הוצאה לאור›אור-עם

האם אתם מפחדים למות?
אני לא מפחדת מהמוות עצמו. כלומר, התהליך מפחיד אותי כמובן; כמו כל אדם, גם לי לא מתחשק לסבול ייסורים כאלה ואחרים בדרך לסוף. אבל המוות עצמו לא מדכא או מדאיג אותי, להפך - הוא אפילו מנחם. אני צריכה כמה ימים להתארגנות וסגירת קצוות, למצוא מי שיטפל בחתולים שלי ולהיפרד משלושה-ארבעה מוקירי זכרי, וזהו.
טוב, כל זה היה נכון עד שהתחלתי לקרוא את המחזה של ז'אן פול סארטר, "בדלתיים סגורות".

הספור די מדהים. זוג מתחתן ומאוהב עד כלות. בן הזוג חולה והרופא ממליץ לנסוע לבית הבראה באיטליה. הוא אינו יודע כמה מצבו חמור ושחי הוא על זמן שאול. האמצעים דלים מלנסוע לדרום איטליה וכמובן האישה מנסה לטכס עצות איך לשמור את האיש שלה בחיים. לכן היא עושה מעשה שלנשים אסור היה לעשות במאה ה 19. היא לוקחת הלוואה (שומו שמיים) ממלווה בריבית 4800 קרונות. הרי עם "מוח הציפור" של נשים כך חשב מלווה בריבית היא בוודא

#
אני לא אוהבת לקרוא מחזות. הוראות ההמחזה מפריעות לי לדמיין, שפת התיאטרון אינה חביבה עלי, הקריאה מקוטעת ובכלל, זה לא הז'אנר המועדף עלי (גם לא תיאטרון למען האמת). יש שני מחזות שאני חוזרת וקוראת בהם, וזה אחד מהם. דירנמאט לא ניסה להסתיר את הפרדוקסים שהוא בונה למשתתפי הסיפור. לא רק בתחום הנושא העיקרי – בחינה מוסרית של בחירות לא מוסריות – אלא גם בשוליים. כמו התנהגות מקובלת או השלמה פאסיבית ללא קרב עם

עץ גדל בברוקלין מאת בטי סמיט

– זוכרים את אן מהעמק הירוק, הכה שמחה ופורחת למרות נסיבות חייה יוצאות הדופן? (כך תוך כדי קריאת הספר "קפצה" לי ההשוואה הזו) לפרנסי נולן, גיבורת "עץ גדל בברוקלין" ,לא שפר מזלה כך.
היא נולדה בלב ברוקלין הענייה של ראשית המאה ה־20 בשכונה שבה ריח הלחם הטרי מתערבב באבק הרחוב ובקולות המאבק על קיום.
זו הייתה תקופה שבה משפחות חיו בדירות צפופות, אבות נדדו מעבודה לעבודת יום

הספר לא רק מגמתי - המוסד רק רוצח ופושע, אלא מכיל עיוותים הסטוריים בדברים מוכרים:
דוגמאות - היכן נחת המיג שהגיע מעיראק ב 1966, בישראל או בתורכיה.
מתי הוקם חיזבאללה,
מתי הוזמנו הסטי"לים הראשונים מצרפת. לדבריו הוזמנו לאחר טיבוע אילת, שהיה באוקטובר 767,
וכבר שנתיים לאחר מכן הן יצאו משרבורג.
פשוט תת רמה בעובדות פשוטות.

<B>טריגר- מכיל אונס ותקיפה מ.י.נ.י.ת. מילים יצונזרו.</B>


כשהייתי קטנה יותר, אבא שלי היה לוקח אותי לפעמים באופנוע שלו, שקראתי לו אז "טוסטוס", לסיבוב בשדות בקיבוץ. לא השדות שמול הבתים ומקיפים את הקיבוץ אלא השדות הרחוקים יותר, אלו שנמצאים בקצה הקיבוץ עד לחזיריה של הכפר הערבי הסמוך. אהבתי לנוסע באופנוע בשדות. להרגיש את הרוח הקרה מצליפה על פני, את ידי אוחזות בחוזקה במעקה האופנוע שמאחורי ולראות א

אנשים אוהבים פרוייקטים. אין לי מושג למה התופעה הזאת מתרחשת, אבל די ברור שאנשים מחבבים משימות יזומות שיש להן התחלה וסוף, אולי כי יש להן סיפור. אולי כי אנשים אוהבים רשימות ופרוייקט יכול להיות מין רשימה נהדרת שכזו. כמו לטפס על הר, ומוטב - כמו להכין רשימה של כל ההרים ששווה לטפס עליהם, ואז לעשות את זה. לפי הסדר כמובן, ולסמן וי על כל ביצוע בנפרד. פרוייקט זה לא אומר לסיים אותו, רוב האנושות די גרועה בסיומ

בינוני היה לי הספר הזה, והתאכזבתי כי קראתי לפני את כל הספרים של האנה, וזה היה סתמי בטח ביחד לאחרים.
יותר ספר נוער והתבגרות (וככזה הוא בין בינוני לטוב) משעמם, מונוטוני, ארוךךך (450 עמ') שמרגיש כמו טוב, הבנתי, נו די כבר.
חברות טובה וקרובה בין שתי נשים שונות אחת מהשנייה. שהתחילה בנעורים - בין נערות שונות מאוד אחת מהשנייה, כמו בהרבה חברויות לכל אחת מהן הקשר עם השנייה ענה על צורך, סוג של חברות אינטרס

אני רואה שאני הראשונה שמגיבה על הספר הזה.
כבוד, כמובן.

כמובן... השאלה המתבקשת היא מדוע לקרוא את הספר את התרגום הישן, כשישנו את התרגום החדש, הקולח, והמעודכן של עירית לינור.
לצערי הרב, ספרה של עירית לינור, אינו בא בחשבון ברגעים אלו.
כמובן, קראתי אותו מאחר והייתי צריכה לעשות עליו עבודה, אבל לא נהנהתי. הרגשתי כאילו כל הקסם, מתפוגג.
אני מניחה שזה היה כשעיניי נאלצו לעבור על השורות הבאות;

"למה