ביקורת ספרותית על פרפר (בתרגום רפי קינן) מאת הנרי שארייר
ספר טוב

---

הו! אחת מהקלסיקות הגדולות של העידן המודרני זוכה פתאום, ממש out of the blue, לתרגום עדכני - לא נשקיע את הכמה עשרות זוזים, בפרט שסחבק אוורר לאחרונה את גלימת האקדמיה, מזה כשלושה שבועות הפך סטודנט למהדרין ועקב כך זוכה להנחות (וחיוכים!) מהצוות המצודד של סניף צומת ספרים בבן גוריון?! נראה לי שהאיילות הללו בטוחות שאני איזה פרופסור צעיר-מפוזר כזה, עם חליפות הג'ינס, משקפי הקלארק קנט והתיק האפנתי (סגנון שמרני שאפיין את הפנימיות הקתוליות של פריז, סוף הסבנטיז), אבל בכיף שלהן. ושלי. אה, ולגבי ה"פתאום": סתאאאם! נראה לכם?! תכף יוצאת לאקרנים גרסה קולנועית חדשה ל"פרפר" והפרומואים כבר רצים יפה בבתי הקולנוע. בעבר הסרטים הגיעו אחרי הספרים, היום כל המדיות מתערבבות. אין מקריות בעולמנו הקר והמנוכר.

הקיצר, קראתי כבר את "פרפר" בתרגומיו הקודמים ואני זוכר היטב עד כמה הוקסמתי כילד מתיאוריו המפורטים של שארייר, מהמקומות האקזוטיים בהם עבר בדרכו הארוכה אל החופש ומהאנשים המיוחדים שפגש, שחלקם לפחות, מגלם את הטוב האנושי בגרסתו הטהורה ביותר. שאלתי את עצמי מה הייתי עושה במקומו בכל נקודת זמן וכבר אז הסקתי -גיל 9-10 כן?- שבריחה מוצלחת באמת היא כזו שכוללת אותך בלבד. בחושך. בשקט. מינימום שותפים ומקסימום סיכויי הצלחה. דמיינתי שפאפיון זה אני. ולמחרת הייתי הרוזן ממונטה כריסטו. וכעבור עוד כמה ימים הייתי פראנק מוריס ("אלקטרז"). וכי מה היה לנו לעשות בשנות השבעים-ראשית השמונים מלבד לחלום בריחות נועזות ולדמיין את עצמנו סטיב אוסטין אגב הליכה איטית ברחוב וניפוק קולות מתכתיים בפרהסיה כמו חולי נפש בפוטנציה?!... 'לה בל אפוק' גרסת דימונה.

היום, יש להודות, ציניות בצד, הסיפור של פאפיון עדיין עוצר נשימה. סצנות ההפלגות בים הן על גבול הבלתי ייאמן. האתרים שאליהם שארייר מגיע גורמים לך לרצות לעזוב הכל ולברוח. תיאורי הנשים המולטיות הנעים כולם בין ארוטיקה מאופקת לנונשלנטיות צרפתית אופיינית, מעוררים בך חשד שאולי החמצת משהו בגלגול הזה. אלא מה? אחרי שקראתי אי-אילו 2-3 ספרים בחיי וטיפחתי איזו יכולת השוואה ביקורתית כלשהי, לפחות בעיני עצמי, סובייקטיבי לחלוטין, אני יכול לומר די בלב שלם וכמעט בשלווה גמורה, שהספר "פרפר" לא נמצא סנטימטר אחד מעל הרף שעליו הציב אותו מחברו: בפתיחה הוא מכריז על עצמו כמי שכתיבתו איננה מקצועית או מתוחכמת, אלא מהווה את תיאור האירועים כפי שהוא זוכר אותם. יותר מזה: בכל מקום המגולל את תולדות חייו של שארייר, הוא לא זוכה לכינוי "סופר" ואף לא ל"כותב רומנים" (romancier) הכה-מקובל בצרפת; הוא מקסימום "כותב זיכרונות" ותודה לנו אחר כך; אז מי אני שאטען אחרת?... ואכן, ספרו של שארייר שעשוי היה להיות רומן מהוקצע שלא נזקק בלעדית לעלילה עצמה (שהיא, כאמור, כמעט סוראליסטית), בפרט 'שישבו עליו' כמה עורכים מהשמנת של התחום בזמנו, לוקה בכמה 'קצוות לא סגורים' ומעוררי תמיהה:

1. בפרקים שנפתחים, למשל, ב"מיד תבינו עד כמה הייתה גדולה בגידתו של ז'אן-ללא-פחד" ומסתיימים בכך שדווקא הסתדר להם לא רע, לחבורת הבורחים העליזה, שאותו טיפוס מפוקפק סיפק להם סירה מצ'וקמקת ("בזכות" עליבותה הם חולצו ושודרגו משמעותית ע"י אנשים שהוקסמו מנחישותם של הבורחים לצאת לים הפתוח בקליפת אגוז שכזו).
2. בהצגת אנשים פומפוזית שמסתיימת בלא כלום: אין להם שום תפקיד נוסף מעבר לרגע הופעתם בספר. בשלב מסוים חשבתי שאולי קראתי בהקיץ ופספסתי משהו. ולא היא.
3. במעבר לדו-שיח או לרב-שיח חסר משמעות: עומדים לצאת להפלגה מגיניאה הבריטית ונאלצים לאסוף אליהם עוד 3 נמלטי-מושבות-עונשין אחרים. "אז מה עשיתם?". "נידונו לעבודות פרך". "אה". "אה". אח"כ מתפלאים שהספר עבר את ה-500 עמודים...:)

יש מצב שהלכו פה על "תמימות אידאלית", "פרא אציל" כאילו, הספר חנך בזמנו סדרה חדשה בהוצאת "לפון" הפופולארית מאוד בצרפת, שעסקה בפרסומי 'מסעות-חיים שלא ייאמנו'; אבל אם הוחלט להשאיר הכל בבוסרו התיאורי, אתה לא מצפה לרכבת הרים מוזרה שכזו. ואולי הכל הוא באשמתו של שארייר, שזכר כמה פרטים ברמה עילאית וכמה אחרים שחזר מתהומות הנשייה. אולי.

בלי קשר לכך, לכל מי שסבור שהספר "פרפר" הוא מרתק, והוא אכן מרתק - אין ויכוח, זה רק אומר שהוא טרם נחשף לכל מה שהתרחש סביב הספר מאז פרסומו בשנת 69, כמו למשל העובדה שהעורך והמוציא לאור המקורי, רוברט לפון כאמור (נפטר לא מזמן בגיל מיליון בערך), שלח תחקירן מקצועי לאתרים השונים הנידונים בספר (כל מיני חורים בסוף העולם עם יתושים בגודל של קרוקודילים), שאמור היה לבדוק את אמיתות עדויותיו של שארייר, אך מסקנותיו נגנזו עם שובו - להפתעת כולם (החשד: לפון לא רצה לפגוע בקצב המכירות המסחרר, בפרט שהסרט שהתבסס על הספר, בכיכובם של סטיב מקווין ודסטין הופמן, העניק לו בוסט נוסף); כמו למשל העובדה שעשרות מאמרים ומחקרים פורסמו מאז ועד היום על הספר ורובם תמימי דעים שאין מדובר בביוגרפיה אלא בחיבור מתוחכם של ארבעה 'סיפורי אסירים' אחרים לפחות (!) לסיפורו של שארייר/פאפיון; כמו למשל העובדה שהנרי שארייר, בניסיון להדוף את המבקרים שכינו אותו בכל הכינויים האפשריים על הסקלה שבין 'פנטזיונר' ובין 'שקרן', עוד הספיק לפרסם ספר נוסף טרם השיב נשמתו לבורא מסרטן הריאות -"באנקו"- ובו תקציר תולדות חייו לפני ואחרי הבריחה עם מראה מקום מדויק וספציפי יותר, בבחינת - תשאלו אותם אם אינכם מאמינים לי... לא עזר לדימוי אבל לא פגע במכירות של "פרפר": שיא המכירות בצרפת שהחזיק מעמד כמה שנים טובות (120 אלף עותקים בחודש הראשון) ומעל 13 מיליון עותקים בעולם עוד טרם הופעת התרגום העדכני בעברית. הסרט עלה 13 מיליון דולר והכניס יותר מפי ארבע - רק במכירת כרטיסים. סטיב מקווין נתן שם את הופעת חייו וניפץ סופסוף, כמה שנים טרם מותו גם הוא, כולם מתים בסוף, את מעטפת ה'קול' (cool) לטובת רישום נצח כ'מרגש' ו'מעורר השראה' בספר הזהב של הוליווד.

ובפינתנו הקבועה "מתרגמים אלמונים", מעניין מדוע המתרגמים לעברית מתעקשים עד היום לכתוב את שמו של המחבר 'אנרי' במקום 'הנרי': השם Henry בצרפתית נכתב, עיניכם הרואות, ב-"H", שצלילה קרוב הרבה יותר ל"ה" מאשר ל"א", שלא לומר שההגייה הנשמעת במקרה דנן קרובה יותר ל"הו" (מעין חולם 'נבלע') מאשר ל"הא" (בצירה). דקדקתם נאה בכל כך הרבה שמות של אנשים ומקומות בספר, לא יכולתם לעשות איזה מערוף עם שמו של המחבר?! שגיאה של כמעט 50 שנה היא עדיין שגיאה.

שורה תחתונה: לקרוא קודם את הספר ורק אח"כ את כל הסחלה' של המסביב. בסוף נוכל לצחוק כולנו על כך ששארייר היה גוזמאי גדול שבדיעבד עבד על כולם ועשה מיליונים מדמיונו הפורה. כאילו שהוא היחיד...

» ביקורות נוספות של הלל הזקן
» ביקורות נוספות על פרפר (בתרגום רפי קינן)