#
אחרי הצטברות של כמה ספרים בעלי נושאים קשים ומורבידיים, החלטתי להוציא מהפורמלין את הספר הזה, ששמרתי בדיוק למצב הזה. זה ספרו הראשון של ג'וש באזל, ובלי לדעת קראתי קודם את ספרו השני "יצור פרא" ונהניתי מאד (אם כי אני מניחה שהייתי נהנית יותר אם הייתי קוראת אותם בסדר הנכון.)
דוקטור פיטר בראון הוא רופא בבית חולים בניו יורק. הוא גם בעל עבר חריג ושווה סיפור, למרות שהוא בתחילת שנות ה-30 שלו. העבר שלו מתחיל בינקותו, ממשיך בערכים הומניים אותם ספג ובבחירותיו אחר כך. דוקטור בראון הוא אדם חריף שכל, בעל כושר אבחנה והתעלמות מוחלטת מפוליטקלי קורקט. הוא אומר ישירות דברים שאחרים מתפתלים סביבם ואומרים ברמיזות. הוא ציני, חף מגינוני סטטוס, ותענוג לקרוא מה שהוא אומר.
רבים מאיתנו הם בוגרי "האנטומיה של גריי" סידרה בה הכירורגים (כולם רופאים, כולם חתיכים, כולם רהוטים, כמובן) במעט הזמן שנשאר להם בין התאהבויותיהם איש ברעהו (זה ביטוי. יש שם גם אהבות בין גברים לנשים...) הם מצילים חיים של מטופלים, כה רחומים, דמעות בעיניהם כשהם שומעים סיפור עצוב של חולה, יושבים בלילה ליד מיטתו של החולה "שלהם", אין שם בכלל סניטרים - רק רופאים (ומעט אחיות הנחשפות רק אם איזה רופא מתאהב בהן) וזו סידרת מדע בדיוני נהדרת, שראיתי באדיקות והיא מתארגנת לעוד המון עונות. (או שאולי ככה זה בסיאטל, מי יודע...) הספר הזה, בניגוד לסידרה הזאת, שייך לזן הכי מציאותי של רופאים. בתיאורים שלו יש מה שכולנו מכירים מביקורים (ספורים, אני מקווה) של בתי חולים כחולים: חוסר התייחסות, רשלנות, טעויות במתן תרופות, רופאים שמשחקים אותה סגנו של האל, כיסוי תחת ושחיקה.
ג'וש באזל הוא דוקטור לרפואה שכתב את הספר בזמן ההתמחות שלו בבית חולים. הוא גם יהודי, מסתבר. התייחסותו ליהודים, יהדות וישראל היא אחת הבודדות שקראתי בלי לזוז בכיסא באי נוחות.(רמז - ללא קשר למוסד מופלא וכל יכול...) הוא יודע לכתוב באמינות רבה על דברים שלא ייתכנו. היה לי כייף לקרוא כל מילה ומשפט בסיפור, בין אם הסכמתי לדעתו או לא. לשם שינוי - סופר אמריקאי שההומור שלו אינו הומור פטישים, ומבהיר את דעויו בחריפות ובבוטות.
שם הספר מתורגם נאמן למקור אבל בעברית זה יוצא סתמי. "Beat the reaper" מתייחס ל"קוצר" שהוא כינויו של המוות. אבל בעברית אין לנו כינויים יצירתיים למוות, ושם הספר אינו מבטא את ייחודו. מילא. נהניתי מאד גם ככה.


















