אשכול נבו נמנה עם הסופרים האהובים עלי ובספרייה החדשה שלי יש לו אפילו מדף נפרד (גם למאיה ערד, אקונין וסופרות איטלקיות). הייתי גם במספר מפגשים איתו ונהנתי מכל רגע מהרהיטות, הנעימות ווירטואוזיות מילולית. אי אפשר לחשוד בי בחוסר החיבה לאשכול נבו, אבל מהספר הזה התאכזבתי. לא מכולו, הסיפור הראשון פשוט נפלא, אשכל נבו במיטבו, אך שני האחרים ובעיקר האחרון - חלשים ביותר. מבחינתי הספר היה צריך להקרא "דרך המוות" ולהסתיים בדיוק בעמוד 99.
דרך המוות הוא סיפור של עומרי, גבר גרוש שהחליט לנסוע ל"טיול אחרי הצבא" המאוחר לאחר שהתגרש. בבוליביה הרחוקה הוא פוגש זוג צעיר בירח הדבש שלהם - מור, הדתל"שית הקופצנית והדברנית ורונן השתקן הכועס. הסיפור של שלושתם מתערבב ומסתעף עד סיום טראגי שמשפיע על כל הסובבים אותם. הרגשתי הזדהות חזקה עם עומרי, אבל לעיתים ממש סלדתי ממנו וגם מור גרמה לי לערבובייה של רגשות.
הסיפור השני עוסק ברופא בכיר, אלמן בן 67 שמתידד עם מתמחה צעירה ומוצא את עצמו מואשם בהטרדתה. הסוף של הסיפור נראה כל כך בעייתי, עד שנראה לי שהתחקיר הבסיסי של הסופר לוקה בחסר. נכון שאפשר לקחת חירות אמנותית, אבל כשהסיפור ריאליסטי, כדאי לא לחטוא לאמת טכנית.
הסיפור השלישי מתחיל מצויין - גבר ואישה הולכים לטיול היומי בפרדס. הגבר נכנס בין העצים לעשות צרכים ולא חוזר. למשטרה אין קצה חוט ואישתו וילדיו השבורים לא מרימים ידיים ומנסים לאתר את הבעל והאב הנעלם. כשקראתי את הסיפור לא הבנתי בן כמה היה הזוג. לפי הבנתי הם היו צריכים להיות בני 55-60, אך מסתבר שהם היו בשנות הארבעים לחייהם. האמת, נראה שהיה לו רעיון מצויין לסיפור והתחלה, אבל לא היה לו מושג איך לסיים את הסיפור ולכן הוא ברח למחוזות הזויים. הטעם בסוף הסיפור היה כל כך מר שבשלב מסויים מצאתי את עצמי ממש כועסת על ההבטחה שלא מומשה.
כדאי לקרוא רק בגלל הסיפור הראשון, שניים אחרים באמת לא חובה.


















