“סיפורו של איש היחידות המיוחדות בצה"ל. מוקי בצר מלווה את ציר הזמן של הלוחמה הזעירה בצהל מששת הימים ועד הקמת יחידת שלדג. השתתף בעשרות מבצעים הירואיים שכולנו מכירים מסיפורי מורשת הקרב. מצאתי עניין רב בקריאת הספר מכיוון שהוא מתכתב מאוד עם ימינו אנו והמלחמה הנוכחית: מלחמת ששת הימים לעומת מלחמת 12 הימים. הדמיון מדהים. "לנו הלוחמים בקו הקדמי הייתה תחושה ברורה שננצח. לכן לא הבנו את הממשלה, ששידרה מסרים מהוססים וגרמה לדרדור בטחונו העצמי של העורף עד כדי צניחה אל תהומות הייאוש". עמ 58. "מעטים העמיקו באותם הימים לחקור מה בדיוק קרה במלחמת ששת הימים. למה התמוטטו הצבאות הערביים כל כך מהר, ואם יכול הדבר הזה לחזור על עצמו אי פעם. האם נצליח שוב...להשיג כזאת עליונות אווירית…" עמ 65. ומן הצד השני אל לנו לתת לניצחון בסדר גודל של ששת הימים לסמא את עיננו. למרות שה7 באוקטובר שלנו בא לפני ניצחון מלחמת 12 הימים, השכחה והאופוריה יש להן נטיה להזדחל למערכת, עלינו לעמוד תמיד על המשמר ולדעת שהחרב תמיד מונפת מעל ראשנו. יש לאמץ את ההכרה שבארץ הזאת, 'שלום' זה רק השם של גבאי בית הכנסת. "בימי המנוחה על זרי הניצחון - יכולנו להפיק את הלקחים המתבקשים, אך לא עשינו זאת. את התשלום שילמנו במלחמת יום הכיפורים". עמ 66. ואחרי הניצחון הגדול, מלחמת התשה וחוזר הלאה… "בניגוד לדעה הרווחת המלחמה הבאה כבר עומדת בפתח וחובה להערך לקראתה מהר ככל האפשר...האויב שהושפל לא יוותר על סיבוב נוסף". עמ' 74. החולאים משתרשים מקדמת דנא: למשל בפעולת כארמה - כרוזים מוטלים מהאוויר, קוראים למחבלים להכנע. מאבדים את גורם ההפתעה על חשבון המוסריות המדומה. חסים על חיי מחבלים על חשבון חיילנו. "הייתי אז צעיר, ועוד לא ידעתי שזאת דרכה של מערכת הרוצה להגן על עצמה. מפקדים לא רוצים לחקור מחדלים. הם לא רוצים להסתכסך עם מפקדים אחרים ולכן מחליקים ומטייחים ככל האפשר"... עמ 97. האם הגנרלים הגדולים, כחלק מההכשרה עוברים קורס טייח? לאורך הספר מקפיד בצר לציין באדיקות, כמעט כל לוחם וטייס שנתקל בו במשך חייו מאיזה קיבוץ או מושב הוא. בעמ' 100 פתאום הבחנתי בדפוס שבצר מתמיד בו לאורך כל הספר. עמ' 100, הטייס יורם פרס ז"ל בן קיבוץ מעיין צבי. מרדכי רחמים לוחם סיירת מטכל ומאבטח המטוס העיראקי, יוצא המעברה, שהצליח לבלום לבדו את המתקפה מוזכר רק בשמו. לי אישית צרם שהצניע את המקומות מהם הגיעו הגיבורים המזרחים. בצר נוגע בכל המבצעים הגדולים של צה"ל ובנקודות קריטיות על ציר הזמן. באחד מתפקידיו יוצא לאמן את הצנחנים של גנרל אידי אמין באוגנדה, דברים שנפוצים עד היום אצל חבר'ה יוצאי יחידות מובחרות שנוסעים לאמן כל מיני צבאות גרילה. הדבר תמוהה בעיני שכן הכסף מעוור ומטשטש את דלף המידע והאמצעים שאחר כך פוגעים בנו. ולראייה, חבירתם של האוגנדים למחבלים החוטפים במבצע אנטבה. יוצא שאנחנו מאמנים את האויב. אידי אמין מגרש את הישראלים מאוגנדה והופך מאוהב לאויב, ובצר, אחרי שנתקל בארוע משפחתי בעוזי דיין מקבל ממנו הצעה לפקד על פלגה בסיירת מטכל. אצלנו בארועים משפחתיים מקבלים גג בורקס עם רוטב פטריות. על יום כיפור והדמיון הצמרר לאוקטובר 2023: "בימים ההם...עדיין חייתי כמו כולם באמונה ש"הם שם למעלה יודעים מה הם עושים". היינו בטוחים שבצמרת הצבא הדברים נשקלים בזהירות, בתשומת לב ובחוכמה. ובעיקר הייתה לי הערכה רבה לגורמי המודיעין…" עמ 173. "...גם אם יפתחו במלחמה, היא תהיה מוגבלת ותסתכם בניסיון לכבוש מחדש פיסת שטח...כדי להשיב את כבודם האבוד". "...הממשלה החליטה שלא תהיה מכה מקדימה. הם רוצים שיהיה ברור לעולם שהערבים תקפו ולא אנחנו"… עמ 178. על המפגש עם משה דיין אחרי כיפור: "הוא התחיל להסביר לי למה אין לו כל חלק במחדל...טענתו שהצבא ולא משרד הביטחון אחראי על המודיעין, בכלל, הוא אמר, איזה כלים יש לי לבדוק דברים?...אני יודע רק מה שאומרים לי…" מזכיר מישהו. בצר: "הקשבתי לו מופתע, מתקשה להאמין שמדבר אלי שר הבטחון, משה דיין, הסמכות הבלתי מעוערת שעל פיה ישק דבר בתחום הצבא והביטחון מאז ששת הימים. איך הוא יכול להתכחש כך למה שהיה...להתנער מאחריות... הבנתי שאין כאן שיחה אלא תרגול כתב הגנה...שר ביטחון שאמור לדאוג לשיקום הצבא והכנות למלחמה הבאה, משקיע את מרצו בהכנת הופעתו לפני ועדת אגרנט…" עמ 243. אף אחד לא המציא את הגלגל. בוגרי קורס טייח כבר אמרנו? לחרטט בביטחון זו לא המצאה של דור הגנרלים הזה. אחרי פיגוע טרור בקריית שמונה מכריז דיין: " ערבים לא מתאבדים"! קבע דיין בטון פסקני (כאן גיחכתי בקול). איש לא העז להתווכח עם שר הביטחון. היה ברור שאין נכונות להודות שנתקלנו כאן בתופעה חדשה, לא מוכרת, המחייבת אותנו לבחון אותה ואולי לשנות דפוסי חשיבה…" עמ 249. לא פחות ממדהימים סימני הדרך שמופיעים לאחר כיפור, ניצני הדוקטרינות שמלוות אותנו עד היום: "הדאיגה אותי הגישה הכללית...התבססות על חיל האוויר והעדפתו על פני הפעלת כוחות מיוחדים...חששותי שהמחבלים ילמדו ביעילות להתוגנן מפני חיל האוויר...ובתוך זמן קצר נפציץ מן האוויר שטחים ריקים." עמ 275. עמוד לפני צפה ועולה בעיה אחרת. יוני נתניהו מנסה לשכנע את בצר לעבור הסבת שיריון, אך בצר שם את כל יהבו על עולם היחידות המיוחדות, פעם כל רמטכל היה עוטה גם סיכת שריון, הרמטכלים יוצאי היחידות המיוחדות שלא עברו הסמכת שריון לפי דעתי גרעו מארגז הכלים שלהם כלי מאוד חשוב. הקטע על מבצע אנטבה מרתק. ניואנס אחד שלכד את עיני: חוליית המחבלים ממבצע אנטבה, שינתה את שם המטוס בקשר ל'חיפה 1'. מי שלא ראה את הצהרת הכוונות, ודחף אותנו לדיונים על קווי 67' לא ידע לקרוא את התמונה. ככלל, סיפורי הלחימה מרתקים, אך לעיתים לוקה בפירוט יתר של שמות, כנראה משיקולי 'לא נעים', הדבר לא משרת את הסיפור ולעיתים מעייף. אחרי כיפור בעקבות התסכול מכך שסיירת מטכל לא הופעלה באופן מיטבי במלחמה, מחליט על הקמת יחידה מיוחדת שתדע לנצל את מלוא הפוטנציאל של משימות עומק מיוחדות. כך נולדת 'שלדג'. בצר עתיר זכויות, מקים ישובים ואף מכינה צבאית נחשבת בשם 'מנשרים קלו'. העשייה שלו יכולה בכיף להספיק לסיפור חיים של 5 אנשים. ⅘ בסולם מאני”

“מוקי בצר הוא מלח הארץ, הוא לא היחיד, הם היו רבים. חלקם הגדול שרד את התקופה הזאת וחלקם נפלו בדרך. מה שמייחד את בצר שהוא עבר בכל הפינות הרגישות שבהם עברו הלוחמים אוחזי החרמש ביד אחת והחרב ביד השניה. מוקי בצר שונה מאחרים בכך שהוא מסוג הלוחמים עם הראש הגדול. מה זה גדול- ענק! האיש הזה כמו שמתואר בסיפרו , נע ונד בין חיי הצבא לחיי החקלאי, ועד סוף דרכו הצבאית לא ידע לבחור- צבא או משק, משק או צבא. לכן. הוא האריך את שרות הקבע שלו שנה אחר שנה ולא חתם לתקופות ארוכות. בשל עובדת היותו לוחם מצטיין, מנהיג ללא פחד אדם רחב דעות ובעצמו דעתן לא קטן, צה״ל לא ויתר עליו ובכל שעה שביקש להפוך כיוון, לצאת לחיים אחרים, בא הלחץ מלמעלה והחזיר אותו לדרך הצבאית, תמיד תוך נגינה על רגישותו לביטחון העם ולאהבתו הגדולה לעוצמת הרגשות של השרות הצבאי וההרפתקאות שכרוכות בשירות קרבי ולעיתים קרובות מסתורי. הספר מספר את סיפור ילדותו בנהלל ואת מהלך חייו ביחידות המיוחדות בצה״ל ואין לשכוח את תרומתו להקמת היחידה המיוחדת שלדג- שכל הקמתה ובריאותה היא מפרי רוחו המפעימה של מוקי בצר. כן ירבו אנשים כמותו בישראל. טוביה”

“גילוי נאות ומלא גאווה: אנחנו חברים. אני גאה להיות חבר של מעט האנשים שהם חברים שלי, אבל זה אחד מיוחד. זה האיש שתכנן את ההפתעה המבריקה של מבצע אנטבה וגם פיקד על הפריצה לטרמינל שם. זה האיש שלבש את הפיאה הבלונדינית בביירות בעת "אביב נעורים" וזה האיש שתכנן, ובעיקר ביצע עוד עשרות רבות של פעולות שיסמרו את השיער גם לקרחים. אבל בניגוד לישראלי המכוער (בלי מרכאות) ההולך ומשתלט על הכיפה בישראל של המאה הזו, הוא תמיד נשאר יפה. יפה מבחינת הצניעות, הלבביות, החום, הוא תמיד אדם. כל פגישה איתו, בין אם של שעות או בין אם חטופה על אם הדרך, עושה לי טוב בלב. ככה היינו צריכים להיראות והמציאות הנוכחית אותה היטיב להגדיר סגן הרמטכ"ל בנאום יום השואה, הולכת ומעלימה את האנשים הללו ומצמיחה את הזרעים הרעילים שהתפזרו על פני האדמה הישראלית. כפי שהסביר לי, הוא פשוט מספר על פני הדפים. "אני לא סופר", אמר, "אז אני מספר". זה היה כשישבנו באיזה ערב במפעל חייו - המכינה שהקים במו ידיו. כן, האיש שהוגדר "הסמוראי הישראלי" עוסק בחינוך, מנסה להילחם בגלים העכורים השוטפים פה את המדינה בזה אחר זה (ראו נאום סגן הרמטכ"ל ביום השואה). ואולי זה בעצם הצד השני של המטבע, כי גם היום הוא נלחם. אמנם בלי פאה או בלי המרצדס של סוחר הסמים מיפו שהביא לאנטבה, אבל באותה הנחישות. אז לכל מי שמעוניין לקרוא ספר מרתק של אדם משכמו ומעלה, והכוונה באופן פיזי ומנטלי, אני ממליץ מאוד על הספר שלו. של החבר שלי.”

“אחרי כל השבחים כמו מלח הארץ ,משכמו ומעלה וכו שללא ספק ניתנו לו ביושר, מדובר באדם שרואה את המטרה ואת הדרך היעילה ביותר להגיע אליה, וליישם. סיפור גבורה על אנשים "שהיום כבר לא מייצרים כאלה" וחבל בנימה אישית..הייתי רוצה מפקד כזה בשירות שלי.”

“סיפורו של איש היחידות המיוחדות בצה"ל. מוקי בצר מלווה את ציר הזמן של הלוחמה הזעירה בצהל מששת הימים ועד הקמת יחידת שלדג. השתתף בעשרות מבצעים הירואיים שכולנו מכירים מסיפורי מורשת הקרב. מצאתי עניין רב בקריאת הספר מכיוון שהוא מתכתב מאוד עם ימינו אנו והמלחמה הנוכחית: מלחמת ששת הימים לעומת מלחמת 12 הימים. הדמיון מדהים. "לנו הלוחמים בקו הקדמי הייתה תחושה ברורה שננצח. לכן לא הבנו את הממשלה, ששידרה מסרים מהוססים וגרמה לדרדור בטחונו העצמי של העורף עד כדי צניחה אל תהומות הייאוש". עמ 58. "מעטים העמיקו באותם הימים לחקור מה בדיוק קרה במלחמת ששת הימים. למה התמוטטו הצבאות הערביים כל כך מהר, ואם יכול הדבר הזה לחזור על עצמו אי פעם. האם נצליח שוב...להשיג כזאת עליונות אווירית…" עמ 65. ומן הצד השני אל לנו לתת לניצחון בסדר גודל של ששת הימים לסמא את עיננו. למרות שה7 באוקטובר שלנו בא לפני ניצחון מלחמת 12 הימים, השכחה והאופוריה יש להן נטיה להזדחל למערכת, עלינו לעמוד תמיד על המשמר ולדעת שהחרב תמיד מונפת מעל ראשנו. יש לאמץ את ההכרה שבארץ הזאת, 'שלום' זה רק השם של גבאי בית הכנסת. "בימי המנוחה על זרי הניצחון - יכולנו להפיק את הלקחים המתבקשים, אך לא עשינו זאת. את התשלום שילמנו במלחמת יום הכיפורים". עמ 66. ואחרי הניצחון הגדול, מלחמת התשה וחוזר הלאה… "בניגוד לדעה הרווחת המלחמה הבאה כבר עומדת בפתח וחובה להערך לקראתה מהר ככל האפשר...האויב שהושפל לא יוותר על סיבוב נוסף". עמ' 74. החולאים משתרשים מקדמת דנא: למשל בפעולת כארמה - כרוזים מוטלים מהאוויר, קוראים למחבלים להכנע. מאבדים את גורם ההפתעה על חשבון המוסריות המדומה. חסים על חיי מחבלים על חשבון חיילנו. "הייתי אז צעיר, ועוד לא ידעתי שזאת דרכה של מערכת הרוצה להגן על עצמה. מפקדים לא רוצים לחקור מחדלים. הם לא רוצים להסתכסך עם מפקדים אחרים ולכן מחליקים ומטייחים ככל האפשר"... עמ 97. האם הגנרלים הגדולים, כחלק מההכשרה עוברים קורס טייח? לאורך הספר מקפיד בצר לציין באדיקות, כמעט כל לוחם וטייס שנתקל בו במשך חייו מאיזה קיבוץ או מושב הוא. בעמ' 100 פתאום הבחנתי בדפוס שבצר מתמיד בו לאורך כל הספר. עמ' 100, הטייס יורם פרס ז"ל בן קיבוץ מעיין צבי. מרדכי רחמים לוחם סיירת מטכל ומאבטח המטוס העיראקי, יוצא המעברה, שהצליח לבלום לבדו את המתקפה מוזכר רק בשמו. לי אישית צרם שהצניע את המקומות מהם הגיעו הגיבורים המזרחים. בצר נוגע בכל המבצעים הגדולים של צה"ל ובנקודות קריטיות על ציר הזמן. באחד מתפקידיו יוצא לאמן את הצנחנים של גנרל אידי אמין באוגנדה, דברים שנפוצים עד היום אצל חבר'ה יוצאי יחידות מובחרות שנוסעים לאמן כל מיני צבאות גרילה. הדבר תמוהה בעיני שכן הכסף מעוור ומטשטש את דלף המידע והאמצעים שאחר כך פוגעים בנו. ולראייה, חבירתם של האוגנדים למחבלים החוטפים במבצע אנטבה. יוצא שאנחנו מאמנים את האויב. אידי אמין מגרש את הישראלים מאוגנדה והופך מאוהב לאויב, ובצר, אחרי שנתקל בארוע משפחתי בעוזי דיין מקבל ממנו הצעה לפקד על פלגה בסיירת מטכל. אצלנו בארועים משפחתיים מקבלים גג בורקס עם רוטב פטריות. על יום כיפור והדמיון הצמרר לאוקטובר 2023: "בימים ההם...עדיין חייתי כמו כולם באמונה ש"הם שם למעלה יודעים מה הם עושים". היינו בטוחים שבצמרת הצבא הדברים נשקלים בזהירות, בתשומת לב ובחוכמה. ובעיקר הייתה לי הערכה רבה לגורמי המודיעין…" עמ 173. "...גם אם יפתחו במלחמה, היא תהיה מוגבלת ותסתכם בניסיון לכבוש מחדש פיסת שטח...כדי להשיב את כבודם האבוד". "...הממשלה החליטה שלא תהיה מכה מקדימה. הם רוצים שיהיה ברור לעולם שהערבים תקפו ולא אנחנו"… עמ 178. על המפגש עם משה דיין אחרי כיפור: "הוא התחיל להסביר לי למה אין לו כל חלק במחדל...טענתו שהצבא ולא משרד הביטחון אחראי על המודיעין, בכלל, הוא אמר, איזה כלים יש לי לבדוק דברים?...אני יודע רק מה שאומרים לי…" מזכיר מישהו. בצר: "הקשבתי לו מופתע, מתקשה להאמין שמדבר אלי שר הבטחון, משה דיין, הסמכות הבלתי מעוערת שעל פיה ישק דבר בתחום הצבא והביטחון מאז ששת הימים. איך הוא יכול להתכחש כך למה שהיה...להתנער מאחריות... הבנתי שאין כאן שיחה אלא תרגול כתב הגנה...שר ביטחון שאמור לדאוג לשיקום הצבא והכנות למלחמה הבאה, משקיע את מרצו בהכנת הופעתו לפני ועדת אגרנט…" עמ 243. אף אחד לא המציא את הגלגל. בוגרי קורס טייח כבר אמרנו? לחרטט בביטחון זו לא המצאה של דור הגנרלים הזה. אחרי פיגוע טרור בקריית שמונה מכריז דיין: " ערבים לא מתאבדים"! קבע דיין בטון פסקני (כאן גיחכתי בקול). איש לא העז להתווכח עם שר הביטחון. היה ברור שאין נכונות להודות שנתקלנו כאן בתופעה חדשה, לא מוכרת, המחייבת אותנו לבחון אותה ואולי לשנות דפוסי חשיבה…" עמ 249. לא פחות ממדהימים סימני הדרך שמופיעים לאחר כיפור, ניצני הדוקטרינות שמלוות אותנו עד היום: "הדאיגה אותי הגישה הכללית...התבססות על חיל האוויר והעדפתו על פני הפעלת כוחות מיוחדים...חששותי שהמחבלים ילמדו ביעילות להתוגנן מפני חיל האוויר...ובתוך זמן קצר נפציץ מן האוויר שטחים ריקים." עמ 275. עמוד לפני צפה ועולה בעיה אחרת. יוני נתניהו מנסה לשכנע את בצר לעבור הסבת שיריון, אך בצר שם את כל יהבו על עולם היחידות המיוחדות, פעם כל רמטכל היה עוטה גם סיכת שריון, הרמטכלים יוצאי היחידות המיוחדות שלא עברו הסמכת שריון לפי דעתי גרעו מארגז הכלים שלהם כלי מאוד חשוב. הקטע על מבצע אנטבה מרתק. ניואנס אחד שלכד את עיני: חוליית המחבלים ממבצע אנטבה, שינתה את שם המטוס בקשר ל'חיפה 1'. מי שלא ראה את הצהרת הכוונות, ודחף אותנו לדיונים על קווי 67' לא ידע לקרוא את התמונה. ככלל, סיפורי הלחימה מרתקים, אך לעיתים לוקה בפירוט יתר של שמות, כנראה משיקולי 'לא נעים', הדבר לא משרת את הסיפור ולעיתים מעייף. אחרי כיפור בעקבות התסכול מכך שסיירת מטכל לא הופעלה באופן מיטבי במלחמה, מחליט על הקמת יחידה מיוחדת שתדע לנצל את מלוא הפוטנציאל של משימות עומק מיוחדות. כך נולדת 'שלדג'. בצר עתיר זכויות, מקים ישובים ואף מכינה צבאית נחשבת בשם 'מנשרים קלו'. העשייה שלו יכולה בכיף להספיק לסיפור חיים של 5 אנשים. ⅘ בסולם מאני”

“מוקי בצר הוא מלח הארץ, הוא לא היחיד, הם היו רבים. חלקם הגדול שרד את התקופה הזאת וחלקם נפלו בדרך. מה שמייחד את בצר שהוא עבר בכל הפינות הרגישות שבהם עברו הלוחמים אוחזי החרמש ביד אחת והחרב ביד השניה. מוקי בצר שונה מאחרים בכך שהוא מסוג הלוחמים עם הראש הגדול. מה זה גדול- ענק! האיש הזה כמו שמתואר בסיפרו , נע ונד בין חיי הצבא לחיי החקלאי, ועד סוף דרכו הצבאית לא ידע לבחור- צבא או משק, משק או צבא. לכן. הוא האריך את שרות הקבע שלו שנה אחר שנה ולא חתם לתקופות ארוכות. בשל עובדת היותו לוחם מצטיין, מנהיג ללא פחד אדם רחב דעות ובעצמו דעתן לא קטן, צה״ל לא ויתר עליו ובכל שעה שביקש להפוך כיוון, לצאת לחיים אחרים, בא הלחץ מלמעלה והחזיר אותו לדרך הצבאית, תמיד תוך נגינה על רגישותו לביטחון העם ולאהבתו הגדולה לעוצמת הרגשות של השרות הצבאי וההרפתקאות שכרוכות בשירות קרבי ולעיתים קרובות מסתורי. הספר מספר את סיפור ילדותו בנהלל ואת מהלך חייו ביחידות המיוחדות בצה״ל ואין לשכוח את תרומתו להקמת היחידה המיוחדת שלדג- שכל הקמתה ובריאותה היא מפרי רוחו המפעימה של מוקי בצר. כן ירבו אנשים כמותו בישראל. טוביה”

“גילוי נאות ומלא גאווה: אנחנו חברים. אני גאה להיות חבר של מעט האנשים שהם חברים שלי, אבל זה אחד מיוחד. זה האיש שתכנן את ההפתעה המבריקה של מבצע אנטבה וגם פיקד על הפריצה לטרמינל שם. זה האיש שלבש את הפיאה הבלונדינית בביירות בעת "אביב נעורים" וזה האיש שתכנן, ובעיקר ביצע עוד עשרות רבות של פעולות שיסמרו את השיער גם לקרחים. אבל בניגוד לישראלי המכוער (בלי מרכאות) ההולך ומשתלט על הכיפה בישראל של המאה הזו, הוא תמיד נשאר יפה. יפה מבחינת הצניעות, הלבביות, החום, הוא תמיד אדם. כל פגישה איתו, בין אם של שעות או בין אם חטופה על אם הדרך, עושה לי טוב בלב. ככה היינו צריכים להיראות והמציאות הנוכחית אותה היטיב להגדיר סגן הרמטכ"ל בנאום יום השואה, הולכת ומעלימה את האנשים הללו ומצמיחה את הזרעים הרעילים שהתפזרו על פני האדמה הישראלית. כפי שהסביר לי, הוא פשוט מספר על פני הדפים. "אני לא סופר", אמר, "אז אני מספר". זה היה כשישבנו באיזה ערב במפעל חייו - המכינה שהקים במו ידיו. כן, האיש שהוגדר "הסמוראי הישראלי" עוסק בחינוך, מנסה להילחם בגלים העכורים השוטפים פה את המדינה בזה אחר זה (ראו נאום סגן הרמטכ"ל ביום השואה). ואולי זה בעצם הצד השני של המטבע, כי גם היום הוא נלחם. אמנם בלי פאה או בלי המרצדס של סוחר הסמים מיפו שהביא לאנטבה, אבל באותה הנחישות. אז לכל מי שמעוניין לקרוא ספר מרתק של אדם משכמו ומעלה, והכוונה באופן פיזי ומנטלי, אני ממליץ מאוד על הספר שלו. של החבר שלי.”

“אחרי כל השבחים כמו מלח הארץ ,משכמו ומעלה וכו שללא ספק ניתנו לו ביושר, מדובר באדם שרואה את המטרה ואת הדרך היעילה ביותר להגיע אליה, וליישם. סיפור גבורה על אנשים "שהיום כבר לא מייצרים כאלה" וחבל בנימה אישית..הייתי רוצה מפקד כזה בשירות שלי.”