנקדוטות ורכילות לא מציירות תמונה אמתית על הדמות שעומדת מאחוריהן.
זה טוב בשביל הפיקנטריה. לא האמת ההסטורית. אם יש דבר כזה.
על הקוץ'מוץ של פולה בן גוריון אני יודעת שהיה תערובת של מיני מזונות בלתי אפשריים שבן גוריון היה נאלץ לבלוע בכל יום כדי להיות בריא ומחוסן.
גלית (לפני 10 חודשים)
חולקת עלייך אנקה.... דווקא סיפורים קטנים ואנקדוטות הם מה שמבדילים ומבליטים ארועים ואנשים מסוימים.
לדוגמא מה את יודעת על ריצ'ארד השלישי חוץ מ"סוס ממלכתי תמורת סוס"?
או ניטון והתפוח.ג'פרסון והעבדים,הקוץ'מוץ של הן גוריון כאלה
אנקה (לפני 10 חודשים)
בצירוף מקרים מקרי לגמרי סיימתי השבוע את הספר "סטאלין הצעיר" של סיימון סבאג מונטיפיורי ואם אכן הרעילו אותו ולא לקה בשבץ מוחי אפשר להבין למה, אבל חלק מחבריו הקרובים היו בעצמם תליינים ועושי דברו של סטאלין.
בכל מקרה מסיפורים קטנים ואנקדוטות לא לומדים היסטריה. גם לא ממורות שמעבירות שיעור בצורה יבשושית.
מי אמר שלהיות מורה להסטוריה הוא מקצוע קל :)





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ