כמעט כולנו תורמים היום את חלקנו למאמץ לשמירה על הסביבה. האסטרטגיה המקובלת היא: "צמצום הצריכה, שימוש חוזר, מִחזור", במטרה למזער את נזקיה של התעשייה האנושית.

לגישה זו, שכוונותיה טובות, יש מגבלה אחת: היא משמרת את דגם הייצור החדכיווני של המהפכה התעשייתית "מעריסה לקבר", שמייצר מלכתחילה כמויות אדירות של פסולת וזיהום ההולכים ומצטברים על פני כדור הארץ.

לכן יש צורך בחשיבה מחודשת על דגם הייצור עצמו: לא עוד "מעריסה לקבר", אלא "מעריסה לעריסה".

"מעריסה לעריסה" הוא חזון מלהיב, פשוט ופורץ דרך בחדשנותו, הפורשֹ בפני הקוראים גישה מעשית כזאת. הכימאי מיכאל בראונגרט והארכיטקט ויליאם מק'דונו קוראים תיגר, בהסברים בהירים, לעתים משעשעים, על המוסכמה שתעשייה אנושית חייבת להזיק לעולם.




הם בוחנים את הטבע ומגלים בו מערך ייצור בריישום של שפע ולא של צמצום, שבו פסולת = מזון. השניים מראים כיצד יש ביכולתנו לחקות את הדגם שלפיו פועל הטבע לטובת המסחר והסביבה, ומדגימים כיצד אפשר לתכנן מוצרים כך שישמשו כחומרי הזנה ביולוגיים וטכניים.

הרעיונות של "מעריסה לעריסה" חלחלו בכל רחבי העולם ועקרונות השיטה עתידים לעצב את עתידנו. הם מיושמים על ידי ממשלות, תאגידים, עסקים קטנים וחדשניים ומחלקות אקדמיות למדעים מדויקים.

"מעריסה לעריסה" הוא מניפסט מעשי וחיובי למען עתיד סביבתי משגשג, למען עולם שבו נוכל להפיק את המרב מהטבע בלי להרוס אותו.

מיכאל בראונגרט הוא כימאי והמייסד של הסוכנות להגנת הסביבה וחיזוקה (EPEA) בהמבורג, גרמניה. לפני הקמת EPEA היה מנהל של המחלקה הכימית בגרינפיס. מאז 1984 הוא מרצה באוניברסיטאות, חברות עסקיות ומוסדות ברחבי העולם על תפיסות ביקורתיות חדשות בכימיה אקולוגית ובניהול משאבים חומריים.

ויליאם מק'דונו הוא ארכיטקט והמייסד של חברת "ויליאם מק'דונו שות'" המתמחה בארכיטקטורה ובתכנון קהילתי ופועלת בשרלוטסוויל, וירג'יניה. בין השנים 1994 ל-1999 שימש כדיקן של בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת וירג'יניה. בשנת 1999 הכיר בו השבועון "טיים" כ"גיבור כדור הארץ". בשנת 1996 קיבל את הפרס הנשיאותי לפיתוח מקיים, העיטור הסביבתי הגבוה ביותר הניתן בארה"ב.

מעריסה לעריסה מאת מיכאל בראונגרט וויליאם מק'דונו, בהוצאת רסלינג, סדרת ארכיטקטורות