הוצאה לאור›משכל

האבודים נפל קורבן לנוטות החסד. פשוט כך.
את נוטות החסד קראתי ב-2009 וזה היה לגמרי הספר המרשים שקראתי בחיי. כל כך נאחזתי בו, שהייתי חייב לקרוא משהו דומה בסיומו, שימשיך את הנושא, האזור, הדרמה. האבודים בתחילתו פשוט לא מילא את החלל שנותר אחרי נוטות החסד. הנחתיו בצד. מאז למדתי שלא קוראים ספר אחרי ספר מאותו ז'אנר/אזור/שפה אם לא רוצים איכשהו להתאכזב. 11 שנים הספר חיכה בסבלנות, פתאום הושיט ידיו וביקש בתחי

זה דווקא ספר שישב אצלנו בבית לא מעט זמן, ולא הגיע מספריית רחוב אלא נקנה בכסף מלא. אבל לא קראתי אותו. למה? ככה. לא עשה לי חשק, כמו שבדרך כלל ספרים על מלחמות לא עושים לי חשק לקרוא אותם. אבל זה סוג של פרוייקט משנה כזה אצלי - לקרוא את מה שיש בבית גם אם לא אני זאת שקניתי אותו ולא משהו שהייתי בוחרת לקנות או לקרוא לכתחילה.

התמונה על הכריכה, חייל עטור בתפילין עומד בתפילה כשברקע מילים ומשפטים בכתב יד, נ

אפתח את ההמלצה שלי במשפט שלא רק שאינו שלי, הוא נולד טרם זמני:
"And now for something completely different".

רובנו (לא כולנו) בעיקר מתעסקים ומתמקדים בספרות קלאסית או עכשווית מבחינת העלילה, המקומות, המסעות, ההיסטוריה, האנשים, הדתות והימים (שלא בשבוע). ואין זה משהו רע, חלילה, אבל כמעט ואיננו נוגעים בספרים קסומים, פנטזיות, קסמים וכישופים, ארצות רחוקות מהנ.צ. שלנו שלא לדבר מהלב או מהשנה שלנו

על חולשות אנושיות

ספרו של יאיר לפיד, הגיבורים שלי, ארבע הרצאות תנכ"יות, מבוסס על הרצאותיו, לפני שהפך לפוליטיקאי. כעת חלקם של נאומיו נשמעים כתוכחות נבואיות.

הבחירה של לפיד, בגיבוריו מעניינת, הוא בחר באברהם, יעקב, משה ושאול. ארבע דמויות, עגולות, מלאות בסתירות. אני מניח שהבחירה נובעת, מהבנתו, שבכל אדם קיימות, חולשות וחוזקות אנושיות. תכונות היוצרות בקרב בני אדם ומנהיגים קונפליקטים, שלעתים הם ב

"אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי, והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי." אני שותף לגעגוע הזה של יהונתן גפן ואריק איינשטיין (בעיבוד המצוין של שם-טוב לוי): איפה הימים בהם הצטיירה ישראל כדויד אדמוני יפה-עיניים, בלורית ותואר, המתמודד כנגד גוליית ויכול לו, ימים בהם אנשים האמינו בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם באתוס הציוני. תפיסת העולם הייתה אז פשוטה, כפי שחיוני כנראה בתקופה מהפכנית בה היחיד נדרש להקרבה עצמית למע

חשבתי שזה ספר נוסף בסדרת "נצחיה קוראת ציונות" משום שהוא עוסק בסוגייה משנת 1948 הלא היא מלחמת השחרור. בשנה זו שעטו הטנקים המצרים לכיוון תל אביב והטנקים הסורים פרצו מהגולן דרומה לכיוון דרום המדינה הצעירה. את הטנקים המצרים עצרו מטוסי הפקקטה הצ'כים של הכאילו חיל אוויר המצ'וקמק שהיה אז. הם הגיעו עד גשר קרוב לאשדוד ומאז נקרא שמו באופן הולם גשר "עד הלום". בצפון הסיפור עמום יותר, ולמשל טנק סורי אחד נעצר מ

"- אז למה לא חטפת מטרה אמריקנית?
-משתי סיבות. הראשונה והעיקרית היא שהנשיא שלנו לא היה מרשה לי, כי זה כמעט בלי ספק היה מחולל שבר גלוי ביחסים שלנו עם וושינגטון.
- והסיבה השנייה?
- זו לא השקעה טובה מבחינת זמן ומשאבים.
- אתה מוכן להסביר?
- בוודאי, אמר איוון ובקולו נשמעה לפתע עליצות. כל העולם יודע שהמדיניות האמריקנית מתנגדת למשא ומתן עם חוטפים ומחבלים. ואילו אתם, הישראלים, מתנהלים אחרת. מפני שאתם

לפני כחודשיים חזרנו מטיול בארצות הבלקן, במהלך הטיול הזכירו, לא אחת, המקומיות את שנאתן הרבה לסובייטים, אז מבחינה זו הספר הגיע אלי בעיתוי המתאים. סיפור המחנות, לא חידש לי הרבה. בתקופתו של סטלין מליוני אדם נשלחו למחנות עבודה, נרצחו, הוגלו, או פשוט נעלמו.
הספר קריא מאד, לא ארוך מדי ובסך הכל די מעניין.
מה שהפריע לי בספר זה הסוף שלו. אחרי חוויות הקשות אותן עוברת הגיבורה המספרת מגיע סוף טוב. הבעיה בספר

שלושה חברים. אחד מת משבץ, אחד התאבד המספר נשאר בחיים והוא מספר את הסיפור של החברות ביניהם.
מונולוג קודח חסר נשימה בו יורד ברנהרד לדקויות הקיום האנושי ולסבל הכרוך בו.
במהלך הקריאה הרגשתי כמו מהופנט שורה אחרי שורה יוצר המחבר ספר שאי אפשר להניח מהיד.
כתיבה אינטנסיבית מהירה חסרת רחמים שגורמת לקורא להרגיש שהוא על רכבת הרים.
את הספר תרגמה מגרמנית רחל בר-חיים.
מומלץ מאוד.