ביקורת ספרותית על סנטרל פארק מאת גיום מוסו

---

לאחר שקראתי את "קולו של המלאך" ו"מחר" בהנאה צרופה, הייתי חייבת להמשיך אל ספר נוסף מבית היוצר של גיום מוסו, שהמתין לי על המדף – "סנטרל פארק".
הכותרת מיד עוררה בי זיכרון חמים של מגע דשא רענן המדגדג את עורפי בזמן שאני מבחינה בשמש חטופה, שמאירה את הפארק המפורסם בהילה זהובה, ומנצלת את ההזדמנות כדי לשקוע לאחור ולקרוא בנחת.

ואולם, סנטרל-פארק האהוב עלי כל-כך מככב בספר לזמן קצר בלבד... אליס שפר וגבריאל קיין מתעוררים בחלק המיוער של הפארק כשהם פצועים ואזוקים זה לזו. אליס לא מבינה כיצד התגלגלה מלילה פרוע בשאנז אליזה למצב שבו היא מתעוררת אזוקה לגבר זר על אדמת ארצות הברית, ומדוע מסתתר אצלה אקדח שאינו שלה לצד כתם דם חשוד למראה. גבריאל קיין, בחור אמריקאי ובדחן, מגלה בעודו אזוק אל אליס ספרות מסתוריות החרוטות על גבי זרועו ומגואלות בדמו. השניים מנסים לעקוב אחר הרמזים ומגלים קשרים לתסבוכות מהעבר, סודות אפלים שמקננים אצל כל אחד מהם ואסונות משפחתיים שאט-אט הם מתחילים לחלוק אחד עם השנייה. במהלך הקריאה ישנם גילויים וחלק מהדמויות משנות את עורן, וחוזר חלילה, מה שהופך את הקריאה למותחת ומסקרנת.

ואולם, למרות הכתיבה המצוינת שאופיינית לגיום-מוסו והעלילה המפתיעה, היה חסר לי משהו במהלך הקריאה, אותו ניצוץ שגרם לי להתאהב ב"קולו של המלאך" וב"מחר". בלעדיו, אני יכולה להגיד שאמנם היתה זו קריאה טובה, ספר זורם שקראתי בזמן קצר מאוד ומתאים לעונת החופשות/טיסות, אבל לא היה את אפקט ה"וואו".
כשאני מנסה לחשוב עם עצמי ולהצביע על הסיבה, אני חוזרת שוב ושוב אל הדמויות הראשיות של אליס וגבריאל. דמותה של אליס קשוחה, נוקשה, נחושה, חזקה ושברירית בו בעת; לא בטוח שחיבבתי אותה אבל משהו בה עורר בי אהדה. לאורך הספר היא חושפת עוד ועוד מעולמה הפנימי ועוזרת לנו להבין עוד חלק בפאזל המתוסבך. לעומתה, דמותו של גבריאל, שקל יותר לחבב במבט ראשון, נותרת על תקן "תפאורה" מאשר גיבור משנה, ולא מצליחה לרגש אותי מספיק.

הסיום של הספר מפתיע וכמעט בלתי אפשרי לנחש אותו, אבל מפני שלא הרגשתי מספיק מחוברת לדמויות, הגילוי לא "ערער את עולמי" כפי שבוודאי עשה להן, וחבל. יש נקודות חולשה בהסברים שמוצגים לקורא ואמורים להבהיר את התמונה, איזשהו מרכיב מפתח שהוא קצת לא אמין בעיני (ולא ארחיב מחשש לספוילרים) ובכך מעורר טעם של אכזבה קלה.
ולמרות הכול, ומפני שטמועה בי קיטשיות מסוימת (ולכן אני גם נהנית כל-כך מהסגנון של "קומדיה רומנטית פוגשת ספר מתח" שמאפיין את ספריו של גיום מוסו), קריאת שני המשפטים האחרונים בספר ריגשה אותי ואפשרה לי לסגור את הספר בתחושת נחת.

אז מה השורה התחתונה? אם אנסה לא להשוות את סנטרל פארק לספריו הקודמים של גיום מוסו (שמאוד מצאו חן בעיני) אודה שמדובר בספר מותח, מפתיע וזורם. הדעות לגביו אמנם שנויות במחלוקת – אבל זוהי סיבה נוספת שאני כן ממליצה לקרוא אותו ולהחליט בעצמכם!

» ביקורות נוספות של דנה
» ביקורות נוספות על סנטרל פארק