מסתבר שמאחורי כל פילוסוף או נאצי נמצא או פילוסוף או נאצי (או אולי לא על כולם אלא רק על חלק).
כאשר בחור שרירותי בעל אידיאולוגיה גזענית מגלה את שפינוזה,
הפילוסוף שבתוכו קם לתחייה ולא מניח לו לרגע,
במאבק הבלתי פוסק בין ההשקפות הגזעניות לנפש הפילוסופית שלו,
לנסות להבין את משמעות החיים ולשלב אותה עם השקפות מולדות שמושפעות מתרבות כזו או אחרת.
אנחנו זוכים לפסוע בשני נתיבים, בעבר הקרוב ובעבר הרחוק יותר,
ותוך כדי כך להרהר בדבר המוסריות של המין האנושי ובניסיון לשלב אותה עם הפער התרבותי בין אדם אחד לרעהו (או למושא הערצתו).
בנתיב אחד יש לנו אדם בעל השקפות גזעניות שלא מפחד להביע אותן ולא מפחד לפעול למען מה שהוא חושב שראוי,
אך נאבק בתוך מאבקו שלו, עם האידיאלים שעליהם הוא גדל והאידיאלים שמהם הוא מושפע.
הבחור שלנו אוהב את דנטה ואת גטה, מעריץ את השטן, את פאוסט ואת השטן של פאוסט,
אך נרתע כאשר הסיפורים שכל כך מרשימים אותו מתנגשים עם האידיאולוגיות הגזעניות שלו,
כאשר הוא מגלה בדרכו שלו, את הנתיב השני שבו אנחנו פוסעים: חייו של הפילוסוף היהודי שפינוזה,
איך הוא יכול לקחת את ההשראה שלו ולשלב אותה עם החברות במפלגה הנאצית והמאבק לצד היטלר למען הגזע הארי שלדעתו אין ספק שהוא אמת לאמיתה?
בנתיב השני יש לנו את שפינוזה, את חייו הקשים והמורכבים,
את ההתמודדות שלו עם צרות היום-יום,
עם האנטי-דתיות והאתאיזם שלו, אשר מתנגש עם ההשקפות הפאנטיות של משפחתו וקהילתו היהודית.
כאשר הקהילה היהודית מכריזה עליו חרם, שפינוזה מחליט להתרחק מהשגרה כפי שהוא מכיר אותה,
ולצאת למסע אל עבר שגרה אחרת: חיפוש האמת הטהורה והמשמעות האמיתית של החיים.
יש לו הרבה אויבים אך גם מעט חברים שיעזרו לו במסע הזה.
שני הנתיבים מובילים בסופו של דבר להצגתו של קונספט האנושות בצורה מסוימת, וניסיון ההבנה של הצורה הזאת.
מסתבר שמאחורי כל פילוסוף או נאצי נמצא או פילוסוף או נאצי,
ומסתבר שהדבר שמאחד את כולנו בתור בני אדם זה האנושיות שלנו,
אך בנוגע לעתיד אשר אנו יודעים מה הוא צופן,
בנוגע לשואה שעומדת להציג את האנושיות בצורה אחרת,
האם זה נכון? האם זוהי צורה שראויה בכלל להיקרא "אנושות"?
על זה הספר לא עונה, מכיוון שאף אחד מהנתיבים לא הוביל את גיבורינו לתשובה הזאת אשר ספק אם היא בכלל קיימת.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
