נמשכתי לספר "קוראז' הנודדת" משום שספר זה, שנכתב ב-1670, היווה את ההשראה לספרו של ברתולד ברכט "אמא קוראז'". גרימלסהאוזן (1622-1676), בנו של פונדקאי וטוחן, נחטף ע''י קבוצת חיילים ממחוז הסה ובגיל 13 החל את שירותו הצבאי. הוא ליווה את הגייס שלו במסעותיו ברחבי מרכז אירופה, במהלך מלחמת 30 השנים (1618-1648). לאחר מכן עבד כמינהלן וכפונדקאי. על פי דברי עדו אברבאיה, שתרגם וכתב מבוא מצוין, הפונדק שניהל גרימלסהאוזן קיים עד עצם היום הזה (ואם אינני טועה הוא זכה בכוכב מישלן אחד). גרימלסהאוזן נחשב לאחד מגדולי הסופרים הגרמנים במאה ה-17, כתב בעיקר ספרות פיקרסקית – משב רוח מרענן לעומת המגמה השלטת: עיסוק בחיי הטרקלינים הנוצצים דאז.

גרימלסהאוזן כתב בסיפא של הספר כי מטרתו להזהיר "...צעירים מהוגנים, אלמנים ישרי דרך ואף... גברים נשואים: מאהבת הזונות אין לצפות אלא לטומאה, חרפה ולעג, עוני וסבל ויותר מכל יסורים של מוסר כליות". למקרא הדברים החסודים הללו הקורא אינו יכול שלא לפרוץ בצחוק מתגלגל, לאחר שעקב אחר מעלליה של קוראז'. אכן בדף הבא גרימסלהאוזן מביא את מה שהוא מגדיר כסיבה האמיתית לכתיבת הספר: הגיבורה קוראז', יציר דמיונו של הסופר, מתעמתת עם יציר דמיון אחר של הסופר בשם סימפליציסימוס (התם) שמאכלס מספר מספריו. בעוד הלה מתגאה בכך שזכה בחסדיה של עלמה המתיימרת להיות בת טובים ונטש אותה לאנחות משעמד על טיבה, קוראז' בסיפור הנוכחי ממרומי גילה (63) מפרטת 50 שנים של מעללים – השתתפות בקרבות, ביזה, רוכלות ורמאות תוך ניהול חיי מין סוערים. מטרת הוידוי היא "לספר את חרפתו (של סימפליציסימוס)...בפני העולם כולו, על כך שלא בוש לטמא את עצמו עם נפקנית קלת דעת שכמותה....מכאן יש להסיק כי כמו הסוס כן הסוסה – זכרים כנקבות, סרסורים כנפקניות, כולם חד הם, ואין אלה טובים מאלה כמלוא הנימה".

הספר הבנוי מ-28 פרקים שבראש כל אחד מהם תמצית עסיסית של האירועים מחייה של קוראז'. כבר השם מרמז על הבאות: השם Courasche שהודבק למספרת פירושו איבר המין הנשי בעגה הצבאית של אותה תקופה (על פי המבוא של אברבאיה) ואכן המחבר משתמש במובן זה ובמובן אומץ (Courage) לסירוגין. ב-28 פרקים, הכתובים בצורה אירונית ומשעשעת, המספרת חושפת ללא הנחות את תולדות חייה. התיאורים מבריקים לעיתים. גדולתו של הסופר בעיני היא לקחת דמות שהיא, לכאורה, ראויה לכל גנאי בחברה המהוגנת בעיני עצמה ולהפוך אותה לדמות המעוררת אמפתיה והערכה בזכות אומץ ליבה, חכמתה, שנינותה, חדותה ואף עורמתה במהלך חלקים גדולים של הסיפור. אברבאיה טוען, לדעתי בצדק, שלהסתכל על דמותה כמודל פמיניסטי (לדעתי, היא מרשימה יותר מכל הדמויות הגבריות בספר) היא הסתכלות מודרנית ולא של מועד כתיבת הספר, אבל עדיין קשה שלא להעריך דמות פגיעה (נערה בת 13 בתחילת הסיפור) שמצליחה לשרוד בתקופה כה איומה בהסטוריה של אירופה. מגוון הדמויות הגבריות מוצגות באופן מגוחך – הגברים תאוותנים, טפשים ושקרנים. קוראז' מבחינה בזה ומנצלת זאת לטובתה, מבלי להסס לנצל לשם כך את מיניותה.
לא יכולתי להמנע מהמחשבה שחייו של הסופר (גם הוא נאלץ להצטרף לחיי הצבא באותו הגיל כמו הגיבורה) משתקפים במידה מסוימת ברקע.

יחד עם זאת, לא יכולתי שלא להתעלם מהעוינות הרבה לצוענים – החיים במחיצתם נחשבים לירידה לרמה המוסרית הנמוכה ביותר. הדברים מפיה של הגיבורה על הצוענים, לאחר שהצטרפה אליהם, מצמררים: "...תמהה אני כל ימי על כך שמוכנים לסבול אותנו, הצוענים, בכל הארצות. שהרי אין בנו כל רצון לגרום טובה לאלוהים או לאדם, אלא מתפרנסים אנו רק על שקרים מרמה וגניבה, לרעתם של תושבי הארץ ושל אדוניה". – לא התרשמתי שבמקרה זה מדובר בכתיבה אירונית. ההתייחסות ליהודים היא עקיפה בלבד. את המעבר מלחימה לרוכלות קוראז' מגדירה כ"....התחלתי להלחם בחרב היהודים" – כנוי למסחר לא הוגן ולנשך או ריבית (עפ''י אברבאיה).

הסיפור קולח וברובו מעניין ומשעשע, אך אני חייב להודות שלקראת הסוף הרגשתי שמעט איבדתי את העניין בסיפור. ההערות של אברבאיה ניתנות במידה ומועילות מאד להבנת הרקע.

סך הכל ספר שהוא משהו אחר. מומלץ מאד.

נמשכתי לספר "קוראז' הנודדת" משום שספר זה, שנכתב ב-1670, היווה את ההשראה לספרו של ברתולד ברכט "אמא קוראז'". גרימלסהאוזן (1622-1676), בנו של פונדקאי וטוחן, נחטף ע''י קבוצת חיילים ממחוז הסה ובגיל 13 החל את שירותו הצבאי. הוא ליווה את הגייס שלו במסעותיו ברחבי מרכז אירופה, במהלך מלחמת 30 השנים (1618-1648). לאחר מכן עבד כמינהלן וכפונדקאי. על פי דברי עדו אברבאיה, שתרגם וכתב מבוא מצוין, הפונדק שניהל גרימלסהאוזן קיים עד עצם היום הזה (ואם אינני טועה הוא זכה בכוכב מישלן אחד). גרימלסהאוזן נחשב לאחד מגדולי הסופרים הגרמנים במאה ה-17, כתב בעיקר ספרות פיקרסקית – משב רוח מרענן לעומת המגמה השלטת: עיסוק בחיי הטרקלינים הנוצצים דאז.

גרימלסהאוזן כתב בסיפא של הספר כי מטרתו להזהיר "...צעירים מהוגנים, אלמנים ישרי דרך ואף... גברים נשואים: מאהבת הזונות אין לצפות אלא לטומאה, חרפה ולעג, עוני וסבל ויותר מכל יסורים של מוסר כליות". למקרא הדברים החסודים הללו הקורא אינו יכול שלא לפרוץ בצחוק מתגלגל, לאחר שעקב אחר מעלליה של קוראז'. אכן בדף הבא גרימסלהאוזן מביא את מה שהוא מגדיר כסיבה האמיתית לכתיבת הספר: הגיבורה קוראז', יציר דמיונו של הסופר, מתעמתת עם יציר דמיון אחר של הסופר בשם סימפליציסימוס (התם) שמאכלס מספר מספריו. בעוד הלה מתגאה בכך שזכה בחסדיה של עלמה המתיימרת להיות בת טובים ונטש אותה לאנחות משעמד על טיבה, קוראז' בסיפור הנוכחי ממרומי גילה (63) מפרטת 50 שנים של מעללים – השתתפות בקרבות, ביזה, רוכלות ורמאות תוך ניהול חיי מין סוערים. מטרת הוידוי היא "לספר את חרפתו (של סימפליציסימוס)...בפני העולם כולו, על כך שלא בוש לטמא את עצמו עם נפקנית קלת דעת שכמותה....מכאן יש להסיק כי כמו הסוס כן הסוסה – זכרים כנקבות, סרסורים כנפקניות, כולם חד הם, ואין אלה טובים מאלה כמלוא הנימה".

הספר הבנוי מ-28 פרקים שבראש כל אחד מהם תמצית עסיסית של האירועים מחייה של קוראז'. כבר השם מרמז על הבאות: השם Courasche שהודבק למספרת פירושו איבר המין הנשי בעגה הצבאית של אותה תקופה (על פי המבוא של אברבאיה) ואכן המחבר משתמש במובן זה ובמובן אומץ (Courage) לסירוגין. ב-28 פרקים, הכתובים בצורה אירונית ומשעשעת, המספרת חושפת ללא הנחות את תולדות חייה. התיאורים מבריקים לעיתים. גדולתו של הסופר בעיני היא לקחת דמות שהיא, לכאורה, ראויה לכל גנאי בחברה המהוגנת בעיני עצמה ולהפוך אותה לדמות המעוררת אמפתיה והערכה בזכות אומץ ליבה, חכמתה, שנינותה, חדותה ואף עורמתה במהלך חלקים גדולים של הסיפור. אברבאיה טוען, לדעתי בצדק, שלהסתכל על דמותה כמודל פמיניסטי (לדעתי, היא מרשימה יותר מכל הדמויות הגבריות בספר) היא הסתכלות מודרנית ולא של מועד כתיבת הספר, אבל עדיין קשה שלא להעריך דמות פגיעה (נערה בת 13 בתחילת הסיפור) שמצליחה לשרוד בתקופה כה איומה בהסטוריה של אירופה. מגוון הדמויות הגבריות מוצגות באופן מגוחך – הגברים תאוותנים, טפשים ושקרנים. קוראז' מבחינה בזה ומנצלת זאת לטובתה, מבלי להסס לנצל לשם כך את מיניותה.
לא יכולתי להמנע מהמחשבה שחייו של הסופר (גם הוא נאלץ להצטרף לחיי הצבא באותו הגיל כמו הגיבורה) משתקפים במידה מסוימת ברקע.

יחד עם זאת, לא יכולתי שלא להתעלם מהעוינות הרבה לצוענים – החיים במחיצתם נחשבים לירידה לרמה המוסרית הנמוכה ביותר. הדברים מפיה של הגיבורה על הצוענים, לאחר שהצטרפה אליהם, מצמררים: "...תמהה אני כל ימי על כך שמוכנים לסבול אותנו, הצוענים, בכל הארצות. שהרי אין בנו כל רצון לגרום טובה לאלוהים או לאדם, אלא מתפרנסים אנו רק על שקרים מרמה וגניבה, לרעתם של תושבי הארץ ושל אדוניה". – לא התרשמתי שבמקרה זה מדובר בכתיבה אירונית. ההתייחסות ליהודים היא עקיפה בלבד. את המעבר מלחימה לרוכלות קוראז' מגדירה כ"....התחלתי להלחם בחרב היהודים" – כנוי למסחר לא הוגן ולנשך או ריבית (עפ''י אברבאיה).

הסיפור קולח וברובו מעניין ומשעשע, אך אני חייב להודות שלקראת הסוף הרגשתי שמעט איבדתי את העניין בסיפור. ההערות של אברבאיה ניתנות במידה ומועילות מאד להבנת הרקע.

סך הכל ספר שהוא משהו אחר. מומלץ מאד.