אף אחד לא האמין שהציור אותנטי. אפילו סופי, שיודעת לאבחן באינטואיציה מיידית אם מדובר באורגינל, פסקה בוודאות שפניה המעוותות של האשה מזכירות את אַרטוֹ, ידי השלד שלה הן חיקוי לא רע של קוֹקוֹשְׁקָה, ואילו הדרמטיזציה הסוערת של קווי המתאר היא בהשראת בֵּייקוֹן, אם כי הודתה בהפתעה שהשילוב יוצר מקוריות חדשנית, וכנראה הצייר אינו סתם חקיין חסר הבנה, אלא אמן מוכשר.
כשאמרתי לה שהציור הוא משנת 1919, השיבה שזה לא יכול להיות, אבל אם זה נכון אני יכולה לוותר על התערוכה, כי אחרי תגלית כזו מאיר כבר לא יצטרך לבחון אותי וימנה אותי לאוצרת גם בלי תערוכה.
באותה שעה לא יכלה סופי לנחש שהדברים שאמרה בבדיחוּת הדעת יתבררו כמדויקים ומופרכים בו‑זמנית, אבל אני הרגשתי מייד שהנס קרה לי בלי שאתכונן לו, כמו שאומרת סבתא על הדברים המשמעותיים בחיים, שנופלים לידינו דווקא כשאיננו מתאמצים להשיגם. התופעה מכונה בפיה "כוונה פרדוקסלית", מונח שלמדה מוויקטור פרנקל בספרו האדם מחפש משמעות. את התיאוריה פיתחה בעצמה, לאחר שבנה נגזל ממנה, עוד לפני שקראה את פרנקל. היא נזכרה במה שאמרו חז"ל, על שלושת הדברים החשובים בחיים שבאים לאדם דווקא מתוך היסח הדעת, והבינה שהאקטיביות המיטה עליה אסון, וכי לולא נחפזה למצוא בעל שיעניק לילד את שמו, היתה זוכה לגדלו. מגיל שבע, מאז שעברתי לגור אצלה, היא מטיפה לי לא לפחד מבעיות, אלא להתייצב מולן חזיתית, להביט בהן באומץ ואף להעצים אותן. בכל פעם שהתרגשתי לפני מבחן בבית‑הספר, האיצה בי להתרגש עוד יותר, עד שהידיים שלי ישקשקו כמו בלנדר ולא אצליח לכתוב אף אות. כשנלחצתי מהפסיכומטרי, הורתה לי להשתדל לכתוב כאלה שטויות שהם עוד לא קראו, ולקראת ריאיון העבודה במוזיאון השאירה לי הודעה ארוכה במשיבון ובה הנחיות מפורטות איך לגרום לעצמי את המבוכות הכי נוראיות.
הדוגמאות התנ"כיות שסבתא נותנת לביסוס התיאוריה משכנעות יותר מאשר סיפור חייה, אולי משום שבתנ"ך, כמו בספרות ובאמנות, אפשר למצוא הכול, כי הדמיון, כידוע, גמיש מאוד, הרבה יותר מהחיים שמקבעים אותנו בסד של התנסויות וזכרונות.
הכי אני אוהבת את הסיפור על בת פרעה, ששמעתי מפיה עשרות פעמים לפני השינה. לא כפי שהוא בתורה, אלא עם תוספות עסיסיות, שאת רובן המציאה בעצמה. לפי הגרסה של סבתא, בתיה היתה נסיכה יפה ועצובה. היא גדלה עם אב עריץ, אם חלשה וללא אחים ואחיות, וכשבגרה גם ילדים לא היו לה. כשהיתה צעירה עוד ניסתה למצוא לעצמה בעל, לפחות לזמן‑מה, כדי שתוכל ללדת, אבל הגברים שרצתה היו ממעמדות נמוכים, משרתים ועבדים, ואילו הנסיכים שביקשו את ידה עוררו בה סלידה ומורא. היא ידעה שהם ישלטו בה. כשהבינה שלעולם לא תינשא, החליטה לאמץ ילד. המחשבה על התינוק הרך מילאה אותה אושר והיא שלחה משרתים אל כל קצות הממלכה למצוא לה יתום. אך אביה הרשע, שחשש מאסופִי נחות שיגדל בארמונו ויהיה בבוא היום יורש העצר, ציווה עליהם לומר לה שאין בנמצא יתומים בממלכתו המשגשגת. בתיה האומללה לא פסקה לחפש תינוק. כל מחשבותיה ומעשיה התמקדו רק בכך. אך השנים חלפו והיא נותרה לבדה, בלי ילד שיאיר את חשכת ימיה. יום אחד, יום רגיל ככל הימים, הצליחו חברותיה המשרתות לשכנע אותה לצאת מן הארמון ולהצטרף אליהן לטיול ביאור. הטיול היה מהנה מאוד, ובתיה שמחה וצחקה ושכחה לרגע את בדידותה. זו היתה הפעם הראשונה אחרי שנים רבות שלא חשבה על חייה המוחמצים. ואז, כשהצליחה לרגע אחד להיחלץ ממחשבותיה המעיקות ולהתעניין בעולם הסובב אותה, נגלתה לעיניה תיבה מוזרה ששטה דומם על פני המים. בימים אחרים היא לא היתה רואה אותה, כי כל מעייניה היו נתונים למזלה הרע, אך באותו היום היא הבחינה בה והושיטה אליה את ידה. ובתוכה, הדור ויפה, שכב לו התינוק שחיפשה כל חייה.
הכוונה הפרדוקסלית של פרנקל אולי נכונה, אך משום‑מה בחיים האישיים שלי היא לא ממש עובדת. כל מה שהישגתי לא בא לי בהיסח הדעת אלא במאמץ מכוון ונחוש. המגורים עם סבתא, הלימודים באוניברסיטה, המוזיאון, הנישואים, הגירושים - שום דבר לא נפל לידי כפרי בשל, הכול הצמחתי בזיעת אפי. דווקא במסגרת העבודה אני מקבלת מדי פעם אישוש לנכונות התיאוריה. אני יכולה להשקיע חודשים ארוכים בחיפוש אחר יצירות של אמן מסוים, להפוך את הספריות, לגלוש לילות שלמים באינטרנט, לפשפש באינסוף ארגזים ישנים במרתפי המוזיאונים, ולא למצוא דבר, ופתאום, יום אחד, דווקא כשאחדל לחפש, יתגלה לי באקראי ציור שלו תלוי בשלווה על קיר חשוך באיזה בית‑הבראה ישן של ההסתדרות.
גם הרעיון לתערוכה צץ במוחי במקרה. בסוף היום עברתי דרך המרתף כדי לראות איך מתקדמת הרסטורציה בציור של רובין. אלה, שהיא האדם שאני הכי אוהבת במוזיאון חוץ מסופי, עמדה רכונה ליד ציור נוף סוער - שני עצים המצוירים כלהבות במשיכות מכחול עזות - מרוכזת כולה בשרטוט קו דקיק, כמעט בלתי נראה.
"חמי הצליח להשיג ואן גוך לתערוכה של הפוסט‑אימפרסיוניסטים?" התקשיתי להסתיר את אכזבתי.
"היה מת," צחקה אלה, "זה לא ואן גוך."
טעויות בזיהוי אינן דבר שאמור לגרום לי עונג, אך הפעם דווקא שמחתי. אני לא מפרגנת לחמי ואן גוך לתערוכה שלו. אומנם בזמן האחרון הוא מואיל בטובו להיישיר אלי עיניים, אך בחודשים הראשונים שלי במוזיאון בקושי הימהם לעברי, והשתדל לספר את הבדיחות התפלות שלו דווקא בזמן שהעזתי לדבר בישיבות. גם כשיצא לנו מדי פעם לשבת ליד אותו שולחן בקפטריה, בתוך חבורה גדולה ורועשת, היה מצליח לתת לי הרגשה שאני לא נשמעת, לא נראית, בקושי שייכת. הסלידה שלי מחמי התעצמה כשהבחנתי שהוא נהנה להשפיל עובדות צעירות שעדיין אינן בטוחות במעמדן במוזיאון. בעזרת ההומור האכזרי שלו הוא מצליח לרמוס את קורבנותיו וגורם להן לחוש מושפלות, בלי שיוכלו לתבוע את עלבונן. הלוא אין דבר נלעג יותר מאשר להראות שנפגעת ממי שמשכנע אותך ואת סביבתו שהוא בסך הכול צוחק, ואת מתייחסת לעצמך יותר מדי ברצינות אם אינך מסוגלת ליהנות מההומור המשובח שלו. יש לו כישרון מיוחד לזהות את נקודות החולשה בבני‑אדם ולנעוץ בהן את שיניו בתמימות מעושה. אחת השיטות החביבות עליו היא הרעפת מחמאות. בדרך זו הוא משיג שני דברים: גם מציג עצמו כאדם נדיב ומפרגן שאי‑אפשר לבוא אליו בטענות, וגם מעצים את עליבותך. בהתחלה, כשרק הגעתי למוזיאון, נהג להפליג שבחים על שירה, העוזרת הקודמת של סופי. "בחורה מופלאה," כך אמר, "שדה משחת, זוכרים איך השיגה לנו את התצלום ההוא של סוסקין? היו לה חושים בלשיים, לא פלא שהמוזיאון בירושלים הציע לה את המשרה, חטפו לנו אותה ממש מתחת לאף." דברי ההלל שלו על שירה גרמו לי להרגיש אשמה. לא הבנתי למה אני מקנאה בה, במקום להיות כמו סופי האצילה שחשה מספיק בטוחה כדי לפרגן לאחרים. לקח לי זמן להבין שזו דרכו להשפיל אותי. לוּ אימצתי את שנאת הגברים של סבתא, הייתי מתעלמת מחמי ואומרת לעצמי בבוז שיש לנו עסק עם זכר טיפוסי שמרגיש מאוים במחיצת נשים מוכשרות ומתמודד עם רגשי הנחיתות שלו בדרכים היחידות שגברים מכירים: השפלה וכוח. האמת היא שגם בלי להיות חסידה נלהבת של תורת המינים של סבתא, רגשי הנחיתות של חמי הם ההסבר ההגיוני היחידי להתנהגותו. גם סופי חושבת כך, אף שאינה שונאת גברים וחיה באושר רב עם בעל ושלושה בנים. "הוא בחור טוב," היא אומרת לי, "שלא תחשבי שהוא מלא בעצמו, זו רק העמדת פנים. גבר שמנמן וקירח מסתובב ליד צעירה יפה כמוך, אז הוא מתרגש, לא נורא, בסוף הוא יתרגל אלייך."
בבית חיכו לי השיממון ואדי האלכוהול, לכן העדפתי להתבונן בעבודת הרסטורציה של אלה. הסבלנות שלה נוסכת בי שלווה, וצביעות המכחול העדינות בידיה המנוסות מהלכות עלי קסם.
"אני מתפלאת שהמוזיאון מוכן להשקיע בחיקוי של ואן גוך," אמרתי לה, "אומנם חיקוי טוב, אבל לדעתי לא צריך לעשות רסטורציה לחיקויים."
"זה לא חיקוי," אמרה אלה, "התמונה צוירה מאה שנה לפני ואן גוך. אף אחד לא יודע מי הצייר, אולי מת בדמי ימיו, אולי הפסיק לצייר כדי להתפרנס, לכי תדעי. הציור הזה התגלה לפני ארבעים שנה באיטליה, בבית ישן שעמד להריסה. מזל שיש עליו תאריך, והמזל היותר גדול הוא שמי שקנה את הבית מבין באמנות. ההשערה הראשונה שלו היתה שהתאריך המוטבע מאחורי התמונה מזויף, אבל ליתר ביטחון הוא שלח אותה לאקדמיה לאמנות בוונציה. לאחר בדיקה מדוקדקת התברר שהתאריך אותנטי. הציור עורר בזמנו רעש גדול באיטליה, ומבקרי האמנות אפילו הכתירו אותו כוויליאם טֶרנֶר החדש, אך בסופו של דבר הוא נשכח במרתפים. חמי החליט לשאול אותו לתערוכה שלו ולהציג אותו כציור שהקדים את האימפרסיוניזם. האיטלקים הסכימו, מה אכפת להם לשלוח ציור זנוח לטיול קצר בארץ הקודש. ציורים, בניגוד לתיירים, אינם נוטים להתפוצץ בבתי‑קפה, מה גם שבתמורה הם מקבלים את הרסטורציה המצוינת שלי."
"הצייר הגאון הזה ודאי מת בתחושת כישלון," אמרתי בצער, "אומנם גם ואן גוך חי בעוני ובעליבות, אבל לפחות לאחר מותו הוא זכה בתהילת עולם."
"יש המון מקרים כאלה," נאנחה אלה, "אני בעצמי נתקלתי בסיפור דומה. אמא שלי מטפלת בזקנה אחת, נורא זקנה, אולי בת מאה, אשה משונה ותמהונית ששבעים וחמש שנה לא יצאה מהבית, עד שלפני שמונה שנים אמא שלי התחילה לעבוד אצלה וגררה אותה בכוח לגינה. בהתחלה הזקנה ממש התנגדה, היא כנראה סובלת מאיזו חרדה מוזרה, לכי תדעי מה עובר עליה. בקיצור, לפני כמה חודשים באתי לאסוף את אמא שלי בסוף יום העבודה, ונאלצתי לעלות לבית של הזקנה כי נגמרה לי הבטרייה של הסלולרי. מה אני אגיד לך, הדירה שלה היא המקום האחרון עלי אדמות שאת מצפה למצוא בו יצירת אמנות. דירה נזירית במרכז תל‑אביב, עם רהיטים משנת תרפפ"ו, וחוץ מזה כלום, ממש כלום. בלי תמונות, בלי עציצים, בלי מפיות, רק עם ריח דחוס של זִקנה. פתאום העיניים שלי נתקלות בציור מוזר שתלוי מעל דלת הכניסה. עמדתי מולו מהופנטת, לא הצלחתי לזוז. אמא שלי רוצה ללכת, ואני משותקת, בקושי נושמת. ואז הזקנה מתגלגלת על כיסא הגלגלים שלה, מביטה יחד איתי בציור ושואלת מה דעתי. אמרתי לה שזו היצירה הכי מרגשת שראיתי מימי. כנראה הגזמתי, אני מודה, אבל אלו המילים שיצאו לי מהפה באותו רגע. שאלתי מי הצייר, והזקנה אמרה בשקט: `השם שלו לא יגיד לך שום דבר`. התעניינתי איפה אפשר למצוא עוד ציורים שלו, והיא שתקה. כבר חשבתי שנרדמה על כיסא הגלגלים, ואז שמעתי אותה לוחשת, כאילו לעצמה: `הוא נעלם`."
כעבור שבועיים התקיימה ישיבת הצוות החודשית, ומאיר אמר בייאוש שהמצב נורא. מאז האינתיפאדה כמות המבקרים הולכת ופוחתת, בגלל המיתון אנשים כבר לא קופצים למוזיאון כמו פעם. ההקצבה של משרד החינוך קוצצה לחצי ותקועה חצי שנה בביורוקרטיה של פקידי האוצר, ואין לדעת אם ומתי תשתחרר. חוץ מתערוכת הצילומים לא היה לנו משהו טוב בשנה האחרונה, ואנחנו חייבים למצוא רעיון לתערוכה שתמשוך אליה המוני מבקרים, תערוכה פופולרית. לא צריך להתבייש, פופולריות לא עומדת בסתירה לאיכות, ועם כל הכבוד לתערוכה של סְלָאווין, ממנה לא ניוושע. מבקרי האמנות כמובן ייצאו מגדרם ויכתבו בהתלהבות על הדבר הבא באמנות הישראלית הפוסט‑מודרנית, אך הציבור ידיר ממנה את רגליו.
כיוון שסלאווין הוא אמן ישראלי, היה ברור שהעקיצה מכוונת אל סופי, האחראית על אמנות ישראלית, ואלי, עוזרתה הנאמנה. אלא שסופי לא מתרשמת במיוחד מהעקיצות של מאיר. הביקורת שלו עליה אינה חדשה, אם כי הפעם היא נאמרה בטון חריף במיוחד. בניגוד לסופי, שחולקת על הגישה הפופוליסטית של מאיר, אני דווקא מעריכה את היושר שלו. אין לו בעיה להכריז בגלוי שהוא לוקח בחשבון שיקולים כלכליים בבחירת תערוכות, והוא עושה זאת לא רק בישיבות סגורות, אלא גם בתקשורת, בניגוד לרוב מנהלי המוזיאונים, שמדברים גבוהה‑גבוהה על מדיניות אמנותית טהורה, ללא שיקולים זרים, ובחדרי חדרים צועקים על אוצרים שהתערוכות שלהם אינן מניבות מבקרים.
הישיבה עברה בקשקושים בטלים כרגיל, מאיר כבר התחיל לסכם את הדיון ולאסוף את המסמכים, כשפתאום הכרזתי, כמעט בלי לחשוב:
"יש לי רעיון."
המילים יצאו מפי לפני שידעתי שאני עומדת לומר אותן.
"לתערוכה?" שאל מאיר.
ניענעתי בראשי, נושכת את שפתי התחתונה.
"נו?" האיץ בי מאיר.
"אגלה לך בתנאי אחד," ניסיתי לשוות לקולי טון קליל ושובב, "אם אתה מקבל את הרעיון, אני האוצרת."
לרגע חשתי שאני מאבדת את האומץ מול פניהם הנדהמות של הנאספים, אבל סופי הביטה בי בהערצה ושיגרה אלי חיוך מעודד.
מאז שסופי הודיעה לי על נסיעתה הצפויה לאוניברסיטת ייל, היא מנסה לשכנע אותי לאצור תערוכה בעצמי. לדעתה זו הדרך היחידה להוכיח למאיר שאני ראויה להיות מחליפתה. היא תשהה בניו‑הייבן לפחות שנתיים, חשוב לה להתאוורר, לצאת מהביצה הישראלית הקטנה, להפסיק לזמן‑מה לתכנן תערוכות ולחפש פריטי אמנות, ובכלל, מה רע להמיר את המכללה האזורית גליל עליון, שבה היא מלמדת שלושה קורסים בשבוע, במשרת מרצה אורחת באוניברסיטת ייל?
בהתחלה העדפתי לא לחשוב על עזיבתה הצפויה. המחשבה שאיוותר במוזיאון בלעדיה הפחידה אותי. בדרך כלל היחסים בין אוצרים לעוזריהם בלתי נסבלים. רוב העוזרים שהכרתי נטשו די מהר את העבודה במוזיאון והלכו לחפש את מזלם בהוראה או במחקר. נמאס להם לשרת בהכנעה את האוצרים, למלא יום אחר יום תפקידי פקידות משעממים ולחכות בסבלנות עד שתתפנה משרת אוצר והמנהל יבחין שהם בסביבה ויואיל בטובו להציע להם אותה. שפר מזלי ליפול לידיה של סופי, שמיומי הראשון בעבודה מתייחסת אלי כאל שותפה שוות ערך, מטילה עלי תפקידים מעניינים, מעניקה לי גיבוי מלא כשאני טועה, וכעת היא רואה בי את מחליפתה ומנסה לשכנע את מאיר לתת לי את התפקיד. כשמאיר שמע את המלצתה הוא הביע את הערכתו אלי, אבל אמר שעם כל החריצות והאמביציוזיות, אני עדיין לא בשלה, מכל שטות אני נלחצת, אפילו מהבדיחות של חמי, אין לי האופי המתאים כדי לעמוד בנחישות מול מבקרים שיקטלו תערוכה שלי, ובכלל, בזמן האחרון מצב הרוח שלי די הפכפך.
למרות התואר "אמביציוזית" שמאיר הדביק לי, תגובתי לדבריו לא היתה מאבק נחוש, כמצופה מאדם שאפתן, אלא ויתור עייף ומיואש. הוויתור לא נבע מגישת הכוונה הפרדוקסלית של סבתא, אלא מתחושת עלבון צורבת שהעניקה משנה תוקף לקביעתו הנחרצת בדבר רגישות היתר שלי. הדיכאון שהייתי שרויה בו מאז הגירושים לא תרם במיוחד לנחישותי, וניסיתי לשכנע את סופי לוותר על הרעיון תוך הבטחה נאמנה לסייע לה למצוא מחליפה ראויה ממני.
אבל סופי לא ויתרה והאיצה בי לאצור תערוכה בעצמי, בלי העזרה שלה, כדי להוכיח למאיר שאני עומדת על הרגליים גם בלעדיה. הרגשתי שהמשימה הזו היא למעלה מכוחותי בתקופה הנוכחית, וכדי להתחמק מהפצרותיה אמרתי לה שאין סיכוי שמאיר ייתן לי הזדמנות לאצור תערוכה לבדי. סופי הסכימה איתי שאם אבוא אליו עם רעיון רגיל, משהו שבלוני כמו פרחי בר באמנות הישראלית, הוא ידחה אותי על הסף, ואפילו אם אצליח להגות רעיון מקורי, הוא עלול לקבל אותו אבל להפקיד מישהו אחר על ביצועו. המסקנה שלה היתה שכדאי למצוא רעיון מבריק ולהתנות מראש את יישומו בכך שאני אהיה האוצרת. אמרתי לה שאין לי אומץ להתנות למאיר תנאים, אך סופי עודדה אותי שהוא מת על נשים חזקות ושאין לי מה להפסיד.
שאבתי אלי את מבטיה המעודדים והתיישרתי בכיסאי. קצה לשוני ליחלח את שפתי. מזווית עיני יכולתי להבחין בהבעת פניו המבודחת של חמי ולהרגיש על עורפי המתוח את פרץ צחוקו הממשמש ובא.
אבל מי שצחק היה דווקא מאיר. "עשינו עסק. אם הרעיון מתקבל, התערוכה שלך."
אחר‑כך, כשניסיתי לשחזר את האירוע, חשבתי שאולי ההקשבה לדברי נבעה מההפתעה שהתעוררה למשמע העוזרת השתקנית שהחלה פתאום לדבר בשטף מופרז ולספר בטרחנות על הדברים ששמעה מהרסטורטורית. אבל באותו רגע הייתי מרוכזת בדבר אחד: לשכנע את מאיר לקבל את הרעיון. כשהזכרתי את הציור הכמו‑אימפרסיוניסטי שנתגלה באיטליה, ניענעה אלה בראשה והעניקה אישור לדברי. כשאמרתי "ציירים ישראלים גאונים", "נעלמו אל תהום הנשייה" ו‑"הקדימו את זמנם", התעוותו פניה של סופי בניד קל של מורת רוח, שרק אני, שיודעת עד כמה היא מתעבת סופרלטיבים, הבחנתי בו.
כשסיימתי היה רגע שקט, ומאיר הימהם "רעיון מעניין", והוסיף שהוא צופה לפחות שתי בעיות: אנשים אוהבים תערוכות של ציירים ידועים, ואילו "התערוכה שלך", כך אמר, באלו המילים, התערוכה שלך תציג במתכוון רק ציירים שלא אומרים שום דבר לאף אחד. והבעיה השנייה הרבה יותר פרוזאית: איך אפשר להשיג ציורים שאין יודעים מראש מי צייר אותם והיכן הם יכולים להימצא.
רציתי להסביר לו שבמקרה הזה האנונימיות אינה חיסרון אלא כוח משיכה, אבל לפני שהספקתי לפצות פה הודיע חמי בחגיגיות שהוא תורם לתערוכה של תמר שם סקסי ממיטב רעיונותיו היצירתיים: "עתיד לשעבר".
הבנתי מייד שהפעם ההערה של חמי אינה מכוונת נגדי, וכי הכינוי "התערוכה של תמר" מסייע לי לקבע את מעמדי כאוצרת. ואכן מאיר אמר ברוח מבודחת ששם כבר יש לנו, "ועכשיו לא נותר לך אלא לצאת למסע בלשי מסעיר בעקבות ציירים ישראלים אנונימיים. אם תגלי אותם, תהיה לנו תערוכה ישראלית מקורית, ומי יודע, אולי דווקא ציורים שאף אחד לא שמע עליהם, הם שיעניקו לנו את ההצלחה המיוחלת".
המסע הבלשי, כדבריו של מאיר, סילק באחת את הדכדוך המייאש שליווה אותי מאז הוצא עודד מחיי.
אף שיזמתי את הגירושים, התקופה שבאה אחריהם לא הביאה איתה את השלווה המיוחלת. סבתא, כצפוי, ניסתה להפעיל עלי את שיטתה והאיצה בי להיכנס לדיכאון נורא עוד יותר, אך משהבינה שמצבי מידרדר, ניחמה אותי על בסיס נסיון חייהן של נשות המשפחה, וסיפרה לי שתחושת הריקנות חולפת זמן קצר לאחר שהגברים עוזבים את הבית, והגרושות הטריות מתמלאות עזוז וגבורה ויוצאות לכבוש את העולם. היא נאלצה להודות בצער שאצלי המצב קצת שונה, כי אני, בניגוד למסורת המשפחתית המפוארת, לא דאגתי ללדת לי ילד לפני שסילקתי מחיי את הגבר, אך הדבר לא עירער את אמונתה האיתנה במצבי המשופר כגרושה. "תפסיקי לרבוץ כל ערב בבית בתוך הסמרטוטים," נזפה בי, "תלבשי בגדים שגברים אוהבים ותצאי לצוד לך איזה זכר עם גנים סבירים, אבל תעיפי אותו רק אחרי שיעניק לך ילד, רצוי ילדה, ואולי עכשיו, כשאת אשה מנוסה ובוגרת, תסכימי ללדת בלי נישואים, כי זכרים, כידוע לך, נוצרו כדי לתת לנו זרע, ואולי גם קצת סקס, בשביל מי שעוד לא למדה לענג את הגוף שלה בכוחות עצמה, וחוץ מזה לא צריך אותם, הם לגמרי מיותרים."
באותה עת לא היה לי כוח להרצאותיה הבלתי כלות על המין הגברי, וגם ידעתי שהתיאור האופטימי על התאוששותן המהירה של נשות המשפחה מופרך לגמרי. היא עצמה כמעט איבדה את שפיותה בפרשת הבן הגזול, ואפילו אמא, שרגשות אינם הצד החזק שלה, גילתה עגמומיות ממושכת לאחר שאבא חזר אל הים.
אמרתי לסבתא שאני לא צריכה להתאמץ לצוד לי גבר, הלוא היא עשתה זאת עבורי על הצד הטוב ביותר, וגם עכשיו אני סומכת עליה. היא צחקה ואמרה שעכשיו עלי לדאוג לזה בעצמי, כי אשה בגילי כבר יכולה לצאת ולתפוס גברים במו ידיה, ואילו נערה צעירה צריכה שיביאו אותם אליה הביתה, העיקר לא לחכות ליוזמה מצידם. הרי אי‑אפשר לסמוך על זכרים שיעשו משהו טוב בכוחות עצמם, כמו שנעמי לא סמכה על בועז שיואיל סוף‑סוף להציע נישואים לרות, אף שהנערה החיננית ממואב הסתובבה לו מול העיניים כל הקיץ, מתחילת קציר שעורים עד האסיף, אלא עשתה מעשה והביאה אותה אל משכבו בגורן, וזאת לאחר שהורתה לה איך להתלבש, מה להגיד ומתי לשתוק. השבתי בזעם שעל‑פי תורת הכוונה היתה נעמי צריכה להורות לרות להתעלם מבועז, ולא לצאת לכבוש אותו בגורן, אך סבתא הסבירה לי בסבלנות שהפרדוקסליות עובדת רק על יצורים מתוחכמים ומורכבים, לא על גברים.
בדרך כלל תורת המינים של סבתא משעשעת אותי, אך לא כשמושאי ההומור המחוספס שלה הם הגברים הפרטיים שלי. במיוחד כעסתי עליה כשהכלילה את עודד בבדיחותיה. אף שמצא‑חן בעיניה והוגדר על‑ידה כבחור טוב שתמיד יציית לאשתו, לא חדלה להשמיע באוזני תחזיות מפורטות על כשלונם הידוע מראש של נישואי. תחילה קיוויתי שהיא אומרת זאת בשם הפרדוקסליות, אך מהר מאוד הבנתי שהיא מתכוונת לכל מילה ומאמינה בלב שלם שאין לי סיכוי להיחלץ מן הגורל המשפחתי וגם לא רצוי שאעשה זאת, כי אשה, כל אשה, אפילו הכי רומנטית בעולם, צריכה חופש, הרבה חופש, וככל שהיא מתבגרת היא צריכה אותו יותר.
עודד גר ברחוב המקביל ולמד שתי כיתות מעלי, אך שמתי אליו לב רק לאחר שהתגייס לצבא ובא במדיו לטקס יום הזיכרון בתיכון. עליו הוטל להדליק את המשואה המרכזית לכבוד בוגרינו המשרתים את המולדת באוויר בים וביבשה, ולתפארת מדינת ישראל, ועלי הוטל לשיר ברקע "לו יהי". במהלך החזרות סיפר לי על שירותו בלבנון ועל תוכניותיו לאחר השחרור. נמשכתי לפניו העדינות, להליכתו הרכה ולדיבורו השלֵו, והצטערתי כשלא הזמין אותי לבלות איתו את חופשת יום העצמאות. לא סיפרתי עליו לסבתא, אבל לא התפלאתי כשהנחיתה עלי הנחיות מפורטות איך ללכוד אותו - הרי תמיד ידענו לגלות ללא מילים זו את מחשבותיה של זו.
"הבחור הזה לא יתחיל איתך אף פעם," אמרה לי בניחותא באחת השבתות כשעודד חלף על פנינו ברחוב ומילמל שלום חטוף, "אם את רוצה אותו, תתקשרי אליו או תשלחי לו מכתב, והכי טוב, תלכי אליו הביתה ותדברי איתו ישירות, אבל תיזהרי לא להתאהב בו, ואם את לא מעיזה לצוד אותו בעצמך, אני כבר אביא אותו אלייך."
חברותי קינאו בי על "הסבתא המדליקה שתוקעת בדיחות קורעות על בנים", אך אני רתחתי מזעם והתריתי בה שלא תעז להחליף מילה, מטוב ועד רע, עם אף בחור שלי, בלי רשותי. בתגובה היא נתנה לי עוד אחת מהרצאותיה במסגרת הקורס הקבוע על תורת המינים:
"תיזהרי מאהבה כמו מאש, תמר. אהבה היא הנשק הכי מסוכן שיש לגברים והם מנצלים אותה ומשתמשים בה נגדנו. קחי לדוגמא את מיכל בת שאול, האשה היחידה בתנ"ך שאהבה גבר. איזו אומללה היא היתה! שני הגברים שלה, אביה ובעלה, שהיו אמורים להגן עליה ולאהוב אותה, ניצלו את אהבתה למאבקים פוליטיים. כששאול הבין שהיא אוהבת את דוד הוא הכריז ללא בושה שסוף‑סוף נמצא המוקש שילכוד את אויבו. בכלל לא היה אכפת לו שבמקרה המוקש הזה הוא בתו, ושהשימוש הציני שהוא עושה בה יאמלל אותה כל חייה. גם דוד לא התעניין במיוחד ברגשותיה של האשה שאהבה אותו והתייחס אליה כאל כלי. הוא הבין שנסיכה אצלו בבית תעניק לו לגיטימציה בעיני העם ומייד נשא אותה לאשה, ואחרי שהיא סיכנה את נפשה והבריחה אותו מהחלון, הוא נעלם לשנים ארוכות, כמו שגברים יודעים ואוהבים לעשות, ובינתיים התחתן לו ללא הרף עם נשים אחרות. כעבור שנים, כשכבש את השלטון וחזר לממלכה, הוא מצא את מיכל נשואה באושר לגבר אחר שהעניק לה אהבה. אבל לדוד לא היה אכפת, הוא הרי צריך נסיכה אמיתית אצלו בארמון, ובלי לחשוב פעמיים שלח את חייליו להביאה אליו, כדי שיוכל להותירה ללא ילדים ושושלת שאול תימחה מעל פני האדמה. כאלה הם הגברים, תמר, כולם, עד האחרון. אסור להתאהב בהם, האהבה היא הקללה הקדומה שלנו. אפילו הרמב"ן, שהיה פרשן די נאור יחסית לתקופתו, מודה שהגבר מנצל את תשוקת האשה אליו כדי למשול בה, ושגורלה גרוע מגורל עבד, כי עבד לפחות רוצה חופש, אי‑אפשר לקחת ממנו את השאיפה לחירות, ואילו האשה מוותרת מרצונה על חירותה ומשתעבדת לגבר. אז תשמעי לעצה של הרמב"ן, תמר, ואל תיכנעי לקללה הקדומה. אל תוותרי על החירות שלך. אל תסכימי להיות שייכת לגבר. אני הצעתי את זה גם לאמא שלך, אבל היא לא שמעה בקולי, נו, טוב, אותה עוד אפשר להבין, לפני עשרים שנה נשים לא העזו לעשות ילדים מחוץ למסגרת הנישואים, אולי פה ושם, בשוליים. אבל היום, ברוך השם, זה ממש מקובל, בשביל מה צריך בעל? אנחנו כבר לא צריכות את הפרנסה שלהם ובטח לא את האבהות שלהם, ילדים שגדלים רק עם נשים יוצאים הרבה יותר נורמליים. אז תעשי לך כמה ילדים שאת רוצה, אני אעזור לך לגדל אותם ואת תוכלי ללמוד, לעבוד ולעשות חיים."
שנה לאחר מכן, כשכבר הייתי בצבא ועודד התקשר והזמין אותי למסיבת השחרור שלו, לא חשדתי במאום. רק לאחר נישואינו התוודה בפני שסבתא עמדה מאחורי ההזמנה, וכי בנוסף למספר הטלפון העבירה לו הנחיות מפורטות איך לארגן את המסיבה, מה ללבוש ועל מה לדבר כדי לכבוש את ליבי.
אף שגרנו בשכנות, הוא בא לקחת אותי למסיבה, נכנס הביתה, ניהל שיחת נימוסין עם סבתא ולפני שיצאנו הבטיח לה לשמור עלי.
"אצלנו במשפחה הגברים לא שומרים על הנשים," ירתה סבתא בבוז, "אבל אם תמצא‑חן בעיניה, היא תשמור עליך."
יצאנו בקביעות שלוש שנים, נפרדנו לשנתיים, חזרנו, וכעבור שנה נישאנו. נשבעתי להפר את הנבואה הקודרת של סבתא ואת הגורל המשפחתי ולחיות עם עודד עד שהמוות יפריד בינינו, אך לאחר שש שנים הבנתי שאותה שבועה ילדותית היא בעצם הסיבה היחידה להמשך הנישואים. וכיוון שאמא לא מבינה גם כשמסבירים לה, וסבתא יודעת עלי הכול גם בלי הסברים, לא הייתי צריכה להתמודד עם חקירות מיותרות.
לאחר הגירושים ציפיתי לתחושת אופוריה קסומה שתסייע לי לסיים את הדוקטורט ולעצב על‑פי טעמי את הדירה שנשארה ברשותי לאחר שסבתא שילמה לעודד מחצית משוויה, אך במקום לכבוש את העולם שקעתי לתוך חלל שלא ידעתי איך למלאו. בבקרים התעוררתי חסרת חיות ובקושי הצלחתי לגרור את עצמי למוזיאון. בעבודה תיפקדתי איכשהו, בעיקר בזכות התמיכה והגיבוי של סופי, אך בערבים שקעתי לתוך ערפל. לא פגשתי אנשים מחוץ לשעות העבודה, למעט סעודות יום שישי עם אמא וסבתא. הייתי חוזרת לדירה הריקה, נכנסת לפיג`מה, ומסתובבת חסרת מעש ברחבי הבית. הסנדוויץ` בקפטריה היה הארוחה היחידה שאכלתי במשך היום. נרדמתי עם בקבוק וויסקי ובהייה ארוכה מול הטלוויזיה, וכשגם זה לא הועיל, נעזרתי בגלולות שינה. לא הבנתי למה אני שוקעת בריק במקום לנצל את הדף החדש והמבטיח שנפתח בפני. איחוד מחודש עם עודד לא בא בחשבון, לא התגעגעתי אליו או אל נישואינו, אבל החיים איתו איפשרו לי סדר יום קבוע ויציבות נינוחה, וכשנשארתי לבד לא ידעתי איך למלא אותם.
ואז, באביב, חודשים ספורים לאחר הגירושים, בעודי מבוססת במעמקי הדכדוך, נכנסה התערוכה לחיי ומשכה אותי לפעלתנות מרפאת. העבודה המאומצת השכיחה ממני את יום הולדתי השלושים ושניים, שמפניו כה חששתי. הדבר היחיד שעניין אותי היה למצוא ציורים נדירים ולא מוכרים, ולשם כך ישבתי בספריות מבוקר עד ערב וגלשתי לילות שלמים באינטרנט. תחילה נזהרתי לא לגלות את הנושא ברבים מחשש שיעתיקו לי את הרעיון, אך סופי שיכנעה אותי לדבר על התערוכה בגלוי, כי רק בדרך זו ניתן להגיע לציירים אנונימיים. באינטרנט ובספרים מתועדים רק האמנים המפורסמים, אבל כמעט כל מי שאוהב אמנות נתקל מדי פעם בציור לא ידוע שמקסים אותו. שלחתי מיילים לכל האוצרים ובעלי הגלריות שאני מכירה, סיפרתי להם על התערוכה וביקשתי את עזרתם, וכדי להתמודד עם החשש מהעתקות שיקרתי שכבר נמצאים בידי ציורים רבים והתערוכה תהיה מוכנה בהקדם. זה היה תרגיל מלוכלך, אבל לא רציתי לקחת סיכון.
המאמץ הניב פרי, ולאחר חודשיים היו בידי שמונה תמונות שכבר הסדרתי את השאלתן, ועוד חמש תמונות בהליכים. הכי אהבתי את הציורים של מאיר לבבי מקיבוץ מרחביה שצייר חלוצים שבורים ומדוכאים כבר בשנות השלושים של המאה הקודמת, כשכולם ציירו עדיין את החלוץ ההירואי. בסוף הוא התאבד, לא רק משום שהקיבוץ דיכא באותן שנים נטיות אמנותיות ולא נתן לציירים להתפתח, אלא משום שכולם, קיבוצניקים ואמנים כאחד, החביאו את העבודות שלו בכל דרך אפשרית, כי המסרים שלהן פגעו בערכים המקודשים של התקופה.
דווקא לציור שהיה ניצוץ ההשראה לתערוכה לא הזדרזתי להגיע, אולי משום שסמכתי בעיניים עצומות על חוות דעתה של אלה ולא בער לי לראות אותו. אלא שיום אחד, כשהבאתי שני ציורים לרסטורציה, היא העירה כבדרך‑אגב שאמא שלה כבר דיברה עם הזקנה וזו אינה מוכנה להוציא את הציור מרשותה, גם לא לתערוכה קצרת מועד. הערתי בשלווה שאני סומכת על כוח השכנוע שלי, לכל היותר אדחוף לה כמה שקלים, ואלה השיבה שהיא בכלל לא בטוחה שאצליח, כי אמא שלה מספרת שהציור הוא הדבר החשוב ביותר בחייה של הזקנה, והיא מתייחסת אליו כמו לבן ומנהלת סביבו פולחן. הערתי ברשעות, שעד שהתערוכה תיפתח היא בטח תמות, אבל אלה הזהירה אותי לא לבנות על זה, משום שהזקנה הזו צלולה לגמרי ועוד יכולה לקבור את כולנו.
לאחר ששמעתי את האזהרה החלטתי ללכת אליה בעצמי ולשכנע אותה להשאיל לי את הציור. כמי שגדלה כל חייה בחברת זקנות, האמנתי שאין זקנה שתצליח לעמוד בפני.
כשהתקשרתי לנורה, אמא של אלה, כדי לתאם את הביקור, הופתעתי למשמע המבטא הרוסי הכבד שבפיה ונזכרתי שאלה סיפרה לי שהיא עלתה לארץ עם אמה בראשית שנות התשעים. רציתי לקבוע עם הזקנה לשבוע הבא, אך נורה הסבירה לי שעם זקנים לא קובעים מראש, אצלם אין עתיד, גם לא קרוב, אלא רק עבר וקצת הווה, ואם אני רוצה לבוא, עלי לתאם לאותו היום. במשך שבוע שלם התקשרתי מדי בוקר ובכל פעם קיבלתי תשובה שלילית מקושטת בתירוץ אחר: פעם הזקנה מרגישה רע, פעם היא עייפה ופעם אחרת פשוט לא בא לה לדבר עם אף אחד. כמעט נואשתי, אך בשבת בבוקר, סתם מחמת ההרגל, התקשרתי שוב ונורה אמרה לי שהזקנה מרגישה מצוין ואני מוזמנת לבוא.
הרחובות היו כמעט ריקים וכל הדרך חשבתי במרירות שרק מטורפים כמוני, שמתעסקים עם זקנות קפריזיות, נאלצים לצאת מוקדם בבוקר ביום שבת קיצי, במקום להישאר עם ספר טוב בבית הממוזג.
כשנורה פתחה את הדלת הופתעתי לגלות שבתה אינה דומה לה כלל. אלה היא בחורה דקיקה ומטופחת, בעלת שיער כהה ועיניים חומות, ואילו נורה כבדת גוף, בעלת שיער אפור דליל ועיניים כחולות. התאהבתי בה ממבט ראשון, לא רק משום החיבה שאני רוחשת לבתה, אלא בזכות עצמה. הספיקו לי כמה משפטים כדי להתפעל מחוכמתה, מאישיותה החמה ומן היכולת שלה ליצור קשר מיידי עם אנשים שאינה מכירה. נזכרתי שכאשר אלה סיפרה לי על עלייתן ארצה, היא אמרה, כבדרך‑אגב, שאמה ניהלה בקייב בית‑חולים לחולי נפש ואילו כאן היא נאלצת לטפל בזקנים, כיוון שבגילה כבר אינה מסוגלת ללמוד עברית ברמה הנדרשת כדי לקבל רשיון עבודה כפסיכיאטרית מטעם משרד הבריאות. פלטתי אז כמה משפטים על החלמאות של הביורוקרטיה הישראלית שגורמת לאנשים משכילים מחבר העמים להישחק בעבודות קשות שלא לפי רמתם, ואולי גם הוספתי כמה קללות על חשבון הפקידות האטומה, אך כעבור רגע כבר הסחתי דעתי מבעיות הקליטה של אלה ואמה גם יחד ושכחתי מהעניין, ורק כעת, כשאותה אם אנונימית לבשה דמות וצורה, נזכרתי באותה שיחה והתביישתי שלא הצעתי לאלה את עזרתי. נשבעתי בליבי שכבר היום, מייד לאחר הפגישה עם הזקנה, אברר עם אלה איך ניתן לעזור לנורה ואנסה לעשות כל שביכולתי כדי שהאשה המקסימה הזאת תזכה לעבודה שמתאימה לכישוריה, ולא תיאלץ לכלות את ימיה בחברת זקנות תמהוניות בנות מאה שצריך לגרור בכוח לגינה.
כל‑כך הייתי שקועה בתוכניותי עד ששכחתי לרגע מן הציור, ורק כשנורה נכנסה אל החדר הפנימי כדי להביא את הזקנה, התפניתי להביט מעל דלת הכניסה.
איני יודעת כמה זמן עבר, כנראה כמה שניות, אולי מעט יותר, אבל עד שהזקנה הגיעה, כבר הייתי שטופת דמעות.
הדבר שהדהים אותי בה היה הברק בעיניה שנראה לא שייך לפנים הכמושות, לעור חרוש הקמטים, המנומר כתמי זקנה, וללחיים השקועות והמדולדלות, כאילו אמן סוריאליסטי שיבץ עיניים של נערה בתוך פסל של ישישה גוועת. כה זעירה נראתה על כיסא הגלגלים, בתוך השמיכה הדקה, עד שנדמתה לי כיצור חסר גוף.
הסבתי ממנה את פני.
"אל תתביישי, את יכולה לבכות."
קולה היה צרוד אך חזק, ולרגע היה נדמה לי שהוא בוקע מגרונה של אשה אחרת.
"מי צייר את זה?" לחשתי.
"השם לא יגיד לך שום דבר."
"מאיפה הצייר?"
"מרוסיה."
"מתי הוא צייר אותו?"
"לפני שמונים וחמש שנים."
"זה לא יכול להיות," ניסיתי לבלוע את הדמעות, "את טועה."
היא הביטה בי בשקט, אולי בסקרנות, ולא השיבה.
"נורה," אמרה לבסוף, "אני חושבת שהאורחת שלנו תשמח לקבל כוס מים."