“ביקורת מאת אורנה ליברמן באימגו על ספר השירים: נצח יחסי / גליה אבן-חן
גליה אבן-חן נולדה ב-1966 באשדוד. נשואה, אם לבת, מתגוררת כיום בתל אביב, משוררת (רבים משיריה הולחנו), סופרת, במאית סרטים קצרים. פרסמה עד עתה ארבעה ספרים:
-אשת העולם הקטן (שירה), טרקלין, 1992 (בשער: צילום של גליה אבן-חן)
-אישה מטורפת (שירה), ספרא, 2009 (בשער: ציור של נורית דוד, "בובה")
-עובדות מהדמיון (רומן), ספרא, 2015 (בשער: ציור של נורית דוד, "דיוקן עצמי כקתרין והיתקליף")
-נצח יחסי (שירה), ספרא, 2016 (בשער: ציור של נורית דוד, "אני רוקדת על קברך")
השיר "נצח יחסי" שנותן את שמו לקובץ השירים החדש של גליה אבן-חן הוא מהצהרות האהבה היותר חזקות והיותר מקוריות. הבחור שהופיע יום אחד על דרכה של גליה, בהפתעה גמורה, מסייע לה לדחוק את הקץ, דהיינו, לדחות את המוות. זכותה של המשוררת לשחק בביטוי "לדחוק את הקץ", לשנותו, להפכו על פניו ולהבינו כרצונה:
נצח יחסי
אַתָּה הַשִּׁחְרוּר מִסֵּבֶל
בַּר-חֲלוֹף,
אֲבָל בֵּינְתַיִם עוֹד כָּאן,
לִזְמַן וְעוֹד זְמַן וְעוֹד זְמַן.
הַאִם מַה שֶּׁנִּגְמַר לִרְגָעִים
שָׁוֶה לְמַה שֶּׁאֵינוֹ נִגְמָר שָׁנִים?
"הַכֹּל אֲרָעִי" אָמַר הַבּוּדְהָה
וַאֲנִי אוֹמֶרֶת:
"הָבָה נִמְתַּח אֶת הַקֵּץ.
אַתָּה לִי נֶצַח יַחֲסִי."
השיר מצהיר אך גם שואל: האם מה שמגיע לידי סיום בכל רגע ורגע, האפיזודי, השולי, הזניח, שווה בערכו למה שאינו מסתיים שנים, לחיים בצד בן הזוג האהוב, לקשר המהותי שנמשך ויימשך עד הקץ, שיגיע לידי סיום רק בסוף החיים של זה או של זו? נגמַר בעבר, מם בפתח, מנוגד ל-נגמָר בהווה, מם בקמץ.
מאידך, הסבל הרב שחוותה הדוברת בעבר, לפני פגישתה עם האהוב, לא נגמר שנים, כפי שנאמר בשיר "גיל ההתבגרות":
לַחְתֹּךְ אֶת הַשָּׁנִים הָהֵן בְּמַסּוֹר
וְלֹא לִזְכֹּר.
האם נראה לה עתה הסבל כפחות קיים, כעקור? השחרור מהסבל שהביאה הופעת בן הזוג נדמה לה, על כל פנים, כנצח ולו גם יחסי. זאת שורתו האחרונה של השיר "גיל ההתבגרות":
אֵיזֶה מַזָּל שֶׁהוֹפַעְתָּ אַתָּה!
הפועל הופיע בא מהשורש יפע שפירושו יפעה, אור, המקושר גם אל היופי. זהותה של הדוברת התחזקה, אישיותה התגבשה ובד בבד הפכה מוצקה יותר גם תפיסת עולמה. המשוררת מדברת במושגיו של הבודהה שהראה למאמיניו כיצד להשתחרר מכבלי הסבל כדי להגיע לרגיעה ולהארה. היא אמנם משתמשת בהם אך מגיעה לשלמות יחסית בדרכה שלה. המשוררת מצטטת את הבודהה לא כדי לסתור אותו - היא איננה מתנשאת והיא יודעת כמוהו שהחיים ארעיים, כי אם כדי להאיר את הכאן ואת העכשיו מנקודת מבט אחרת. הכול בר חלוף, גם הסבל, גם האושר וגם הרוגע. העבר, ההווה והעתיד, או הילדות, הבגרות והזקנה, שלושת זמני החיים באשר יהיו, יחלפו באופן בלתי הפיך. אין עוררין על העובדה אך במקום להדגיש את ארעיות החיים, הבה ננסה, אתה ואני, לדחות את המוות כמה שיותר. והשיר מסתיים, כמו רבים משירי הקובץ, בחזרה על התחלתו. גם בסיפו וגם בסופו מוזכר הצירוף האוקסימורוני "נצח יחסי" תוך פנייה אל "אַתָּה" שהוא האיש שאִתָּהּ.
למרות ששם השיר "נצח יחסי" משמש ככותר לקובץ השירים, הוא נמצא בו במקום שני. השיר הראשון נקרא "בצדק":
בצדק
אֶת הַהַקְפָּאָה לֹא אֲנִי הִמְצֵאתִי,
הִמְצִיא אוֹתָהּ פְרַנְסִיס בֵּיקוֹן.
בְּגִיל שְׂבַע-עֶשְׂרֵה עָבַדְתִּי בְּסַנְפְרוֹסְט,
וְאִלּוּ הִיא טִגְּנָה אוֹתְךָ,
עַל אֵשׁ גְּבוֹהָה.
הָלַכְתָּ מִמֶּנִּי אֵלֶיהָ,
וּבְצֶדֶק.
מאזכור הבודהה, בשיר השני, מורה הדרך הרוחני ששאף לעזור לאנשים להשתחרר מסבלם, לזה של פרנסיס בייקון, בשיר הראשון, חכם נוסף שהיה גם משפטן, מדינאי, מדען, פילוסוף וסופר. השיר כולל רמז טרגי-קומי למותו של בייקון שביום שלג אחד בשנת 1625 הגה את רעיון שימור הבשר על ידי הקפאה. נחוש לבדוק את אמיתות ההיפותזה שנולדה במוחו, יצא בייקון לכפר הסמוך לקנות תרנגול, הרגו ובילה זמן רב בחוץ כדי למלא אותו שלג. כך קיבל דלקת ריאות ונפטר, קרבן לתשוקתו לידע, למדע ולהמצאות.
בייקון חקר, בין היתר, את טעויות הרוח האנושית, שאף לגילוי האמת ונחשב למבשר האמפיריציזם. המשוררת מתצפתת גם היא, ממקומה הצנוע, על חייה שלה והחיים בכלל. בהומור רב ובשמץ אירוניה היא מעמידה את עצמה במקום הראוי לה. היא לא מתיימרת להתקשט בנוצות לא לה, לא היא המציאה את ההקפאה. היא לא הייתה חכמה כמו בייקון, מאנשי הרוח המשפיעים ביותר של המאה ה-16, או חמה כמו הבחורה הלוהטת שגנבה לה את בן זוגה באותם ימים רחוקים. והוא שעזב אותה צדק גם בגלל הסיבות המנויות - לא חכמה ולא חמה, וגם כי פינה מקום למיועד, לזה מהשיר השני.
ומהבודהה דרך פרנסיס בייקון אל בן זמנו, הפילוסוף, המתמטיקאי והפיזיקאי הצרפתי רנה דקרט. ולשם הקוריוז, דקרט נפטר ב-1650, גם הוא כנראה מדלקת ריאות. לאחר שנענה להזמנתה של מלכת שוודיה לבוא לשהות בשטוקהולם, נאלץ לערוך עמה פגישות, כדי ללמד אותה את משנתו, בשעה חמש בבוקר בחדר קפוא (ההיפותזה לפיה הורעל בזרניך על ידי כומר קתולי לא עומדת במבחן ההוכחות, לפי מסקנות המומחים). היה זה שגריר צרפת בשוודיה שהשפיע על המלכה להזמין את דקרט לחצר המלכות ומוטב היה לו להימנע מכך. דקרט סבל מאוד בקור הזר וחיכה לרגע בו יוכל לחזור למולדתו אך לא זכה להגשים את תקוותו ושילם על היעתרותו להזמנה בחייו. כמו פרנסיס בייקון, גם דקרט חיפש דרך להימנע מטעויות ואשליות. החושים מתעתעים. על מה לסמוך, אם כן? בשיר משעשע במיוחד שמה גליה אבן-חן בפי הפילוסוף את הדברים הבאים:
דקָרט
כְּשֶׁאֲנִי אוֹכֵל,
אוּלַי אֵינִי אוֹכֵל,
אוּלַי מִישֶׁהוּ אַחֵר אוֹכֵל בִּמְקוֹמִי.
כְּשֶׁאֲנִי יָשֵׁן, אוּלַי מִישֶׁהוּ אַחֵר
יָשֵׁן אֶת שְׁנָתִי.
כְּשֶׁאֲנִי מְפַשְׁתֵּן,
אוּלַי אַחֵר מֵטִיל אֶת הַשֶּׁתֶן שֶׁלִּי.
כְּשֶׁאֲנִי מְזַיֵּן,
מִישֶׁהוּ אַחֵר מְזַיֵּן אֶת אִשְׁתִּי.
"אֲנִי חוֹשֵׁב מִשְׁמָע אֲנִי קַיָּם."
הפער בין הנושאים הנשגבים שבהם עסק דקרט (כמו כל עמיתיו הוגי הדעות) לבין הצרכים הפיזיולוגיים הבסיסיים של כל אדם, שבהם הוא עוסק, כביכול, בשיר, פער זה יוצר הומור ואירוניה, בדרכה המיוחדת של גליה אבן-חן. תוכן השיר הפרוזאי ושמו מתנגשים עם שורתו האחרונה – משפטו הפילוסופי המפורסם של דקרט (המכונה "הקוגיטו", קוגיטו פירושו בלטינית "אני חושב"). את ההוכחה לקיומו מביא הפילוסוף דווקא מתהליך מופשט. בפעולות הקונקרטיות-פיזיולוגיות אין משום הוכחה. לא בטוח שאני עושה אותן, יש ספק, אולי זה מישהו אחר. דקרט של גליה אבן-חן מוצא לעצמו, במחשבתו, מחליפים. המשוררת לא מפריכה את הקוגיטו של דקרט אלא מאירה אותו מזווית אחרת. שאלותיה הארציות שמתנגשות בהומור עם הגותו הנשגבת של הפילוסוף מעלות תהיות רבות ומעניינות לא פחות בנוגע לקשר בין גוף לנפש, בין ציבורי לפרטי, בין מציאות לבין מחשבות, בין עובדות לבין דמיון.
כאן מתגלית נקודת חיבור בין קובץ השירים "נצח יחסי" לבין הרומן "עובדות מהדמיון", שני כותרים דומים באוקסימורון שהם מכילים. המספרת, הילה בר, בת דמותה של גליה אבן-חן, מדמיינת לעצמה שבעלה עמית סגרון הוא לא תמיד עמית סגרון. לעתים קרובות באים, הודות למעבר במכונת פלסטיקה עתידנית, בגניבה ובמהירות הבזק גברים אחרים, לובשים את דמותו ומחליפים אותו. אך הילה, למרות התחבולה המחוכמת, מבחינה, לפי סימנים שונים, בזהותם האמתית ויודעת לקבוע מתי עמית הוא האמתי ומתי עמית מוחלף על ידי עידו שחר, חנן שדה, ערן בר, ביל קלינטון או מחליף אחר מבין העשרה, בני משפחה, מכרים או מפורסמים, שמונו בהסכמתם לתפקיד זה. החלפתו של עמית מאפשרת לו למלא שליחות סודית בארץ אחרת או להחליף מחליפים אחרים ובכך להעשיר את חייו בחוויות שאחרת לא הייתה ניתנת לו ההזדמנות לחוותן. מיתרונות אלה ואחרים, שמפרט הרומן, נהנים כל המחליפים. אלה שלא מסכימים להתחלף, מכונים "פוצים".
ולא רק עשרת המחליפים הרשמיים של עמית נכנסים לפעולה ברומן, במהירות מסחררת. רוב הדמויות בו מחליפות זהות. מאחורי כל אחת מהן ניצבת דמות אחרת. והמקור לכל הקרנבל הוא בזהותה הנזילה של הילה עצמה שהפסיקה את הטיפול התרופתי השומר על שפיותה כדי שלא יגרום לה להפיל את העובר שהיא נושאת ברחמה. הזיותיה של הילה נראות לה, כשהיא אינה נוטלת את התרופות, כמציאות. העובדות והדמיון מתערבבים עד בלי היכר, מיכניזם שמנביע מקור ייחודי ובלתי נדלה של אירוניה והומור. אך מתחת לממד המשעשע של הרומן, חבויה הדרמה של נוכחות המחלה על שלל גילוייה השונים. הפסקת התרופות מחזירה את הילה לתקופת השירות הצבאי שבה פרצו ההתקפים. ואם ברומן מסופר על הצד הכואב בזרזיפים של פלאשבק הבוקעים פה ושם, כמה משירי הקובץ "נצח יחסי" זורקים אלומות אור מרוכזות על מאבקי הנפש של המשוררת, כמו למשל, אחד המעוצבים והמרשימים שבהם, "שיעור מחול", שבו מציאות נמוכה ואפלה מזדקפת, מתגבהת ומזדהרת בשמו ובשלושת בתיו:
שיעור מחול
נוֹפֶלֶת מִחוּץ לְעַצְמִי
בֵּינִי לְבֵינִי נִרְקֶמֶת אַהֲבָה נִכְזֶבֶת
אִתָּהּ יוֹדֵעַ אֵיךְ הִכַּרְנוּ אֲנִי וְהָאֲנִי
הָיָה זֶה בְּנֶשֶׁף גָּדוֹל
אָהַבְתִּי אֵיךְ שֶׁהָאֲנִי רוֹקֶדֶת
שָׁאַלְתִּי לָמַדְתְּ מָחוֹל?
הַשִּׁיבָה אֲנִי רַק מִתְנַדְנֶדֶת.

מִתְנַדְנְדוֹת בְּיַחַד אֲנִי וְהָאֲנִי
מִתְנַדְנְדוֹת מֵרֶגֶל לְרֶגֶל
הֶרְגֵּל שֶׁכָּזֶה לְנַדְנֵד וְלִשְׁאֹל
אֲנִי אֶת הָאֲנִי, הָאֲנִי אֶת אֲנִי
שְׁתֵּינוּ כָּל הַסֶּגֶל.

מְפַטְפֶּטֶת עִם הָאַסְפַּקְלַרְיָה
הָאַסְפַּקְלַרְיָה מְפַטְפֶּטֶת עִמִּי
מְחוֹל הַסְּכִיזוֹפְרֶנְיָה
כֵּן אֲנִי לוֹמֶדֶת מָחוֹל
בְּבַקָּשָׁה עֲצֹר אֶת הַנֶּשֶׁף הַגָּדוֹל.
שיר זה מתאר הלוצינציה חזותית שבה רואה ההוזה את בת דמותה, כמו יצאה מראי, כשהיא ניצבת במרחק קטן ממנה וחוזרת על כל תנועותיה. תופעה דומה מתאר המשורר הצרפתי הנודע אלפרד דה מיסה (שהיה גם מחזאי וסופר) בשירו "ליל דצמבר" (1835) מתוך הסדרה "הלילות" שבו הוא פוגש תכופות, לכל אורך חייו, את כפילו. ההזייה, הנקראת, בלשון הפסיכיאטריה, אוטוסקופיה, קשורה לתופעת הזהות הנזילה, דהיינו לחוסר היכולת להציב גבולות ברורים בין פנים וחוץ.
שם השיר "שיעור מחול" מבטא את המתח שבין השיעור כלומר פרק זמן קצוב בעל התחלה, אמצע וסוף לבין סכנת מחול הסכיזופרניה המאיים לסחוף את הדוברת לחזרה אינסופית שתוציא אותה אל מעבר לתחומי שפיותה. כבר מההתחלה ברור הוא שהמשוררת מודעת היטב לסכנה הגלומה בפיתויי ההזיות ובטשטושי הגבולות. נוֹפֶלֶת מִחוּץ לְעַצְמִי – השתלטות הפנים על החוץ היא נפילה. הניגוד בין מחול וירטואוזי לנפילה מבטא כמו כן את המתח בין הדמיון המייפה למציאות כמות שהיא.
המשוררת, המבחינה בין התחומים, פונה אל גבר עלום, האמור להכיר כבר את סיפורה, כדי לבקש ממנו לעזור לה לשים קץ לדיאלוג ההזוי עם דמות הראי. היא מזכירה לו שוב את נסיבות פגישתה עם תאומתה, זו שהיא קוראת לה "האני". הגבר אמור לנתק אותה מהאהבה הנכזבת ואולי גם הנרקיסיסטית עם "האני" מהנשף ולתפוס את מקומה. הדמות הממשית מתבוננת בכפילה מדומה של עצמה ומעריצה את האופן בו היא רוקדת. היא רוצה ללמוד ממנה מחול אך גם הרקדנית המדומה לא מעודדת את הערצת המתבוננת בה. גם היא מזהירה אותה מפני ראייה כוזבת של המציאות. כתשובה לשאלה האם למדה מחול היא עונה שהיא לא רוקדת, רק מתנדנדת. שתי הדמויות, הממשית והדמיונית, כמו נאבקות זו לצד זו כדי לא להתפתות ולא לייפות את ההזייה, לא לראות בה מה שאיננה, דהיינו התאהבות ממבט ראשון שהתרחשה בנשף גדול מסיפור אגדה.
אך הסכנה לא הסתיימה. אחרי בית של שבע שורות, המספר על הפגישה הראשונה בין הדוברת ובבואתה, באים שני בתים של חמש שורות, כל אחד מהם, כדי לספר על ההרגלים שנקנו לאחריה. את לא רוקדת, אומרת "אני" ל"האני", אין בכך כלום. הבה נתנדנד ונפטפט ביחד. הרגל לנדנד רגל, לפטפט עם האני – הדוברת מנמיכה את ההזייה לדרגת הרגל בנאלי, לפטפוט עם חברה. לפטפט, להתנדנד, פעלים ילדותיים, קלילים, כמו בלתי מזיקים. אך בד בבד המודעות גוברת והאירוניה העצמית מתעצמת. הפועל לנדנד מרמז, במשמעותו הדיבורית השאולה מ"נודניק", לא על נדנוד סתמי שפוטרים/פותרים בנזיפה קלה כי אם על על הטרדה גוזלת שלווה ומדירת שינה. הדוברת יודעת שהיא אינה מפטפטת עם סתם חברה, כמו שתי נשים רגילות, כמו שני ילדים המשחקים בגן שעשועים, אלא עם אספקלריה, עם שיקוף עצמה במראה. והיטב היא יודעת שזהו אינו נשף ריקודים מפואר ויוקרתי אליו הוזמנה ובו היא מושכת מבטי הערצה. בהכפלת זוג העיצורים המרכיבים את השורשים המרובעים נדנד ו-פטפט יש כמו שיקוף של ההוזה וכפילתה. הפעלים נדנד ו-פטפט ממחישים כמו כן את הסכנה שבחזרה האינסופית על אותן תנועות ועל אותם מלמולים שתשקיע את ההוזה בתוך עולמה הסגור, תנתק אותה מהמציאות הסובבת ותחזיר אותה שוב אל האשלייה שהיא לומדת מחול. הדוברת מודעת היטב לחומרת המצב שעלול להידרדר לסכנה של ממש אם לא ייעצר ולכן היא קוראת לאהוב שהיא מקווה לפגוש בעתיד שיבוא ויעצור את הנשף הגדול.
בקיצור רב - כמה מילים, מצלולים, דימויים, דיאלוג תמציתי, קורטוב אירוניה, נחשף מאבק נפשי עמוק ומורכב, בין טירוף לצלילות כשזו האחרונה גוברת.
סוגיית הזהות נמצאת בלב לבו של הרומן "עובדות מהדמיון" ושירים רבים מהקובץ "נצח יחסי" מעמיקים ומרחיבים אותה. מחליפו הראשון של עמית סגרון נקרא עידו שחר, דמות של בדרן, שחקן ומנחה טלוויזיה, שאפשר לזהות בה את דמותו של דודו טופז. עידו שחר פולש אל חייה של הילה בר, משתלט עליהם וכמו בולע אותה אל קרבו. חנן שדה, סופר שמזכיר את חנוך לוין, מתחרה בתקופת זמן מסויימת עם עידו שחר על אהבתה של הילה בר שאינה יודעת להחליט למי מביניהם היא מעדיפה להידמות, מי מביניהם היא רוצה להיות. המעריצה מבטלת את עצמה בפני הדמות הנערצת ושוקעת בעולם של דמיון שבו היא נפגשת עם מושאי הערצתה ומתרועעת אתם לאורך זמן. גם בני משפחתה וחבריה של הילה נבלעים לעתים על ידי גיבורי תרבות שונים, מקומיים או בינלאומיים, מפורסמים בדרגות שונות. הילה מדמיינת לעצמה שאביה, גדעון בר, הוא זה שכתב את תשובותיו של ליבוביץ למעריציו בספר "רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ, ישעיהו ליבוביץ משיב על מכתבים", במקום הפרופסור הנודע. עמית סגרון, בעלה של הילה בר, הוא זה שכתב את השירים של דן פגיס בעשרים השנים האחרונות, כפי שמצהיר חנן שדה שממליץ מאוד על קניית ההדפסה המיוחדת של כל שירי פגיס. הילה יודעת מצדה שעמית הוא זה שכותב את הטורים של חנן שדה במוסף שבת של ידיעות. וחנן שדה חותם על ספריו לפעמים כשדה ולפעמים כמארקס. אריק דדון, במאי סרטים תיעודיים בערוץ 2, אחד מהמחליפים של עמית, ביים, בסודיות גמורה, עוד הרבה סרטים איטלקיים. הוא זה, לאמיתו של דבר, שביים את הסרט "זהותה של אישה", עליו חתם מיקלאנג'לו אנטוניוני. כמו האישה שנמוגה בערפל בסרט זה, כך נעטפות הדמויות ברומן בחומר רך, מאבדות את קווי מתארן, חוזרות אל הרחם המגן ונולדות מחדש בגלגול אחר, מתגמל יותר. מאידך, כל הסופרים, המשוררים, הציירים, הבמאים והשחקנים או היצירות האמנותיות, התערוכות ותכניות הטלוויזיה או הרדיו המתוארים או מאוזכרים ברומן, בפירוש או ברמז, קשורים באופן זה או אחר לתופעת הזהות הנזילה: וירג'יניה וולף, יונה וולך, להיות ג'ון מלקוביץ', דיפטיכון מרילין של אנדי וורהול, מאה שנים של בדידות, ועוד. מסר נוסף כמו מתווסף לפירוש הפסיכולוגי: אל תשפטו אנשים לפי מקצועם, לפי קורות חייהם, לפי מראה עין שטחי, בלבד. אנשים לכאורה רגילים ואלמוניים ואף אלה ש"התעקמו" במהלך חייהם (כמו בשיר "אנונימית") עשויים להכיל בתוכם עושר פנימי מפתיע, להפיץ אור יקרות פלאי סביבם ולתרום לחברה מעבר למצופה ולמשוער, להיות מלקוביץ, אנטוניוני, וולך, וולף או הם עצמם. ייתכנו פירושים נוספים לרומן שכל קריאה בו מעשירה את קודמתה.
בשירי "נצח יחסי" דומה שהדיבוקים השונים הרפו אט אט מהכותבת שלמדה לאגד את הניגודים ולחבר את השסעים כדי לגבש את זהותה ולהיות היא עצמה. הקולות הצורמים שהיכו בראשה ושהביאו להשתלטות פנים על חוץ ולהפך, מפנים מקום לדיאלוגים סדורים מלכתחילה עם פילוסופים, אנשי רוח, במאים ואנשי ספרות למיניהם. דיונים אלה משמשים לה כנקודת מוצא להבעת דעות אסרטיבית.
בין הפרוזה לשירה נקודות השקה רבות וגם הבדלים. בשניהם מובילה הכותבת את הקורא לטיול בפיתולי נפשה (שני ציורים מאת נורית דוד של נופי נפש עזים ועמוסים משמשים כעטיפות הרומן וקובץ השירים) אך לא חושפת הכול. על אף כנותה הרבה, הכותבת שומרת מכל משמר על גנה הסודי, בבחינת מגלה טפח ומסתירה טפחיים. גליה אבן-חן מסתתרת ברומן מאחורי הילה בר וגם שאר בני משפחתה וחבריה, שהיוו השראה לדמויות, מכונים בשמות בדויים. המחבוא שמוצאת הסופרת בשמות החלופיים הופך למיותר עבור המשוררת וזאת מעצם מהותה של סוגת השירה החסכונית שמציעה גם, כידוע, אמצעים רבים להתכסות, התעממות והיטשטשות. בקובץ השירים המחברת מופיעה אכן בשמה האמתי, המתגלה בשמות השירים "משרד השידוכים של גליה" ו-"גליה הקנאית". לאה בר, אמה של הילה ברומן, שנפטרה מסרטן לפני הולדת נכדתה, מופיעה בשמה האמתי, דבורה אבן-חן, ותופסת בספר השירים מקום מרגש במיוחד. בשיר "אימא דבורה" היא "אִשָּׁה בֶּטוֹן", דימוי המשלים את תיאורה ברומן שבו כתפיה הרחבות, עליהן נשען בעלה, כמו מודגשות תמיד בכריות ספוג. בטון וספוג, חוזק גלוי ורוך חבוי. אימא דבורה הייתה עמוד התווך שתמך בכל המשפחה כולה, בית שלם של בטון, אישה שידעה מידות, משקלות, תחומים וגבולות, אישה חזקה, סמכותית, נמרצת, מעשית וחסכנית. זו שחסכה בהוצאות ולו גם הזעירות ביותר, הקדישה, בלי חשבון, את זמנה, מרצה וכוחותיה, בנאמנות ובמסירות אין קץ לבנה ולבתה.
קובץ השירים משלים ומרחיב אם כן את הרומן אך גם פונה לכיוונים אחרים ולא רק אל הפילוסופיה אלא גם אל המיתולוגיה היוונית שהדיאלוגים עם גיבוריה השונים מעומתים שוב עם חייה של הכותבת מבית ועם מהלך העולם מחוץ. הניגוד בין חייה היומיומיים של אישה, המתפקדת כבת זוג, כאם וכעקרת בית "בטרנינג דהוי ובגרב עם חור", לבין עלילות הגבורה הנשגבות והמפוארות של האלים ממרומי האולימפוס מהווה מקור לא אכזב לשעשועים אך גם לתובנות רציניות יותר.
השיר "הלתה", מעין גרסה מיתולוגית של "נצח יחסי" הפילוסופי, בוחן בנימה הומוריסטית את אותו מהפך מבורך שחוללה הזוגיות בחייה ובפנימיותה של הכותבת, בבחינת חלום שהתגשם:
הלתה
טוֹבֶלֶת בְּמֵי הַלֶּתֶה,
אֵינִי יוֹדַעַת לִשְׂחוֹת
בּוֹלַעַת אֲוִיר,
בּוֹלַעַת מַיִם,
כִּמְעַט טוֹבַעַת.

אַתָּה מוֹשִׁיט לִי אֶצְבַּע
נֶאֱחֶזֶת בָּהּ, לוֹפֶתֶת אוֹתְךָ,
פּוֹתַחַת פֶּתַח לַחַיִּים
כְּמוֹ שֶׁפּוֹתְחִים קוֹטֶז' בִּתְחִלַּת דִּיאֶטָה,
אֶלָּא שֶׁאֲנִי מַשְׁמִינָה
מַשְׁמִינָה מֵאֹשֶׁר גָּדוֹל.
השיר החותם את הקובץ, ואולי גם תקופה בחייה של המשוררת, חוזר ומצהיר אהבה בלתי מוגבלת ונאמנות מוחלטת לבן הזוג:
פאן
פַּאן הָאֵל הַתַּיִשׁ הַזָּקֵן
מִי כְּבָר תִּהְיֶה מוּכָנָה
לְהִתְחַתֵּן אִתְּךָ?
אוּלַי הָאִשָּׁה הַמְּטֹרֶפֶת
מִסִּפְרִי הַקּוֹדֵם?
אֲבָל הִיא כְּבָר נְשׂוּאָה
לְלֹא כָּל פְּשָׁרָה
לְגֶבֶר אַחֵר.
ד"ר אורנה ליברמן היא חוקרת שפה, ספרות ותרבות, תחומים שבהם עוסק הבלוג שהקימה בחסות אתר "רשימות": "לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה". מוזמנים לגלוש”