הקבוצה מתה...^^

השריקה-

היא הלכה ביער חשוך, העצים סגרו עליה, הקולות חנקו אותו.
היא לא ראתה מאומה מעבר לדמעות, הדמעות האלו לא היו דעות רגילות אלו היו דמעות שחורות, עיניה שיקפו את הפחד בו הייתה ונלחמה נואשות כדי לצאת ממנו.
היא כמעט ולא ראתה כלום, רק רצה ורצה מכווה לברוח מהיער שסוגר עליה אט אט.
היא מעדה, היא הרגישה את הזמן מועט, קפואה בצרחה אילמת.
ברגע קט של צלילות היא ראתה אבני מדרכה אפורות ומלוכלכות מטחב ו... ודם!
היא התיישבה בכבדות והרגישה נוזל חם על מצחה, הלחי פעמה בכאב עמום.
היא נגעה שם והכאב התגבר בשנייה שנגעה ובשנייה שעזבה הכאב נחלש.
היא החלה לקום בכבדות כשלפתע שמעה קולות שריקה מהיער, זו הייתה מנגינה שקטה ומצמררת.
היא לא יכלה להסביר את זה אבל היא הרגישה שהיא חייבת לברוח אחרת...... היא לא יכולה לחשוב על מה יקרה אם...
היא צעדה צעד מהוסס, השריקה התקרבה במהירות פתאום וכך גם היא!
היא החלה לרוץ תחילה מהוססת מעט ואז רצה, מתחה את רגליה לאורך, נשענה מעט קדימה כדי לטפוס מהירות ולפתע היא קפאה.
השריקה, היא.. היא נשמעה כו מוכרת, כו נעימה. ואני בורחת מפניה היססה.
'ברחי' אמרו לה קולות היער שנשמעו לפתע דואגות 'ברחי כל עוד נפשך בך!
בבקשה אדונית איננו יכולים להגן עליך מפניו!
היא צעדה בביטחון והשריקה התקדמה איתה כאילו היא שומרת על מרחק קבוע כאילו השריקה חוששת מפניה, כאילו יש כאן משהו שמרחיק אותה אבל מה זה? שאלה בליבה מה זה?
היא לפתע בלי מסים את שרשרת הכסף עם היהלום הקטן. ברגע של כעס היא טלשה את השרשרת מצוורה והשריקה התקרבה אליה, עטפה אותה כאמא אוהבת ואז ברגע אחד היא בלעה אותה לתוך העפלה.
"אלינור" אמרה בשניותה האחרונות "אכזבתי אותך, אני מתתי"

אפשר לפרסם גם שירם\סיפורים באנגלית?

תחרות חדשה?

ילדה קטנה בשמלה של קרעים
ילדה קטנה ברעב של שנים
ילדה קטנה עם שתי צמות
אוחזת בדובי ועיניה דומעות

עיניה יודעות רק רובים וכאב
מחפשות רק אחד- פרצוף דואג פרצוף אוהב.
עיניה יודעות רק את הסבל והדם
של אותם האנשים שלא ישובו לעולם.

ילדה בת חמש ראתה משרפות
תאים של גז ואנשים, עינויים ומלחמות,
ילדה בת חמש- לא יותר, לא פחות.
ראתה ילד מתאבד אי שם בגדרות.

ילדה קטנה לבדה בעולם,
מביטה, ותוהה, אם גם הוריה שם.
האם תזכה לראותם בחיים
או שסופם כבר הגיע, כמו שאר האנשים.

הילדה חזקה, היא לא תישבר,
הנפש שלה תמיד תישאר,
לילדה כבר לא איכפת את חייה לאבד
ילדה רצה לחייל, המטרה להתאבד

בילדה הקטנה, יורה החייל
בעיניו היא מסתכלת, כאילו לא כואב לה כלל.
הילדה מחבקת את הדובי הקטן
הילדה הקטנה כבר לא תחזור לכאן

זה שיר שהמצאתי על השואה. אם מישהו יודע להלחין זה יהיה מזה כיף שיקרה עם השיר הזה משהו!!!!!! XD
וגם סתם לשמוע חוות דעת =)

מישהו רוצה לערוך תחרות?

בציר 90

זה התרסק.
כולם צחקו.
בציר 90 התמזג עם הגשם היורד.
הצחוק גבר.
שאריות של זכוכיות לבנות מפוזרות על הכביש.
ניחוח קל עולה באויר.
ובעני שלי , דמעות.
הצחוק נירגע.
מגיע ג'יפ,דורס את הזכוכיות.
הצחוק חוזר.
והיא,אבודה אדישה, מתעלמת , והולכת.

התוצאות!!!!!!!!

מקום 1- קטע 3.
נטע!! מזל טוב על הזכייה! :)
מקום 2- קטע 4.
מקום 3- קטע 2.

מי שרוצה שיפרסם את השם שלו...

כל כך קרוב, אבל כל כך רחוק.
מתגעגעת לחיוכך למגע ולצחוק.
חולמת עליך כל שעה, כל דקה,
רוצה לחיות את החיים שלי איתך.
אך אתה כמו עיוור, עלי מוותר.
אתה בחרת בה רק כי היא יפה יותר.
בלי רגש, בלי אופי, העיקר שלובשת חשוף,
בלי אינטיליגנציה, בלי שכל, העיקר שיש לה גוף.
היא זרקה אותך ועכשיו אתה מבין, לפעמים יש גם אופי מבעד לבגדים.
אבל גם אני הפקתי כמה לקחים, אתה גבר שטחי, כמו רוב הגברים.
הנסיך הלבן יקח אותי כמו שאני, יהיה נחמד ואדיב, ג'לטלמן אמיתי.
הנסיך הזה קיים, אי שם מעבר לים. והוא זה שיזכה בי, אחד כולם.

תיקון קטע 3-
אתה נמצא בתוך המחשבות,
בתוך החלמות.
סביבך יש לי כל כך הרבה שאלות,
שאלות שאין להן תשובות.
לא מרפה ממוחי
מסתחרר בראשי.

אני רוצה להפסיק לחשוב,
לחשוב מחשבות.
אני רוצה להפסיק לשאול,
לשאול שאלות.
הרי המחשבות היו רק מחשבות
ולשאלות לא היו תשובות.

אולי תהפוך את המחשבות למציאות
ואת השאלות לתשובות,
עדין היו לי מחשבות ושאלות,
אבל הן היו אחרות.

קטע 1-
הכאב חותך אותי מבפנים,
אני כבר רואה את החושך עוטף אותי,
קורסת על הרצפה,
הדבר שאני הכי רוצה הוא לעצום עיניים.

הטיפה האחרונה של כוחי אוזלת,
כול שריר בגופי נרפה,
ראשי מונח על הרצפה שנראית מזמינה,
והכאב נמצא בכול מקום.

אני מחפשת אור או משהו שיוביל אותי,
אך שום דבר לא מגיע,
אני מתחילה ללכת למקום לא ידוע,
מקווה שאגיע למקום מסוים.

אני מאבדת את תחושת הזמן,
רואה את החיים מנקודת מבט שונה,
פתאום כול מה שאני רוצה הוא לחזור,
אני לא רוצה ללכת לעולם הבא אלא לחיות.

אני מתחרטת עכשיו על כול מה שעשיתי,
על כול הפעמים שפגעתי באנשים,
על זה שגרמתי להם להרגיש רע עם עצמם,
על זה שהעלבתי אותם והבכתי אותם,
על זה שעשיתי זאת כי לא היה לי ביטחון.

אני לא רוצה לוותר,
אני לא רוצה ללכת מהעולם,
אני רוצה לחיות,
אני לא רוצה לראות את החיים שלי כנגד עיניי.

הכול לפתע מסתחרר ואני מרגישה מודעות,
אני שומעת צעקות מבחוץ שאומרות לי לא לוותר,
מרגישה דמעות שמרטיבות את גופי,
מרגישה ידיים שמעלות אותי על אלונקה.

עכשיו הבחירה בידי,
אני יכולה לוותר ולמות,
או להתעקש ולנסות להישאר בחיים,
הבחירה שלי היא להישאר בחיים.

הכאב עובר בגוף שלי,
הלב מתחיל להפסיק לפעום,
אך אני לא מוותרת,
לא אחרי כול מה שעברתי.

אחרי שעות על גבי שעות,
הלב שלי פועם חזק מתמיד,
והדבר העיקרי שהחזיק אותי בחיים,
הוא שלא וויתרתי לרגע מאז.

קטע 2-
אני שונאת את החיים
חיים הם עולם
חיים הם שלווה
חיים הם הרס
חיים הם טרחה

כל חיי אצעד
הצעדים גדולים
גדולים מדי
אני כבר עייפה
אך לא אוותר,
לעולם לא אוכל,
לא ארשה,
הבטחתי לעצמי להמשיך
אבל זאת הבטחה שאשבור
רגליי קורסות
נופלת אל הבור

הכל חשוך
אני שומעת אותם
את האחרים
בליל הקולות נפסק
"לנצח אהיה בשתיקה"
ויתרתי לעייפות
נכשלתי

אור האיר עליי
מי אני?
"היא תינוקת יפה כל כך"
אני תינוקת,
נולדתי מחדש,
נולדתי
על מה חשבתי
אני חדשה
נולדתי

אני מתחילה לצעוד
צעדים קטנים
קטנים כל כך
אני אוהבת את החיים


קטע 3- מחשבות ושאלות

אתה נמצא בתוך המחשבות,
בתוך החלמות.
סביבך יש לי כל כך הרבה שאלות,
שאלות שאין להן תשובות.
לא מרפה ממוחי
מסתחרר בראשי.

אני רוצה להפסיק לחשוב,
לחשוב מחשבות.
אני רוצה להפסיק לשאול,
לשאול שאלות.
הרי המחשבות היו רק מחשבות
ולשאלות לא היו תשובות.

אולי תהפוך את המחשבות למציאות
ואת השאלות לתשובות,
עדין היו לי מחשבות ושאלות,
אבל הן היו אחרות.

אתה נמצא בתוך המחשבות,
בתוך החלמות.
סביבך יש לי כל כך הרבה שאלות,
שאלות שאין להן תשובות.
לא מרפה ממוחי
מסתחרר בראשי.

אני רוצה להפסיק לחשוב,
לחשוב מחשבות.
אני רוצה להפסיק לשאול,
לשאול שאלות.
הרי המחשבות היו רק מחשבות
ולשאלות לא היו תשובות.

אולי תהפוך את המחשבות למציאות
ואת השאלות לתשובות,
עדין היו לי מחשבות ושאלות,
אבל הן היו אחרות.

קטע 4- לב

המזג קדר, אני נסער.
לבי השבור, אולי יחלים מחר.
וההרגשה האינסופית של חושך וקור,
אולי סוף כל סוף תמצא את האור.
ואני מחפש נואשות בדבר בו אוכל לאחוז,
ולהישאר קשור למציאות, לעולם הנלוז.
ואני כבר יודע, שגורלי מזמן נגזר-
לחיות לעולם עם לב שנשבר.


קטע 5-
גָּבִּי שָׁעוּן עַל אוֹרֵן צָעִיר
וְמָלֵּא אוֹנִים. שְׁנֵינוּ קוֹרְאִים
מִתוֹךְ פָּעַמוֹן הָזְכוּכִית שֶׁל פְּלָאת;
אֲנִי אֶת הַמִלִּים, וְהוּא - אֶת הָהָוָיָּה.

מִנֶגֶּד, מֵרְחַק אָמוֹת בּוֹדְדוֹת מֵאִיתָּנוּ,
זְרוּעוֹת עַשַׂבִּים רָעָנַנִים מִגֶשֶׁם,
שָׂרוּעַ, בִּנוֹת לַסְלָעִים, אוֹרֵן אֲחֵר.
גְּסִיסָתוֹ נִמְשֶׁכֶת זֶה לְמַעֲלָה מִשָׁנָה,
וְאֵין בַּנִמְצָא הַרָחוּם שֶׁיִגְאַלוֹ מִיסוּרָיו.

קְרַבָּיו שֶׁל גִזְעוֹ הַמְאוּכָּל (לְפַנִים הָיָה
בְּוָּדָאי כֹּה יָפֵה) מֻצַגִים הַחוּצָה לִרְאָוָּה.
מַחֲצִית עֲלְוָּתוֹ דוֹעֶכֶת וְהוֹלֶכֶת,
קְרוֹבָה יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֶל הָאָדָמָה הָשוֹתֶקֶת.

אַךְ מַחֲצִיתָה הַאַחֶרֶת מִשְׁתּוֹקֶקֶת לִחְיוֹת,
מִתְקָיֶּמֶת עֵל יֵשׁ מֵאַיִן, לֹא מְוָתֶּרֶת עַל זְכוּתָה
לְהַמְשִׁיך לְהִשָּׁאֵר יְרוּקַה; לְהַמְשִׁיך לִהְיוֹת.

בקשר לתחרות. יש מעט משתתפים אז אני נותנת הערכת זמן עד ה-25 לנובמבר. למהר ולשלוח!

פתיחת תחרות חדשה! והפעם... תחרות שירים!
כל הסוגים והמינים, כל הנושאים וכל הרעיונות, אבל הגבלה אחת. לשיר חייבות להיות לפחות 8 שורות.
הן יכולות להיות מחולקות לבתים, לבוא יחד, להיות קצרות, או ארוכות, אבל חייבות להיות 8!
יהיה אפשר לשלוח אליי שירים עד ה-20 לנובמבר, כל אדם יכול לשלוח אחד...!
בהצלחה!

ג'ן רשאית לפתוח תחרות.

שניה. אם מומו קפאה, ו the wolf הוא כבר לא המנהל, אז למי אני פונה כדי לפתוח תחרות?!

שלום כולם,
תוצאות התחרות שלי הן-

במקום השלישי - קטע 4 עם ממוצע של 8.5

במקום השני - תיקו!- קטע 3 וקטע 5 עם ממוצע של 8.57

ובמקום הראשון- קטע 7 עם ממוצע של 9.5!!!!

הרבה מזל טוב לזוכת התחרות -

אריאל!!!

מה קורה עם התחרות?

תחרות חדשה:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=818348&catcode=&year=2012&month=10&day=0&pagenum=1&catdesc=

עיתון סימניה!
רוצים להיות בצוות?
מהרו!
http://simania.co.il/group.php?groupId=540

קטע שנוסף לתחרות- יש לדרג גם אותו

קטע 7-אדם שנעלם

אתם חושבים שאתם מכירים אותי, אבל אתם לא.

אתם חושבים שאני אותה ילדה שקטה, שאף פעם אין לה משהו לומר.

אתם רואים אותי מבחוץ, אבל אין לכם שמץ של מושג מה אני חושבת בפנים.

מה הדעות שלי, הרעיונות שלי, העולם שלי. טרחתם פעם להכיר אותו?

לא. אף פעם לא באתם ושאלתם מה אני חושבת, מהי דעתי. ולמען האמת, גם לא איכפת לי. אבל אם הייתם שואלים אותי, הייתי עונה לכם.

אני מסתכלת עליכם מבחוץ, ואני בזה לכם. אני בזה לכם, כי אין לכם אומץ להפר את החוקים הבלתי נראים,שאיש לא קבע. אני בזה לכם, כי אתם בובות שמישהו מושך בחוטים שלהם, כי אתם רוקדים לפי אותה המנגינה המוכרת. אני יכולה לצפות את הצעדים שלכם מראש. אתם משעממים אותי.

אתם כלום בעיני. יצורים חסרי תועלת. בזבוז גמור של זמן.

אני לא מסוגלת להבין אתכם. אני לא רוצה להבין אתכם, את החוקים שלכם, את הצרות שלכם, את הבעיות המטופשות שלכם. כבר מזמן מאסתי בכם.

אני בזה לכל בני האדם, שהרסו את העולם שהם בנו במו ידם. תסתכלו על עצמכם. כל מה שמעניין אתכם זה הצרות שלכם. המלחמות שלכם, הכסף שלכם, הרכוש שלכם. אתם לא מסוגלים להעריך דבר. אתם חושבים שאתם הגזע החכם מכולם, אבל למעשה אתם הגזע הטיפש ביותר. אתם אנוכיים במידה שמילים לא יוכלו לתאר. אני בזה לעצמי על כך שאני אחת מכם.

אני שונאת אתכם, כל אחד ואחד מכם. אני שונאת אתכם במידה כזו, שאם היה כאן כפתור שהיה יכול להשמיד את כולכם, הייתי לוחצת עליו. בחיי, עד כדי כך אני שונאת אתכם.

אבל את עצמי אני שונאת יותר מכולם.

למי שלא ראה למטה בתגובות

מומו נתמנתה להיות המנהלת.
להתראות עד מועד לא ידוע.

זה לתוצאות.פשוט המחשב לא נותן לי משום מה ללחוץ על 'הגב'.
7-1
9-2
10-3
8-4
8-5
8-6

שלב הדירוג יוצא לדרך
סולם הדירוג הוא עד 10 וניקוד עצמי לא יחשב אבל חובה!,
לא להזדהות בבקשה עד לסוף התחרות באשר לקטעים שנשלחו,
ובהצלחה לכל המתחרים :-)
-------------------------------------------------------

קטע 1 - תהום

הולכת, הולכת על שביל כה צר
תהום שוב נפערת משני העברים
וצעד שגוי אחד
הוא שהפיל את כל האחרים

כן, אולי זה קצת מוזר
כמו לפני
שהשביל הוצר ונשכח
אך כשמתחילים אין כל דרך לצאת
אל מה שצנח

הולכת, הולכת על שביל כה צר
מבט מבוהל נשקף מהפנים
לחזור- כבר אי אפשר
ניתן רק לקוות ולהפנים

כן, אולי זה לא רגיל
כמו לפני
שהתמוטטו הקירות
אך כשמתחילים את כל דרך לצאת
כל דרך לצפות

הולכת, הולכת על שביל כה צר
מה יקרה- זאת לא ניתן לראות
האומץ כבר התפוגג
איך נוכל אותו מחדש לגלות?

כן, אולי זה קצת מוזר
כמו לפני
שהשביל הוצר ונשכח
אך כשמתחילים אין כל דרך לצאת
אל מה שצנח

הולכת, הולכת
תהום
שוב באותו החלום...
_______________________________________

קטע 2- הצל

רוז התהלכה בפחד ברחבי השכונה המוכרת, היא ידעה בדיוק מה הולך לקרות.
כול הילדים התרוצצו ברחובות, צחקו, קרנו מאושר. השמש החמה האירה את
הסמטאות הקטנות והחשוכות. מבטה המפוחד הסתכל סביב, עוד מעט זה יתחיל.
השמש נהפכה לאט לאט לכחולה, לא מסוג הכחול הרגיל, כחול אפל ומלא בעצב.
צחוקם של הילדים הפך לצרחות מחרידות. רוז אטמה את אוזנייה בכפות ידיה,
אך הצרחות נשמעו חזקות עוד יותר,"כמובן" חשבה, "אני רק עוד קורבן קטן בשבילו"
לחשה וקיוותה לקצת מזל. הילדים החלו להפוך לאפר, שהתעופף ברוח הקלילה, הילדים
האלו לא יתעוררו יותר מהסיוט הזה.
היא הרגישה אותו מלטף את כתפה בעדינות. נשימותיו הקרירות מורגשות בחוזקה.
"מי אתה?" שאלה."הצל" אמר. "והחלטת לקרוא לעצמך ככה בגלל שאתה כזה אפל?" שאלה
בלעג. "לא" אמר ונשם נשימה עמוקה. "בגלל שארדוף אותך לנצח"
______________________________________________________

קטע 3 - מאחורי דלתיים סגורות.

מאחורי דלתייים סגורות.
לאחר שפתיים לוחשות
יש וורד שנקטף, ואהבה כוזבת.
ראש שנשמט, ודמעה שנופלת.
שמלה קרועה, עגילים זרוקים,
ועיניים נוצצות מאנשים יפים.
מאחורי דלתיים סגורות-
תישמע צרחה.
וכך תדע,
שאני איתך.
____________________________________________________

קטע 4

אותה נערה, צועדת על השביל המוכר
אותה נערה, ושוב הכל אותו הדבר
אותו היום. אותה השעה.
אותן הפנים, אותה ההבעה.

אותה נערה, ואותו הנוף המוכר
אותה נערה, ברגע שעוד לא נגמר
אותם זיכרונות. אותה המחשבה
אותו הייאוש. אותה הגאווה

ושוב, איש אינו אומר דבר
ושוב, היא לבדה על השביל הצר
שוב צעד, נשימה.
אותה הדרך. אותה האדמה.

אותה נערה, ואין אף רגע לנוח
אותה נערה, ושוב נושבת הרוח
מאיימת להעיף, אותה ממסלולה
ושוב היא מתחילה הכל מההתחלה

ושוב, איש אינו אומר דבר
ושוב, היא לבדה על השביל הצר
שוב צעד, נשימה.
אותה הדרך. אותה האדמה.

ושוב איש אינו אומר דבר
ושוב היא מגלה את סוף הסיפור
הסוף הברור
______________________________________________________

קטע 5 - ברחתי

אני בורחת
אני לא יכולה יותר
גם אם תנסה
לא תשכנע אותי להישאר
כבר הלכתי
אבל גם אתה יכול.

אני מצטערת
לא ניסיתי
לא התכוונתי
אי אפשר לחזור
אבל גם אתה יכול.

הכול שונה
אחרי שבורחים הכול שונה.
הכול טוב וגם רע
אבל גם אתה יכול

אתה תברח איתי
גם אתה תוכל
אולי לא עכשיו
אבל גם אתה יכול
אתה יכול למות איתי
_________________________________________________________

קטע 6- הפעילות הראשונה שלי במחתרת:

"כולם להתכונן לקליטת מעפילים היום בערב." קרא שי,שהכל כינו אותו 'המבריח'."אף אחד לא מדליף לאנגלים! ברור?!" הוסיף את מה שהיה ברור לכולנו.כולנו התרגשנו מדבריו של 'המבריח'-עוד היום בערב נצא כולנו לחוף ושם נמתין לאוניית המעפילים וכשתגיע,נחליף עם המעפילים בגדים וכך האנגלים לא ידעו מי מעפיל ומי לא.חזרתי הביתה נרגש ונסער.כל הצהריים לא יכולתי לשבת.סוף סוף הגיעה השעה היעודה.קפצתי ממקומי ורצתי החוצה.רצתי עד לחוף והגעתי בדיוק כשה'מבריח' אמר:"אתם יורדים למים,מושכים חבל,'מתערבבים' ומחכים לפקודה הבאה שלי".פתאום מישהו צעק:"אני רואה אותה!אני רואה אותה!".ראיתי אותה שטה לה באצילות האונייה שעליה כ"כ הרבה מעפילים שמחכים לעלות לארץ."כולם,לעמדות!"נשמע קולו של 'המבריח'.כולנו הסתדרנו.החבל נמתח מהאונייה אלינו ואנחנו התחלנו למשוך אותו.בסוף קשר אחד מהבחורים 'שלנו' לעמוד ברזל שהיה על החוף.ראינו את המעפילים יורדים בזהירות בחבל.כמה בחורים ירדו לעזור להם להגיע וחלק-וביניהם אני, חיכינו שהמעפילים יגיעו לחוף ו'נתערבב'.הם הגיעו לחוף.התקרבתי אל נער רזה עם עיניים מושפלות שבקושי ידע לדבר עברית.אמרתי לו שאם האנגלים שואלים אותו מיהו הוא אומר כמו כולם:"אני יהודי מא"י".הוא למד זאת במהירות והחלפנו בגדים.לפתע האירה את החוף משחתת בריטית עקית.מהמשחתת ירדו בקפיצה חיילים ובנשק מורם הורו לנו להסתדר בשלשות במרחק של כמטר אחת מהשניה.חייל אחד נעמד מולנו,הצביע על האיש שמימיני ושאל:"מי אתה?"מתח."אני יהודי מא"י" היתה התשובה הגאה."אתה ישראלי!"האיש המאושר הלך וניסה להסתיר את התרגשותו."מי אתה?" שאל החייל את מי שעמד לידי."אני?!אה..יוסף,אה...יהודי גאה..."."אתה,לאונייה!שלא תנסה לעבוד עלי!" החייל הוביל את הנער לעבר האונייה שתיקח אותו לקפריסין."מי אתה?"שאל בשלישית והפעם אותי."אני יהודי גאה מא"י" אמרתי בקול רם וברור."אתה ישראלי" קבע והלך לעבר המשחתת שחיכתה לו.הודיתי לה' וחשבתי 'איזה גיבורים המעפילים,עושים את כל הדרך רק כדי להגיע לארץ ישראל'.

התוצאות (מתוך מאה לפי הסדר):
קטע 2- 91.5
קטע 5- 91
קטע 4- 90
קטע 1- 82.5
קטע 3- 81.5
קטע 6- 73

מי שרוצה שיגיד איזה קטע שלו.

וזה למנצחת גאיה

אנשים המעוניינים להיות מנהלים של הקבוצה הזו -
מוזמנים לפנות אליי בהודעה אישית.

אני עומד לקפוא לתקופה מסוימת - (סיבות אישיות - אל תשאלו)
והקבוצה תצטרך מנהלים אחרים שינהלו אותה -
היות ואני לא יודע מתי אחזור (אם אחזור) לסימניה.

המשך שבוע טוב וחג שמח.

שלום כולם ,
להזכירכם התחרות שלי נמשכת ,
יש לשלוח עד סוף ספטמבר את הקטעים\שירים\סיפורים שלכם
להמשיך לשלוח :-)

התחרות התחילה!

קטע\סיפור קצר 1:
משחק-
מי יותר אהובה, מי יותר מקובלת, מי מתחברת יותר בקלות.
זה משחק חולני, ואני משחקת בו.
אני ניצבת מולה, מול אחת שלא מסבה אלי את מבטה.
ואני והיא משחקות במשחק, ואני בכלל לא בטוחה שהיא מודעת לזה.
וזה משגע אותי איך היא מצליחה לעמוד בקצב שלי, למרות שיותר אנשים שמים לב אלי מאשר אליה.
ואני אשנא את עצמי אם אני אפסיד, והתחרות לא תיפסק, גם אם אני השגתי אותה אני מרגיש קנאה אליה, למי שהיא, לאיך שהיא עושה הכל בקלות.
ואני פשוט לא מבינה את זה, מה סוד הקסם שלה שהופך אותה ליותר ממני?
והמשחק לא מפסיק ולא יפסיק, כל עוד אני פה, כל עוד אני כאן.
והקנאה לא תיפסק, לפחות עד שאני אגיע להישגים כמו שלה.
ואני שונאת את עצמי שאני נותנת למשחק החולני והשטחי הזה להשפיע עלי, אבל כבר התמכרתי אליו, ומשם אין דרך חזרה.
אני המצאתי את המשחק הזה, ואני זאת שמכורה אליו, מגיע לי.
ובגלל המשחק הזה אני מרגישה בודדה כל אך, למרות שאני יותר אהובה מתמיד.

קטע\סיפור קצר 2:
חגורה מעוטרת.

"מי את?" הוא חוזר ושואל, בלחישה. כל כך קרוב, שאני מסוגלת לחוש בנשימתו מלטפת את פניי.
"יש סודות שאני לא יכולה לחשוף" אני צוחקת.
הוא מחייך את חיוכו הצחור, ומסתובב סביבי.
"מה אתה רוצה?" אני שואלת כשלוכדת לבסוף את מבטו המהפנט.
"את זהותך."
לא. אסור שיידע את זהותי.
זיכרון מהבהב בראשי. ארוחה. היכרות. סכין. מוות.
הוא תולש את השרשרת העדינה שלצווארי ומתחיל לרוץ.
אני מרימה את שולי שמלתי, ורצה במהירות אחריו, החוצה מהגן המגודר של האחוזה.
אני עוצרת בפתאומיות באמצע הדרך,מבינה שזו הייתה מטרתו. אבל אי אפשר לוותר על השרשרת.
כנראה ששם לב לכך, והוא עוצר, ומתקרב אליי.
כבר מחוץ לגן, בחורשה קטנה של עצי אורן.
שלג מתחיל לרדת, נמס למגע חום גופי ומרטיב את שמלתי הכחולה.
"צא מבין הצללים!" אני קוראת לחושך מאחורי העצים. "לא תוכל לברוח לנצח!"
"ולעולם לא תצליחי להתחמק ממני." הוא מופיע מאחורי.
הוא רוכן לעברי. קרוב מתמיד. עיניו מביטות בעיני, מצחו על מצחי. הוא מניח את ידו על מותני.
"מי את באמת?"
"לעולם לא אגלה" אני שולפת את הסכין מחגורתו המעוטרת, דוקרת את בטנו, ומסובבת את הסכין.
לפני שהוא צונח אל מותו, הוא מביט בעיני.
"היי שלום," הוא עוצר בשיעול קטן "טלינה."
מבהלה אני מסירה את מסכתו השחורה.
"אלגן" אני לוחשת, ושמה לב לחגורתו המעוטרת.
נועצת את הסכין המרוחה בדמו בליבי.

קטע\סיפור קצר 3:
מכתב לקורא
לכתוב? אני? מה לי ולכתיבה? אני אפילו לא אוהבת לקרוא!
גם את הדבר הזה לא הייתי כותבת אלמלא מורה אחת מסוימת לספרות הייתה מודיעה שאף אחד מאיתנו לא הולך הביתה עד שהוא לא מסיים לכתוב מכתב לקורא מדומה כלשהו.
קודם כל, רק כדי להבהיר, אין לי קוראים. לא מדומים ולא אמיתיים. וגם לו היו לי לא הייתי כותבת להם מכתבים. אבל אני לא עושה את זה מרצוני החופשי. אני עושה את זה כדי שאני אוכל לפרוש כנפיים ולעוף.
ולא. אין לי כנפיים.
קוראים לי חן. אני ילדה נורמלית וממוצעת הלומדת בכיתה ח'. לא אמור לעניין אתכם באיזה בית ספר.
וזו הסיבה שאני סתם כותבת לעצמי כל מני משפטים ולא כותבת שום דבר אמיתי.
נו, באמת. על מה כבר יש לי לכתוב? לא לכדתי דרקונים ולא גיליתי אי חדש של פיות. אני מעניינת? ממש.
מכתב לקורא... ממש מקורי. אני רוצה לשבח כאן את כל המורות לספרות.
טוב, זה טוב יותר מהמכתבים לדמויות מסוימות מספרים שאילצו אותנו לכתוב בשנה שעברה.
"אתה כל כך אמיץ! אף פעם לא הייתי מעזה לעשות את מה שאתה עשית! כל הכבוד! יופי טופי! עוד מריחות של מקום בדף!"
בואו נקווה שמה שכתבתי ארוך מספיק כדי לשחרר אותי הביתה, ושהמורה לא תבקש לראות את זה...
להתראות, קוראים מדומים שלי!

קטע\סיפור קצר 4:
גבעה גדולה הפרידה בין שתי המושבות, גבעה ירוקה, מלאה בפרחים ובראש הגבעה- עץ.
ג'וליה עוד זוכרת את היום בו היא שתלה את העץ, הוא היה כה קטן ומסכן... וכיום, הוא גבוה יותר מהגבעה עצמה.
היא שתלה את העץ לפני 10 שנים, עשר שנים ארוכות.
בבוקר הזה, בשעת הזריחה היא ישבה שם, מתחת לעץ, לעץ הגדול. הרוח הצליפה בפניה והעיפה את צמתה בתנועות עדינות. היא יכלה להירדם שם, אבל ג'וליה הבטיחה לעצמה שהיא תראה את הזריחה.
היא חיכתה שם לילה שלם, והיא מעדיפה לישון בלילות... ולא לשבת לבדה על הגבעה.
לפחות העץ שם. העץ שלה.


גבעה גדולה הפרידה בין שתי המושבות, גבעה ירוקה, מלאה בפרחים ובראש הגבעה- עץ.
טום עוד זוכר את היום בו העץ הופיע לו, ככה סתם, לפני 10 שנים, עשר שנים ארוכות.
היום הוא כבר בן 16, והעץ גדל... ונהיה ענקי.
הוא אוהב להגיע לשם בלילות ולהישאר שם עד השעות המוקדמות של הבוקר.
הוא תמיד היה ער בלילות, הוא אף פעם לא הצליח להירדם.
הוא ישב עם גבו לעץ, והרוח העיפה את שערו על פניו, לא היה לו אכפת.
בקרוב תעלה השמש, ותזרח.
הוא אהב לראות את הזריחה.
השקט נתן תחושה כאילו הוא היה שם לבדו, אבל טום ידע שלא. הוא כאן עם העץ, העץ שלו.

קטע\סיפור קצר 5:
הוא ראה אותי, התחלתי לרוץ, אני פוחד להיתפס.
רצתי בכול הכוח שעוד נשאר בי, חולף על פני הספסלים
והאנשים. לרגע אחד אני מעז להסתכל אחורה, הוא מתקרב
אלי,הוא מגביר מהירות. כולם כבר נתפסו, כולם חוץ ממני.
כמה נשים צועקות שזה מסוכן ואנחנו צריכים להפסיק,
אבל אני לא יכול להפסיק, אסור לי להיתפס.
אני דורך על ענף כבד ומאבד את שיווי המשקל,
נפלתי על עלי הסתיו המתפוררים. הוא מתקרב אליי, בצעדים איטיים.
חיוכו המריר גורם לי לשנוא אותו באותו רגע.
הוא נוגע בכתפי. "אתה תופס!" הוא אומר ואנחנו צוחקים.

קטע\סיפור קצר 6:
"אני צעיר מדי" אמרתי לאבי,
אבי אדם מכובד, הוא למד באוניברסיטה היסטוריה וספרות,
"אף אחד לא צעיר מדי ללמוד ,בחור צעיר!" .
הוא קורא לי "בחור צעיר" רק כשהוא ממש עצבני- איך לא שמתי לב לזה.
"אני צעיר בשביל אוניברסיטה" אני תלמיד מצטיין בתיכון בו אני לומד
וקיבלתי מכתב מאוניברסיטה מכובדת שבו ישנה הצעה-
לקפוץ כיתה- על י"ב ולהתחיל את לימודיי בה במקום,
כמובן שאבי מעוניין שאענה להצעה.
כך נקלעתי לריב שאני ידעתי בדיעבד לאן הוא מוביל,
רק מה שלא ידעתי זה מה בדיוק מחכה לי בסופו- לו ידעתי הייתי רץ משם,
"אני לא רוצה ללכת עכשיו לאוניברסיטה" אמרתי את זה למרות שידעתי שזה צעד מטופש,
"לא רוצה?!, אתה חושב שהצעות כאלה נופלות מהשמיים!, אם תוותר על זה לא תקבל שום מלגה,
שום הצעות עבודה טובות ותהיה בטוח שאני לא אממן אותם, זה מה שאתה רוצה?!",
הוא פסימי וכועס הרבה יותר מדי- לא כדאי להתעסק איתו,
אבל אני בטיפשותי אמרתי "אתה טועה!, אני רק רוצה לגמור תיכון כמו החברים שלי!",
חרצתי את דיני "ידעתי שהחברים הטיפשיים שלך הם שהשפיעו עילך לרעה, תעלה לחדר שלך!,
אתה תעשה את הבחינות בקרוב ותלמד באוניברסיטה בגיל 17, אתה צריך להיות גאה!",
שתקתי ועליתי למעלה, החדר שלי היה חנוק כי השארתי את החלון סגור, הלכתי למחשב שלי,
שמעתי קול מוזר של חריקה,אולי?.
הסתובבתי, כל שראיתי זה המיטה שלי, הארון הקטן שלי, החלון הפתוח...רגע הוא לא היה סגור?, הרגשתי את להב המתכת מפלח את גבי, "זה מה שמגיע לך" זיהיתי את הקול,
זה קרה לפני שבוע ועכשיו- עכשיו אני כאן!

אפשר לדרג עד יום שישי!

התחרות החלה היום
וכפי שכתוב בהודעה מתחת יש לשלוח את הסיפורים\שירים\קטעים עד סוף ספטמבר

בהצלחה לכל הכותבים :-)

תחרות חדשה נפתחת!!!!
במסגרת התחרות יש לשלוח ממחר עד סוף ספטמבר
מדובר בתחרות חופשית אפשר לשלוח שירים, סיפורים ,קטעים עד 400 מילים
עד שלושה לאדם

מצפה להודעותיכם בקוצר רוח :-)

טל רשאית לפתוח תחרות

זה יום אחרון לשליחת סיפורים!

התחרות שלי מבוטלת.

יש עוד שישה ימים לשלוח לי קטעים אז להזדרז כל מי שרוצה לשלוח לי קטע.

שמוניץ, אגם ונטע - עדכנו כמה קטעים נשלחו אליכם בבקשה.

תחרות סיפורים קצרים וקטעים
כל מי שרוצה להשתתף בתחרות צריך לשלוח לי סיפור קצר\קטע בין 40-250 מילים*.
את הקטעים\הסיפורים הקצרים אפשר לשלוח עד ה-2 לספטמבר.
בהצלחה לכולם,
נטע.
*אני יכולה לספור לכם מילים אם יש בעיה.

*חצוצרות*
הנכם מוזמנים למשתה המלכותי שייערך באולם הנשפים הגדול לכבוד יום הולדתו של הלורד ריצ'ארד אור דה לאברמס.
לפני ההגעה עליכם להצטייד במתנה מפוארת ובברכה מכובדת. לכל המאחרים ושוכחי המתנות על כלל סוגיהם, ראו אזהרה זאת כראשונה ואחרונה: כלבי הציד נמצאים במצב היכון ואנחנו לא נחשוש לשסה אותם בכם!
המסיבה תיערך ביום שלישי ה 21.8 בין השעות 16:00 ועד צאת הנשמה!


http://simania.co.il/group.php?groupId=484
מחכים לכם שם (;

נטע קיבלה אישור לפתוח תחרות.
נטע - מקל המנצח עובר לידייך.

לאתר גדול דרושים כותבים צעירים.
אתר גדול מחפש בני נוער שיכתבו בלוגים בנושאים שונים: קולנוע, מוסיקה, אינטרנט, ספורט, חברה, חינוך ואחרים. הכותבים מוזמנים גם להציע נושאים משלהם. לפרטים נוספים פנו אל gilash9@gmail.com.

נפתחת תחרות חדשה! תחרות קצרצרים. במסגרת התחרות תצטרכו לכתוב סיפורים קצרצרים, עד 30 מילה בלבד!
בקטעים אתם מתבקשים לסיפור סיפור בתמצות האפשרי. רצוי בד"כ להשאיר לקוראים הרבה מקום לדמיון. רוצים דוגמאות? הנה כמה קצרצרים מפורסמים -

(ארנסט המינגוויי) * למכירה: נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו
(פרדריק בראון) * האיש האחרון בעולם ישב לבדו בחדר. לפתע נשמעה נקישה על הדלת
(אאוגוסטו מונטרוסו) * כשהתעורר, הדינוזאור עוד היה שם.
(אלן מור) * זמן. באופן בלתי צפוי, המצאתי מכונת.
(הלן פילדינג) * "אבא התקשר: בדיקות הד.נ.א חזרו: הוא לא."

(ואחד 'משלנו', אלכס אפשטיין) * "שבעה"
הוריה מספרים: בילדותה, במקום להשתמש בסימניה, כתבה בטוש בתוך ספרים: "אני כאן". "אני כאן". "אני כאן".



התחרות היא תחרות פתוחה. את הקטעים הקצרצרים יש לשלוח אלי בהודעה פרטית.

יש לשלוח את הקטעים עד ה-15/8. יש לכם שבועיים. כל אחד יכול לשלוח עד שלושה קטעים. כאמור, מקסימום שלושים מילים. מינימום שלוש. בין 3 ל-30, לא פחות ולא יותר.
ההצבעה תחל יום אח"כ, 16/8, ותיסגר ב-26/8. התוצאות יפורסמו לאחר מכן. מחכה לסיפוריכם:]

shmunitz, אגם - שניכם הצעתם תחרויות לחודש הבא.
שניכם תצטרכו לנהל את התחרויות במקביל.
בהצלחה לכולם.

זהו, שבוע עבר מאז התחרות, הכל שקט מידי,
מתי התחרות הבאה? (אם יש?)

סקר מסודר:
כמה מכם בעד שתי תחרויות בחודש?
כל המרבה - הרי זה משובח.

בעקבות כמה בעיות - לא אוכל להעלות את שמות הכותבים רק את הציונים הממוצעים שכל סיפור/שיר/קטע קיבל.
עמכם הסליחה.

מס' סיפור/שיר/קטע ||| ניקוד ממוצע (לכל סיפור/שיר/קטע בנפרד)
5,6,9 ||| 4
1,3 ||| 5
2,7,8 ||| 6
4,10,11 ||| 7
12 ||| 8

במקום הראשון - סיפור מס' 12
במקום השני - סיפורים/שירים/קטעים מס' 4,10,11
במקום השלישי - סיפורים/שירים/קטעים מס' 2,7,8
במקום הרביעי - סיפורים/שירים/קטעים מס' 1,3
במקום החמישי - סיפורים/שירים/קטעים מס' 5,6,9

מזל טוב לזוכים/ות המאושרים/ות.
לכל השאר:
בהצלחה בתחרות הבאה שתתקיים ב-1.8.2012

התוצאות עד עכשיו:
סיפור מס' 12 - 47 נקודות - מס' מדרגים - 6
סיפור מס' 11 - 66.4 נקודות - מס' מדרגים - 9
סיפור מס' 10 - 58.5 נקודות - מס' מדרגים - 9
סיפור מס' 9 - 39 נקודות - מס' מדרגים - 9
סיפור מס' 8 - 53.5 נקודות - מס' מדרגים - 9
סיפור מס' 7 - 50.7 נקודות - מס' מדרגים - 9
סיפור מס' 6 - 37 נקודות - מס' מדרגים - 9
סיפור מס' 5 - 38 נקודות - מס' מדרגים - 9
סיפור מס' 4 - 61.5 נקודות - מס' מדרגים - 9
סיפור מס' 3 - 42 נקודות - מס' מדרגים - 9
סיפור מס' 2 - 50 נקודות - מס' מדרגים - 9
סיפור מס' 1 - 48 נקודות - מס' מדרגים - 9

כל ניקוד שיש לו נקודה עשרונית - אני מעגל - מ-5 אני מעגל כלפיי מעלה (כולל 5), מתחת - מעגל כלפיי מטה.
התוצאות הסופיות בעוד רגע.
בהצלחה לכולם.

כל מי שלא דירג/ה - יש לכם עד מחר, ה-16/7 לדרג.
מי שדירג - תאיצו בחברים שלכם לדרג.

בהצלחה.

http://simania.co.il/group.php?groupId=461

יש עוד קטע אחד ששכחתי להעלות...
מצטער על אי הנוחות.

קטע מס: 12
שם הקטע: היום האחרון שלי.

אם היום היה יומי האחרון, הייתי אומר סליחה לכל מי שפגעתי בו, מבקש למחילה לפני מותי.
הייתי נפרד מהאתמול, ולא מצפה למחר, כי הוא לא יגיע לעולם.
מחר מאוחר מידי, האתמול נגמר.
הייתי נוצר כל רגע טוב בחיי, מחייך לאלו שאוהבים אותי, מחבק חיבוק גדול את החברים שלי, נפרד לשלום מכל אלו שאי פעם היו שם בשבילי.
לא הייתי עוסק בלעצור ולשאול "למה? למה אני? למה עכשיו?", כי כל רגע חשוב, וכל דקה חשובה, ואם ארצה להספיק, אני חייב למהר.
אחיה כל רגע כאילו הוא האחרון, כי הוא באמת יכול להיות הרגע האחרון.
אתרוצץ כל רגע, אנסה להתעלם מהפחד שיגעש בתוכי לבטח.
אתקשר לכל החברים שלי שלא בטווח ראייה, אדבר עם קרובי המשפחה שלי שלא באזור.
אתן לחיוך לעטר את פני בכל רגע, אהיה אופטימי, נחמד, אדיב, אני לא אבכה, אני לא יכול, זה ישבור אתכם.
אביט לשמיים, אצפה בנופים שמסביבי, אחבק את אחותי לשלום אחרון, ארכיב אותה על כתפי בדיוק כמו שהיא אוהבת.
אחרי זה, אחרי כל זה, אגיד לה, זאת שפחדתי מהסירוב שלה כל הזמן, שאני אוהב אותה.
ולאחר המעשה הזה, אוכל לנוח בשלום.
כי זהו יומי האחרון.

סליחה על אי הנוחות.

לא כולם הצביעו, להזכירכם ההצבעה פתוחה עד ה-15.7.2012 - כולם יכולים להשפיע.
אחרי ההצבעה לתחרות אערוך כאן סקר - כולם יתבקשו להצביע.

מס' סיפור: 11
שם: חיילת


"חיילת!" הוא קרא לי. "חיילת בואי הנה!" ניגשתי איליו בריצה מהירה. הוא החזיק נער חלש ופצוע, פניו חיוורות ומדיו מלאי דם. "כחי אותו למרפאה!" ציווה. "תישארי עימו שם עד שיחלים." הנהנתי בראשי והשענתי על כתפי את הפצוע.
"תודה לך, חיילת." אמר לי בלחש הפצוע. אך אני ביקשתי ממנו לא לדבר. סחבתי אותו על כתפי, רועד ומדמם. כשהגענו למרפאה, האחות באה אילנו, היא עזרה לי לסחוב את הפצוע ומדיה כמו מדינו, התלכלחו בדמו.שעות עברו, ישבתי שם והחזקתי בידו בעוד האחות הוציאה את הכדור מכתפו. כל הדבר נעשה בעוד הפצוע היה בהקרה מלאה. כשהאחות סיימה במלחתה הסתובב אלי הפצוע ובקולו החרישי סיפר: "שמי ג'ון. מה שמך?"
"שמי לין."
"אזכור אותך לעד." הבבטיח לי.

התעוררתי בביתי לצד היער.המלחמה עברה, אבל הזכרונות ישארו לנצח, ג'ון ישאר לנצח, הצלקות ישארו לנצח. הנהר הכניס קצת שלווה לחיי, אבל מצאתי את עצמי מתגעגעת לאדרנלין, מתגעגעת, אפילו, למלחמה, לדבר שבמשך שנים כה ארוכות כיניתי "הסיוט שלי". ג'ון נשאר איתי גם אחרי שהמילחמה עברה. הוא מזכיר לי שהכל אמיתי, זה הכל קרה. המשפחה החדשה שבנינו יחד תמיד תנסה להיות הקביים שלי, לתמוך בי כדי שלא אפול ואני ניסיתי להאחז. ניסיתי ללא הצלחה. היער אירח אותי כשלא היהלי כוח לעמוד עוד על רגליי. המלחמה עברה אבל אני נשארתי, אני מרגישה כל-כך לבד וג'ון לא יכול למלא את זה, לא את כל הבדידות הזאת. המשפחה היא הקביים שלי וכשאסתגל לזה, כשאתן לה לתמוך בי, הכל עוד עשוי להגמר טוב.

-----------
טעות שלי מנעה את הפרסום של הסיפור עד עתה, אני מצטער על עגמת הנפש.

שני דברים:
1 - כל חבר בקבוצה יכול לדרג (מומלץ שכל חבר בקבוצה ידרג)
2 - ציינתי בתיאור קבוצה על האפשרות שיתקיימו שתי תחרויות בחודש.
עכשיו אני מעלה את זה להצבעה:
האם אתם מעוניינים שיהיו שתי תחרויות בחודש או יותר?
האם עדיף לעשות זאת רק במהלך חופשת הקיץ או שעדיך שתחרויות מקבילות יתקיימו במהלך כל השנה?
ההצבעה הזו תהיה פתוחה עד ה-1.8.2012 מומלץ שכל חברי הקבוצה יביעו דעתם.
תודה מראש.

מותר גם לאלה שלא בתחרות לדרג?

מתחרה מס' 1
שם: מחכה ליום מותי.

הן היו שתיים. לא שלושה.
הייתי יכולה לחוש את העוצמה הטמונה בגופן הצנום, לפי צורת ההליכה שלהם,הביטחון שהפגינו.
הדמויות פנו לכיוון החדר של אבי, הוא סופר.אני מזהה שהן פותחות את הדלת על פי הרעש שהצירים משמיעים,חריקה חרישית בדממת הדירה. לחצתי חזק בשתי אצבעותיי על האוזניים. לא רציתי לשמוע, להיות במקום אחר.
צעקות נשמעו מכיוון החדר.
פתאום שקט.
ירייה. שתיים. ארבע. הוא מת. אבל רק בשביל להגן על אימא. עכשיו בשקט שנותר אני שומעת נשימות מאחורי, מעליי. אני מרימה את ראשי ורואה את אימא. היא מבטאת ללא קול מילה אחת ויחידה. מילה שתמיד אמרה לי שתפתור לי את כל הבעיות, 'סליחה'.
רק סליחה.
היא החביאה אותי מתחת לעיתונים בתוך הארון ויצאה החוצה לכיוון השוטרים. שלשלאות הצטלצלו. רעש הנדמה כמו צחוקו של הגורל. אני מנסה להתעלם מהדמעות הנקוות לי בזווית העין. אני לא יכולה לבכות. הם עשו מספיק. הם עשו הכל.
הדמויות יוצאות מהחדר, אני נשארת במקומי ללא נוע במשך כמה רגעים. עוברות כמה דקות, אולי שעה לא אכפת לי.

החיים כאן לא קלים אך אין לי ברירה. מסביב רק ים, אין לאן ללכת. המלך כאן פסיכופת, הוא ממש נהנה להרוג אנשים. 'די, אסור לחשוב על כך בכלל'. אני מתעשתת ויוצאת החוצה. יכולתי לראות את הבלגן שהשוטרים השאירו בדירתנו האפורה.בעצם עכשיו בדירתי. אני צועדת בזהירות לחדר העבודה. רצפת הבטון הקרירה מעבירה בי צמרמורת מכפות רגליי היחפות ועד לקצוות שערי. אני מהססת צעד לפני הכניסה. אבא נראה ישן. ראשו שמוט על השולחן. מכונת הכתיבה שלו מונחת לידו. אני מסתכלת על מילותיו האחרונות שכתב " אל תדאגי לי אני יודע שאת יכולה להתמודד. אני אוהב אותך ".
אני מסתכלת סביב, לכיוון הדלת, אל החלון.
שום סימן לנפש חיה. דם מטפטף ממרכז מצחו, נראה כאילו הוא דומע, דמעות כאב.
אולי אני לא רוצה לצאת מכאן?
אני משליכה את אבי מבעד לחלון, לעבר פח אשפה המונח למרגלות הבניין.
סוגרת את הוילונות, מסדרת את העיתונים בקרקעית הארון,מנקה את הבלגן, מדליקה נרות ומתיישבת על הספה.
מחכה ליום מותי.
--------------------------------------------
מתחרה מס' 2
שם: ללא שם

היא יושבת ביער
בוהה בירח, בכל ענן סער.
שבבי ערפל מדגישים זוהרו
והיא מחכה. מחכה שיבוא.

הוא הודף את פסי העבות
מפלס את דרכו בלא אור בראות.
סוסו ברח, בגדיו קרועים, הכסף הרב רחוק בביתו.
הוא מחפש אותה. מחפש את לבו.

האדמה נרעדת, הערפל מתפזר,
אור קלוש מאיר את פניה הכוזבים, שונה במידה מבהילה מאור כוכבים,
אור האש שבידי הרודפים.
הם ערבו לה. הם שלחו אחריה עורבים.

הוא דוהר כאייל בין סלע ועץ,
את המולת הקולות לא ישמע, ימלט,
אך כשרמס השיחים בדרכו לילדה
ראה כי ליבו לא נמצא בידה.

היא שמרה אותו היטב,
לא הרפתה מידיה
אך כשלהב צורב שבר את נפשה
מצאה כי לבו כמו קרא למותה.

אז לקח הוא את גופה, השביר, העדין,
נשאה לטירה הגדולה, על מיטה אותה השעין.
בעולם העושר, האדיר, המפואר,
לאחר מותה לא נשאר לו דבר.
---------------------------------------
מתחרה מס' 3
שם: למטה

צונחת אני מטה ומרגישה בשמיים,
צונחת אני מטה וכול דאגה חולפת מהעיניים.

אני צונחת יותר נמוך ונמוך,
אני צונחת וההבנה מכה בי שאני לא מסוגלת לעוף.

נופלת אני במהירות רבה,
נופלת ומבינה שאין לי הרבה תקווה.

צועקת אני צעקה גדולה,
צועקת אני ומכה בי האימה.

מנופפת בידי בלא תקווה,
מנופפת ומבינה שהמכה כבר קרובה.

מתרסקת אני במהומה גדולה,
מתרסקת ומבינה שנשמתי מגופי כבר הלכה.

שוכבת אני מתה על האדמה,
שוכבת ויודעת שלעולם לא אוכל להוציא מפי עוד נשימה.
---------------------------------------------------
מתחרה מס' 4
שם: ורד לבן

שיח הורדים הלבן היחיד בשכונה ניצב ליד המרפאה היחידה בשכונה, שבה עבד הווטרינר היחיד בשכונה. פעם הוא ריפא את הכלב היחיד בשכונה ממחלה קשה מאוד. עד היום לא יודעים אם ההמצאה היתה פרי המצאתו של הווטרינר.
ביתו של הווטרינר היה הבית היחיד בשכונה. בית מסויד בלבן בגוון צהבהב, כן, לבן צהבהב. שני חלונות עם תריסים ירוקים, וגג רעפים אדום, בדיוק כמו הגגות שבסרטי וולט- דיסני. או בציורים, שהילדים הקטנים היו מציירים, דאי אז.
השכונה ההיא לא הייתה גדולה במיוחד. למעשה, היא היתה די קטנה. אולי אפילו מאוד. היא הכילה שני ספסלים, חלקת דשא ששטחה לא עלה על כמה מטרים בודדים, מרפאה, שיח ורדים לבן, בית שצבעו לבן-צהבהב ולו שני חלונות עם תריסים ירוקים, כלב שחלה פעם במחלה קשה, ורופא חיות אחד זקן.
לכאורה, זה היה עוד סתם יום חמישי רגיל. רופא החיות יצא מביתו כדי להשקות את שיח הורדים הלבן, כהרגלו מידי יום. אז, רק התחילה עונת הורדים. ניצני הורדים הלבנים החלו לבקוע אט אט מהשיח הירוק. הם שתו בצמא את מימיו הברוכים של הגשם, מחכים לשמע טיפותיו. אך מימיו לא הספיקו לרווית העלים, שדרשו מים נוספים. מי כיור, כפי שהרופא היה קורא להם.
רחש מוזר נשמע מכיוון הגדר שהגבילה את השכונה. תזוזה חרישית, כמעט בלתי נשמעת. הרופא הסתובב בבהלה לשמע הרחש. איש מעולם לא הגיע לבקר בשכונתו. אביו ואמו- מתו כבר לפני זמן רב. קרובים אחרים לא היו לו, וחבריו הטובים ניתקו את קשריהם עימו. לבד היה בכל שנות חייו. בודד, רק עם כלבו הנאמן.
אל מול בבת עיניו נתגלתה דמות יפה, ולה שיער שחור גולש, שדהה והלבין ברבות השנים, עיניים כחולות צוחקות בשובבות, חיוך- שנדמה שמעולם לא נמחה מפניה, רגליים יחפות, גוף זעיר ונמוך, ושמלה לבנה- ארוכה שהגיעה עד לברכיה. היא התקרבה אליו בצעדים קטנים, בעוד הוא מביט בה בחוסר אונים ובהפתעה גמורה. היא לקחה את המשפך מידיו המלוכלכות באפר ועפר, והזליפה בעדינות מעט מים על שיח הורדים הלבן. היא קטפה ניצן יחיד של ורד לבן ושזרה אותו בשערה. רק מילה יחידה היתה בפיה.
"קלרה" היא אמרה לו.
"משה" הוא ענה.
היא חייכה.
את השאר כבר אין צורך לספר.

הם אהבו אהבת אמת, אהבה ללא תנאים, ללא גיל. הם התגברו על גשר עשר השנים, על אף המריבות הרבות, על התנגדותם של הוריה, על כל המכשולים שהפרידו בניהם, שהפריעו בדרכם. החיים חישלו אותם. וכשעברו השנים, נכנסה קלרה להריון.
ילדה קטנה, גוף זעיר וארוך, שיער חום גולש, ועיניים כחולות צוחקות. ילדה קטנה, שהתמימות שפעה ממנה. שהחיוך קרן ממנה בזוהר.
"ורד" הם קראו לה, על שם שיח הורדים הלבן, בו נפגשו.
קלרה חרזה חרוזים לבנים על חוט צמר דק, וקשרה את הצמיד סביב כף ידה של התינוקת.
"ורד לבן" אמרה בחיוך למשה, כששאל אותה לפשר הצמיד שעיטר בחינניות את ידה הזעירה של התינוקת.
הוא נשק לה ברכות.
"את והרעיונות שלך" גיחך.
והיא צחקה איתו.

ורד כבר לא ילדה קטנה, בת חמש.
רשמו אותה לגן האזורי, ביישוב הקרוב.
אביה נהג לקחת אותה ברגל לגן בבקרים, דרך השביל שיצא מהשכונה, שביל-עצי התאנים.
הם נהגו לקום בחמש לפנות בוקר, ולקחת את טיקו הכלב איתם לטיול.
רופא החיות הזקן הרכיב את ילדתו על כתפיו, ואת הכלב שיחרר מהרצועה. הוא הזדנב אחריהם בריצה קלה, נובח באושר.
ילדה קטנה מורכבת על כתפיו של רופא חיות זקן, כלב קטן וחום שחלה פעם במחלה קשה מאוד מזדנב אחריהם בנביחות אושר, כך צעדו שלושתם בשביל- עצי התאנים לפנות בוקר, בשעת הזריחה.
עוברות השנים.
ורד כבר ילדה גדולה, עולה לכיתה ב'.
תיק גדול מכסה את גבה, וחיוך מעטר את פניה השלוות.
עיניה עוד צוחקות, שיערה עוד גולש. לא הרבה השתנה. והמעט שכן לא השפיע על המשפחה הקטנה.
בחופש הגדול היא משחקת בחלקת הדשא עם כלבה החום. טיקו, כפי שקראה לו שהיתה בת שנתיים, לפי סיפורי אמה.
היא משוטטת לבדה בשכונה בשעות היום, השכונה שהתרחבה מעט, וכעת מכילה עוד ספסל, חלקת דשא שגדלה מעט, בית שהתרחב בחדר נוסף, ועוד שיח ורדים לבן, שאביה, רופא החיות הזקן, שתל שם.
בערבים היא עוברת ליד עץ הורדים הלבן. משקה אותו במעט מים, מי- כיור. ילדה גדולה ובידה משפך, מזליפה מים על עצי הורדים הלבנים. קלרה מתבוננת בה מהבית הלבן בגוון צהבהב, קלרה, ששערה השחור כבר הלבין כמעט לחלוטין, אך עדיין גולש על מצחה.
ורד כבר כמעט נערה, בת שתים עשרה וחודשיים.
הצמיד הלבן בעל החרוזים הלבנים עוד נשמר, וכעת הוא מעטר את כף ידה בנצחיות.
ערב ערב היא הולכת לחברתה הטובה, אילנה. משחקת שם בבובות ובכדור, ביישוב הסמוך לשכונה הקטנה. היא עוברת בשביל עצי- התאנים, שביל לא סלול. בדרך, היא אוכלת תאנה אחת, שתיים, ולפעמים גם שלוש, ובראשה שזור ניצן של ורד לבן שקטפה קודם לכן. לחופש נולדה.
ורד כבר נערה בוגרת, בת ארבע עשרה עוד מעט.
עיניה, עיני- עגל כבר לא צוחקות. שערה עוד גולש על מצחה כאשר היא מפזרת אותו.
קלרה נפטרה לפני חצי שנה, ממחלה קשה. לכן הצחוק נמחה מעיניה. ורד. רופא החיות הזקן הסתגר אז בחדרו. איש לא ראה את הדמעות. איש לא ידע.
איש לא ידע.
הוא חפר לה מצבה ליד שני עצי הורדים הלבנים. הם קברו אותה שם בדממה.
מילה אחת היתה כתובה שם.
"קלרה".
טיקו לא זז מהמצבה במשך שבוע.

ורד עוד נערה. בת שבע עשרה עוד מעט.
בעיניה הכחולות עוד שאריות צחוק. שערה החום עוד גולש בחינניות על מצחה. גוף זעיר וארוך. צמיד לבן.
היא גרה בבית עם הרעפים האדומים והחלונות עם התריסים הירוקים ביחד עם אביה, רופא החיות הזקן, שהזדקן בעוד כמה שנים נוספות.
היא נוהגת לבוא עם טיקו, הכלב החום והקטן, לעצי הורדים הלבנים שבשכונה יום יום, וללטף אותו בחיבה.
לחופש נולדה.
עוד הרבה מאוד שנים עברו, וכעת ורד היא אישה צעירה, גרה לבדה.
ביתה הלבן צהבהב הוא הבית היחיד בשכונה, והמרפאה היחידה בשכונה הפכה לחדר נוסף. שלוש מצבות, שני שיחי ורדים לבנים, בית יחיד בגוון לבן צהבהב, שלושה ספסלים וחלקת דשא לא גדולה.
עוד יום שני רגיל. משקה את שיחי הורדים במי- כיור.
תזוזה חרישית נשמעה.
גבר צעיר עמד מולה.
עיניים ירוקות צוחקות, גוף זעיר, שיער בלונדיני גולש, צמיד לבן. ילדה קטנה.
הם קראו לה "קלרה", על שם אותה אחת.
לחופש נולדה.
ליום הולדתה השני קנו לה כלב קטן וחום.

חמישים שנה עברו.
השכונה הקטנה מפעם הפכה לעיר סואנת, גדולה ורוחשת.
אנשים באים והולכים.
אך אם תעברו בשולי העיר, ליד שביל עצי- התאנים, שכבר נסלל, תתקלו ברחוב קטן, חלק מהעיר. מאות שיחי ורדים לבנים מעטרים אותו. במרכז הרחוב יש בית בגוון שלא ניתן לזהות, מכיוון שכבר דהה במרוצת השנים. גג רעפים אדום, בדיוק כמו הגגות שבסרטי וולט- דיסני, או בציורים, שהילדים הקטנים היו מציירים, דאי אז. שני חלונות עם תריסים ירוקים. בית שומם שמוצע בימים אלו למכירה. לידו עוד שורות רבות של בתים לבנים. בקרבת הבית, יש גן שעשועים קטן וירוק, וארבעה ספסלים. שש מצבות- ארבעה אנשים ושני כלבים. עוד שני שיחי ורדים- לבנים.
רחוב הורדים.
----------------------------------------------------------
מתחרה מס' 5
שם: מבחן

ראש הציץ מבעד לדלת הסגורה למחצה, "תיאה הגיעה."
הצעירה שעמדה במרכז החדר, מאל, סביבה טרחו שלוש נשים על התקנת התלבושת, הפנתה את ראשה בבת אחת. "כבר?"
אבל משליך את הבשורה כבר נעלם, והצעירה, מאל, עמדה לרגע בהיסוס. אז התנצלה בפני הנשים ויצאה את החדר בריצה, יורדת את המדרגות שלוש שלוש. בכניסה למבנה כמעט ונתקלה בנערה אחרת, רזה וגבוהה. תיקים גדולים נחו סביבה למרגלות המדרגות, כמו חסרי אונים.
"תיאה," מאל לחשה. אם היה נדמה לרגע שהיא עומדת לעטוף את הנערה השניה בחיבוק, זה היה רגע קצר מאוד. תיאה הנהנה לכיוונה בנימוס.

מאל, הפעם לבושה כראוי, ישבה ביציע ליד הבוחן הראשי. שניהם צפו כמעט יחידים בנערה גבוהה ודקה נכנסת בצעדים קפואים ומסודרים למעגל החול המוקף אבנים, ואז כורעת ברך בפני המוציאה לפועל- אישה אחוזת חרב רחבת להב. קשה היה לומר אילו פנים היו נוקשות יותר. כשהמוציאה לפועל הניפה את חרבה, מאל התנשפה בבהלה. "מה קורה עכשיו?"
"נדע אם היא עברה," הבוחן ענה סתומות.
לפני שהספיקה להגות שאלה נוספת, האישה הנחיתה את חרבה בצליל שיסוף אוויר, נועצת אותה מילימטר מגופה של תיאה.
מאל שיחררה אוויר כלוא בזהירות, צופה בתיאה נעמדת, קדה בנימוס ויוצאת מהמתחם. בשבריר השניה שנראתה הבעתה, מאל חשבה שהיא זיהתה בפניה אכזבה.
-----------------------------------------------
מתחרה מס' 6
שם: אחד למיליון

אני יושבת פה לבד , מביטה אל החלון ,
יודעת שכמוהו יש רק אחד למיליון ,
רוצה להיות איתו אך מפחיד אותי לשאול ,
כי אם יגיד לי לא אז איבדתי הכל.
מהלב וזה מה שיצא =)

בלילה לא נרדמת, עליו חושבת כל הזמן ,
מקווה שגם הוא אוהב , שאולי יש צ'אנס קטן,
ועכשיו הוא מחובר. כדאי לשלוח הודעה?
לא!!!! אני אראה סתם פריקית מוזרה.....

אז תפסתי אומץ ושאלתי אם גם הוא אוהב ,
אבל הוא היה כבר תפוס ונשבר לי הלב...
אני יושבת פה לבד , מלאה בדיכאון-
כי כמוהו יש רק אחד למיליון!
----------------------------------
מתחרה מס' 7
שם: משקפי שמש

דווקא ביום של האזכרה של אבא, אימא איבדה את משקפי השמש שלה. היא חיפשה אותם בכל מקום: בארון התרופות שבשירותים (האחד שהייתה לוקחת ממנו את כל הכדורים האלה שלה), מתחת לכיור במטבח (שם הייתה מחביאה בקבוקי בירה) ואפילו מאחורי המיטה שבחדר שלה (איפה שהייתה מזדיינת עם הגברים המחורבנים שבאו הביתה). בשום מקום לא מצאה את הקופסה עם המשקפיים, מה שהכניס אותה להיסטריה של ממש. היא הוציאה מגירות מהמקום, שברה בטעות כוס במטבח (מה שרק הפך אותה לנסערת עוד יותר) ואפילו נכנסה לחדר שלי והתחילה לעשות שם בלגן. כשהיא הרימה את הילקוט שלי והתחילה להעיף ממנו מחברות – פתחתי עליה את הפה. "מה את עושה? עופי מפה!" צעקתי. "מה אתה פותח את הג'ורה?" אמרה בארסיות. "בכלל, מאיפה לך שזה לא כאן באיזה מקום?!"
לא רציתי להתחיל להתווכח איתה, אז שיניתי את טון הדיבור שלי. "בואי, אימא. אנחנו עוד נאחר בסוף..."
היא לא אמרה כלום, רק המשיכה לנבור בתוך הילקוט שלי, לפתוח מגירות ולבלגן לי את החדר.
אני ידעתי למה היא חייבת את משקפי השמש האלה. היא לא רצתה שכולם יראו שהיא בוכה, באזכרה. אני לא יודע למה, אולי כי היא התביישה, ואולי כי רצתה להיראות חזקה – ושהיא המשיכה בחיים למרות הכול. זה עצבן אותי, חשבתי שהיא צבועה. כעסתי עליה שהיא רוצה להראות לכולם שהיא שכחה את אבא. רציתי שכולם ייראו שהיא בוכה עליו, שכולם ייראו את הדמעות הקטנות שלה זולגות על הקבר. רציתי שבזמן שהיא אומרת את ההספד, שלא תסתיר את הדמעות מתחת למעטה של המשקפיים הכהים. בגלל זה החבאתי לה אותם. שמתי אותם במקרר, במגירה התחתונה עם כל הירקות. הם שכבו שם, בתוך הקופסה הקטנה, ליד כל העגבניות והמלפפונים. לא רציתי לחשוב מה אימא תעולל לי כשהיא תמצא אותם שם. בינתיים לא הייתי מוכן להתמודד עם ההשלכות של זה.
בסוף הצלחתי לגרור אותה לאזכרה, בלי המשקפיים. היא עמדה שם לידי, ואני הסתכלתי עליה כל זמן שאמרו קדיש וקראו פרקי תהילים. רק עכשיו הבנתי שבכל השנים האלה, היא הרכיבה משקפי שמש כדי שלא ייראו שהיא לא בוכה.
---------------------------------------------------------------------------------------------------
מתחרה מס' 8
שם: כל מה שרצינו להיות


כשאני יושב ונשען בכיסא המתקפל שבמרפסת, אני נזכר בכל מה שרצינו להיות. זה בא לי פתאום, בין הקריאה של רשימת עשירי ישראל במוסף הכלכלי ללגימה נוספת מספל הקפה שכבר התקרר.
אני משקיף מהקומה הרביעית על חבורת ילדים שמשחקים כדורגל בגינה ממול. איש אחד פספס את האוטובוס שלו; הוא רץ אחריו עם מזוודה שחורה ודופק עליו מאחורה ללא הועיל. גברת העוטה מטפחת לראשה תולה כביסה בדירה מולי.
אני מביט סביב וחושב על מה שאמרת לי, כשעוד היינו צעירים ותמימים. אמרת לי אז שאת רוצה לגור בבית-עץ כפרי בצפון, בית שנוכל לראות דרכו את הנוף הטבעי של הארץ הזאת ולא רק בניינים, רכבים ועשן. אני הבטחתי לך שנגור בבית כזה, ובזמן שאני אכתוב בחדר העבודה שלי את תוכלי לצייר את הנוף הפסטורלי שבחוץ.
הבטחתי לך הרבה דברים. הבטחתי לך שלושה ילדים. הבטחתי לך ירח-דבש באוסטרליה.
אני גומר לשתות את הקפה ומניח את העיתון על השולחן העגול הקטן. הילדים בגינה ממול כבר לקחו את הכדור והתפזרו כל אחד לביתו. האיש שאיחר לאוטובוס עוד עומד בתחנה ומחכה לאוטובוס הבא. האישה שתלתה כביסה כבר לא עומדת שם במרפסת.
אני מהרהר איך הבית הכפרי שלנו התחלף בדירה הטחובה הזאת; שלושת הילדים התחלפו בכלב שנובח עכשיו בתוך הבית כי מישהו דופק בדלת. ירח הדבש באוסטרליה התחלף בזמנו באחד בהודו.
ואת התחלפת בבחורה שמגישה לי קפה בבקרים וקוראת לעצמה אשתי.
-------------------------------------------------------------
מתחרה מס' 9
שם:אסוציאציות על יום השואה והגבורה.

יום השואה והגבורה
מעלה לי לראש בחזרה
כל מיני אסוציאציות
שמקבלות משמעויות חדשות:

מגן דוד-
ביום רגיל זה:
מדינה, גאווה, מלך, הגנה וצדק.
ביום השואה זה:
גלות, השפלה, טלאי, פגיעות
ולחיצה על הדק.

מגפיים-
ביום רגיל זה:
גשם, שלוליות, ברכה וצמיחה מופלאה.
ביום השואה זה:
נאצים, אכזריות, קללה
ושנאה.

מקלחות-
ביום רגיל זה:
התרעננות, מים, ניקיון והתחדשות.
ביום השואה זה:
גוויות, גז צקלון B, חיטוי
והחנקות.

רכבת-
ביום רגיל זה:
טיול, שמחה, יעד וחלון לא קטן.
ביום השואה זה:
סוף, עצב, אי וודאות
ותחינה לאויר, לחמצן.

מדורה-
ביום רגיל זה:
חיים, שלווה, חום ול"ג בעומר.
ביום השואה זה:
מוות, חרדה, אוויר מתוק
וזעקה לשמיים ואין עוזר.
----------------------------
מתחרה מס' 10
שם: פרחי

ומולו עיניים יבשות,
ומאחוריו השקט.
ולידו הפנים שאינן מאירות,
ניצבת הקרקע דוממת.

ויגבה שם הברוש, בגנו של אחינו
ועיניים קהות למקרא עיתונים.
וידיים חיוורות מחפשות את השקט,
מבקשות הדממה שבין הכתובים.

והפה יפתח, ולא יצא משם קול,
צעקת הדממה תימשך בלי לחדול.
תחפש הסימן, רעשו של גלגל,
תחפש את עיניו בשדות שיש לבן.

והצמח ממתין, שם בין אבנים,
ומאחוריו עוד צמחים משתרכים כשובל.
ויבואו דמויות, ודמעות בעיניים
משקות את פרחי שנבל.

---------------------------------

עד כמה שידוע לי לא פספסתי אף אחד...
במידה ופספסתי אתם מוזמנים ליידע אותי על כך בהודעה פרטית
בהצלחה לכולם.

כמה עדכונים:
1) החלטתי לשנות תאריכים כיוון שנראה לי לא בסדר למשוך את התחרות על פני חודש שלם.
2) אני מצפה מכל החברים בקבוצה זו לנקד מ-1 עד 10 עם הסבר קטן לניקוד.

התאריכים:
1.7 - העלאת כל השירים שהוגשו לי עד אותו רגע. (אני אעלה אותם באזור השעה 23:30 כדי לתת הזדמנות לכל מי שרוצה לשלוח שירים)
15.7 - יהיה היום שבו מסתיימים הדירוגים - אלא אם יש חברים בקבוצה שלא דירגו.
16.7 - יהיה היום שבו אפרסם את המנצחים בשלושת המקומות האחרים, ייתכן והתאריך ישתנה בהתאם ליום האחרון שבו כולם ידרגו.

בתום התחרות הזו אתם מוזמנים לבקש לפתוח תחרויות משלכם (כל הקודם פותח/ת ראשונ/ה).

בהצלחה לכולכם.

ד"א -
כל המשתתפים בתחרות לכתוב "משתתף/ת"

באיזה תאריך התחרות?

לכל מי שמעוניין לפתוח תחרות -
מוזמן לעדכן אותי בהודעה פרטית.
סדר תחרויות על בסיס כל הקודם.

בהצלחה.

התחרות הראשונה תתקיים בחודש יולי.
עד אז תוכלו לשלוח אליי קטעים ו/או סיפורים ו/או שירים.
התחרות היא תחרות פתוחה - כלומר אין הגבלות כלשהם מלבד:
1) התחרות אנונימית - את כל השירים/סיפורים/קטעים יש לשלוח אליי בהודעה פרטית.
2) האורך שמפורט להלן:

עבור קטעים:
אורך: 13 שורות הכי הרבה.

עבור סיפורים:
אורך: שתי פסקאות, כל פסקה 7 - 10 שורות.

עבור שירים:
אורך: פחות מדף

בהצלחה.