ביקורת ספרותית על ג'יין יאנג הצעירה מאת גבריאל זווין
ספר טוב

---

#
אני לא אוהבת לקרוא ספרים על יהודים. במיוחד לא על יהודים-אמריקאים, שהם מושא רוב סיפורי היהודים היום. איכשהו, השנינות שלהם, המתובלת בביטויים "עסיסיים" באידיש, כולל איזכור מעדנים שמוצאם ממזרח אירופה, רק מעצבנים אותי. הקלישאות על האידישע מאמע עושות לי פריחה. אני מרגישה שזו קבוצה אתנית שממשיכה לסחוט איזה לימון שכל המיץ יצא לו עוד במאה הקודמת, והקשר בינם לביני הולך ומתרופף.

לכן התעצבנתי כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה, שקניתי במבצעי סוף השנה בלי לבדוק יותר מדי בציציות, כדרכי. הקול הראשון מבין כמה קולות בהם הוא מסופר הוא קולה של יהודיה אמריקאית ממיאמי. היא לא מפסיקה לדבר ולהצטדק, להיות שנונה כאילו ולהוסיף ביטויים באידיש ותיאורים משעשעים על חברי הקהילה, שדוחפים ת'אף שלהם לכל חור, לא משנה הריח. מסתבר שהגברת הזו היא אמה הסובלת של מוניקה לוינסקי – סליחה, אביבה גרוסמן – ששמה הנדיר (באמריקה) גורם לזה, שכל אחד ייזכר בו ויגיד "רגע, זו לא זאת ש..." ויזכיר לה את חטאי נעוריה. הוריה התגרשו בינתיים, כמקובל, מה שהשאיר לאמה התנסויות מצחיקות (לכאורה) בדייטים ומסקנות עגומות על החיים.
מסתבר שגם במאה ה-21 לנהל רומן כשאת בת 20 והוא בגיל של הורייך ונשוי, הוא חטא שעונשו כולו עלייך. ההוא שהשתתף איתך בסיפור הזה, יוצא זך ונקי, ממשיך בחייו עם אשתו, עליה הוא סיפר לך שהיא מזמן כבר לא, שהוא ייפרד ממנה במהרה ו(מסקנה מתבקשת) יישא אותך לאשה. מסתבר שיש אנשים שמצליחים לנצל את התמימות והנכונות להאמין של אנשים צעירים, שחוסר ניסיון החיים שלהם משתווה רק לביטחונם שאצלם זה יגמר אחרת.

אחרי החלק הראשון הלא ארוך שעיצבן אותי, הספר משתפר מאד. הוא קריא מאד ומעניין, הסיפור הופך אותנטי ואמין, השנינות לא מאומצת, ולמרות שאינו מחדש מסקנותיו מחודדות ונשענות על הניסיון המצטבר. והמסקנות:
1) אמהות ובנות הן חומר נפץ. לא תמיד הוא מתפוצץ, אבל תמיד כדאי לשמור על הטמפרטורה.
2) (כמעט) אף אחד לא מוכן ללמוד מניסיון של אחרים. רוב האנשים מוכרחים להרוס את חייהם בעצמם.
3) חוסר ניסיון החיים בגיל צעיר נסמך על הידע, שאף אחד לא מבין מה עובר עליך כי אף אחד לא התנסה כמוך.
4) הזמן הכי טוב בחייה של אישה הוא כשילדיה בגרו והלכו לדרכם, בעלה הלך לדרכו והיא חופשייה לעשות כרצונה בלי שאף אחד יתערב לה.

לא חושבת ש"אין אישה שלא תמצא בו את עצמה", ככתוב בכריכה האחורית. אבל יש בו חלקים שקל מאד להבין ולהזדהות איתם, בלי להיות ג'יין יאנג/אביבה גרוסמן. אפשר לטפס ולהשתפר. גבריאל זווין עשתה זאת מ"סיפורי חייו של מר פיקרינג" שלא הלהיב אותי כלל, לספר הזה הטוב ממנו, לדעתי.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על ג'יין יאנג הצעירה