גואנגדונג הוא המחוז המאוכלס ביותר בסין. כ-110 מיליון בני אדם מצטופפים בערי התעשייה שלאורך נהר הפרל, ועובדים ביותר מ-400 אלף בתי חרושת. רבים מהמפעלים במחוז מגודרים, וליד שעריהם מוצבת שמירה. חלק ניכר מהעבודה שמתבצעת בהם נעשית למותגים זרים מאחורי מסך חשאיות.
אלכסנדרה הארני, כתבת ועורכת ותיקה בעיתון הכלכלי "פייננשל טיימס", הצליחה לעבור אל מעבר לגדר ולהסיר את מסך החשאיות. היא כתבה מסמך מאלף, פוקח עיניים, שנוגע לחיים של כל אחד ואחת מאיתנו – צרכנים מושבעים של תוצרת סין.
הארני ביקרה במפעלים הסינים שמייצרים אופנה מערבית ומוצרי מחשב למיטב המותגים האמריקאים, התארחה במעונות הדלים של העובדים, דיברה עם פועלות ופועלים ועם כורי פחם, פגשה גברים ונשים אופטימיים ומיואשים, מלאי כוחות או גוססים, שוחחה עם מעסיקים ועם מנהיגי עובדים. היא יצאה לברר מהו המחיר האמיתי של המוצרים הזולים המיוצרים בסין. והיא משכילה לתאר תמונה מורכבת: איך העובדים הסינים מעדיפים לפעמים את השעבוד למפעלים על פני העוני הכפרי, ואיך נשללת מהם חירות התנועה והבעלות על רכוש בגלל שיטה מורכבת של אפרטהייד סיני; איך חברות השיווק האמריקאיות לוחצות על המפעלים הסינים להוריד את המחירים, וכיצד הדבר בא לידי ביטוי בירידה באיכות הייצור ובהתעמרות הולכת ומעמיקה בעובדים.
ב"המחיר של סין" הארני חושפת שיטה מתוחכמת של הסתרת מפעלים – סמויים, בלתי רשומים – שפועלים בתנאי דחק מאחורי המפעלים הרשמיים, שעליהם מפקחים כביכול הקניינים האמריקאים והאירופאים. הכול מעלימים עין. וכן, היא מתרשמת גם מהשינויים מעוררי הכבוד והתקווה בעולם העבודה הסיני. פועלות ופועלים שמצליחים להיחלץ ממעגל העוני והשעבוד. מנהיגי עובדים שמצליחים להשפיע, למרות שלטון שמתנגד להתאגדות, ולמרות קניינים אמריקאים שרואים רק את שורת הרווח לנגד עיניהם.
"חלקים מהמחשבים שלנו מגיעים מגואנגדונג", כותבת הארני. "קרוב לוודאי שגם הצעצועים של ילדינו מגיעים משם. אנחנו רוכשים נעליים, בגדים, ריהוט ומכשירים אלקטרוניים שהורכבו שם. גואנגדונג הוא המקום שבו סין מצטלבת בחייכם".