אחרי רצף של ספרים היסטוריים מאכזבים, כל אחד מסיבותיו, בחרתי בספר מז'אנר שלא יצא לי לקרוא עד היום.
אוטוביוגרפיות לרוב מרתיעות אותי, אבל צריך לומר לזכותן שמטבע הדברים, הן לרוב לא לוקות בליקויים שרומנים היסטוריים נוטים ללקות בהם כמו: אנכרוניזם, דמויות לא תואמות לתקופה, דמויות וסיפורים דמיוניים שמתערבבים עם המציאות ומקשים על הקורא להבין מה חלק מהסיפור ההיסטורי ומה פרי הדמיון.
כמובן, לאוטוביוגרפיות יש ליקויים משלהן:
הן מעניינות רק במידה בה סיפור חייו של הכותב מעניין, וגם האמינות והדיוק ההיסטוריים שלהן תלויים באמינות המחבר ובנטייה שלו לייפות ולקשט את המציאות.
לעיתים הן דורשות רקע שאולי היה לכל אחד בזמן שהכותב כתב את זכרונותיו, אבל אין לקורא הממוצע כיום. לפעמים ההוצאה לאור באה לקראת הקורא וממלאת את הספר בהערות שוליים שיעזרו לו להתגבר על הבעיה הזו, מה שמכביד על הקריאה.
רצון של הכותב לפאר ולרומם את עצמו יכול להשפיע גם על האמינות וגם על העניין בספר, וניים דרופינג - שהוא אפקט צדדי של העניין הזה, יכול להיות מתיש ויומרני.
***
טוב, למען הדיוק ההיסטורי אני צריכה להודות שאת הספר הזה בחרתי כבר לפני חצי שנה, בתור מתנת יום הולדת מאפליקציית עברית, מתוך מבחר דל ומאכזב למדי. הוא מחכה מאז בסבלנות ראויה לציון, לא מתקמט ולא מצהיב, עד שאמצא זמן להגיע אליו. אותו רצף ספרים היסטוריים מאכזב הקדים את שעתו.
***
סיפור חייו של איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה הוא סיפור מעניין עבור מי שמתעניין בתקופה ואני בהחלט מתעניינת.
חלקו הראשון של הספר היה מוכר לי ויהיה מוכר ככל הנראה לילידי שנות ה-80 שגדלו על "הבכור לבית אב"י" סוחט הדמעות של דבורה עומר.
הספר הזה זכור לי היטב, ספר שבגיל 10 היה בעיני נוגע ללב, מרגש, ועצוב באופן כמעט בלתי נסבל.
הקריאה על אותם המאורעות מנקודת מבטו של איתמר בן אב"י עצמו מעניינת ומלמדת רבות על כשרונה של דבורה עומר שהפכה את הסיפור הזה לקלאסיקה ישראלית מרגשת.
המשך הספר, רובו למעשה, עסק בהמשך חייו של בן אב"י, פרק שלא היה מוכר לי.
הוא בהחלט נוטה לניים דרופינג, שמות ועוד שמות, חלקם מפורסמים וחלקם היו ידועים כנראה לבני התקופה אבל לא אומרים הרבה לנו כיום, ואפילו עם הערות השוליים המסבירות מי הוא מי - היה לי לפעמים קשה לעקוב.
חלק מהשמות, לעומת זאת, הם שמות מוכרים היטב שמעניין להיפגש בהם בין הדפים בהקשרים שפחות מוכרים לנו: ד״ר מזארקי, ההוא מהבלדה על יואל משה סלומון, מפגש על בקבוק עראק עם אטאטורק במלון ירושלמי, עבודת תרגום עבור אהרן אהרונסון, החברות והקשרים עם אלכסנדר אהרונסון, עד לניתוקם, שיחה לבבית עם מוסוליני, ההערצה הכעס והאכזבה כלפי ז'בוטינסקי על רקע הפיכת העיתון דואר היום שבן אב"י הקים לעיתון המפלגה הרויזיוניסטית לתקופה של שנתיים, תיאור הקמת נמל תל אביב מנקודת מבטו של דיזינגוף, הסכמתו של הרב קוק לכתיבת עברית באותיות לטיניות כל עוד מדובר בדברי חול ולא בדברי קודש (אזוטרי למדי, אבל מסתבר שזה היה נושא חשוב ומסעיר בעיניו של איתמר בן אב"י ששאף להפוך את הכתיבה העברית באותיות לטיניות לסטנדרט ישראלי) ועוד.
ברקע, נמצא הקונפליקט בין בני המושבות, ילדיהם של בני העלייה הראשונה, ילידי הארץ, לבני העלייה השניה. הקונפליקט הזה שכך ונשכח עם השנים, אך יתכן שהיתה לו השפעה על חייו של איתמר בן אב"י עצמו, כבן העלייה הראשונה, קבוצה שנדחקה לשולי הפוליטיקה והעשייה הציבורית בתחילת המאה ה-20. אם כי אני נוטה להאמין שמסלול חייו הושפע יותר מאופיו ומנטיותיו האישיות מאשר מענייני מעמד וחברה.
העברית של הספר מיושנת/מחודשת במובן הזה שבן אב"י השתמש בשלל ביטויים שאו שלא נכנסו לשפה מעולם או שנכנסו ונעלמו כלעומת שבאו, אבל לזה אני מניחה שאפשר היה לצפות.
בחלק מהפרקים היתה לי תחושה שבן אב"י משתף אותנו באנקדוטות שהיו משעשעות בעיניו, אבל ההומור לא תמיד עמד במבחן הזמן, ונותרנו עם… אנקדוטות. ואולי להפך? אולי אלו סיפורים רציניים שממרחק הזמן נדמים מגוחכים או משעשעים מעט?
לא יכולתי שלא להתפתות להשוות אותו לספריו של נכדו של איתמר בן אב"י, גיל חובב. חובב, גם הוא כתב אנקדוטות מחייו ומחיי משפחתו המפורסמת. גם אצלו לאה אבושדיד, אשתו של איתמר בן אב"י וסבתו של חובב, היא דמות משמעותית שחוזרת בכמה מהסיפורים (דמות מרתקת, אגב, שהייתי שמחה לקרוא ספר המתמקד בה).
אצל שניהם ניכרת המודעות לכך שגדלו במשפחה לא שגרתית, בעלת חשיבות היסטורית, סוג של משפחת אצולה ישראלית.
חובב, כמובן, מתייחס לכך בהרבה הומור עצמי ובמעט מאוד כובד ראש, בכל זאת, רוח התקופה אינה אותה רוח.
אצל בן אב"י יש תחושה של כובד האחריות שנשא על כתפיו בתור הילד הראשון שגדל על טהרת העברית, בנו של בן יהודה מחדש השפה. ועדיין, גם אצל בן אב"י ניכרת המוכנות להתייחס לעצמו בהומור עצמי מדי פעם.
דמותו של בן אב"י מצטיירת מהספר כדמות אימפולסיבית, דמותו של אדם חולם, שלא לומר הוזה, שלא הצליח להגשים את רוב שאיפותיו. בערוב ימיו מצא את עצמו ניצב מול שוקת שבורה, ללא פרנסה וללא במה להשמיע בה את קולו שאולי הלך ונהיה פחות ופחות רלוונטי. אבל בן אב"י חי חיים עשירים ומעניינים, חיים שהיתה בהם בעירה פנימית ותשוקה לחיים, לעיתונות, לרעיונות וכמובן - לתחיית עם ישראל בארצו ובשפתו. חייו אולי לא התרחשו במרכז ההיסטוריה כפי שהיה רוצה, אבל נגעו בשוליה הרבה יותר ממה שהאדם הממוצע יכול לצפות לו.
זהו ספר שמצריך זמן וסבלנות. אם אתם חובבי היסטוריה ובפרט חובבי ההיסטוריה של הציונות והעלייה הראשונה, כנראה תמצאו אותו שווה את ההשקעה.
ואם ביום ההולדת הבא שלי עברית יחליטו להעניק לי במתנה את לאהוב בעברית שכתב גיל חובב על סיפור האהבה בין איתמר בן אב"י ללאה אבושדיד - אני מאמינה שהוא יחכה באפליקציה הרבה פחות מהספר הנוכחי עד שאגיע אליו.
