"ראיתי את עיניך-
הן זרחו כמו כוכבים אליי.
ואז ראיתי את נשמתך-
היכל ריק..."
-"בנפרד" / לקרימוזה-
וואו. וואו. וואו. איזה ספר פסיכי, מהפנט ומזוויע ביופיו. עכשיו השעה כמעט שבע בְּבוקר יום שבת, התחלתי לקרוא אותו לפני שעות אחדות וסירבתי לעזוב אותו וללכת לישון. כי איך אפשר להפסיק, כשהעמודים נבלעים בשקיקה ולא מצליחים לשים את האצבע במקום המדוייק, לא מבינים מה סוד הקסם של היצירה האפלה והמתעתעת הזאת?
בתחילת הספר אנו מתוודעים אל ז'נט שילברג, שוטרת הסובלת מבעיות בחיי הנישואין ויחס מפלה בעבודה מפאת היותה אשה בסביבת עבודה גברית. היא נקלעת לחקירת רצח מזוויעה של נער צעיר, שעבר התעללות מצמררת בטרם נרצח. ככל שהשבועות חולפים, נערמות הגופות של נערים בגיל ההתבגרות, רובם ככולם עברו התעללות דומה וגופותיהם המושחתות הושלכו במקומות שונים ברחבי סטוקהולם. מנגד אנו מתוודעים אל פסיכולוגית העונה לשם סופיה סטרלונד, המתמחה בטיפול באנשים עם היסטוריה של התעללות, במטרה לעזור ולשקם אותם על הצד הטוב ביותר. היא תמיד נזכרת במטופלת בשם ויקטוריה ברגמן, מקרה קשה במיוחד של התעללות והתאכזרות, בעקבותיהן פיתחה פיצול אישיות. סופיה מרגישה כי היא נכשלה בטיפול בה, ומייחלת לחוויה מתקנת עם נער צעיר המגיע אליה, הסובל מתסמינים דומים לאלו של ויקטוריה ברגמן.
ככל שהספר מתקדם, הסיפורים של ז'נט וסופיה כמובן מצטלבים זה בזה, בנוסף לעוד כמה וכמה עלילות- מזעזעות, יש לציין- המסופרות במקביל. הדבר עלול להרתיע ולבלבל בהתחלה, בנוסף לאינספור שמות שבדיים מסובכים של רחובות ומקומות. אבל שווה לתת הזדמנות ולהמשיך לקרוא, כי ההתחלה הלא ברורה- וגם היא נמשכת רק מספר עמודים בודדים- מובילה אל סיפור רחב מימדים הנמשך עשרות שנים, וכל פעם מתגלה עוד רובד שלו, עוד חתיכה קטנה מן הפאזל מתחברת למקום הנכון עד כי התמונה כולה מתגלה במלוא הזוועה החולנית והמהפנטת האצורה בה.
צמד הסופרים ירקר אריקסון והוקאן אקסלנדר סונדקוויסט, העונים יחד לשם העט אריק אקסל סונד, חוקרים בספר הזה את שורשי הרוע והשלכותיו- רוע מוחלט, חסר הצדקה, רוע של החזקים ובעלי היכולת כלפי החלשים חסרי האונים, אותו רוע הנמצא בחדרי חדרים ומתחת למסכות יפות ומטופחות, אותו רוע הממתין ואורב בתוך כל אחד מאיתנו. הם בודקים כמה סבל וכאב יכול אדם לספוג ולהכיל, כמה הוא יכול להסתיר, למחוק, לשכתב, לשקר, להמציא כדי להתמודד עם אותו רוע שטני של אנשים חסרי לב, מוסר ואנושיות. כמה אפשר לסבול, עד שאנחנו עצמנו נפסיק להיות הקורבן, ונעבור לצד המתעלל? היכן עובר אותו גבול חמקמק בין הקורבן המחפש צדק ושלווה לנפשו השסועה, ובין הפתרון היחידי העולה בידו והוא להפוך לצד הגורם סבל לאחר? עד כמה הנפש מסוגלת להתעוות, להתרסק ולהשרף מזיכרונות העבר, ובד בבד להמשיך לחיות באופל המוחלט הזה, בסיוט הבלתי פוסק הזה?
אריק אקסל סונד מחטטים בפצעים האלה, ואין להם רחמנות כלפי הדמויות שלהם- טפח אחר טפח מתגלים השקרים השטניים, האמת המחרידה שגרמה לי לרעוד מפחד לקראת סוף הספר, לפעור עיניים באימה צרופה ולא להאמין שאני באמת קוראת את זה. התיאור המדוייק הזה של הטירוף, של הזיכרונות המסוייטים, של תהליך ההכרה, ההבנה, החשיפה העצמית- כל אלה יחד הפנטו והחליאו אותי, תיאורים אינספור של התעללות, פדופיליה, אונס, רצח, זוועות שאי אפשר בכלל להעלות על הדעת; ועדיין, אי אפשר להפסיק לקרוא, פשוט חייבים להבין מה קורה כאן, מהיכן מגיע כל הרוע הזה ולאן הוא יוביל, האמנם הדמויות יזכו לגאולה והחירות הנפשית שכל כך מגיעות להן? ואולי אין כל נחמה עבורן, ונגזר עליהן להתפלש לעד בכאב המייסר הזה?
אם אתם מוכנים לתת הזדמנות לספר מוזר, חולני, מפחיד, עם התחלה קצת מעורפלת אבל המשך וסוף מרתקים וסוחפים, ספר המתאר תהליך טיהור נפשי שלב אחרי שלב ולא פוסח על אף זוועה אפשרית בדרך- אז "ילדה עורב" מזמין אתכם לצלול לעומק הנפש המיוסרת המחפשת, בדרכה שלה, סיכוי לשרוד ולנצח, למרות הכל, את תהום האופל.
