הוצאה לאור›תכלת

אני לא חובבת גדולה של סופרים מהזן הנורדי. זוהי הכללה גסה, כמובן, כי מה הקשר בין סופר שבדי לסופר פיני, ומה הקשר בין סופר דני לסופר דני. אבל תרבות היא תרבות ואדם הוא תבנית נוף מולדתו ותמצית אנושית שגלגולה יצר אב טיפוס מסוים. יש אלפי שנות תרבות, אומנות, כלכלה וסוציולוגיה, שמעצבים את אופיו של הפרט. כולנו תולים תוויות על צווארם של עמים שלמים, וסובלים בעצמנו מתוויות אחרות.

באופן כללי לא הייתי שותפה

#
אני לא אוהבת לקרוא ספרים על יהודים. במיוחד לא על יהודים-אמריקאים, שהם מושא רוב סיפורי היהודים היום. איכשהו, השנינות שלהם, המתובלת בביטויים "עסיסיים" באידיש, כולל איזכור מעדנים שמוצאם ממזרח אירופה, רק מעצבנים אותי. הקלישאות על האידישע מאמע עושות לי פריחה. אני מרגישה שזו קבוצה אתנית שממשיכה לסחוט איזה לימון שכל המיץ יצא לו עוד במאה הקודמת, והקשר בינם לביני הולך ומתרופף.

לכן התעצבנתי כשהתחלתי ל

#
מפעם לפעם מופיעים לי על ה-Ipad ספרים שלא קניתי, כשעליהם הכותרת "מתנה". אין לי מושג למה מגיעה לי מתנה מחנות ספרים אלקטרוניים, אבל לא אני אדחה ספר שקיבלתי כמתנה. הספר הזה נמצא אצלי די מזמן והחלטתי לקרוא אותו עכשיו בלי לדעת עליו דבר. באופן מקרי (ואני לא מאמינה במקריות) קראתי אותו אחרי "מציאה" של נורטון. ואחרי שאחד המגיבים בביקורת ההיא, התייחס לכך שכתבתי (על ספרו של נורטון) שהוא אינו מזלזל באינטליג

הספר הזה הוא מסוג הספרים שנקראים בשלוק, ביום חורפי מתחת לשמיכת הפוך. הוא קליל, זורם ומרתק.

לאחר שש שנות נישואין נישואיה של אמילי וילסון עולים על שרטון. ב-28.2.2005 ג'ואל עוזב את הבית לטובת אישה אחרת.

בד בבד היא מקבלת בדואר שתי מעטפות. האחת הזמנה לחתונה של גו'אל והשנייה הזמנה מדודה בי לבוא ולבקר אותה בביינברידג' איילנד. מקום קסום בקרבת האוקינוס השקט. הזדמנות מצוינת לשנות את האוירה, פסק זמן וא

הספר משלב שתי תקופות: פריז 1944 מול ניו-יורק 1954. הפרולוג מתמקד ב 1944 בפריז. כידוע העיר נפלה בידי גרמנים מאז הסכם שביתת הנשק עם צרפת בשנת 1940.

גם בפריז כמו בכל אירופה באותן שנים גברים, נשים וילדים נדרסו על ידי מגפיהם של הנאצים. בכל פינה הגרמנים שלטו וביניהם שרלוט וביתה ויוי. שרלוט אלמנה צעירה מלורן – בעלה שנהרג בחזית. לפרנסתה ניהלה עם סימון חברתה חנות ספרים, ושמרה על קור רוח כלפי חוץ ופחד

הרמן קוך הוא פטפטן בלתי נלאה. לפעמים זה חינני ויש גם כמה וכמה פנינים בדרך, רוב הזמן זה אפילו מעניין. הבעיה היא, שכשמסיימים את הספר, שואל הקורא את עצמו שאלה גורלית: האם אקרא את הספר שוב? האם יעלה למדף העליון בארון לאיזה עתיד משוער, או שיימסר לסיפור חוזר.

ובכן, יימסר. ללא נקיפות מצפון.

הרמן קוך כותב בגוף ראשון. רוב הכותבים בגוף ראשון משתדלים להקנות לדמות הראשית אופי תקין ואינטלקט משובח. נדיר

לאחרונה נהיה טרנדי לכתוב ספרים שהדמויות שמאכלסות אותם משתייכות לאחת משתי קבוצות הסיכון המרכזיות והעיקריות.
יש כל כך הרבה ספרים כאלו שיצאו בשנים האחרונות, שאני בטח גם שכחתי חלק מהם (אוי לא, אני מקווה שאין לי דמנציה!) וגם אם אזכור את הכל, ממש לא בכוונתי למנות כאן את כולם כי אין לי כוח לזה ואני אתעייף ואיחלש אם אעשה זאת (אוי לא, אני באמת מתחיל להזדקן, ולא רק בראש אלא גם בגוף!).

הספר הזה עובר סוג

#
זה הספר השלישי של איגן שאני קוראת. משני הקודמים, "מפגש עם חוליית הבריונים" ו"הקרקס הנסתר" לא התפעלתי במיוחד. כלומר פוליצר, סופרת נחשבת וזה, אבל אני הרגשתי את המאמץ "להיות מיוחדת" בראשון ועוד יותר מאמץ לעמוד בסטנדרטים של הראשון, בשני. די היססתי לפני שקניתי את הספר הזה באחד המבצעים השווים של סטימצקי והוא עניין אותי מהמילה הראשונה ולא הירפה עד הסוף. הוא לא מאומץ, לא מתיימר, עם תחקיר מצויין. כאן הכ

הספר הזה פשוט מושלםםם!!
הפרקים קצרים וכתובים כלבבי בגוף ראשון מפי דמויות מתחלפות ולסירוגין משולבות סצנות מליל החתונה. מאוד קל להתחבר לדמויות, טוויסט רודף טוויסט ופשוט אי אפשר להפסיק לקרוא אך עם זאת גם לא רוצים שייגמר. אני לא מאמין שחששתי ממנו בהתחלה. ניסיתי להתחיל אותו כמה פעמים ובכל פעם נטשתי ועברתי לספר אחר ואני כ"כ שמח שעכשיו בחרתי להמשיך. הוא אולי מתחיל טיפ טיפה איטי אבל מהר מאוד תופס קצב עד