את העיניים אפשר לעצום, ואז לא לראות. אבל אי אפשר לעצום את עינו של הלב, כי מה שלא רואה העין מרגיש הלב. והספר הזה יותר מכל עוסק ביצרים, רגשות, אהבה, משפחתיות, כשמעל כל אלו תלוי ועומד סוד גדול אשר קושר את כל בני המשפחה הנפלאה הזו בעבותות חזקות.
את הסוד אפשר לקבור אבל זה- לעולם לא ימות. תמיד תהיה נקודת זמן בה הוא ירים ראשו, ויצוץ שוב במלוא תפארתו. או שמישהו יוציא אותו מקפלי המסתור שלו, או שפשוט החיים עצמם יעוררו אותו.
רגינה, רשל, וניסימו הם אחים. רגינה זה עתה התאלמנה מבעלה איזידור, שהיה בעל מועדון קלפים, וחובב נשים מושבע. רגינה משמשת כציר הראשי בסיפור היפה הזה. העלילה סובבת סביבה, מדירת השיכון הישנה בבת-ים, ואנו למדים על השתלשלות קורות המשפחה שעלתה מאלכסנדריה, והסיפור מתובל פה ושם ( במינון קל, דבר שרק מוסיף ותורם לאוירה, ובשום פנים ואופן לא מעיק) במילים ומשפטים בצרפתית, שפה שהאחים דיברו בבית הוריהם.
התקופה היא שנות השבעים, לא הרבה אחרי מלחמת יום כיפור.
בחלקו הראשון של הספר מתמקד הסיפור בשלושת האחים, ילדיהם, והמשפחתיות. בעבר ובהווה. הסופר פורש בפנינו את מארג היחסים המשפחתיים, מכיר לנו את הדמויות, וכך בעודנו מרגישים חלק מהמשפחתיות, הוא מוביל אותנו למחצית הספר, שם מתגלה הסוד, והספר נכנס לקצב שונה, בו נראה שהיצרים והתחושות פוצחים במחול מטורף ולא נחים.
אהבתי הכל בספר המקסים הזה. ניכר בסופר שבנה את הדמויות שלו בהמון אהבה, הן כל כך חיות בין דפי הספר. אהבתי את שיבושי השפה המכוונים, אהבתי את האנושיות שנובעת מהמון רגישות.
מה שפחות אהבתי זה את העובדה כשסיימתי לקרוא את הספר רציתי ממנו עוד ועוד. הספר הוא ספר ביכורים, ואם כך- כולי תקווה שיהיו עוד ובקרוב.

















