****
אני לא אוהב קסמים וקוסמים. אף פעם לא אהבתי, אפילו כשהייתי ילד. כל הטקס הזה, התיאטרלי, המוגזם, עם ההדר והפאתוס שלו וקריאות הוואו, הוא רק עטיפה משוכללת לעובדה הידועה שמתחת לכל אלה יש אשלייה, סמוק אנד מירורז, וכשהמטרה בשורה התחתונה היא לעבוד עליך. שתגיד, יאאא, אבל איך זה נעלם משם והופיע שם? ואיך זה באמת קרה? ואיך הבחורה המנוסרת לשניים ממשיכה להזיז את הידיים והרגליים? זו מכונה? אלה מראות? לאן הייתי צריך להסתכל?
אמנם כל זה אולי מעורר בי (ממש בהכרח) מין פליאה אבל מתחת להכול, בעיקר מעצבן אותי, ומלחיץ אותי. אני מרגיש פתי. אני לא מבודר אלא חסר מנוחה, ולכן גם כשיש מין מופע כזה בטלוויזיה אני מעביר ערוץ, אפילו אם מדובר בתעלול קלפים או משהו לא מזיק בסגנון. זה בידור, אנטרטיינמנט, ובכל זאת - בעיניי לפחות - פשוט בלתי נסבל.
"קרטר מנצח את השטן" נסוב בדיוק סביב כל אלה, ובכל זאת אהבתי אותו, כנראה כי הוא מציית לחוקי הספרות ולא לחוקי המופע. הוא לא מנסה להונות את הקורא אלא להוביל אותו דרך פיתולי העלילה מתוך הבנה שבעצם כולנו בשר ודם, עם שאיפות וחולשות ורגשות סותרים, ושהפלא בעולם לא מתקיים דווקא בזירת האולם אלא בעיקר מחוצה לו, בעולם האמיתי, בין בני אדם.
דמותו של צ'ארלס קרטר, גיבור הספר, מבוססת בחופשיות על קוסם אמיתי שחי בראשית המאה העשרים, בתקופת הזהב של הופעות הקוסמים הגדולים שחיו אז, הודין, ת'רסטון, הודיני וחבריהם, וכך גם העלילה מתפתלת על רקע דמויות ואירועים אמיתיים מהתקופה הססגונית ההיא. הספר מצליח באופן פלאי (סליחה) לשרוד היטב את הניגודים הרבים שיש בו - תחכום ספרותי מול פשטות וכנות, רצינות קודרת מול כתיבה משועשעת מעצמה והומור חינני וכמעט ילדותי, ותככים ומזימות חובקות עולם אל מול סיפורים אנושיים קטנים.
מילה אחרונה על התרגום של יעל אכמון. אני מניח שבשלב די ראשוני במלאכת התרגום יש להחליט על משלב מתאים, וכל ספר דורש כיוונון מדוייק שיהיה נאמן לסגנון הכתיבה, התקופה והאופי. המשלב של "קרטר מנצח את השטן" נבחר לתחושתי בשל מה שמכונה "ככה דיברו פעם" ולתחושתי הוא גבוה יותר בשתי דרגות ( WTF "מטרוניתות") אל מול תרגום פשוט ועדכני יותר שהיה מיטיב יותר עם הקורא. הרגשתי שהחיבור מאולץ מדי, כמו הסרטים על מלחמת העולם השנייה שבהם הנאצים מדברים (גם ביניהם) באנגלית בריטית במבטא גרמני, ולא בגרמנית. זה כמובן מקל על השיווק, אבל מעצבן את מי שמעדיף אותנטיות.
הספר מומלץ מאוד. למרות השם האווילי-משהו והכריכה (שנעשתה על בסיס פוסטר אמיתי מאותה תקופה) המעט אינפנטילית, זה ספר שדווקא מאוד מכבד את קוראיו. אם כבר אנטרטיינמנט, אני מעדיף אותו כזה - מפלט אסקפיסטי נעים, מותח במידה ושוחר טוב.