הוצאה לאור›זמורה

אנחנו שומעים על זה הרבה בחדשות: ישראלי תמים נכנס דרך שערי מדינה זרה, האבטחה בודקת את תכולת המזוודה שלו, מתגלים שם קצת סמים, ואם הוא נכנס למדינה הלא נכונה, המדינה שלא כדאי להתעסק איתה, הוא מובל למעצר.
לאחרונה שמעתי בידיעה חדשותית על עורכת דין מישראל, אישה ישרה ללא עבר פלילי, אשר לקחה כמות קטנה מאוד של קנאביס רפואי, סם המאושר על ידי משרד הבריאות הישראלי. את בלארוס, המדינה שבה נחתה, כל זה לא עניין ו

עד היום נמנעתי מלקרוא את נבו. אני לא נמנע מספרות מקור, אבל ההתרשמות שלי, כנראה מדברים שקראתי 'על', ביקורות כאלו ואחרות, היתה שמדובר בכתיבה יפה, קולחת, אבל גם שנגועה בלא מעט קיטש. סנטימנטלית כזו. מנומסת, בורגנית ומרופדת. אני אסתכן ואומר יאיר לפידית כזו. כתיבה שלא מתעלמת מבעיות וכאב, אבל לא מספיק מעמיקה בהם, ובמקום זה מסתפקת בליטוף עדין, באיחוי ובהשלמה.

כאשר התגלגל לפתחי הספר החדש שלו, ואחרי שקרא

אני אוהבת לשחות, אני אוהבת סיפורים קצרים ואני אוהבת כתיבה נשית. הספר "בריכה עירונית" עונה על שלושת האהבות האלו ובהחלט אינו מאכזב. אדוה בולה בוחרת לתאר בריכה עירונית תל אביבית ומינוייה הקבועים, הבריכה היא החוט המקשר בין הדמויות בששת הנובלות המרכיבות את הספר. הדמויות חלקן חוזרות וחלקן נרמזות בסיפורים אחרים, לעיתים הן מופיעות בשמן ולעיתים הן נטולות שם אך הדבר אינו מפריע ואינו גורע.
האיכות והעוצמה ש

מידי פעם כשאני נוסע לספריה הציבורית הקרובה לביתי הספרניות משאירות שקים גדושים בספרים מחוץ לדלתות הספריה כדי שהציבור יוכל לקחת חופשי. אלו ספרים שהספריה רוצה להוציא מהמלאי שלה כיוון שאף אחד לא משאיל אותם לקריאה יותר או שהם פגומים. לספריה מקום מוגבל על המדפים ויש למצוא מקום לכל הספרים החדשים שיוצאים לשוק בכמות מסחררת, לכן מוותרים על הישנים והלא רצויים. בעודי מפשפש באחד מהשקים האלה אני מוצא לנגד עיני

****




שנייה, קודם-כל נוריד מהשולחן את המובן מאליו - רון לשם יודע לכתוב. זה בטוח.

אהבתי מאוד את ״אם יש גן עדן״, והתפעלתי מ״מגילת זכויות הירח״, אבל גם תוך כדי הקריאה שלהם קיננה בי תחושה דקה מן הדקה של רגע, זה בכאילו. יש כאן משהו יותר מדי אותנטי. כל כך אקסטרימלי-אותנטי, שכבר ברור שזה לא באמת, ואז מתוך הגעשטאלט מתברר באופן שהוא מעל לכל ספק שנעשה פה תחקיר מדוקדק, עד העצם, שעובד עלינו עם מ

נכון שזאת פארסה ושכשזה נכתב המרחק בין מה שקורה בספר הזה לבין המציאות היה כל כך גדול עד שההתייחסות אליו היתה תלויה בעיקר בחוש ההומור של הקורא, מצחיק או לא מצחיק, אבל היום נדמה לי שהמרחק הזה התקצר כל כך, כך שהספר הזה הוא למעשה סוג של סאטירה שאולי מעידה על ראיית הנולד של האיש שכתב אותה. אין לי מושג, גם לא לאף אחד אחר, כי הספר הזה נדחה שוב ושוב עד שמי שכתב אותו התאבד ורק הנחישות הבלתי מתפשרת של אמא של

Fabrizio הוא שם איטלקי שבא ממקור לטיני ומשמעותו :אומן. הגיבור הראשי של ספר זה הוא אומן החיים. ישר, טוב –לב, שלא חושב כמעט על עצמו, נוח להתרשם ויפה תואר. מעל לכל הוא חי את חייו כך, שיהיו ראויים לחיות אותם, מלאי עוצמה, רוח חופשית והרפתקנות. כפרי מלאכתו של פסל או צייר אוונגרדי,תולדות ימיו בעולם הזה הם יצירה חסרת סדר וקווים ברורים לכאורה, אך היא מלאת חן ואופי.


חולם בהקיץ על מעשי גבורה, הוא נוה

איך להגדיר את הספר המדהים הזה.
כולם קוראים לו 'תנין' כי שמו- איתן אינוך- מצלצל כמו 'היי תנינוך'.
חייו מתנהלים די בשגרה. מגורים בתל אביב, בת הזוג דוצ'י שהיתה אמורה להינשא לו ביום שנפלו המגדלים בניו יורק והחתונה בוטלה כי יום קודם, ב-10 לספטמבר 2001, החליטה אמא שלה להתפגר מהתקף לב (במקור).
לתנין עבודה לא שגרתית בחברת 'טיימס ארו'- חץ הזמן. ייעול וחיסכון הזמן בעולם בו הכל נמדד בשניות ולאנשים אין זמן

חלק מהרומנים ההיסטוריים גורמים לי לשכוח שהם מבוססים על אנשים שחיו לפני מאות ואלפי שנים. נתקלתי בספרים היסטוריים מצויינים המצליחים לשכנע אותי שהסיפור אכן קרה - או יכול היה לקרות. אבל כמו שנדיר לפגוש ספר מעולה, שאתה מתחבר אליו בשלמות, כך נדיר למצוא רומן היסטורי מעולה, שאינו מעורר אצלך את שאלת "מאיפה הוא יודע את זה?" או ספקות לגבי הגישה ממנה הוא מסופר - האם זו גישה שרווחה אז, בתקופה עליה מסופר הסיפו