אחחח שוודיה שוודיה.. באמת משעמם לכם שם הא?
האם מדובר במדינה בה אין רוע כלל שהם צריכים לדמיין ולכתוב על הנורא מכל?
דרור משעני אמר פעם משפט חכם בספרו "נעלם"- "את יודעת למה אין ספרי מתח טובים בישראל? כי אין פה רוצחים סדרתיים, אין דרמה".
וזה נכון. יש לנו מחבלים מתאבים, אינתפאדות ויירוטים. אנחנו לא צריכים לדמיין את הנורא מכל,
אנחנו מכירים אותו.
ברשותכם, אכתוב על הטרילוגיה בשלמותה תחת הכרך הראשון, מאחר וקראתי אותה ברצף.
את הספר הראשון קניתי בדוכן ספרים "פגומים" בעשרה שקלים והעלה אבק על מדפי כשנתיים.
אני חייבת לעצור בשלב זה ולהודות לקורונה שהחזירה אותי לספרים שכלך כך התגעגעתי אליהם ושנתנה לי את מתנת הקריאה מחדש.
אל הספר הגעתי תוך כדי חיפוש אחר ספר שיש בו פן פסיכולוגי כלשהו, זמנים להרהר, ולאור תקציר הספר הבנתי שהגעתי לנחלה.
כמה שצדקתי. את הספר הראשון גמעתי בשעות בודדות וכשלקראת סופו אף משכתי את הזמן כדי שישארו לי עוד עמודים מהפלא הזה.
מדובר במותחן פסיכולוגי (סמי אימה), הטומן בתוכו תיאורים גרפיים ומופשטים של סיפורי התעללות בילדים.
כאן אעצור ואומר- זה לא ספר לכל אחד. הוא עשוי להוות טריגר גדול לנפגעי תקיפות מיניות והתעללות נפשית.
בספר הראשון אנו נחשפים לעלילת חקירתם של ז'נט והורטיג- גופות צעירים חנוטים צצות ברחבי העיר.
במקביל אנו זוכים להכיר את סופיה סטורלונד- פסיכולוגית במקצועה בעלת עבר אפל.
הקשר בין ז'נט לסופיה נרקם בעקבות המקרים האחרונים ומשם הכל הולך ומסתבך.
הספר עשוי טוב- פרקים קצרים ומותחים, מעבר ברור בין צירי הזמן ועלילת מתח שנבנת בהדרגה. תענוג.
דבר טוב שיצא מהטרילוגיה הוא שלמדתי בדרך הקשה שאם אני מתחילה טרילוגיה, רצוי ששלושת הספרים יהיו בידי.
אז את הספר השלישי מצאתי בסיפור חוזר. נהדר. אך הספר השני, אש הרעב, החליט כנראה שהוא הארד טו גט ולא נמצאו עקבותיו באף מקום.
לאחר חודשיים ארוכים בהם הסקרנות הרגה את הרצון לקרוא סוף סוף מצאתי את שחשקה בה נפשי.
אש הרעב מביא לנו את עלילת ההמשך של סופיה וז'נט ותופסת תפנית מפתיעה. גם אותו גמעתי בשקיקה אך לקראת סופו הורגש כי
הסופרים מנסים להכניס בכוח דמויות נוספות, כדי לתת נפח לעלילה.
לספר השלישי, ההוראות, הגעתי בציפייה- שכל החידות ייפתרו, שאקבל תשובות לכל השאלות שלי, שהספר ייתן לי מנוח.
נכון עונה 7 של משחקי הכס? אז "ההוראות".
בתחושה שלי הספר שלי מגיע אמנם כדי לסגור את כל הפינות אבל עושה זאת בצורה מרושלת, בדרך אגבית, ריקה מתוכן ומערך מוסף
ומעל הכל- מאכזבת.
לא סתם הספר נפתח במילון הדמויות בספר- אכן יש בה צורך על מנת לעקוב אחרי העלילה שלדעתי יכלה להסתיים בצורה מספקת יותר עבור הקורא.
מה הפלוסים?
למדתי המון מונחים פסיכיאטריים ופסיכולוגים חדשים, ההפרעות הנפשיות מתוארות בצורה מדויקת למדי ואנחנו זוכים ללוות אישה בתהליך עיבוד של טראומות עבר.
החסרונות?
נותרתי מאוכזבת, בתחושה שהולכתי שולל על ידי זוג שוודים שלא ידעו מתי לעצור.

לונג סטורי שורט-
הטרילוגיה אינה מומלצת לכולם, לא מתאימה לבני נוער שכן יש תוכן מאוד אלים ומיני בצורה קיצונית והעלילה מתארת מקרי התעללות מזוויעים.
למי היא כן מתאימה?
לחובבי מתח שזקוקים לעלילה שתזעזע אותם.

הלכתי לנסח מייל זועם, יש לכם ניחוש מי הנמען?

הספר הזה אינו ספר טוב. הוא מרתק, המשכתי לקרוא אותו למרות ההסתייגויות, נניח כמו שאתה מתקשה להסיר את העיניים מתאונה בכביש, והוא גם גרם לי לחשוב עליו במספר מישורים, ואלה דברים שספר גרוע אינו עושה בדרך כלל. הוא עוסק בהתייחסות אל ילדות מרוסקת. אל ילדים שמתעללים בהם ואיך הם מתמודדים עם ההתעללות בבגרותם. הוא נוגע מעט במבוגרים מתעללים שהם עצמם תוצאה של התעללות בילדותם, וכך הלאה - מעבירים את הקללה מדור לדור עד עולם. והוא מתייחס גם לילדים "לא שלנו" - ילדים פליטים, שאף אחד לא מתעניין בגורלם והם טרף קל למבוגרים שוחרי רע, בעלי ממון וקשרים, שיכולים "להשיג" להם ילד כזה ולעשות בו מה שליבם חפץ, בחסות חזותם המכובדת.

סיפור המסגרת הוא על גופות נערים הנמצאות במקומות שונים בסטוקהולם, גופות שעברו התעללות מזוויעה -צמד הכותבים אינו חוסך בפרטים - וחוקרת משטרה המנסה להתחקות אחר הרוצח תוך קשיים מבית - היא נשואה שלא באושר, אם לבן שהיא בקושי רואה ומתקשה "לגמור את החודש" - וקשיים בעבודה - התובע המשפטי המגביל את צעדיה מסיבות פוליטיות. ויש גם פסיכולוגית שהיא מומחית בטיפול בילדים שעברו טראומה [בעניין הזה צמד הכותבים פישלו בתחקירם, או שאולי הפסיכולוגיה בשבדיה פועלת בתוקף כללים אחרים מהידועים לי] והיא מקבלת לטיפולה ילד-פליט שהיה ילד חיל בסיירה ליאון, ואמור "לעשות לה תיקון" על כישלונה בטיפול בצעירה שבעקבות התעללות בילדותה פיתחה מצב של רב-אישיות.

הספר הזה לא טוב, לדעתי, בראש ובראשונה כי אינו ממורכז. הדמויות אינן מאופיינות היטב, הוא כתוב בפרקים קצרים, עובר בתזזיתיות מסצינה לסצינה ללא פיתוח, אולי כדי להגביר את המתח, נראה כמו סרט ביתי מקפץ בשחור-לבן. אין צבעים ואין גווני ביניים. מעלה נושאים טעונים ושומט אותם באותה מהירות, ואינו מאפשר לקורא לעכל את מה שקרא ולהתייחס אליו. חציו השני מעט יותר טוב מחציו הראשון, ואולי זו תוצאה של התרגלות לסגנונו.
ומילה על הכריכה. יצא לי לראות את הכריכה של הספר בחו"ל - היא לקוחה מתוך ציור של צייר שבדי ידוע, ומופיעה בה ילדה קטנה עירומה, בתוך חדר משחקים. הכריכה ההיא מתאימה מאד לספר, אם כי גם הכריכה הישראלית שנבחרה (הרי לא יעלה על הדעת להוציא אצלינו ספר שעל כריכתו עירום - גם אם זה של פעוטה...) מתאימה לספר.

והשורה התחתונה? לו שבדיה היתה אדם, הייתי אומרת שכדאי שאיש מקצוע מתחום הנפש יראה אותו. כי הנושאים של התעללות קשה - בילדים ובמבוגרים - מאכלסים את דמיונם הקודח, מפורטים באופן פורנוגרפי ומלא צבעים, אם להתייחס לספרים משם, ונראה שאינם נותנים להם מנוח. הסיפורים מעניינים אבל לדעתי קיימת בעייה במצע עליו הם גדלים... יכול היה להיות מעניין לבדוק פסיכולוגיה של עם לפי הספרות הנכתבת בו, לא?

"ראיתי את עיניך-
הן זרחו כמו כוכבים אליי.
ואז ראיתי את נשמתך-
היכל ריק..."
-"בנפרד" / לקרימוזה-

וואו. וואו. וואו. איזה ספר פסיכי, מהפנט ומזוויע ביופיו. עכשיו השעה כמעט שבע בְּבוקר יום שבת, התחלתי לקרוא אותו לפני שעות אחדות וסירבתי לעזוב אותו וללכת לישון. כי איך אפשר להפסיק, כשהעמודים נבלעים בשקיקה ולא מצליחים לשים את האצבע במקום המדוייק, לא מבינים מה סוד הקסם של היצירה האפלה והמתעתעת הזאת?

בתחילת הספר אנו מתוודעים אל ז'נט שילברג, שוטרת הסובלת מבעיות בחיי הנישואין ויחס מפלה בעבודה מפאת היותה אשה בסביבת עבודה גברית. היא נקלעת לחקירת רצח מזוויעה של נער צעיר, שעבר התעללות מצמררת בטרם נרצח. ככל שהשבועות חולפים, נערמות הגופות של נערים בגיל ההתבגרות, רובם ככולם עברו התעללות דומה וגופותיהם המושחתות הושלכו במקומות שונים ברחבי סטוקהולם. מנגד אנו מתוודעים אל פסיכולוגית העונה לשם סופיה סטרלונד, המתמחה בטיפול באנשים עם היסטוריה של התעללות, במטרה לעזור ולשקם אותם על הצד הטוב ביותר. היא תמיד נזכרת במטופלת בשם ויקטוריה ברגמן, מקרה קשה במיוחד של התעללות והתאכזרות, בעקבותיהן פיתחה פיצול אישיות. סופיה מרגישה כי היא נכשלה בטיפול בה, ומייחלת לחוויה מתקנת עם נער צעיר המגיע אליה, הסובל מתסמינים דומים לאלו של ויקטוריה ברגמן.

ככל שהספר מתקדם, הסיפורים של ז'נט וסופיה כמובן מצטלבים זה בזה, בנוסף לעוד כמה וכמה עלילות- מזעזעות, יש לציין- המסופרות במקביל. הדבר עלול להרתיע ולבלבל בהתחלה, בנוסף לאינספור שמות שבדיים מסובכים של רחובות ומקומות. אבל שווה לתת הזדמנות ולהמשיך לקרוא, כי ההתחלה הלא ברורה- וגם היא נמשכת רק מספר עמודים בודדים- מובילה אל סיפור רחב מימדים הנמשך עשרות שנים, וכל פעם מתגלה עוד רובד שלו, עוד חתיכה קטנה מן הפאזל מתחברת למקום הנכון עד כי התמונה כולה מתגלה במלוא הזוועה החולנית והמהפנטת האצורה בה.

צמד הסופרים ירקר אריקסון והוקאן אקסלנדר סונדקוויסט, העונים יחד לשם העט אריק אקסל סונד, חוקרים בספר הזה את שורשי הרוע והשלכותיו- רוע מוחלט, חסר הצדקה, רוע של החזקים ובעלי היכולת כלפי החלשים חסרי האונים, אותו רוע הנמצא בחדרי חדרים ומתחת למסכות יפות ומטופחות, אותו רוע הממתין ואורב בתוך כל אחד מאיתנו. הם בודקים כמה סבל וכאב יכול אדם לספוג ולהכיל, כמה הוא יכול להסתיר, למחוק, לשכתב, לשקר, להמציא כדי להתמודד עם אותו רוע שטני של אנשים חסרי לב, מוסר ואנושיות. כמה אפשר לסבול, עד שאנחנו עצמנו נפסיק להיות הקורבן, ונעבור לצד המתעלל? היכן עובר אותו גבול חמקמק בין הקורבן המחפש צדק ושלווה לנפשו השסועה, ובין הפתרון היחידי העולה בידו והוא להפוך לצד הגורם סבל לאחר? עד כמה הנפש מסוגלת להתעוות, להתרסק ולהשרף מזיכרונות העבר, ובד בבד להמשיך לחיות באופל המוחלט הזה, בסיוט הבלתי פוסק הזה?

אריק אקסל סונד מחטטים בפצעים האלה, ואין להם רחמנות כלפי הדמויות שלהם- טפח אחר טפח מתגלים השקרים השטניים, האמת המחרידה שגרמה לי לרעוד מפחד לקראת סוף הספר, לפעור עיניים באימה צרופה ולא להאמין שאני באמת קוראת את זה. התיאור המדוייק הזה של הטירוף, של הזיכרונות המסוייטים, של תהליך ההכרה, ההבנה, החשיפה העצמית- כל אלה יחד הפנטו והחליאו אותי, תיאורים אינספור של התעללות, פדופיליה, אונס, רצח, זוועות שאי אפשר בכלל להעלות על הדעת; ועדיין, אי אפשר להפסיק לקרוא, פשוט חייבים להבין מה קורה כאן, מהיכן מגיע כל הרוע הזה ולאן הוא יוביל, האמנם הדמויות יזכו לגאולה והחירות הנפשית שכל כך מגיעות להן? ואולי אין כל נחמה עבורן, ונגזר עליהן להתפלש לעד בכאב המייסר הזה?

אם אתם מוכנים לתת הזדמנות לספר מוזר, חולני, מפחיד, עם התחלה קצת מעורפלת אבל המשך וסוף מרתקים וסוחפים, ספר המתאר תהליך טיהור נפשי שלב אחרי שלב ולא פוסח על אף זוועה אפשרית בדרך- אז "ילדה עורב" מזמין אתכם לצלול לעומק הנפש המיוסרת המחפשת, בדרכה שלה, סיכוי לשרוד ולנצח, למרות הכל, את תהום האופל.

ספר מתח לפנינו, ולא סתם ספר מתח, אלא ספר מתח שוודי. לכן הכנתי את עצמי מראש לשלל תיאורי זוועות למיניהן. אבל כנראה שלא הכנתי את עצמי מספיק טוב. הספר עוסק בהתעללויות בילדים, ועל ההשפעה שיש להתעללויות על אותם ילדים בבגרותם, באופן שהם בעצמם מתעללים בילדים אחרים, שמן הסתם רבים מהם ימשיכו את השרשרת האיומה הזו.

הספר כתוב בצורה מפוזרת מאוד, לא ממוקדת ולעתים די קשה לעקוב אחריו. אך הלוואי ובכך היו מסתכמים חסרונותיו.

הספר דוחה ומגעיל מן ההיבט של התיאורים המזוויעים, החולניים והפסיכוטיים שמופיעים בו ואשר מהווים את לב לבו. ובכל זאת, באורח פלא, הוא מושך לקריאה. למעשה, מצאתי את עצמי נשאב לתוכו וקורא אותו בשקיקה. חשתי סלידה, חשתי בעתה, חשתי אימה וגועל. וגמעתי אותו בשקיקה.
האם הדבר יכול לומר עלי משהו? או שמא על מחבר הזוועתון החולני הזה?

אם מתעלמים מהתיאורים הפסיכוטיים שמופיעים בו, הוא ספר טוב. אבל אי אפשר להתעלם.

בכל אופן, החלטתי להתאפק ולא לקרוא את ספרי ההמשך שלו.

טעויות. כל הזמן עושים אותן, ולא קל להימנע מהן. נכון שאפשר ללמוד מטעויות, וזה חשוב, אבל נראה לי שברגע שלומדים מכל הטעויות האפשריות כבר מתים. חוץ מזה ישנן טעויות שבאות בהיסח הדעת. לדוגמה: את יודעת שלא לוקחים מהספריה ספר חדש שהוא התחלה של טרילוגיה, כי לכי תדעי מתי יוציאו את החלקים האחרים. את הקטע של ספר חדש קצת קשה לפספס, אלא שלא שמים לב תמיד לכך שמדובר בהצחלה של טרילוגיה, כי זה לא ממש בולט על הספר. עד שכבר מאוחר מדי.

ויש עוד טעויות, כמו חוסר התאמה בין הזהות המינית של מחבר הספר וזו של הגיבור הראשי שלו. גבר שכותב על אישה, אישה שכותבת על גבר - לא עובד טוב. מאוד גרוע כשזה בגוף ראשון, אבל גם לא עובד טוב בגוף שלישי. אין לי מושג למה זה, שכן סופרים אמורים לדעת לצאת מהגוף הראשון האישי שלהם ולבנות מציאויות שונות. אבל ככה זה. תמיד משהו בדברים הקטנים נופל, ועובד לא טוב. אריק אקסל סונד הוא לא גבר, מסתבר. הוא שם עט של שני גברים. ואני חושבת שזה הטעות השלישית של הספר הזה. עוד לא הבנתי עד הסוף איך בכלל יכול להיות מצב של שניים שכותבים יחד ספר. בכל מקרה זו לא טעות חמורה, כי הנה לניקי פרנץ' זה עבד. אבל כל זה בסוגריים. שני גברים שכותבים ספר מתח, שבו הבלש הוא הבלשית. הפסיכולוג הראשי שמבין את מניעי הדמויות הוא פסיכולוגית, ובכן - זה לא עובד טוב. תוסיפו על זה פושע שהוא ככל הנראה בכלל פושעת, בלי קשר לזה שאין הרבה פושעות בכלל, ורוצחות סדרתיות בפרט, ותקבלו ספר הזוי.

אז מה יש כאן? יש את ז'אנט, שהיא מפקחת משטרה, אישה בעולם גברי מצ'ואיסטי. נמצאת בזוגיות לא מאושרת ואם לילד בן שלוש עשרה. ז'נט מטפלת במקרים של גופות ילדים שנמצאו ברחוב ושנראה שעברו התעללות מרושעת, אם כי לא נראה שיש מישהו שהם חסרים לו. במקביל סופיה היא פסיכולוגית שמטפלת בנפגעי טראומות מהילדות, והיא עצמה נמצאת בזוגיות לא מספקת. העלילה קופצת בין ז'נט לסופיה ומפגישה אותן בסופו של דבר, בשל הדימיון הרב בין החשודים ברשימה של ז'נט והמטופלים של סופיה. חוץ מזה העלילה קופצת בין הווה לעבר, ומביאה גם קטעי אימה של הפשעים עצמם.

הספר מתאר אלימות קשה וחולנית עד מאוד. קשה לכתוב בלי קלקלנים לעלילה, אבל בהרבה דברים החולניות הזכירה לי את דמותה של קייט ב"קדמת עדן". אלא שלא כמו בספרו הנפלא של סטיינבק, ב"ילדה עורב" אין לאלימות טעם, ואין דיון פילוסופי במהותו של הרוע. יש רק רוע מעגלי החוזר שוב ושוב. ואפילו בלי סיום הולם כי, כבר אמרנו, זה ספר ראשון מטרילוגיה. כל השאר, מלבד האלימות, גם הוא לא ממש שווה קריאה. הספר נראה כרוכב על הגל הסקנדינבי, כזה שבטוח שתיאור שמות מקומות שוברי שיניים, וקור מקפיא עצמות, יגרור התלהבות קוראים. העלילה לא אמינה, הדמויות לא מסתדרות טוב על פי ההיגיון. בקיצור, אין סיבה לקרוא. מספיק שאני עשיתי את הטעות הזאת, לא צריך שגם אתם תעשו.

מה שלמדתי על שוודים מהספרים:
הם סוטים,
שיכורים,
גזענים,
אלימים,
אנסים,
מאמינים אמונה עיוורת בפסיכולוגיה,
מאמינים בתופעה (המופרכת) של אישיות מפוצלת.
עכשיו, קחו את כל החומרים האלה (שאנחנו מכירים מסדרת מילניום הנפלאה), ערבבו, הוסיפו אלכוהול בנדיבות, הקצינו את האלימות, אל תהססו להוסיף ילדים לתערובת (זה מוציא את המיטב מהזוועה), ערבבו שוב, והנה קבלתם עוד סיפור שלא יחדש לכם דבר.
בתיאבון:)

לכבוד : משרד החוץ
הנידון : אזהרת מסע

שלום רב,
ברצוני לידע אתכם ברצף ידיעות שהגיעו לידיי לאחרונה המחייבים אתכם לעניות דעתי להוציא אזהרת מסע מיידית לשבדיה בכלל ולשטוקהולם בפרט.
הידיעות הגיעו אלי לאחר שקראתי מספר ספרים של סופרים שבדיים ובהם : נוסעת ללא מלווה של סמואל ביורק, ואת כל הטרילוגיה "החולשה של ויקטוריה ברגמן".
במקביל יצא לי לצפות בחודשיים האחרונים בעונה הראשונה של הסדרה "הגשר" וכן בסדרה "מודוס".
המצב בשבדיה בכלל ובשטוקהולם בפרט מזעזע בעיני.
רוצחים מסתובבים חופשי ברחובות ושוחטים מכל הבא ליד : ילדים קטנים, נשים וגברים ועושים זאת במקצועיות של מנתחים מדופלמים בוגרי 7 שנות לימודי רפואה.
הרציחות הן אף פעם לא רציחות פשוטות אלא חייבות להיות מזעזעות ככל הניתן, אם בחניטה וכריתה של אברי המין ואם בשחיטה וביתור הגופה לכמה שיותר חלקים, קראתי גם על מקרה של שריפה בחיים, הריגה בחנק תוך כדי אכילת צואת כלבים, כליאה של אנשים בחדרים אטומים ועוד כהנה וכהנה דרכים שהדף לא סובל (אלא אם כן אתה סופר שבדי).
יתר על כן מחלת הרציחה מדבקת ומקיפה נשים, גברים ואפילו נערים.
הדבר המטריד ביותר הוא שהמשטרה שם חסרת אונים לחלוטין.
בטרילוגיה "ויקטוריה ברגמן" לקח למשטרה 1,200 עמודים לפענח את הרציחות, בסדרה הגשר לקח להם 10 פרקים ובמודוס 8 פרקים.
שר חוץ יקר, אנא ממך, שירצחו אחד את השני כמה שהם רוצים אבל עלייך מוטלת האחריות למנוע מהקוראים מישראל לנסוע לשם.
מי שרוצה שיקרא על זה בספרות השבדית הרווחת כאן בצירוף אזהרה : הקריאה מוגבלת לבעלי לב חזק וקיבה מפלדה והינה על אחריות הקורא בלבד.

שלכם הקורא הדואג,
שמוליק

"כל הרוע מגיע מסקנדינביה.
החברה שלהם נגועה במעשי סדום ובתעמולה.
אין חוקים.
הם אומרים שהם חופשיים !
חופשיים ממה ?
כוחו של האל ?
הבינו, בשבדיה אלוהים לא קיים.
הכל מותר.
הארץ הזו תביא לקץ העולם"

מודוס פרק 5 דקה 20 עד דקה 21

לכבוד : קרל השישה עשר גוסטב
הנידון : המצב בארצך

זו הפעם הראשונה שאני פונה לאיש מלוכה אבל הייתי חייב לנקוט מעשה.
הספרים שקראתי לאחרונה ובהם הטרילוגיה "חולשתה של ויקטוריה ברגמן" והסדרות שצפיתי בהן לאחרונה "הגשר" ו"מודוס" מתייחסים לתקופה בה אתה מכהן.
עד לפני מספר שנים שבדיה נתפסה בעיני כמדינה ללא צרות, בה כל האנשים מאושרים, בה הקיץ דבש והחורף חלב, בדיוק כפי שחונכתי על ברכי הספר הנודע אלה קרי הילדה מלפלנד.
אני מודע לכך שלפלנד זה לא שבדיה אבל זה קרוב.
ואילו עתה, גברים, נשים וילדים נשחטים ברחובות שטוקהולם ובדרכים מזעזעות למדי.
אני לא יודע מה עובר על הסופרים והכותבים של ממלכתך אולם נשקף מסיפוריהם דיכאון עמוק, ייאוש ואובדן אמון ברשויות החוק ובטבע האדם.
הכולם רוצחים / אנסים / עסוקים בגילוי עריות ?
אולי זה הקור, אולי זה שעות האור המעטות, אולי פשוט אתם מדינה שצריכה לכלול בסל הרווחה שלה פסיכולוג צמוד לכל תושב.
בעצם יש לכם שירות כזה.
אז הוא לא יעיל כל כך לפי מה שאני קורא.
בכל מקרה למרות שהספר מותח למדי, נמלאתי ייאוש מאובדן הדרך ששוטף את המדינה שלך, ממעשי הנקם ומחוסר האונים של המשטרה.
מקווה שתיקח את פנייתי לתשומת לבך ואולי תיקחו את עצמכם בידיכם ותעברו למדינה חמימה יותר ?

שלך הקורא המדוכא,
שמוליק

ספר קשה לעיכול, עוכר נשימה אך נקרא גם בנשימה אחת, שבדיה ארץ יפה וצלולה היא, זכור לי מביקור קצר בה אי שם בשנות השמונים. אבל הקור מחלחל גם אל תוך נבכי האנשים. חיים כפולים סטיות התעללות גילוי עריות בגידות כל זה יש בשפע בשבדיה וכל זה מתנקז לתוך הספר, בעצם יש כל כך הרבה שלא מספיק ספר אחד יש פה טרילוגיה. ילדה עורב הראשון בסדרה של החולשה של ויקטוריה ברגמן. התעללויות בילדים זה אף פעם לא נושא קל על אחת כמה וכמה גם רצח אבל יחד עם זאת הספר מעניין מותח, מושך להמשיך ולקרוא עד לסיומו ומיד לעבור לשני בסדרה. ממש באותה נשימה עצורה בה נקרא הראשון. יודעים לכתוב השבדים...