באמצע החופש הגדול, התחלתי להרגיש לא טוב.
מין בחילה כזאת, כאבים בברכיים, וצינון.
כשראיתי שזה לא מפסיק, ניגשתי לבדיקה אצל רופא הבית.
לאחר בדיקה קצרה, הוא סיפר לי שאני חולה במחלה חשוכת מרפא, בעלת תופעות קיצוניות ומייסרות.
שם המחלה הוא "עצלנות יתר".
והתופעות:
1.רביצה. המרחק הגדול ביותר שעושים הוא מהספה למקרר.
2. משיכה עזה לשכיבה על המיטה, מזגן על 17 מעלות, שמיכה עד הצוואר, וקריאה. לא מפסיקים לקרוא, עד שהראייה מיטשטשת והעיניים מתחילות להיעצם.

כדי לא לזעזע אתכם עוד, אפסיק כאן.

•
אז אני מניח שאתם מספיק חכמים בשביל להבין שהסיפור שלמעלה הוא מומצא.
חוץ מזה שאני באמת יותר מידי עצלן.
אז כן.
שלכת, הספר האחרון בטרילוגיה "הגן הכימי", נקרא בזמן ימי ה"מחלה".

אני זוכר את הידיים הרועדות, שהחזיקו את הספר מעל שלוש שעות ברציפות, ואת הראייה המטושטשת, ואת הדופק המהיר, ואת הכיף. אני זוכר את הכיף.

היא יודעת לכתוב, הלורן דסטפנו הזאת.
היא יודעת להרכיב משפטים, לגרום לנו להזדהות עם הדמויות, להתאהב כשצריך, לכעוס כשצריך, ולבכות כשצריך.

אני אמשיך במסורת ולא אתקצר, כי זה נגד החוקים שלי.
בכל אופן, הספר מותח, מצחיק, מפחיד, וקצת, רק קצת, קצר מידי.

לפני סיום, אני חייב לומר שמצאו תרופה למחלה ששמה עצלנות יתר.
שם התרופה הוא בית ספר.
כשאני לוקח את התרופה הזאת, אני מתגעגע לימים הנהדרים בהם חליתי.





סליחה על הביקורת העלובה .-.

אור 

הספר הזה הוא אחד המרגשים ביותר שקראתי. כל עמוד היה תענוג, תענוג כמו שוקולד - אבל כזה שמכניס לך אנדרלין וגורם לך להתרגש ולקרוא מהר יותר ומהר יותר.
אהבתי אותו כל כך, כל כך! ותאמינו לי שאני לא קראתי הרבה ספרים בחיים שלי שלפי דעתי גרמו לי לבכות כל כך הרבה, מהיופי הבלתי ניתן לתפישה הספר והמסר שלו.
בהתחלה קינאתי בריין, כי היא הייתה בלונדינית יפה, עם עיניים בצבעים שונים שעשו מהן משו מה עניין - קינאתי כי אני ברונטית (ובלונדיניות בדרך כלל מתוארות כיפות, אז אני מרגישה קצת בצד עם שאר הברונטיות), לא יפה, עם עיניים חומות משמעממות. קינאתי בה גם כי יש לה אח תאום שיעשה בשבילה הכל, אח שאוהב אותה מכל הלב. קינאתי בה יש לה גם את גבריאל שאוהב אותה. ויש לה גם את לינדן שמאוהב בה. הרגשתי זנוחה ובצד, כאילו אני לא חשובה ולא משנה מה לעולם לא יאהבו אותי ככה כל כך הרבה אנשים, ושלעולם לא אהיה ברמה כזו שאנשים יועילו בטובם לא להרוג אותי ולתת לאספנים לקחת אותי.
הרגשתי שאם הייתי חיה בעולם הזה, הייתי מהנערות שהיו יורים בהן בתוך משאית וזורקים אותן לשממה.
בזמן האחרון אני נתקלת בהרבה דמויות ראשיות שהסופרים אוהבים לפאר - שכמובן שהן יפות והן לא יודעות את זה, שהן או חזקות מאוד או עדינות מאוד שזקוקות להגנה. וזה מעצבן אותי באמת כשאותה הדמות יצאה הגיבורה הכי גדולה בכל הזמנים וכולם אוהבים אותה, ואני איכשהו מרגישה מוזנחת כי אם הייתי בספר הייתי יודעת שזו לעולם לא תהיה אני.
אבל ריין לא מושלמת, וגיליתי את זה בספר הזה, יש בה כל כך הרבה כאב ואמינות, היא דמות כל כך כנה שסובלת בצורה כל כך אמיתית, כל כך כיף להזדהות איתה, זה כל כך קל להזדהות איתה!
כל כך כיף לי לקרוא את הסיפור, גם אם הוא מאוד עצוב ומכביד על הלב. הדמויות האחרות כל כך מעניינות, ושום דבר בספר הזה לא מעיק עלי...ססילי! לינדן! מאדאם! אפילו ווהן (גם אם הוא חרא)! לכל דמות יש מניע ובכל דמות יש טוב ורע, מה שאני כל כך מעריצה בספר הזה זה שאין הפרדה מוחלטת בין טוב לרע...כי גם לאיש הרע יש כוונות טובות גם אם הוא עושה דברים רעים ולא נסלחים על הדרך, וגם בדמויות טובות כמו לינדן יש מינוסים ומן הסתם דברים רעים כי הוא לא מושלם. אף אחד לא מושלם.
המינוסים היחידים בספר הזה אלה הם: רוואן (אם של ריין), הוא דמות מאוד אדישה וחסרת אכפתיות, הוא יותר מידי רציני והוא מתייחס טוב אך ורק לריין. הוא לא מעריך שום אנשים אחרים חוץ מריין ו-ווהן, וזה אומר הרבה על האישיות שלו. המינוס הבא הוא שהעלילה הכוללת של הספר מאוד קצרה, כך שגם אם כל הזמן יש התפתחות (ויש), בכל זאת זה מרגיש קצת איטי ואתה רק רוצה שדברים יתגלגלו מהר יותר. המינוס האחרון הוא שהסופרת לא פירטה עוד יותר את הסוף, אולי כי היא רצתה להשאיר מקום לדמיון? לא! היא לא השאירה שום מקום לדמיון, זה כאילו היא עצרה ב'בלאק אאוט'! וזו הייתה אכזבה אחת גדולה כי היא יכלה לכתוב הרבה יותר, ולתת לי את הסיפוק של סיפור שלם שלא נחסר ממנו דבר.
אני ממליצה מכל הלב שתלכו לספריה\לחנות ספרים, ותשקיעו את הזמן שלכם בספר טוב כמו "הגן הכימי", כי הוא בהחלט שווה את זה.

היה בו משהו מיוחד הפעם, משהו שונה משאר הספרים...
קרה משהו לא מוסבר לדמויות, הם התפתחו, האופי שלהם פתאום התפתח.
בשאר הספרים הדמויות היו נורא מטופשוט (אם נגיד את האמת) והאופי שלהם היה פטתי מעט, החלתי לאבד תקווה באמצע הספר השני אבל בסוף החלטתי להמשיך לקרוא את הספר, ואני כל כך שמחה שזה מה שעשיתי.
כבר מתחילת הספר הבנתי שהספר הזה יהיה שונה, יותר יפה. פתאום התפתחו בריין צדדים שלא זכינו לראות בשאר הספרים, כמו הפתיחות שלה למשל כלפי אנשים או החיבה שלה כלפיי לינדין שהיא לא משתדלת להסתיר אותה. חוץ ממנה אותו דבר קרה עם ססילי שהתבגרה (למרות שאת זה פחות אהבתי.) ועם לינדין, הוא כעס, וזה היה חדש יותר מהכל. זה כל כך שימח אותי שהתפרש חיוך בלתי מוסבר על פרצופי והכל כי הוא כעס, מטופש לא?!
חוץ מהשינוי שהתחולל בדמויות העלילה של הספר הפעם הייתה מעניינת יותר, סוחפת יותר
מה עוד יש לי לומר על הספר הזה... יכולתי לחפור פה על כל הקטעים שאהבתי ואלה שפחות אבל אין צורך, הוא פשוט היה טוב, ללא ספק יותר מהאחרים ואני אתן לו 5 כוכבים כי הפעם מגיע לו, לורן דייקה הפעם, ספר מעולה ;)

אני אישית נורא אוהבת את הטרילוגיה, זה מרגיש לי מרענן, יוצא דופן מכל מה שנפוץ עכשיו, עמוק יותר.
וכמובן שהייתי מוכרחה לדעת איך הכל נגמר.
ולא התאכזבתי
העלילה זרמה בצורה מדהימה, קרו המון דברים שבכלל לא ציפיתי להם וגורל של דמויות מסוימות שלא חשבתי שבכלל יהיה להם ככה.
הסוף סיפק אותי בסך הכל, טוב לדעת שאחרי כמה שעברו סופסוף יש שקט וחיים רגועים יחסית, כאילו הגיעו לנחלה.
ממליצה מאוד על הסדרה!!! סוף כל סוף לא סיפור קיטשי של משולש אהבה שכרגיל קורה בעולם אחר כלשהו, לסדרה הזאת יש הרבה מעבר מה להציע.

*שלכת – הגן הכימי 3*

זו סקירה של ספר שלישי בסדרה, כלומר היא מכילה התייחסויות למה שקרה בספר הראשון והשני. ובכל זאת אני חושבת שכדאי גם למי שלא קרא את הספר הראשון והשני לקרוא אותה, כי הטרילוגיה הזו לא שווה דקה מזמנכם אבל הסקירה הזו כן, כי השקעתי בה את כל שנאתי ואני חושבת שהיא יצאה לי טובה.

אמ;לק: כן או לא? בוודאי! מיטב נבלי העולם מהללים:
הקיסר קליגולה: "הספר נוטף תמימות, טוב לב וערכים כמו הדם הנוטף ממגפיי"
היטלר: "הפתרון הסופי לשאלות שעלו בספרים הקודמים בסדרה כמו "למה זה בסדר להרוג ילדה בת חמש בבעיטות אם היה לך יום רע" מרגש וגאוני"
וולדמורט: "סיפורו מעורר ההשראה של אדם שהפך שלוש נערות לשפחות מין וגרם להן לעשות כרצונו ללא קללת אימפריוס"
מתנגדי חיסונים: "סוף-סוף ספר שמציג את הרופאים כפי שהם – מפלצות רודפות בצע שרוצות לרפא אנשים ולהאריך את תוחלת החיים. ומה בכלל רע כל-כך בלחיות עד גיל 25? זה עדיף מלהיות אוטיסטים!"
דתיים קיצוניים מכל רחבי העולם: "הספר המושלם לקנות כמתנת חתונה לבתך בת השתים-עשרה שנועלת את עצמה בחדר שלה וצועקת עלייך "אבא אני לא רוצה שתחתן אותי לגבר סוטה שגילו כפליים מגילי אפילו לא קיבלתי מחזור ראשון עדיין". הספר ילמד אותה את מקומה בעולם כאישה חסרת בינה, ואת האושר שבחיי נישואים כפויים"
בקיצור, הבנתם: עדיף שתקראו מיין קאמפף מאשר את הספר הזה – לו לפחות יש ערך היסטורי, בעוד שכולי תקווה שהספר הזה, שמצדיק בלי בושה ובלי מקום לפרשנות את כל הפשעים האיומים ביותר, ישכח במהרה כלעומת שבא.

תקציר מגב הספר:
אף על פי שהצליחה להימלט מציפורניו של ד”ר ווהן אשבי, ריין יודעת שהזמן שנותר לה לחיות הולך ואוזל. ד”ר אשבי עורך ניסויים בבני אדם כדי למצוא תרופה שתחסל את הווירוס הממית כל אישה שמלאו לה 20 וכל גבר שמלאו לו 25 שנה – ולשם כך הוא מוכן להקריב את חייהם של צעירים רבים ( =^.^= ברייקינג ניוז – ככה מפתחים תרופות וטיפולים: מנסים אותם על חולים. ברייקינג ניוז 2 – אתה לא מקריב חיים של מישהו אם הוא עומד למות בוודאות, ניסית להציל אותו ונכשלת. ברייקינג ניוז 3 – אני לא בטוחה שזה נכון לקרוא לך "צעיר" אם מבחינת תוחלת החיים של האנושות בימייך אתה קשיש. ברייקינג ניוז 4 – אומייגד זה כזה חרא ספר =^.^= ).
אך ריין מסרבת להיכנע לייאוש ( =^.^= וחבל שכך, אם היא היתה מתייאשת אולי הספר הזה לא היה נכתב והייאוש שהוא גרם לי היה נחסך ממני =^.^= ). היא בטוחה שאחיה התאום, רוואן, יוכל למצוא את התרופה שתציל את האנושות מן הווירוס הקטלני, ויוצאת לחפש אותו. כאשר הם נפגשים, רוואן מכריח אותה לחזור איתו לעבר ( =^.^= רגע מה?! זה לא קרה! באג בתרגום אולי? לא היה בספר שום מסע בזמן! =^.^= ), ושם מתברר שמה שקרה עד כה שונה לחלוטין מכל מה שחשבה. היא מגלה במה עסקו הוריה לפני שנהרגו ומוצאת את עצמה בהתלבטות הקשה מכול: האם לשתף פעולה עם מי שהיה עד עתה אויבה הגדול ביותר.

ומה אני חשבתי:
קבלו אותו במחיאות כפיים סוערות – שלכת! הספר השלישי בטרילוגיית הגן הכימי, ובו נגלה את כל מה שידענו ו/או ניחשנו מאז הספר הראשון. ברצינות, מרוב ששום דבר לא הפתיע אותי אפילו קצת, הופתעתי – לא תיארתי לעצמי שדבר כזה אפשרי.
שוב אנו פוגשים את הדמויות האמיצות והאהובות: לינדן האנס הפדופיל ("חשבתי שהיא רוצה את זה!"), רוואן שמפוצץ בתי-חולים והורג עשרות אנשים סתם כי היה לו יום רע, מאדאם מנהלת בית-הבושת האכזרית שכמעט רצחה ילדה קטנה במכות סתם כי היה לה יום רע, וססילי הקטנה שנחטפה, נישאה בניגוד לרצונה, נאנסה והוכנסה להריון פעמיים ברצף (!) וכתוצאה מכך פיתחה תסמונת שטוקהולם קשה, אבל כולם בספר קוראים לזה "אהבה" ו"תראו איזו משפחה נחמדה: ילדה בת עשר ("אני בת ארבע-עשרה!" כן וואו איזה הבדל עצום), החוטף בן העשרים ושתיים שלה ובנם הקטן".
יחד הם ילחמו ברוע האולטימטיבי – רופא. שמנתח גופות! אתם יודעים, כמו כל סטודנט לרפואה מאז שחר הימים! נורא ואיום שישרף בגיהנום. וגרוע מכך, נותן תרופה נסיונית לחולים סופניים! אתם יודעים, כמו שעושה בערך כל מחקר על מחלות חשוכות מרפא גם בימינו אנו. כי זה כל-כך מרושע, כשיש אדם שעומד למות בוודאות, לפחות לנסות משהו כדי להציל אותו. אני מודה, הוא לא היה בסדר שלא החתים אותם על טופס הסכמה מדעת ולא הוציא אישור הלסינקי (אם כי צריך לזכור שאנשים בספר לא יודעים שהלסינקי קיימת!) אבל יחסית לרוע המחריד של הדמויות האחרות, שמקבל הצדקות מזעזעות כגון "הוא לא ידע שהעובדה שהוא חטף אותן, נעל אותו בביתו וכפה עליהן את עצמו לא מוצאת חן בעינהן, הוא רק רצה לשחק" או "תנו לה רגע להתעלל בנערות בשקט, זה פשוט שהלב שלה שבור וככה היא פורקת את התחושות השליליות שלה", ווהן (הרופא) באמת בסדר גמור. הוא רוצה להציל את העולם ואת בנו (למרות שבנו אנס ופדופיל), והוא חושב שהמחיר של טובת הכלל שווה את חירותם של מספר פרטים בודדים (בניגוד ללינדן שחושב שהרצון שלו לסקס זמין שווה את חירותם של מספר פרטים בודדים, אבל כמובן שלינדן תואר במילים "טוב לב ותמים" (ציטוט מהספר!) בעוד את ווהן האשימו בכל דבר אפשרי שהשתבש, החל מההפלה של ססילי ועד לנפילת מגדלי התאומים (טוב, לא באמת הזכירו את מגדלי התאומים, אבל זה היה הרעיון הכללי)).
האם יצליחו לתקן את כל המעוות בעולם? אני מתכוונת כמובן לתוחלת החיים הקצרה (רגע, זה לא מה שהרופא שהם נלחמים בו כל-כך מנסה לעשות?) ולא, חלילה, למעמד האישה, שלא יכולה להסתובב ברחוב בלי שיחטפו אותה לבית-בושת ולחיי נישואים כפויים, מה שבעולם הזה לגמרי חוקי ומקובל. כאילו, בסופו של דבר זה לטובתה! בסוף אפילו ריין הבינה שהיא אוהבת את לינדן, ולילך הבינה שעדיף לה להמשיך להיות זונה מאשר להתאחד עם משפחתה. הנשים הטיפשות לא יודעות מה טוב בשבילן, אז לפעמים צריך להפעיל קצת כח מה קרה.
בין לבין הספר מלא מגוון מסרים חינוכיים, כמו "זה לא בסדר לברוח מהאיש שחטף אותך, תראי כמה הוא עצוב עכשיו", "אסור לשלול זכות הורות מאישה אלימה שמגדלת ילדה קטנה בבית-בושת ובמקום זאת לשלוח אותה למשפחה טובה ואכפתית" או "עדיף לעלות על כלי תחבורה מפוקפק בלי קסדה מאשר לחיות חיים שלמים תוך הקפדה על בטיחות כי לפחות ככה אתה טועם את טעם החופש (כמו גם את טעם הדם שלך)".
אף פעם לא האמנתי בצנזורה מעבר לגילאי היסודי – ברגע שילד בשל מספיק לקרוא באופן ביקורתי ויש לו הבנה בסיסית ויציבה של מושגי טוב ורע, אין סיבה שלא יקרא כל מיני דברים אם הוא רוצה. אבל אחרי שקראתי את הספר הזה אני מבינה מה הערך של צנזורה גם במבוגרים ונוער: היא יכולה למנוע מהם לחטוף התקף לב מרוב עצבים. מוטב היה לספר הזה ולנו שלעולם לא היה רואה אור, אבל כיוון שבכל זאת ראה, לפחות תעשו טובה לעצמכם ואל תקראו אותו.

אוי. פשוט אוי.
אף על פי שלא אהבתי את הספר, פשוט הייתי חייבת להמשיך לקרוא. זה מסוג הספרים האלה שחייבים, אחרת לא מפסיקים לחשוב עליהם עד הסוף המר.
אבל פשוט אוי.
נתחיל בזה- למה לעזאזל הדמות הראשית כל כך מפגרת? למה ריין אף פעם לא אומרת מה שהיא חושבת, ומעדיפה פשוט לשתוק?!
קווי העלילה מאוד משתנים, בשונה מהספרים הראשונים שבהם העלילה די נשמרת, אבל באופן קיצוני מידי לדעתי.
מפה מכיל ספוילרים. אזהרת ספוילריםםםם!!!
*
*
*
*
*
רגע השיא של הטמטום של הספר היה כשלינדן מת. זה כאילו הכותבת חיפשה סיבה מתחת לשטיח כדי להרוג אותו. "נפל." באמת? באמת?! ממתי מנפילה קטנה, מעידה ליתר דיוק, אתה מקבל פרכוסים ומת?!
החולניות פה מגיעה לרמות חדשות, כשילדה בת 14 הופכת לאלמנה עם תינוק ועוד הפלה.
התקציר די הורס חצי מהספר בגלל שעד אמצע הספר ריין עדיין מחפשת את רוואן ולא יודעים מתי היא תמצא אותו, אם תמצא, וזה ממש הרס לי.
ובכלל, כל הרעיון של אפוקליפסה ומוות בגיל צעיר כבר די מיצה את עצמו בספר הראשון.
לא ממליצה.