ביקורת ספרותית על לוחם חשאי - סיפורו של איש היחידות המיוחדות בצה"ל מאת מוקי בצר
ספר מעולה

---

"המבצע הייחודי הזה הוא תמצית הציונות. בימי מלחמת העולם השנייה לא הייתה לנו מדינה ולא צבא, ולכן יכלו הגרמנים לעשות את מה שעשו. מבצע אנטבה הוכיח מה משמעותם של מדינה ושל צבא. הייתה בכך אמירה לכל אזרח ישראלי, שאם ייקלע אי פעם למצוקה – רחוק ככל שיהיה מגבולות הארץ – המדינה תעשה הכול כדי לחלץ אותו ממצוקתו ולהחזירו הביתה בכל דרך אפשרית" (עמ׳ 343).

בספר "לוחם חשאי" (הוצאת כתר, 2015) תיאר אל"ם (מיל׳) משה "מוקי" בצר, יוצא סיירת צנחנים ומפקדה הראשון של יחידת שלדג, את חווית שירותו ביחידות המובחרות ביותר של צה"ל. בצר הוא אחד מאלו שיכולים באמת לומר ששירתו בקצה שפיץ חוד החנית ולקח חלק בכל המלחמות והמבצעים המיוחדים של תקופתו. ספרו מספק הצצה מרתקת (בשפה קולחת ותיאור הקופץ מתוך הדפים) להוויי היחידות המיוחדות והתפתחותן.

כבן למשפחת בצר־שטורמן מנהלל, ספג המחבר ציונות "דרך הרגליים". אביו נחמן, איש פלוגות הלילה של וינגייט בעברו, לחם במלחמת העצמאות כמפקד בגדוד הקומנדו 89, עליו פיקד משה דיין. בראשית הספר תיאר בצר את מבחני האומץ שערך לו אביו (כאילו מבלי משים) הדומים לאלו שתיארו בשעתו יגאל אלון ורפאל איתן (רפול).

בנובמבר 64׳ התגייס בצר לצה"ל והתנדב לסיירת צנחנים. "הטירונות נמשכה כארבעה חודשים. אחר כך עברנו אימוני צניחה וקורס מ"כים, ובסיום מסלול של כ־15 חודשים ענדו לנו על החזה – בטקס צנוע אך מרגש מאוד – את סיכת הסיירת, משאת נפשנו ומקור גאוותנו" (עמ׳ 35).

לאחר קורס קצינים שירת בצר כמפקד מחלקה בסיירת שקד ולחם בשורותיה במלחמת ששת הימים. אז פנה אליו מתן וילנאי, "מפקדה של סיירת הצנחנים. הוא נחשב לעילוי, קצין מוכשר ומבטיח ששמו הולך לפניו ומנבאים לו גדולות" (עמ׳ 73). הוא הציע לבצר להיות הסגן שלו. וילנאי טען כי המלחמה הבאה תקרה הרבה יותר מוקדם משחושבים. לסיירת, קבע בצדק, "יהיו משימות רבות" (עמ׳ 74). עד מהרה מצאו השניים את עצמם בפשיטה מורכבת במיוחד – פעולת כראמה.

התכנית הייתה פשוטה. כוחות שריון וצנחנים יתקפו את בסיס הפת"ח בעיירה הירדנית כראמה. "לסיירת הצנחנים נועד תפקיד מפתח: לנחות במסוקים בהיחבא באזור ההררי, ממזרח לכראמה, ולנוע ברגל אל הגבעות החולשות על העיירה. שם היה עלינו להציב חסימות כדי למנוע את בריחת המחבלים אל פנים הארץ" (עמ׳ 81). כוח הסיירת התחלק לכוח בפיקוד וילנאי וכוח בפיקוד בצר.

בפועל, כתב, מה שהתרחש הוא שבמקום "שאנחנו נמתין למחבלים הנמלטים, ונערוך להם קבלת פנים נאותה, היו אלה המחבלים שהכינו לנו קבלת פנים" (עמ׳ 83). לאחר נחיתת המסוקים, סיפר, נעו הוא וחייליו לנקודת החסימה. בדרכם נתקלו במחבלים. "רדפנו אחריהם והרגנו כמה מהם, ואת השאר שבינו" (עמ׳ 84), כתב. אבל המחבלים והצבא הירדני לא התנהלו לפני התסריט שתכנן צה"ל ותקפו את כוחותיו בנחישות. בצר ואנשיו הבינו "שצה"ל בצרות" (עמ׳ 84). כוח סיירת צנחנים ספג נפגעים ובצר עצמו נפצע קשה.

"בכראמה למדתי על בשרי את אחד הלקחים החשובים ביותר: ניצחון בקרב הוא שקלול של מודיעין, תכנון וביצוע. תכננת היטב – ניצחת. נכשלת – למד לפחות ממה שקרה ונסה להשתפר. אחרי כל קרב, מוצלח או כושל, חשוב לשאול את עצמך היכן שגית" (עמ׳ 95).

כראמה, כתב, הייתה התפכחות. "הבנתי שצה"ל איננו "כול־יכול" וגם אנחנו, הצנחנים, "חוד החנית", יכולים להיות פגיעים מאוד בקרב, שנראה לכאורה כ"משחק ילדים". אחרי אביב 1968 הקפדתי, לפני כל יציאה לקרב או לאימון, לשקול ולהכין את צעדי הכוח שבפיקודי במשנה תשומת לב, לאור הלקחים של כראמה" (עמ׳ 95). היו מי, כתב, "שכינו את המבצע הכושל "היום השביעי של מלחמת ששת הימים". לימים טענתי שזה היה היום הראשון של מלחמת יום הכיפורים. זחיחות הדעת, זלזלול באויב, השארת טנקים וגופות בשטח, כמות נפגעים גדולה ומודיעין לקוי" (עמ׳ 96).

לאחר הפציעה החל לעבוד כמאבטח מטוסים. הוא עבר קורס בשב"כ בהדרכת דייב בקרמן, האיש שמיסד את תחום הדרכת האבטחה בשירות. בקרמן תרגל את חניכיו שוב ושוב והדגיש בפניהם את חשיבות הירי המדויק. "אתם צריכים לפגוע בטרוריסט – לא במטוס; במחבל – לא בנוסעת תמימה" (עמ׳ 102), אמר להם. כלל חשוב בלוחמה בטרור שבצר לקח אתו הלאה.

בצר עבד כמאבטח זמן מה ואז הגיעה הצעה ממפקד סיירת אגוז, סא"ל אורי שמחוני, "מפקד רב ניסיון בפשיטות ומבצעים מיוחדים עוד מימי פעולות התגמול של הצנחנים" (עמ׳ 111), לבוא להיות מ"פ אצלו. הוא הסכים. "רציתי לבחון את עצמי ולראות אם עדיין אני אותו אדם שהייתי שנייה אחת לפני הפציעה (עמ׳ 106).

בינואר 1971 הוא השתתף בפשיטה שהוביל שמחוני על מפקדת מחבלים בעיירה אל־ח׳יאם. כוח הסיירת זוהה רגע לפני ההתקפה ונתקל בהתנגדות קשה. אף שספג הרוג ושלושה פצועים השלים הכוח את המשימה, הרג עשרה מחבלים ופוצץ את המפקדה. בסיכומו של דבר, קבע בצר, "טראומת הפציעה בכראמה לא מנעה ממני לבצע את מה שנדרש ממני כלוחם" (עמ׳ 113).

כחלק מה"רומן" הישראלי־אוגנדי היה בצר בין אלו שאימנו את יחידת הצנחנים של הרודן אידי אמין. אז פנה אליו מפקד סיירת מטכ"ל, אהוד ברק. "אני רוצה שתפקד על פַּלגַת האימונים שלנו. אם אתה רוצה לבוא רק לשנה־שנתיים, זה יהיה בסדר מצדי. תהיה לך תקופה מרתקת עם פעילות מבצעית ענפה. ואחר כך תהיה איש מילואים שלנו. ואם אתה רוצה קריירה צבאית, גם אז השירות ביחידה רק יועיל לך. זה יספק לך כל מיני רעיונות, יעשיר אותך, יספק לך צידה לדרך לקראת תפקידים חדשים" (עמ׳ 128), הציע לו. בצר הסכים ובשירותו ביחידה לקח חלק בשורה של מבצעים משמעותיים.

ביחידה פגש בסגנו של ברק, יונתן נתניהו (יוני), אשר "עשה את שירותו הסדיר בגדוד הצנחנים, במקביל לשירותי בסיירת הצנחנים. היינו באותו הזמן בבית הספר לקצינים במחנה סירקין, כשקורס קציני החי"ר שלו מקדים את שלי בשלושה חודשים. הכרנו איש את רעהו, אבל מעולם לא הזדמן לנו לעבוד יחד. עכשיו הוא היה סגנו של אהוד, ואני למעשה החלפתי אותו בתפקיד מפקד הפלגה. סיפרו עליו שהוא לוחם אמיץ ונלהב, ושתמיד נמצא באמתחתו ספר קריאה" (עמ׳ 129). השניים, כך עולה מן הספר, היו לחברים קרובים.

"הדרך היעילה ביותר להילחם בטרוריסטים היא לרדוף אותם יומם ולילה, להחדיר בהם תחושת בהלה, לערער את ביטחונם העצמי ולגרום להם לפחד גם במקומות שנחשבו בטוחים בעיניהם. בקיצור, להפתיע אותם שוב ושוב ולא להניח להם להתרגל לשיטות התקיפה שלנו" (עמ׳ 108), קבע.

מימוש מובהק של גישה זו הוא מבצע "אביב נעורים", שבמהלכו פיקד על חוליה מהיחידה שנועדה להתנקש בחיי יוסוף נג׳אר, מתכנן טבח הספורטאים במינכן וראש ארגון "ספטמבר השחור". שתי חוליות נוספות מהיחידה נועדו להתנקש בחיי שני בכירים נוספים בארגון.

חידוש מעניין בספר הוא שלפי בצר המבצע נועד במקור לחטוף את בכירי ארגון "ספטמבר השחור", ובהמשך התקבלה ההחלטה לשנות את ייעודו למבצע סיכול ממוקד. "במקביל לפעולה שלנו, ברחוב ורדן, יועד כוח מגדוד 50 של הצנחנים, בפיקודו של סגן־אלוף אמנון ליפקין, לפגוע בבניין בן שבע קומות, סמוך לאצטדיון של ביירות, שבו שכנו הקסרקטין ומפקדת "החזית העממית" של ג׳ורג׳ חבש" (עמ׳ 146), סיפר.

לאנשיו אמר: "זו הפעם הראשונה שאנחנו תוקפים אויב שיש לו שם, ולא יוצאים להילחם באנשי אויב אלמוניים. מבחינתה של ממשלת ישראל, שלושת האנשים האלה הם פושעי מלחמה. המבצע הזה הוא עונשין על מה שקרה במינכן. אנחנו רוצים שהאויב הזה יחוש את עוצמת הזעם שלנו ויירתע מאתנו" (עמ׳ 153).

במבצע נחת כוח היחידה בפיקוד ברק, בלבוש אזרחי, מן הים בביירות ובסיוע סוכני מוסד נסע לרחוב ורדן בו התגוררו המחבלים. בצר ואנשיו פרצו לדירת היעד. "צרורות עוזי ארוכים שלי ושל צביקה ריססו וניקבו את דלת חדר השינה לפני שיספיק לשים יד על נשקו. רצתי קדימה ופרצתי בבעיטה את הדלת המחוררת. האיש האחראי לטבח במינכן היה מוטל מת על הרצפה" (עמ׳ 162).

בתום המבצע, כתב, "השארנו מאחורינו שלוש גופות של אישים בכירים באש"ף, והמפקדה השש־קומתית של "החזית העממית" קרסה תחתיה. אבל ההתקפה על המפקדה בפיקודו של אמנון שחק עלתה בחייהם של שניים מלוחמיו: אבידע שור וחגי מעיין" (עמ׳ 165).

אחד הגילויים החדשים בספר הוא אודות מעורבות היחידה במבצע הכושל לשבות את מנהיג ארגון הטרור "החזית העממית לשיחרור פלשתין" ג׳ורג׳ חבש. מטוס נוסעים שהמריא מעיראק, שלפי המודיעין חבש היה בין נוסעיו, יורט והונחת ברמת־דוד. כוח מן היחידה, בפיקוד בצר וגיורא זורע, השתלט עליו רק בכדי לגלות כי חבש הזהיר בחר להישאר בבגדד ולא לעלות לטיסה.

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים אמר למפקד היחידה, סא"ל גיורא זורע, כי "אין טעם לשבת 'על המסלולים' ולחכות למבצע מיוחד, שספק גדול אם בכלל יוטל עלינו, בזמן שמשתוללת מלחמה. אנחנו צריכים לבנות מסגרת מאולתרת ולהגיע לחזית בהקדם האפשרי" (עמ׳ 179).

בצר המליץ לעלות לרמת הגולן שם לחם אוגדת השריון 36, עליה פיקד רפול, בקרב הבלימה הנואש. "הכרתי את אורח החשיבה של מי שהיה המח"ט שלי בצנחנים ושימש עכשיו כמפקד האוגדה בגולן. הערכתי שהוא ישמח לקבל תוספת של כוח איכותי בשעות הקשות האלה" (עמ׳ 180). ואכן, רפול שמח לקבל תחת פיקודו פלוגה מהיחידה, בפיקוד בצר ויוני נתניהו, שפעלה ככוח חי"ר מובחר.

ב־9 למאי נחת ממסוקים כוח קומנדו סורי סמוך לנפח. הפלוגה, ולצדה כוח מגדוד 51 של גולני, הוזעקו לשם. "ידענו לקראת מה אנחנו הולכים – לקרב מטווחים של מטרים, קרב פנים אל פנים במלוא מובן המילה. מי שיירה ראשון הוא שיישאר בחיים. במפגש כזה הקרב מוכרע במטח אחד – והמטח הראשון חייב להיות שלנו" (עמ׳ 193).

עם הגעת כוח היחידה לנקודת הנחיתה של הקומנדו הסורי פתחו אנשיו באש חזקה והסתערו על הסורים ההמומים. "יריתי במדויק בכל ראש שהתרומם או הציץ מאחורי סלע. על כל איש קומנדו ירינו יחד שישה־שבעה לוחמים. אלא שביתרון המספרי שלנו הייתה טמונה גם סכנה רבה: איש קומנדו אחד היה יכול לקצור רבים מאתנו בצרור אחד או שניים. למזלנו היינו מהירים מהם" (עמ׳ 194).

אז איתר בצר כוח אויב שתפס חסה בשוחת טנקים ישנה והכווין לשם חלק אחר מהפלוגה, שבראשו עמד נתניהו. "יוני ואנשיו הגיעו לשוחה וירו לתוכה. עברתי בריצה את עשרת המטרים האחרונים, ואתי עשרה מלוחמי, והמטרנו גם אנחנו אש אל תוך השוחה" (עמ׳ 195).

הכוח המשותף של גולני והיחידה הרג למעלה מארבעים לוחמי קומנדו סורים, עשרה מהם נהרגו בהסתערות האחרונה על השוחה. בקרב נהרגו שניים מחיילי הכוח של בצר ונפצעו שבעה. לאחר מכן פיקד על כוח מהיחידה בחזית הדרום ולחם מעבר לתעלה תחת אוגדת שרון בגזרת איסמעיליה ובג׳בל עתקה.

המלחמה השאירה אותו מוטרד ביחס לרלוונטיות הכוחות המיוחדים למלחמה. "מבחינת היחידה, המלחמה הייתה הצלחה וכישלון כאחד. נכון שנלחמנו ואף קצרנו הישגים, אבל המאגר הגדול של לוחמים איכותיים שעמד לרשותנו נוצל בימי המלחמה באחוזים ספורים בלבד" (עמ׳ 239). אמנם בזמן שלום ביצע צה"ל מבצעים מיוחדים ופשיטות לרוב אך במלחמה כמעט שלא, בוודאי לא ביחס לפוטנציאל שברשותו.

הסיבה לכך, להבנתו, היא "שמעולם לא הוגדר צורך מבצעי בצה"ל ולא פותחה דוקטרינה למבצעים כאלה בעת מלחמה" (עמ׳ 243). ולכן, הסביר, "אין פלא שלא הוקמה שום יחידה ייעודית, שתהיה מופקדת על ביצוע מבצעים מסוג זה. לא תוכננו ולא הוגדרו מטרות משמעותיות מתאימות בעורף האויב, לא פותחו אמצעי לחימה מיוחדים ולא תורת לחימה, לא נערכו אימונים על מודלים של מטרות, ולא נכתבו פקודות. כל אלה היו תנאים הכרחיים להבטחת ביצוע סביר בשעת מלחמה" (עמ׳ 243).

כלקח ממלחמת יום הכיפורים יזם בצר את הקמת יחידת הקומנדו שלדג. את היחידה הקים תחילה במתכונת של גדוד המילואים בסיירת מטכ"ל. "את פתרון הבעיות השוטפות קידמתי בפגישות אישיות עם יוני ועם סגנו שאול מופז, שהגיע ליחידה מהצנחנים" (עמ׳ 280). מופז, שהגיע מהצבא ה"אמיתי", סייע בידיו בארגון גדוד המילואים, בכל האמור בדרישות תקני כוח אדם, ציוד לחימה, אמצעי מנהלה ועוד.

מרתק לקרוא כיצד הבין בצר את הפוליטיקה הפנימית בצה"ל וקידם אט־אט את רעיונותיו. תחילה בהקמת היחידה כגוף מילואים, עבור בהפיכתה לסדירה ועצמאית וכלה בהעברתה לחיל האוויר. במקביל תיאר את התמודדות צה"ל עם פיגועי המיקוח הראשונים.

מבצע אנטבה נתפס על־ידיו, במידה רבה של צדק, כתמצית הציונות. הוא היה חבר בצוות מצומצם ששקד על תכנון המבצע ואילו מפקד היחידה, נתניהו, שהה בסיני בהכנות לפעולה אחרת.

בצר הקפיד לתת בספר קרדיט למי שפיקד על המבצע, תא"ל (ולימים הרמטכ"ל) דן שומרון, קצין צנחנים וחי"ר ראשי דאז. "במציאות שנוצרה, דרוש אדם בעל יושר פנימי עמוק, אומץ לב, ניסיון עשיר במבצעים מיוחדים, יכולת רטורית גבוהה, מנהיגות ואחריות, כושר שכנוע והופעה מרשימה. לדן היו כל התכונות הללו, והן שאפשרו למקבלי ההחלטות להבחין בין דמיון למציאות, ובין הזיות לאחריות, ולהבין שזהו מבצע בעל סיכוי סביר להצלחה" (עמ׳ 307).

לפי בצר, שפיקד במבצע על כוח הפריצה לטרמינל, עקרון הפתעה היה הקו המנחה. שכן, אם הכוחות לא יצליחו להפתיע את המחבלים והשומרים האוגנדים לפעולה אין סיכוי מלכתחילה. בשל כך הציע להגיע בזהות מושאלת כשהלוחמים כולם מחופשים לחיילים אוגנדיים ונוסעים בשיירה המורכבת ממרצדס (בדומה למכוניתו של הרודן האוגנדי אידי אמין) ומשני ג׳יפי לנדרובר. אם תחבולה תעבוד תוכל השיירה לנסוע מהמטוס ועד לדלתות הטרמינל הישן בו הוחזקו בני הערובה.

לאחר הנחיתה באנטבה האיצה שיירת הרכבים לעבר היעד. בדרך נתקל הכוח בשני זקיפים אוגנדים. נתניהו התעקש לחסלם בניגוד לדעת בצר, שהיה כאמור, מוצב קודם לכן באוגנדה (וטען שזו תרגולת סטנדרטית). אך בעוד "יוני וגיורא ירו בחייל האוגנדי באקדחיהם המצוידים במשתיקי קול" (עמ׳ 331), ירו כמה מחיילי הכוח באוגנדים באקדח וברובה ללא משתיקי קול.

"השמיים נפלו" (עמ׳ 331), כתב בצר. עקרון ההפתעה נפגע כתוצאה מהירי והלוחמים פרקו מן הרכבים במרחק קצר מן הטרמינל. בניגוד לתכנית, לפיה כל מפקד חוליה רץ לפתח שלו ללא תלות בחוליה אחרת, רצו כל החוליות יחדיו אחרי בצר. שניות מספר לאחר מכן נפגע נתניהו מירי ממגדל הפיקוח ונפצע קשה (ומאוחר יותר מת מפצעיו).

בצר, שירה במהלך ריצתו ופגע בחייל אוגנדי, האט במטרה להחליף מחסנית. בשל כך הקדימו אותו אחד הלוחמים, אמיר עופר, ואחריו מפקד הצוות שלו, אמנון פלד, והיו לראשונים בכוח הפריצה שנכנסו לאולם בו שהו החטופים. מיד ברגע הכניסה הרגו השניים שלושה מחבלים.

בצר הגיע עשירית שניה לאחר מכן, וירה גם הוא במחבלים הגרמנים שבהם פגעו פלד ועופר. שאר החוליות רצו לפתחים האחרים. לאחר ירי זה, כתב, השתררה אווירה מתוחה כמו במערבון. "בעוד המגפון ממשיך לצווח את ההוראות "לשכב ולא לזוז!", זינק לפתע מתוך הקהל מחבל חמוש משמאלי, במרחק של כ־15 מטרים ממני, והניף את נשקו לעברנו. עמוס ואני הקדמנו אותו. ירינו בו בבת אחת, כל אחד כדור אחד. הוא עף לאחור וצנח על הרצפה, חסר רוח חיים" (עמ׳ 333).

לאור פציעתו של נתניהו לקח בצר לקח פיקוד על כוח ההשתלטות. "באותו רגע עשיתי סוויץ׳ בראש: אני מפסיק להיות אחראי רק על כוח הפריצה; אני מפקד עכשיו על כל כוחות היחידה" (עמ׳ 334). ביחד עם מפקד המבצע, שומרון, תיאם את תנועת בני הערובה למטוסי הפינוי.

לאורך השנים ניהלו משפחת נתניהו ובצר מעין דו־קרב ארוך על התודעה הישראלית שכן בניסיונם הראוי להנציח את זכר יקירם שנפל הופחת ועומעם חלקו של בצר (כמו גם חלקם של מפקדים נוספים) בהצלחה. לא ברור מדוע כך קרה שהרי יש מספיק תהילה לכולם. בספרו, "סיירת מטכ"ל באנטבה", אף טרח עדו נתניהו וביטל אחת לאחת את טענות בצר כי יש לו חלק בהצלחת מבצע אנטבה. זאת, למרות שרוב המשתתפים במבצע מסכימים כי בצר תרם לו תרומה עצומה.

בצר לעומתו נזהר מאוד בכבוד חברו הקרוב שנהרג, לא ערער על מנהיגותו ואומץ לבו או האשים אותו בדבר (ואף הבין את שיקוליו לפתיחה באש על הזקיף האוגנדי) והבהיר כי העריך ואהב אותו מאוד.

לאחר המבצע הקדיש בצר את כל מרצו להפיכת היחידה החדשה שלו למבצעית. אופי היחידה, קבע, הוא "להגיע מהשמים ולהפתיע את האויב" (עמ׳ 355). כך בדיוק, כתב, פועל השלדג ולכן כך קרא ליחידה. ייעוד היחידה הוא ביצוע פעולות מיוחדות במלחמה ומאז מלחמת לבנון הראשונה (במהלכה פיקד עליה גיורא ענבר) ניכר כי הצליחה לבסס את עצמה כקבלנית מובילה של מבצעים מיוחדים במלחמה ובשגרה. בהדרגה גם הפכה ליצואנית של קצינים בכירים מקרב מפקדיה ובוגריה, ובהם טל רוסו, בוגר הגיוס הראשון לשלדג, גל הירש, אייל אייזנברג, מיקי אדלשטיין, מוני כץ ורוני נומה אם להזכיר כמה).

בעקבות מלחמת לבנון הראשונה יזם את הקמת הגוף למבצעים מיוחדים, שלימים הפך למפקדת העומק. הרמטכ"ל בני גנץ העיד בספר כי כשעבר מהצנחנים לשלדג ושימש כסמג"ד (ולימים היה למפקדה) חש התרגשות ומבוכה בכל פעם שפגש בבצר, שפיקד אז על גוף המטה שמעל היחידה. "החזון שרקמת בהקמת שלדג כיחידה מיוחדת למשימות חיל האוויר וצה"ל הפך למציאות יציבה ופעילה הבנויה על יצירתיות, משימתיות, רעות, מוטיבציה, בשמים וצניעות" (עמ׳ 361), כתב לבצר.

לאחר ששחרורו עסק בהקמת יישובים בגליל (תמרת ונווה זיו) והקים ב־2005 את המכינה הקדם־צבאית "מנשרים קלו" לפיתוח מנהיגות צעירה. כמי שמאמין בחינוך ורואה את המפתח לעתידה של המדינה בבני הנוער הוא עומד בראשה לצד הד"ר יוסי לשם. זהו אולי המרשים שבמפעליו של הלוחם הזה, אף שהוא אינו חשאי ואינו מתבצע בעורף האויב.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על לוחם חשאי - סיפורו של איש היחידות המיוחדות בצה"ל