הקדמה


"אדם חייב להיות מה שהוא יכול להיות"


אברהם מסלו


מיליוני אנשים חיים מתחת לקו הפוטנציאל שלהם. אנשים רבים לא מגשימים את היכולות הטמונות בהם, או את השאיפות האישיות, הזוגיות, המשפחתיות, המקצועיות, הכלכליות, המוסריות, או האידאולוגיות שלהם. ספר זה מבקש להבין את תופעת ההימנעות, על בסיס ההנחה שלאדם יש אפשרות לבחור וליצור שינוי בעזרת הכוח היצירתי שבו.


הימנעות היא בריחה חלקית או מלאה ממילוי משימות, מפתרון בעיות, מעימות עם אתגרים ומהגשמת מטרות וחלומות. בספר זה אסביר שהבחירה בהימנעות לא נובעת מעצלנות או מסירוב אותנטי של אדם להשתתף במטלות החברה. הימנעות היא אסטרטגיית הגנה, שנועדה לשמור על תחושת הערך של אדם בחברה הישגית ותחרותית, שבה עמידה בציפיות מופרזות היא תנאי לקבלת הערכה. כשהתחרות הופכת בלתי נסבלת, יש מי שיעדיפו להימנע מעשייה מאשר להיכשל. נמנעים כאלה יוכלו לומר לעצמם, שאם היו מנסים להתחרות היו מצליחים. לפיכך, ההימנעות מהתמודדות חוסכת מהם פגיעה בהערכה עצמית במקרה של כישלון (אף על פי שמחירים גבוהים אחרים, גם בהקשרי הערכה עצמית, מצפים להם). זהו מצב דברים שבו החברה במקום לעודד אנשים לחתירה אקטיבית לקראת הישגים אפשריים, מייאשת ודוחפת אותם לנסיגה.


ספר זה מציע לנמנעים דרך חזרה להתמודדות אקטיבית לקראת השתתפות והגשמה עצמית. ההבנה של תופעת ההימנעות כפי שתוצג כאן, החל במקורותיה וצורותיה וכלה בשיטות הטיפול בה, מבוססת על תורתו הפסיכולוגית של אלפרד אדלר, ועל עבודות של ממשיכיו. כך שספר זה נכתב מתוך התרווחות בצילו של ענק, ובהתבסס על הגותו. ובעיקר, ספר זה מסתמך על רעיונותיהם של רודולף דרייקורס, שאחת מתרומותיו הבולטות הייתה פיתוח שיטה אדלריאנית מעשית לגידול ילדים, ושל זיוית אברמסון, שממנה הייתה לי הזכות ללמוד במשך שנים רבות. בעקבות חקירה מעמיקה בכתביו של אדלר יצרה אברמסון מודל אינטגרטיבי וחדשני של הבנת הנוירוזה והטיפול בה. תפיסת ההימנעות בספר זה מבוססת על מודל זה של אברמסון.


אלפרד אדלר (1937-1870) ייסד את אסכולת הפסיכולוגיה האינדיווידואלית, שהדגישה את רעיון קיומו של כוח יצירתי ואת חופש הבחירה.1 רעיונותיו על טבע האדם ועל מקורן של הפרעות נפשיות והפרעות בתפקוד, שהיו מהפכניים בזמנו, מתקבלים היום על ידי רבים כטבעיים וכמובנים מאליהם. בנוסף לפסיכולוגיה האינדיווידואלית שאותה הגה, רעיונותיו של אדלר משתקפים בגישות המובילות בפסיכולוגיה, ובהן הגישה ההומניסטית, הגישה הקוגניטיבית־התנהגותית, תיאוריית הסכמה, הגישה הנרטיבית, תורת ההתקשרות, תאוריות אינטר־סובייקטיביות, הגישה הקיומית והפסיכולוגיה החיובית.


אדלר האמין שהאדם הוא יצור חברתי והוליסטי, ושכל תנועה שלו, נפשית או פיזית, מכוונת להשגת תחושת שייכות, משמעות וערך. לעיתים, "התנועה" הזאת היא הימנעות, ומתבטאת בבריחה מהתמודדות עם משימות ואתגרים. אדלר קרא לתופעה זו "נוירוזה", והקדיש לה חלק ניכר מכתביו.2


התאוריה של אדלר מציעה פרשנות מקיפה ומעמיקה לטבע האדם. על בסיס פרשנות זו פיתח גישה ושיטות טיפול בנפש האדם, כמו גם בהפרעות תפקוד. הגישה האדלריאנית היא גם גישה חינוכית, העוסקת רבות במניעת התפתחותן של הפרעות נפשיות ובקידום שוויון חברתי, מתוך הבנה שהפרעות נוצרות בהקשר חברתי. היא עושה זאת באמצעות הדרכה של הורים ואנשי חינוך ועידוד אקטיביזם חברתי.


אחד החלוצים הגדולים של תחום הדרכת ההורים היה רודולף דרייקורס, ההוגה של הגישה החינוכית בספר החשוב ביותר שנכתב אי פעם בתחום זה — 'ילדים: האתגר'. בחלק השלישי של ספר זה אני מציגה את רעיונותיהם של דרייקורס ואחרים בהדרכת הורים, המותאמים לאתגרי ההורות בזמננו.


דרייקורס ביקר פעמים רבות בישראל. הוא הכשיר קבוצה של אנשי מקצוע שהקימו בשנת 1963 את מכון אדלר, המסמיך אנשי מקצוע בתחומי הדרכת הורים, פסיכותרפיה ואימון. החזון של המכון הוא להיטיב עם החברה בישראל באמצעות הפסיכולוגיה האינדיווידואלית של אלפרד אדלר. כבוגרת ההכשרה המצוינת של מכון אדלר, ספר זה הוא תרומה צנועה למאמץ גדול זה.