האומה שבכותרת הלא היא זו של ארה"ב העתירה במסעדות מזון מהיר. אבל הספר רלוונטי גם לגבינו שכן נכון לשנת 2023 יש בישראל (לפי וויקיפדיה) מספר כזה של מאקדונלדסים המסתכם, לנפש, לכחצי מהמספר בארה"ב (228 מול 14146).

תעשיית המזון המהיר כוללת לא רק מסעדות אלא חוות בקר ותפוחי אדמה, מפעלים להכנת צ'יפס (טֻגָּנִים) קפואים, מפעלי טעמים וצבעים, בתי מטבחיים ואולפני פרסומת. תכונותיהם — בעיקר אחידות, יעילות וריכוז — משקפות לא מעט את צורכי אותן מסעדות. ובכל אלה דן הספר, די לעומק ותמיד בצורה מעניינת.

להתפשטות מסעדות המזון המהיר יש כמה הסברים. יש הצרכן הנמצא בעיר לא מוכרת לו (מה שקורה הרבה בארץ גדולה), ההולך על האופציה הבטוחה. יש כוח המיקוח של גורם גדול (היינו רשת גדולה) מול ספקים. יש יזמים מקומיים המעוניינים לפתוח עסק משלהם אבל לא מנוסים בתחום וקצת נרתעים מסיכון, הרואים פשרה טובה בלהיות זכיין של רשת שתלמד אותו את שיטותיה, תספק לו ציוד יעודי ותבלינים סודיים, תדאג לפרסומת, ותעניק לו כבר מההתחלה שם בעל מוניטין. ויש, כמו בכל תחום עסקי, התחרות הדרווינית המביאה לשגשוג החזקים והכחדת החלשים.

הסופר נוקט יחס די שלילי כלפי תעשיית המזון המהיר על כל רבדיה. האוכל עצמו לא בריא. בתי המטבחיים משלמים שכר נמוך ולא מקפידים על כללי בטיחות. הפרסומת מיועדת לשטוף את מוחות ילדי אמריקה. הבעלות על האדמה החקלאית הולכת ומתרכזת בידי כמה תאגידים.

כל זה נכון, אבל אני בספק אם דווקא רשתות המזון המהיר אשמות. גם בהעדר המסעדות הללו, בארה"ב הענקית היו קיימים בתי מטבחיים ענקיים (הרי יש שלוש מאות וחמישים מיליון אוהבי בשר בקר) המעסיקים ומנצלים מהגרים בלתי-חוקיים (כי ישנם המון כאלה והם חייבים להתפרנס איכשהו). כנ"ל חוות בקר ענקיות (כי בני הבוקרים בדרך כלל לא מעוניינים להיות בוקרים בעצמם) ותעשיית טעמים וצבעים מלאכותיים (כי זה מה שהצרכן רוצה). מה אשר למסעדות, כמעט כל מסעדה, גם מהלא-מרושתות, מגישה אוכל שלא כדאי לאכול כל יום — הרבה מלח, סוכר ושומן, מעט מן הטרי.

אז בלי להמליץ על המסר הפוליטי, אני כן ממליץ על הספר באופן כללי. הקורא הישראלי יכול גם לקרוא את זה כמדריך טיולים למי שכבר סימן X על שכיות החמדה הקלאסיות (מפלי ניאגרה, הקניון הגדול, דיזנילאנד) ומוכן לגלות את החצרות האחוריות של ארה"ב. גְּרִילִי שבמדינת קולורדו למשל, הספוגה סרחון של בית מטבחיים מהגדולים שבעולם. הקורא הישראלי עשוי למצוא עניין גם בספר אחר בשם Postville. מדובר בעיירה רדומה במדינת אָיוֹוָה שנחתו בה כמה משפחות של יהודים חרדים, פתחו בית מטבחיים כשר והביאו כוח עבודה של מהגרים בלתי-חוקיים. למגינת ליבם של המקומיים.

פרומתיאוס היה האיש שנגד רצון האל במיתולוגיה היוונית גנב והביא אל בני האדם את האש ועל כך הוא נענש קשות.
רוברט אופנהיימר היה פיזיקאי אמריקני יהודי מבריק, מבחירי הפיזיקאים של תקופתו. הוא הגיע לפרסום עצום ושם עולמי כשעמד בתקופת מלחמת העולם השניה בראש פרוייקט "מנהטן", פרויקט שמטרתו שהושגה! הייתה להביא את ארה"ב אל הפצצה האטומית... אך משהוטלו שתי הפצצות האטומיות הראשונות על הירושימה ונגסקי- ערים שהושמדו לחלוטין הבין האיש במהרה שפריצת הדרך הטכנולוגית העצומה הזו. מעמידה את ארה"ב בפני שאלות מוסריות נוקבות בדבר השימוש בפצצה האטומית ב"מלחמת יש בררה", גם הקשר בין המדע לפוליטיקה. ובכך שכלי הנשק הנורא הזה הוא רק מונופול זמני של ארה"ב וחרב פיפיות שתביא למירוץ חימוש אטומי (מה שאכן קרה...)
הוא ניסה למנוע זאת ע"י ניצול השפעתו במטרה להביא להסכמים בין לאומיים שיגבילו וימנעו את התפשטות הנשק הגרעיני, מאוחר יותר כשעלתה פצצת המימן על הפרק ממש התנגד לה! אלא שבכך התנגש עם בעלי אינטרסים פוליטיים וחזקים בארה"ב וקנה לו בכך אויבים ושונאים והתוצאה הייתה שבתקופת ההיסטריה האנטי קומוניסטית של ג'וזף מקארתי
היה אופנהיימר אחד מבעלי השם הבולטים ביותר שניזוקו ממנה. הוא סולק מועדת האטום האמריקנית העליונה הוסר ממנו הסיווג הבטחוני הגבוה (כאילו שאינו נאמן למדינתו) וגם הוסרו ממנו כל תפקידי המפתח הפוליטיים שניתנו לו קודם לכן. שנים רבות וממשלים נשיאותיים חדשים החזירו לו מאוחר (מדי) את יוקרתו האבודה. הספר המהווה מחקר ביוגרפי מעמיק של חייו המשפחתיים האישיים (כולל המאהבות שלו) הציבוריים והמקצועיים. חלק מעניין וחשוב שבספר הוא אלומת האור שהוא זורק על השמאל האינטלקטואלי הליברלי בארה"ב שבשנות השלושים עוד היה נאיבי, רבים ממנו העריצו ואהדו את ברה"מ ויש שגם הצטרפו למפלגה הקומוניסטית – שגיאה שחלק מהם שילם עליה מאוחר יותר ביוקר... כישראלי שקורא את הספר אני נוכח לדעת שאותן הדילמות של התפשטות ומניעת הנשק הגרעיני שהעסיקו את אופנהיימר בשנות הארבעים והחמישים רלוונטיות גם לישראל העכשווית - באזור הפרוע שלנו. זהו ספר חשוב, מרתק "לבעלי נשימה ארוכה" ומעורר מחשבות – אני ממליץ עליו ביותר.

ביליתי בעונג את החודש האחרון של גיל 27 בקריאת הספר הזה, וסיימתי אותו ממש בשעות האחרונות שלפני יום ההולדת. השאלה שמהדהדת לאורך הספר היא מה המחיר שמשלמים על מיצוי האישיות והיכולות של אדם. וזה לא משנה אם מדובר במדען אטום, במוזיקאי או במורה בתיכון. האם כל אדם שיגיע לשיא, בעצם מגיע קרוב מדי לשמש וסופו יהיה טרגי?

הספר גם משתמש בחייו של אדם כדרך לספר את העשורים הקריטיים ביותר במאה העשרים. האירועים שהתרחשו בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת עדיין משפיעים עלינו מדי יום. ובמידה רבה גם סיפורו הספציפי של אופנהיימר כמו משקף את מה שהחברה האנושית הפכה להיות. חיה שסגולותיה וייחודה גם הפכו לקללה שלה ואולי יביאו עליה את סופה.

ספרים ביוגרפיים זה תמיד תחום חמקמק. לא ברור איפה עובר הגבול בין כתיבה צהובה לעניינית, כמו גם הקו שמפריד בין כתיבה ליודעי דבר, במקרה הזה מדענים ושוחרי היסטוריה, לבין הדיוט שרוצה לקרוא ספר טוב. כמה מפרטים על משמעותו של ניסוי מסוים מבחינה מדעית, לעומת הריב שהיה בין מושא הכתיבה לפילגשו. אני חושב שכותבי הספר השכילו למצוא את המינון הנכון לכל דבר כאן, ויצרו ספר מאוד מאוזן ומאוד מאוד מעמיק ומלא תובנות. אין לי אלא להמליץ עליו בחום.

ספר מרתק על דמות מיוחדת בתקופה מיוחדת.
הדמות: רוברט אופנהיימר, אבי פצצת האטום האמריקאית.
גאון , יהודי ממשפחה אמידה, אשר גדל אל הפיסיקה מחד עם התענינות בתחומים רבים מאידך.
חריף שכל ותפיסה בעל מוזרויות שרמנטי ובעל קשיים ביצירת מגע וקשר עם אנשים.
התקופה : שנות העשרים ומעלה של המאה העשרים. תקופה של גילויים בפיסיקת הגרעין והאטום, ותקופה של מלחמת העולם השניה.
זוהי גם תקופה קשה ואפלה למחצה בתולדות ארה"ב . רדיפה ופחד מהקומוניזם וכל מה שמריח שמאל .

אופנהיימר נבחר להוביל ולנהל את פרוייקט " מנהטן- פיתוח פצצת האטום האמריקאית" חרף כל תכונותיו והוא מצליח.
הספר מביא את אופיו של אופנהיימר ואינו מתעסק בהיבטים הטכניים, ניהוליים של פרוייקט "מנהטן". יש ספרים אחרים בנושא.
בתוך כדי כך, מתוארת המחשבה הפיסיקלית מתימטית ( בלי נוסחאות וסיבוכים מורכבים), שנראית כמו בוננזה במערב הפרוע שלא נכבש עדיין. כדי לא להכביד על הקורא שאינו מדען, נוצר לעיתים הרושם כי מספיק להעלות רעיון וכבר הוא מתממש ויש כמובן פרס נובל בעיקבותיו. זה לדעתי הפיספוס הראשון כי למרות התיאור, אני חושב כי גם לגאון יש נקודות היתקעות.
אופנהיימר היה הומניסט, ילדותי במקצת, וכמו מדען , הוא בחן עמדותיו בצורה "נקייה ממשתנים אחרים", קצת נאיבית. מאידך, משמונה למנהל "מנהטן" הוא ויתר על השיקולים הללו ומנע , כמה שיכל העברת מידע לקומוניסטים ולרוסים.
זה לא מונע ממנו לבטים על ההיבטים המוסריים, שבשימוש בפצצה.
מקסים לקרוא כיצד הוא מסתדר עם קצין הפרוייקט גנרל גרובס. אדם גס רוח, איש צבא שלמרות הדברים לעיל , ראה את המטרה לנגד עיניו ודאג לקידומה בדרכו שלו.
הספר כתוב מצויין, כל מה שכתבתי כאן אינו מביא את הגוונים ותת הגוונים של החיים המורכבים המאפיינים את אופנהיימר.
מאידך, יש קו מנחה בספר לנקות את אופנהיימר מהיותו קומוניסט ( ברור שדיעותיו היו שמאלניות), לכן במקומות מסויימים יש ארכנות, לעיתים עד נוקדנות בפירוט שיחות, ומכתבים שלו ואליו. אני ממליץ לדלג על קטעים אלו.

בסך הכל, כאוהב ביוגרפיה, הוקסמתי מהספר ומתכניו.אפשר בהחלט לקרוא גם אם לא אוהבים פיסיקה אלא מחפשים את טבע האדם ומה מביא אדם להיות יוצר וגאון.

בגילי "המתקדם" ולאור "עברי -הספרותי" בקריאת "קילומטראזים" של ספרים ,נדיר שאני מתוודעת לספר שעושה לי "רוח -פרצים" בראש ,במחשבות ונשמה. והכי מוזר ולא צפוי שזה יקרה מצדו של ספר ביוגרפיה על מדען בפיזיקה. אני ומדעים מדויקים כמו שמן ומים -לא מתחברים ולא מובנים על ידי מקדמה -דנא,מה -לעשות כל אחד ומגרעותיו הוא. קריאת ספר נמשכה שבועיים שזה הרבה זמן מבחינת ההספק הרגיל שלי, אבל, הקריאה בספר הזה הייתה כל -כך מרתקת שאינני מצטערת על אף רגע .

הספר הנו ביוגרפיה על רוברט ,ג'יליוס אופנהיימר,(1904 - 1967),מדען -פיזיקאי תאורטי. כבר בהיותו בן עשרים וחמש, מונה למשרת פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, הוא עסק במכניקת הקוונטים וחקר את התנהגותם של חלקיקים. אופנהיימר או בשם החיבה -"אופי" -היה אדם ופיזיקאי מורכב .היו לו תכונות כריזמטיות של מנהיג ואסתטיקן שנטה לחוסר בהירות בחברת תלמידיו והקולגות שלו,היה מדען מבריק ואדם נאיבי, תומך נלהב בצדק חברתי שהמיט עליו אסון בהמשך הקריירה שלו,יועץ בלתי נלאה לשני נשיאים לממשל ,לקונגרס, ולצבא. בן -זוג אוהב אבל לא נאמן,אב-אוהב אבל רחוק מלהיות בקשר טוב ותומך עם שני ילדיו.

בתחילת שנות ה-30 -40 נודע לממשל ולמקורות המודיעין של ארה"ב שמדענים גרמנים {שהיו חבריו וקולגות שלו ללימודי פיזיקה בשנות ה-20 בגרמניה }פיצחו את הנוסחה לביקוע האטום -דבר שמוביל לאפשרות יצירת פצצה אטומית .הרעיון -כי בידי הנאצים יהא סוג של נשק כזה אשר יכריע את גורל המלחמה ,יאפשר את כיבוש כל אירופה ויאיים על ארה"ב,רעיון שכזה -היה בלתי נסבל בעיני הממשל האמריקאי . אופנהיימר נעתר לעמוד בראש פרויקט - "מנהטן" מהבחינה המדעית ויישומה בפועל צד בצד עם גורמי הצבא. "אופי"-ראה בכך אפשרות אישית מצידו למצוא עזרה בפתרון כלשהו לגורלם של יהודי גרמניה שחלק מבני משפחתו המורחבת נלקחו אל המחנות {הוא בא ממשפחה יהודית ,אבל ללא מודעות לדת,אם כי סבל מהפלייה בלתי רשמית מצד ראשי- האוני' בארה"ב שלא רצו לקבל אותו כפרופ' בשל היותו יהודי}ולמצוא צדק לאומי וחברתי לעוולות הנאצים ולכיבוש המתפשט באירופה ,כאשר חלק מחבריו המדענים נאלצו לברוח בדרכים לא דרכים ולהגיע לארה"ב .

פרויקט "מנהטן" התבצע בין השנים 1942 - 1945,במדבר בניו -מקסיקו,במקום שהתפתח לעיר קטנה ובה חיו פיזיקאים, מהנדסים ,טכנאים ובני משפחותיהם בשם -"לוס -אלאמוס " ואופנהיימר בראש - הוא היה המנהיג ללא עוררין שם .

לקרוא את האירועים ב"לוס -אלאמוס" בתקופה הזאת מבחינה מדעית ,מדינית,צבאית וחברתית היה מבחינתי מהחלקים המדהימים בדינמיות שלהם בספר .

ב - 16 ביולי 1945, בוצע באתר -הניסוי הגרעיני הראשון – "ניסוי -טריניטי" {ע"ש השילוש הקדוש מהספר- "בהגאוואד -גיטה", לדת ההינדו :בראהמה בורא,וישנו השומר על הבריאה,ושיווה ההורס ".אופנהיימר לא סתם בחר את השם,
כיוון והספר הזה ליווה את חייו והשפיע על שקופותיו},הניסוי התקיים במטרה לבחון את יעילותה של הפצצה החדשה בטרם ייעשה בה שימוש צבאי במלחמה .
עוצמת הפיצוץ בניסוי הייתה שקולה לכ-20 קילוטון TNT.

התגובות הראשונות של אנשי צוות הניסוי היו של הפתעה, שמחה והקלה, אך עד מהרה פינתה האופוריה את מקומה לפיכחון קר. אופנהיימר משהבין את עוצמת ההרס הטמונה בפצצה, עלה במוחו שוב ציטוט מתוך הספר "בהגאוואד גיטה" האומרת: "Now I am become death, the destroyer of worlds" (בתרגום חופשי: הנה הפכתי למוות, הייתי למחריב העולמות). אחד מעוזריו אמר: "Now we are all sons of bitches".

http://www.youtube.com/watch?v=x39eRJA1aVU


בשלב זה של התקופה -גרמניה כבר הייתה מובסת והמלחמה מולה הסתיימה ,אבל בממשל הצבאי והמדיני האמריקאי היה ברור כי הם רוצים בפצצה כדי ליצור לארה"ב עמדת בכירות מדינית וצבאית בעולם . המלחמה מול יפן נמשכה בשלב זה .
אופנהיימר וחלק מחבריו המדענים העלו רעיונות ,מחשבות ואמירות מול הממשל /הצבא להפסיק את הפרויקט אבל זה כבר לא היה בשליטתם.
המדענים יצרו "מפלצת-מלחמתית" שתשנה את גורלות עמי- העולם שאין ממנה חזור ,אבל הם כמדענים הוסטו הצידה מבחינת"הכושי עשה את שלו".אופנהיימר עצמו נקלע למצב -רוח עגמומי וקודר כי הבין שאין הדבר בשליטתו עוד ,אולם כשבירר מול הצבא והממשל לגבי הקורה ביפן -הוא הוטעה ולא ידע כי בשלב הזה כבר מתקיימים מגעים בין שתי המדינות על כניעת יפן ,אבל היפנים רצו לשמר את כבודו של הקיסר בהסכם הכניעה הזה ,עובדה שעליה היה מו"מ באותה תקופה. על רקע חוסר ידיעתו של אופנהימר לגבי המו"מ עם יפן בנקודת הזמן הזאת ובמקביל על הרצון הבלתי-נלאה של הממשל והצבא להטיל את הפצצה בכל מקרה למען יראו ויראו אומות העולם ולהשיג בכך את בכורת ארה"ב,ראה אופנהיימר נחיצות בהטלת הפצצות על הירושימה ובנגסאקי.
שנים לאחר מכן החזיק בדעתו ואמר לכל מי שרצה לשמוע שהטלת הפצצות הללו לא היו כורח המציאות. מצמרר!!!

כשקראתי בשלב הזה את הספר הבנתי שפשוט הפצצה האטומית "חיפשה לה בכל מחיר" כתובת להטילה: בפעם הראשונה על גרמניה הנאצית ,אח"כ -יפן,ואח"כ -להפחיד את רוסיה הקומוניסטית של סטלין,וכל זאת בעידודם של ראשי הצבא האמריקאי .איזו מחשבה מחרידה !!!!

לאחר המלחמה, עבד אופנהיימר בוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית והיה מהאנשים הבולטים והמשפיעים על כל זרועות הממשל :מהנשיאים ועד אחרון המדענים בתחום.
משהפנים אופנהיימר שהוא הולך -שולל ע"י הממשל על כל זרועותיו לגבי -יפן,הוא החל להתנגד ציבורית ומעשית לפיתוח של-פצצת המימן. הן משיקולים פרקטיים - הוא פקפק באפשרות לבנות מתקן כזה - והן משיקולים עקרוניים - הומניטריים, בהיותו מזועזע מהתוצאות ההרסניות של הפיצוצים הגרעיניים בהירושימה ובנגסאקי.

על רקע התנגדותו הזאת ופעילותו הציבורית הבלתי -נלאית להביא לצמצום כמות ייצור פצצות - האטום ולמסד מערכות מידע בין ארה"ב לבריה"מ על בסיס העברת מידע באופן גלוי וכן בתחום הגרעיני, ועל רקע שנות ה-50 בארה"ב -בתקופת מקארתי, החלו גורמים אישים וממשלתיים לנסות להאשים את אופנהיימר בריגול למען בריה"מ והעברת סודות גרעין עוד מהתקופה בה עמד בראש פרויקט -"מנהטן".
אופנהיימר היה מודע לשינוי הרוח הממסדית כלפיו לאור ההיסטוריה האישית שלו. כשהיה סטודנט וגם פרופ' בשנות -20 חבר לארגונים שהזדהו כקומוניסטים פעילים ואוהדי -קומוניסטים והשתתף בכנסים חברתיים ובמתן תרומות כספיות אם כי לא באופן גלוי. אולם מעולם לא היה לו כרטיס-חבר של המפלגה הקומוניסטית. במשך כעשור שנים בין שנות ה-40 וה-50 אופנהיימר היה נתון למעקבים צמודים ,לציטוטי טלפונים בכל מקום שחי ועבד של סוכני -FBI בראשות הובר .
אופנהיימר היה מודע למעשים הללו אבל קיווה שפרסומו האגדי והשפעתו הגדולה בקרב הממשל והקונגרס -ימנעו להביאו למצב של נאשם בריגול. הוא המשיך בפועלו הציבורי לצמצום הנשק הגרעיני ולאי פתוח פצצת -המימן .אבל אופנהיימר טעה ובגדול !!
בינואר 54 נעשה לו שימוע ציבורי,שבמהלכו הדרדר מצבו הנפשי ופיזי. בסופו של התהליך הגיעה הועדה להסכמה כי הוא אומנם אזרח נאמן לארה"ב אבל הנו מהווה סיכון ביטחוני ,ומשכך נשלל ממנו הסיווג הביטחוני לעסוק בתחום הזה .

החלק הזה של קדם- השימוע ,השימוע ולאחריו בחיי אופנהיימר ,התככים, השקרים,המעקבים וסגירת הטבעת עליו היה - מהמדהימים והמרתקים בספר והוא כולל תמלילים אותנטיים מהועדה.

אופנהיימר -מהמדען בעל ההשפעה מספר אחד במסדרונות הממשל הפך להיות מוקצה עד אי- קבלת משרת- לימוד באונ' מסוימות, ומהבחינה החברתית בחוגים מסוימים. אולם מעמדו בקרב רוב המדענים נשאר כפי שהיה .

רק בשנות ה-60 בימי ממשלו של הנשיא ג'ונסון -קיבל אופנהיימר רהביליטציה מחודשת למעמדו ולחלקו ההיסטורי בתחום הגרעין בארה"ב ובעולם . אבל זה היה מאוחר מדי,אופנהיימר היה כבר אדם חולה ,שבור נפשית וגופנית .

מה אהבתי בספר הנהדר והמרתק הזה ?
ראשית- אישיותו המיוחדת של אופנהיימר. את דמותו הרב גונית,את תהפוכות חייו וגורלו: בעיני הליברלים הוא הפך לקדוש מעונה הנודע ביותר בתקופת ציד- המכשפות של מקראתי,סמל השנאה נטולת העקרונות של חוגי הימין.
בעיני המדענים הוא היה "סמל הטרגדיה של המדען הגרעין המודרני" ולא רק בשל הדרתו ממשרתו וממעמדו ,אלא גם בהיותו חלק מ"טרגדיה -יוונית" של אדם אשר מצא את נוסחת פצצת האטום והבין את השלכותיה הנוראיות על היקום האנושי.
חבר מדען דימה את אופנהיימר לפאוסט של גתה - שניסה להתמקח על הברית שכרת -ונכרת בשל כך. שכן אופנהיימר הוביל את הניסיון לשחרר את כוח האטום ,אבל כשביקש להזהיר את בני -עמו מהסכנות ,כאשר רצה לרסן את תלותה של אמריקה בנשק הגרעיני ,הטיל הממשל ספק בנאמנותו והעמיד אותו למשפט.

חבריו שיוו את השפלתו הציבורית לגורלו של גלילאו גלילי שנשפט ב-1633 ע"י הכנסיה החשוכה של ימי -הביניים .
אחרים ראו במשפט את התעוררות רוח -הרפאים האנטישמית והזכירו את דרייפוס .

בעיני אויביו הפוליטיים הוא היה קומוניסט שלא יצא מהארון,ושקרן מוכח .

הביוגרפיה הזאת התגבשה ונכתבה במשך 25 שנים ,לאחר מותו של אופנהיימר . המחברים מציינים כי בהחלטתם לתת את שם הספר :"פרומתאוס אמריקאי",הם כיוונו למעשהו של פרומתאוס אשר גנב את האש והעניק אותה לבני -האדם .כך להבנתם, אופנהיימר, העניק למין האנושי את אש -האטום ,אבל אח"כ כאשר ניסה לרסן אותה ,כאשר חיפש דרך להחדיר לתודעת האנושות את סכנותיה הנוראיות,קמו השלטונות בזעם כמו זאוס להעניש אותו באמצעות שלילת הסיווג הביטחוני שלו .

"רוח -הפרצים" שחדרה למחשבותיי הייתה בשאלה מהי הרלוונטיות למדענים שלנו ולפצצה ?!עד כמה הם חרדים ומוקעים מהממסד במידה והם משמיעים "מחשבות כפירה"?!
עד כמה רבה השפעתם אם בכלל, על השלטון ומנהיגינו השונים באמירתם לשלילה או לחיוב לנושא ? נכון, זה לא אחד לאחד באשר לאופנהיימר -אבל המחשבות עברו במוחי כל הזמן בזמן קריאת הספר.

התרגום הנה מעשה -ידיה של רחל אהרוני והקריאה בספר קולחת ,שוטפת ובהירה ,ועל כך מחמאות רבות שלי כקוראת .

אהבתי יותר את עטיפת ספר בהוצאה באנגלית-בתמונת הפורטרט הפשוטה כל-כך והידועה של אופנהיימר שצולמה ע"י אלפרד אייזנסטאדט. תמונת פורטרט ישירה ועוצמתית .
בעטיפת הספר בהוצאה העברית נראה כאילו נעשה ניסיון "להאכיל בכפית" את הקורא -בשביל מה היה צריך את תמונת המחשת הפצצה בחצי התחתון של העטיפה?! וכי מישהו לא יודע מי אבי הפצצה האטומית?!,אפשר היה להסתפק בתמונת פורטרט כזאת או אחרת של אופנהיימר.

להוצאת הקיבוץ המאוחד -מגיעה מחמאה גדולה מבחינת הקוראים הישראלים,שנזדמן לנו -להתוודע לאישיות מיוחדת במינה-אופנהיימר ,לאירועים של פעם בהיסטוריה המודרנית -פיתוח פצצת האטום ,ולתקופה מרתקת ומזוויעה בארה"ב של מקראתי שבה הועלו על מזבח -הפחדים אנשים על לא עוול בכפם.