****




אני לא אוהב קסמים וקוסמים. אף פעם לא אהבתי, אפילו כשהייתי ילד. כל הטקס הזה, התיאטרלי, המוגזם, עם ההדר והפאתוס שלו וקריאות הוואו, הוא רק עטיפה משוכללת לעובדה הידועה שמתחת לכל אלה יש אשלייה, סמוק אנד מירורז, וכשהמטרה בשורה התחתונה היא לעבוד עליך. שתגיד, יאאא, אבל איך זה נעלם משם והופיע שם? ואיך זה באמת קרה? ואיך הבחורה המנוסרת לשניים ממשיכה להזיז את הידיים והרגליים? זו מכונה? אלה מראות? לאן הייתי צריך להסתכל?

אמנם כל זה אולי מעורר בי (ממש בהכרח) מין פליאה אבל מתחת להכול, בעיקר מעצבן אותי, ומלחיץ אותי. אני מרגיש פתי. אני לא מבודר אלא חסר מנוחה, ולכן גם כשיש מין מופע כזה בטלוויזיה אני מעביר ערוץ, אפילו אם מדובר בתעלול קלפים או משהו לא מזיק בסגנון. זה בידור, אנטרטיינמנט, ובכל זאת - בעיניי לפחות - פשוט בלתי נסבל.

"קרטר מנצח את השטן" נסוב בדיוק סביב כל אלה, ובכל זאת אהבתי אותו, כנראה כי הוא מציית לחוקי הספרות ולא לחוקי המופע. הוא לא מנסה להונות את הקורא אלא להוביל אותו דרך פיתולי העלילה מתוך הבנה שבעצם כולנו בשר ודם, עם שאיפות וחולשות ורגשות סותרים, ושהפלא בעולם לא מתקיים דווקא בזירת האולם אלא בעיקר מחוצה לו, בעולם האמיתי, בין בני אדם.

דמותו של צ'ארלס קרטר, גיבור הספר, מבוססת בחופשיות על קוסם אמיתי שחי בראשית המאה העשרים, בתקופת הזהב של הופעות הקוסמים הגדולים שחיו אז, הודין, ת'רסטון, הודיני וחבריהם, וכך גם העלילה מתפתלת על רקע דמויות ואירועים אמיתיים מהתקופה הססגונית ההיא. הספר מצליח באופן פלאי (סליחה) לשרוד היטב את הניגודים הרבים שיש בו - תחכום ספרותי מול פשטות וכנות, רצינות קודרת מול כתיבה משועשעת מעצמה והומור חינני וכמעט ילדותי, ותככים ומזימות חובקות עולם אל מול סיפורים אנושיים קטנים.

מילה אחרונה על התרגום של יעל אכמון. אני מניח שבשלב די ראשוני במלאכת התרגום יש להחליט על משלב מתאים, וכל ספר דורש כיוונון מדוייק שיהיה נאמן לסגנון הכתיבה, התקופה והאופי. המשלב של "קרטר מנצח את השטן" נבחר לתחושתי בשל מה שמכונה "ככה דיברו פעם" ולתחושתי הוא גבוה יותר בשתי דרגות ( WTF "מטרוניתות") אל מול תרגום פשוט ועדכני יותר שהיה מיטיב יותר עם הקורא. הרגשתי שהחיבור מאולץ מדי, כמו הסרטים על מלחמת העולם השנייה שבהם הנאצים מדברים (גם ביניהם) באנגלית בריטית במבטא גרמני, ולא בגרמנית. זה כמובן מקל על השיווק, אבל מעצבן את מי שמעדיף אותנטיות.

הספר מומלץ מאוד. למרות השם האווילי-משהו והכריכה (שנעשתה על בסיס פוסטר אמיתי מאותה תקופה) המעט אינפנטילית, זה ספר שדווקא מאוד מכבד את קוראיו. אם כבר אנטרטיינמנט, אני מעדיף אותו כזה - מפלט אסקפיסטי נעים, מותח במידה ושוחר טוב.

העולם של הקסמים תמיד סיקרן אותי, לכן, כשראיתי בספריה את קרטר מנצח את השטן- לקחתי מיד.
הסופר כתב את הספר על קוסם אמיתי בשם קרטר שפעל בתקופת הקוסמים הגדולים בתחילת המאה ה20. גיליתי את זה בסיום הקריאה, וזה מסוג הדברים שאני אוהבת- אחרי שהתחברתי לדמות, לגלות פתאום שהיא אמיתית.

הספר ציורי מאוד, משלב המון קסמים ומאחורי הקלעים, ובין הפרקים מופיעות (בצבע!) גם כרזות אמיתיות ממופעים שהתקיימו.
רוב הספר זורם ומהנה לקריאה והזכיר לי לפרקים את הסרטים המצויינים יוקרה ואמן האשליות.
אלא שהחל מהשליש השלישי של הספר, זה הופך להיות קצת פחות זורם, למרבה הצער. עבודת עריכה קצת יותר אגרסיבית, היתה עושה חסד עם הספר והעלילה.

למרות זאת, מצאתי את עצמי בסיום הקריאה מבלה ערב שלם בגיגול שמות הקוסמים שהוזכרו בספר ובצפיה בסרטונים של הודיני.
ובעיני, ספר שגורם לך לחשוב עליו אחרי הקריאה, הוא ספר ששווה אותה.

יש הרבה דרכים להתענג על ספר, לפעמים הוא מדבר אליך ישר לבטן, לפעמים הוא מרתק את השכל, לפעמים הוא פשוט מבדר - הספר הזה מצטיין בכל הנ"ל.

גלימות קטיפה, תעלולי קלפים, אריה בשם "בייבי", פילה נעלמת, שודדי ים, טריקים והמצאות, יריבים מושבעים, אהבות אמת, ועוד ועוד, כמו מופע קסמים משובח ההפתעות לא מפסיקות לצוץ מהכובע בתוספת זיקוקי דינור...

הסיפור מבוסס על דמויות אמיתיות ועל מחקר רציני שעשה הכותב על התקופה והדמויות הדומיננטיות, והוא שווה כל שקל וכל רגע שבו תתעלמו מכל היקרים לכם...

הספר נפתח מצוין מותח וסוחף אבל לקראת סופו יש ירידה תלולה בענין שהוא יוצר.