ביקורת ספרותית על פנדה יוצאת למרעה מאת מאיר שלו
ספר טוב

---

ספר ילדים של מאיר שלו הוא תמיד חגיגה בעיני. מדובר באחד המחברים המוכשרים ביותר בארץ, וכשהוא כותב לקטנטנים, יוצאות לו יצירות מנצחות. אני מעריצה את העברית של שלו, את ההומור שלו, את ההתבוננות האינטליגנטית שלו בעולמם הפנימי של ילדים.

הספר החדש של שלו הוא תולדה של שיתוף פעולה עם הרועה והאמן דן גולדפינגר, שצילומיו מלווים את הטקסט. כל הצילומים הם בשחור-לבן, רובם מוצלחים במיוחד, וממחישים היטב את עלילת הסיפור המצוין הזה.

לכאורה, סיפור פשוט: פנדה היא כלבת רועים, גורה קטנה ומקסימה, שחיה עם אמה במושבה באזור הכרמל. אביה ובני משפחה בוגרים נוספים, רועים את הכבשים במרעה שמעבר לגבעות. יום אחד פנדה מתחילה להשתעמם. היא אומרת לאמה שהיא רוצה לרעות כבשים עם הרועה ובני משפחתה, אך אמה מסבירה לה שזה מסוכן מדי ושעליה לגדול עוד בטרם תוכל להצטרף למרעה. פנדה מתרעמת אך בלית ברירה נשארת לצד אמה. היא מחפשת פתרונות אחרים להפגת השעמום, פתרונות מקבילים לרעיית הכבשים, ומציעה לאנשים ולבעלי החיים הנמצאים בסביבתה הקרובה לרעות אותם. אף אחד מהם לא נענה לבקשתה, אז פנדה ממתינה קצת, וכשהיא מחליטה שהיא כבר מספיק גדולה, היא חומקת באין רואה ובורחת אל המרחקים, במטרה למצוא את העדר ולעזור במרעה. אחרי מסע קצר ומלא חששות, היא מצליחה לאתר את קרוביה שבמרעה המרוחק, ובעזרת הרועה האדיב ושאר הכלבים, היא לומדת את העבודה. כשאמה מחפשת אותה בדיר ולא מוצאת, היא נמלאת דאגה רבה, אך פנדה מופיעה שוב במהרה, עייפה ומרוצה, ומבקשת לנוח לצד אמה האוהבת.

הספר מתאים למגוון גילאים, תלוי ברמתו של הילד, מגיל 3 בערך ועד גיל 6-7. החיסרון היחיד שמצאתי בו הוא הצבע. מכיוון שהכל בשחור ולבן, לילדים שלי, לפחות, הכריכה לא קסמה והם לא התלהבו לקראת ההקראה. למזלם, כשמדובר באיכות ספרותית שכזו, אמא מתעקשת.

הערך המוסף של סיפורה של הכלבה פנדה הוא עצום. ראשית, השפה של מאיר שלו נפלאה. הקריאה קולחת, מהנה, הרמה מותאמת באופן אופטימלי לילדים, כתיבתו של שלו מהוקצעת ומוקפדת, כל מילה במקום, ללא טיפת הגזמה או החסרה, לשונית או סיפורית.

תודות לכשרונו המיוחד של המחבר, הסיפור מצחיק ומרגש, אמין וסוחף.

בתחילת הספר מוצגת בפנינו פנדה, והיא שואלת את עצמה "מי אני" – השאלה הנצחית, שלמעשה כולנו שואלים את עצמנו בשלבים רבים של החיים, כל פעם בפרספקטיבה אחרת, מנוסה יותר. לפי תיאוריות בפסיכולוגיה ההתפתחותית, האדם מבקש להגדיר את עצמו החל מגיל אפס, למעשה, ועושה זאת בהתאם לשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא. כשפעוטות, למשל, עוצמים עיניים במשחק ה"קו-קו", הם בטוחים שאף אחד לא רואה אותם, כי עדיין לא רכשו את היכולת להתחשב בתודעה של האחר. זה השלב "האגואיסטי". מעט מאוחר יותר מתפתחת גם ההפנמה של האחר, וכשהילד מראה לי את הציור שלו, הוא משכיל להפוך את הדף אלי כך שאראה את הצד הנכון. גם ההתבוננות בראי מעניינת במובן התפתחות מושג ה"אני", שכן ילדים מזהים עצמם בראי רק מגיל המתקרב לשנתיים.

פנדה עונה לעצמה שהיא גורת רועים (כמו הוריה) ששמה פנדה, כלומר מדובר בשלב התפתחותי מוקדם יחסית, בו הילד מגדיר את עצמו בעיקר באמצעות הקשר עם ההורים. התהליך שפנדה עוברת בספר, תהליך של גדילה, של היציאה אל דרך לא מוכרת ומסוכנת, של לימוד תפקיד חדש ואחראי – תפקיד הרועה – מסמל את התהליך הפנימי, החיפוש העצמי, מסע של התבגרות, היציאה משלבי התלות באם לקראת העצמאות הבוטחת. למשל, בתחילת הספר, פנדה מבקשת מאמה בהחלטיות שלא תקרא לה בשמות חיבה מקטינים. הקתרזיס שאליו מגיעה הגורה, אחרי שהיא חשה דחויה על-ידי חיות אחרות ואנשים שאין להם זמן אליה, מקבל ביטוי בכך שפנדה חוזרת לחיק אמה לאחר שהיא מקבלת אישור לעצם היותה "ראויה" בעולם, להיותה בוגרת יותר, מסוגלת יותר, מצליחה.

מאיר שלו עשה עבודה משובחת; הוא כתב ספר תמים כביכול, אבל עם רובד פסיכולוגי מרתק. ברובד הגלוי, הילדים למדים מעט על הטבע, הסכנות שבו, מהי רעיית כבשים ומהו גז. ברובד עמוק יותר, הסיפור משקף את השאיפה של כל ילד בן 3-5 להיות עצמאי ו"לעשות לבד". יותר מכך, הספר נותן לילד לגיטימציה לשוב "להתכרבלות" הילדית באם, אחרי שהוכיח לעצמו את כוחותיו. על הדרך, מאיר שלו מחנך לאכילה בריאה, להדדיות, לסבלנות, להענקה ולענווה, הוא שולח גם מסר להורים (כשפנדה חוזרת אחרי היעלמותה, אמא שלה כועסת מצד אחד אבל גם שמחה ומחבקת מצד שני), וכל זה הרי תמיד מבורך.

שורה תחתונה: ספר מצוין בכל רמה, תצלומים נהדרים, קראו והקריאו לילדים הקטנים בהנאה.

» ביקורות נוספות של MishaEla
» ביקורות נוספות על פנדה יוצאת למרעה