אחרי ספרים רבים שגיליתי בזכות סימניה, אני שמח לגלות לסימניה ספר בעצמי, כיוון שנכתבו עד כה על הספר הנפלא הזה ביקורות ספורות בלבד.
אני מאוד אוהב את החורף, ובימים כל כך לוהטים ולחים אני נזכר בחורף בגעגועים עזים. מה לא הייתי נותן אפילו רק בשביל איזה קילוח דק של גשם או משב רוח קריר ומרענן... הספר הזה משך את תשומת לבי בגלל השם החורפי והמקסים שלו ובשל העטיפה היפהפייה והמושלגת.
מה אהבתי בספר?
• יש בו המון אנושיות וטוב לב והוא מכיל דמויות שהן אנשים טובים שעוזרים לזולת, ומה שהכי חשוב זה שהאנושיות הזו מתוארת בצורה אותנטית, אמינה ולא קיטשית. נתקלתי כבר בהמון ספרים שבגב שלהם היה כתוב שהספר "מרגש, אנושי ומכמיר לב", אבל בפועל הניסיונות של הסופרים להביע את האנושיות הזו היו מאוד מאולצים וסכריניים. כאן זה אמיתי. ממש.
• כל פרק מובא מנקודת מבט של דמות אחרת. הספר מביא את סיפורם של כמה וכמה אנשים, גם בני משפחה וגם זרים גמורים, ואהבתי מאוד את הזויות השונות שמובעות בכל פרק ופרק.
• אהבתי מאוד את הוראס, הכלב האהוב של אלפרידה. איזה כלב מקסים, וגם יפיוף אמיתי: "היה לו הרבה שיער רך, אוזניים שיכלו להזדקף ולהישמט וזנב שהתנפנף בגאון. פרוותו הייתה זרועה כתמים חומים ולבנים, וצבעם של החומים היה בדיוק כצבעו של קקאו בחלב." ובכלל, האהבה לבעלי חיים בולטת בספר ומוסיפה גוון נוסף לאנושיות של הדמויות.
מה לא אהבתי בספר?
• ארוך מדי. 502 עמודים בגופן קטן וצפוף. יותר מדי תיאורי נוף של קריגן וקורידייל שבסקוטלד. עמודים שלמים בנוסח: "באמצע החורף היה המקום אדמת נכר חד גונית תחת שמיים שהלבינה הרוח. הגבעות היורדות אל החוף כבר כוסו שלג, השלג התמזג עם העננים, וראשי הגבעות נעלמו מן העין, אפופים בעננים ומטושטשים כאילו כבר נטמעו בשמיים העגומים."
בשורה התחתונה: מחכה לינואר בקוצר רוח.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
