ביקורת ספרותית על אני זוכר מאת עודד מנדה-לוי
ספר טוב

---

תמיד תהיתי מתי כבר ימציאו מכונת זמן שתזרוק אותי לעבר בלחיצת כפתור ואז אוכל לראות אנשים ומקומות שאני אוהבת.
לחזות בתל אביב הבראשיתית ואנשיה, לקנות גזוז בקיוסק שבשדרות רוטשילד ולפגוש את ביאליק מרחוב ביאליק, יוצא מביתו בחליפת קיץ לבנה וכובע וכל כולו תזזיתי ותוסס, עיניו מחליפות הצבעים זוהרות בשמש ואני נתקלת בו בכוונה, עלמה בשמלה מנוקדת וכובע עם סרט תואם. הייתי נפטרת בשמחה מהקעקוע השדוני שלי כדי שלא יבהל ומצטטת לו שורות משיריו.
הוא היה אומר כי מאוד ממהר הפעם ״אבל אולי בכל זאת נשב עשר דקות״ בבית הקפה החביב עליו עד שרבניצקי יגיע כי ״בכל זאת, את יודעת; ספר האגדה אינו נכתב מעצמו ויש עוד תיקונים והגהות לעשות״
והיינו יושבים והייתי גומעת את דבריו כמו צמא במדבר, עיניי היו מתלחלחות ולאחר שעתיים וחצי היה שואל את המלצר מה השעה ומזדעזע קלות מהאיחור הנורא ומתנצל שעליו ללכת ואולי נתראה שנית בקרוב ולפני שאני מספיקה לענות הוא קם ונותן בי מבט כזה שמטביע אותי באגם הכחול-ירוק שלו ואין לי אוויר ואני מצטערת שלא לקחתי גלגל ים כי פתאום שכחתי לשחות.

ולכן, עד שימציאו כזאת מכונה אני אוהבת לחזור אחורה באמצעות ספרים, אני נושמת אוויר הסטוריה על אף שלא תמיד ריחו נעים, אני מתרפקת על העבר ואט אט מבינה שהעתיד מבוסס עליו כמו שהברית החדשה יצאה מהברית הישנה.
לכל ילד יש אבאמא וזה איכשהו מנחם אותי.

את עודד, מחבר הספר היכרתי באופן וירטואלי מבין דפי הפייסבוק. קראתי את הפוסטים המקסימים שלו והתרגשתי מהעובדה שאלילי הספרות שלו מקבילים לשלי.
הוא אינו מדען ובטח שבטח אינו יכול להמציא מכונת זמן. הוא מנתח מילים וסיפורים, כותב רשומות נהדרות והכי חשוב; אוהב אהבת אמת את דוד פוגל.
הייתי קוראת את הקטעים שהקליד ומתרגזת שאין אמוג׳י של פרצוף מתרגש. יש רק בוכה והוא יכול לחשוב בטעות שמה שכתב, העציבני.
אז הייתי משלחת לו לב אדום כי כשקוראים אותו, המשאבה מתרחבת כל כך עד כי לא נותר אלא להוציאה מבית החזה ולשלחה לחופשי.
כשקראתי ברשומותיו חזרתי אחורה מבלי ללחוץ על אף כפתור.
תל אביב אז, יפה יותר מתמיד והאוכל הבולגרי טעים להפליא וימי בית הספר מרתקים וטובים. אפילו לא היה לי אכפת לקרוא על הפועל תל אביב ועל כדורגל כי הציג את אהבתו למשחק באופן שובה לב.

אך במיוחד התחברתי לסיפור בו פגש את פוגל ואיזכר את ביאליק ועוד משורר עוצמתי שמקבל מוזה מריחות תפוחים רקובים.
ומרילין מונרו, סופיה לורן והדי לאמאר.
אנשים יפים וצבעוניים שמוצגים לנו תדיר באופן פלקטי ורדוד, מלאי חיים בסיפוריו.
בעלי נפח, אישיות ורצונות.

וכאלו שהוא אוהב.
את מי שהוא אוהב, הוא מצייר בצבעי מים, במילים רכות ורואים שהוא לא שוכח ומרגישים שהחיבה מתעצמת ממשפט למשפט.

למי שנוסטלגי במחשבתו וגם למי שלא וסתם אוהב מילים שמצליחות לגעת.
יופי של ממואר!

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על אני זוכר