ווהה... אפילו אני כבר שחכתי מהקבוצה הזו XD

טוב, אז בגלל שאני כותבת את החלק הבא אני חייבת לומר מראש - אני יודעת שיהיה טוויסט בלתי נמנע בעלילה ודמויות (כי אני חייבת עוד דמויות כדי לקשר בין כולם).
אז. א' - נופיר, סטינגריי, סבבה מצידכן שאני עומדת לסובב את העולם על צירו?
וב' - מודיעה מראש על הוספת דמויות.

די אנגל'ו את חייה בכלל???
אנחנו נאלץ לדלג עלייך S:

זה קצר ממש, ועלוב בטירוף. תיהנו.

העיר הייתה מכוסה פיח.
זה מה שרפונזל זכרה מאותו ערב. פיח ודם וערפל בשמיים. כמעט לא יכולת לראות את הדרך שלך. רפונזל עקבה אחרי שובל דם אקראי, נזהרת לא להחליק עליו. בזמנים ההם היה מקובל לעקוב אחרי שביל דם, כמו פירורי הלחם של הנזל וגרטל, כדי למצוא את דרכך בחזרה הביתה. היו הרבה שבילי דם, אבל השכונה הייתה קטנה, ואם היה לך מזל, השביל שבחרת היה שייך לאחד משכניך.
לרפונזל היה מזל. השביל הוביל אותה לבניין שלה. הוא נמשך עד אחת הקומות הראשונות ואז נעצר. היא הניחה שהוא שייך לאחד הצעירים ההוללים, אלה שהוריה תמיד ניסו לשדך לה, בידיעה כי כל אחד שהוא צעיר וחי הוא מציאה. אולי לפושע הקטן הזה שעובד במפעל התרופות. איך קראו לו.
לא משנה. זה לא היה עניינה. לא עניין אותה למה היה שובל דם עד לסף דלתו, כשם שלא עניין אותה האם היה בסדר, או האם מת, או האם כל שכניה לבניין מתו באחת. ככל שזה נוגע אליה, לא היה לא אכפת כל כך אפילו אם מטאור היה משמיד את כדור הארץ באותו רגע ממש. רפונזל רק רצתה לחיות את היום. לשרוד את היום. לנשום דרך היום.
כן, שמעתם נכון. רפונזל. זה היה שמה. הוא נגזר עליה, הקללה הפרטית שלה, בידי הורים עם חוש הומור בעייתי וידע מצומצם של אגדות.
היא נולדה לתוך אחת התקופות החשוכות בהיסטוריה, והוריה, משום מה, רצו להאמין ששם של גיבורה מסיפור אגדה יעזור לה להשיג, כנגד כל הסיכויים, סוף טוב. אבל סוף טוב היה מצרך נדיר במיוחד בעולם שלהם. חוץ מזה, מה שרפונזל ידעה והוריה לא, היה שאגדות אף פעם לא מסתיימות טוב. שום דבר אף פעם לא מסתיים טוב. אגדות פשוט יודעות לעצור ברגע המתאים, שנייה לפני שהכל משתבש. הן נותנות את האשליה של סוף טוב. אשליה ותו לא.
ככה גם רפונזל הרגישה. כאילו היא בעצמה אשליה. צללית על גב סדין.
היא המשיכה לטפס למעלה. למרבה האירוניה, הבית שלה היה בקומה העליונה. ממש כמו רפונזל במגדל.
היא לא יכלה לבטא מספיק כמה היא שנאה את שמה.
דלת ביתה הייתה פתוחה מעט. לרוב זה לא היה מפתיע אותה, אבל היום, אולי בגלל שובל הדם, משהו קר התיישב בבטנה. היא פתחה את הדלת בהיסוס.
רעשים נשמעו מכיוון המטבח. נדרש לה כל כוח רצונה כדי לא להסתובב על עקביה ולפתוח בריצה. הדבר היחיד שעזר לה היה שהזכירה לעצמה שהיום הוא יום טוב למות בו כמו כל יום אחר.
היא צדקה. היה מישהו במטבח. בחורה. היה לה אקדח.
רפונזל שמעה יריה, והרגישה את עצמה נופלת. המחשבה האחרונה שלה הייתה האם הוריה ישמעו על כך, וכמה זמן יעבור לפני שמישהו ימצא את הגופה שלה.
במקום כמו זה, אתם מבינים, לא היה יוצא דופן למות פתאום בערב, כשבבוקר בכלל לא חשבת שלא תחיה לראות את הבוקר הבא. אם לא היו הורגים אותה היום, היא הייתה מתה מתישהו אחר. זה לא שינה דבר. בתוך תוכה, היא הרגישה, היא הייתה מתה כבר שנים.

יש מצב שאתם עושים עוד סיפור אחד בבקשה?