לשונו של ביאליק היא מִרקם צפוף של צירופים אָלוּסיביים (הֶרמזים) - מִרקם העשוי מִשברי פסוקים, כצורתם ושלא כצורתם. ביאליק רמז בעיקר לתנ"ך – לסיפוריו ולפסוקיהם – אך גם למקורות "קנוניים" אחרים: ספרות חז"ל, הברית החדשה, הקוּראן, שירת ספרד, שירת דנטה, יצירות שקספיר וסרוונטס. אליעזר בן-יהודה וחסידי תפיסת הלשון שלו התנגדו ללשון המשכיל...