|
רעות
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
הנה זה בא- הפרק הראשון!
פרק 1:
ערפל בהיר וסמיך ממלא את החלל. הוא מסתחרר ומערבל בלי הרף, יוצר ומחריב את דמויות הרפאים שלו. לפתע, כמו משום מקום, מתחילה להתגבש דמות על רקע הערפל. אט אט ניתן להבחין בה, עד שהיא נעשית ברורה לחלוטין. דמותו של עלם נאה עולה. הוא נראה צעיר, בערך כבן עשרים, אולי פחות. על פניו נופלים תלתלים בלונדינים יפהפיים, עיניו בצבע תכלת זוהר והוא עושה רושם תמים. הוא לובש אפודת עור ופרווה פתוחה מעל לחולצת צמר, מכנסיו רפויות ובלויות והן תחובות לתוך מגפיים ישנות. הוא מתיישב כמו באוויר, מסיט את שיערו ומתחיל לדבר בקול צלול. "שמי בלדר, בנם של אודין ופריגה." הוא אומר "ואני מת." הוא שותק לרגע, מניח למילים שלו לחלחל ואז ממשיך: "אני מדבר מהמתים, כי יש דברים שהוטל עליי לעשותם, אפילו במותי." הוא נושם עמוק ופותח שוב:
"אבי, אודין, נשכח מלב כל זה מאות ואלפי שנים, אפילו הויקינגים, מאמיניו האחרונים, אמרו שנבואת הייד התגשמה, ואסגרד נפלה. אלים חדשים עלו." בלדר מניד בראשו בצער. "רחוקה השעה הזאת. וכמובן שאיני רוצה במותו של אבי..." הוא נושם עמוק. "בחיי נחשבתי לאל של צדק וטוב וזה מה שהביא עליי את מותי. אבל רוחי, נשמתי, עדיין קיימת בניפלהיים, והיא אינה שקטה עוד. משהו רוחש מתחת לפני השטח, מאיים על בני האנוש והמיתוסים כאחד.
נשכחנו מלב. בני האדם אינם מאמינים עוד. לא באוסיר, לא בוניר ולא בשאר האלים, מצד שני, מניסים לחשוף אותנו, אתכם, לעיני כל ובבושתכם, להכפיש אתכם." הוא נעמד, הוא נראה זועם, כועס, הערפילים רוחשים סביבו. לפתע הוא נרגע, נושם עמוק. "לא ניתן לעשות דבר." הוא נאנח. "עד אשר תישמע שוב קרן הפיאנה שלוש פעמים באירלנד." הוא מחייך ברוך "דברי סתומים, לא מובנים, אני יודע. אך לא ניתנת לי השהות להסביר, כי בקרוב הל תיקח אותי בחזרה."
הדמות שלו מתחילה להיטשטש. "רק זאת אוכל לומר:" הוא אומר בקול כמו מנסה להתגבר על רוח חזקה. הוא מתחיל לשיר:
" לְמַרְגְּלוֹת בֶּן בַּלְבֶּן הֶחָשׂוּף מֵעֵץ,
בַּחֲצַר כְּנֵסִיַּת דְּרַמְקְלִיף טָמוּן יֵטְס.
כְּכֹמֶר שִׁמֵּשׁ שָׁם אֶחָד מֵאֲבוֹתָיו
לִפְנֵי שָׁנִים הַרְבֵּה. שָׁם כְּנֵסִיָּה תִּצַּב.
וּלְיַד הַדֶּרֶךְ צְלָב עַתִּיק מֻצָּג,
לֹא מִשַּׁיִשׁ, לֹא חָרוּת כַּמִּנְהָג.
עַל אֶבֶן גִּיר שֶׁנֶּחְצְבָה פֹּה מִקָּרוֹב
יֵטְס צִוָּה מִלִּים אֵלֶּה לִכְתֹּב:
מַבָּט קַר תִּשָּׂא
אֶל הַחַיִּים, אֶל הַמָּוֶת.
פָּרָשׁ, עֲבֹר וְסַע!"
הוא נעלם, חושך משתרר לפתע, ואתם מתעוררים בבהלה מהחלום הכל- כך מוחשי שהיה לכם.
*בפרק הזה אתם מתנהלים לבד (או בזוגות) בעקבות החלום, הפרק יסתיים ברגע שכולם יפגשו בקברו של ייטס, משורר אירי, בעיירה סלייגו, למרגלות ההר בן בלבן, מערב אירלנד.
בהצלחה!
|
אנג'ל
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
התעוררתי מהחלום המוזר כאחוזת שד. הייתי המומה; הרגשתי שהחזה שלי התלפף כנחש סביב לבי, וראשי הלם בכוח בתוך הגולגולת שלי.
זה היה הסיוט הכי מוזר שהיה לי.
נעמדתי אוטומטית והסתכלתי החוצה מבעד לחריצי העץ - חושך. ולמרות היתרון של הצצה, בשינה בתוך בית עץ בלוי אקראי ונטוש היו גם חסרונות; רוח מקפיאה נשבה פנימה וגרמה לי להצטמרר.
ישנתי רק בחלק הדק של הקימונו שלי, הלבן, כי תמיד פחדתי לקרוע את העבה והעליון תוך כדי שינה. לכן מיהרתי ונעמדתי, עוטה מעליי את הגרסה העבה יותר של הקימונו, שהסתיים באמצע ירכי בצורה לא הולמת במיוחד לבנות שמקורן לא ביפן, אבל לא יכולתי להיות פחות אכפתית. החל מהבקרים היה חם יותר ויותר.
התנערתי ממחשבותיי כשהרגשתי בכאב דק בבטני, חיפשתי אחרי פיסת אוכל שאולי השארתי אתמול.
שום דבר.
בהיותי אדם נצלן, החלטתי ללכת לביקור קטן אצל ליידן. גם בשביל אוכל, גם בשביל לשמוע מה דעתה על החלום המוזר.
|
|
מגדת העתידות
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
חלומות תמיד היו כאלה- חלומות, ולא דבר מעבר. אבל הפעם, כשהתעוררתי מבוהלת ומבולבלת, לא יכולתי לא יכולתי להכחיש את העובדה שזה לא עוד חלום רגיל. הוא נראה אמיתי כל כך, כאילו אם אושיט את ידי אוכל לגעת בכל חלק וחלק ממנו, כל פרט ופרט.
היה לי קר, אבל היה לי קשה להתייחס לצורך להתחמם באותו הרגע. עדיין הרגשתי משונה. אולי פשוט לא הייתי רגילה לישון בין קירות, לא שהעובדה הזאת שינתה יותר מדי את התנאים הלא נוחים. המקום הזה הוא רק מקום זמני, אבל כבר רציתי להמשיך הלאה מכאן.
התרוממתי באחת כשהדלת נפתחה בחריקה, שולחת את ידי לעבר האקדח שהיה מונח על הרצפה לידי. כשכיוונתי אותו אל סרנה, היא רק הזעיפה פנים וסגרה את הדלת אחריה. ידיי נשמטו באחת ואני נאנחתי.
"אוכל?" ניחשתי.
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
פשוט להתחיל ובסוף התגובה להגיע לקבר?
|
|
רעות
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
לא, אחרי כמה תגובות.
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
פקחתי את עיניי במהירות. מרוב בהלה הספקתי להתעורר מספיק כדי להימנע מהפרצוף שלי להימחץ מהנפילה.
ניערתי את ראשי והבטתי אל הרחוב הסואן. מה עשיתי לפני שנרדמתי? אה, כן. נשענתי על קיר והסתכלתי על הרחוב. תענוג אדיר.
הסתובבות ברחובות שונים בעולם, ובעיקר בערים ערביות, גרמו לי לחשוב. אומנם אני לא יכולה להכחיש שנהינתי מהאפשרות להעמיד פני אנושית ולזכות באמון. אכן נהינתי. אבל זו הייתה העמדת פנים בלבד, כבר לא הייתי אנושית. כעת מי שראה אותי בזמן שהפעלתי את מלוא כוחותיי התעלף או נכלא במחלקה סגורה. אם היה חכם מספיק הוא היה שותק. לצערי אין הרבה בני אדם חכמים באמת כיום.
ניסיתי להפעיל קצת את הגלגלים במוחי. ויקינגים אלו נורדים, לא? חייכתי אל תייר שיכור שחייך אליי. למה יש תייר שיכור? אה, אולי כי אני נשענת על קיר של בר. החלום הזה היה כל כך מבהיל ומציאותי שהוא גרם לי לשכוח הכל מלבדו. בדרך כלל אני שוכחת רק את החלום.
סובבתי את ידית המנורה שלי על אצבעי. היצור הזה, מוזר ככל שיהיה, צדק. כל האסלאם הזה עיוות לגמרי את דמות הג'יני. שינה אותנו. העכיר עלינו. האסלאם החליט שאנחנו השטן שמסרב לציית לאל ההוא. אללה, או משהו בסגנון הזה. אפילו צבעו אותנו בצבעים נגד עין הרע וקראו למשוגעים על שמנו. אולי אני עשויה להסכים עם היצור הנורדי.
בתור ג'יני אני יכולה להופיע בכל מקום בו מישהו מבקש משאלה לעצמו - כלומר בכל מקום. עצמתי את עיניי וחיפשתי מישהו שקרוב לידידתי הנורדית. כן, אנור בוודאי תוכל להסביר לי קצת על החלום המשונה הזה. חשתי איך הכד נשמט מאצבעותיי המתערפלות רגע לפני שהוא הופך לערפל בעצמו.
|
|
אֵרִיַה
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
"אח" סיננתי ופלטתי כמה קללות כשמשהו פגע לי בראש. "מי זורק כדים מהשמיים?!" צרחתי כלפי מעלה כשנזכרתי פתאום שאני באמצע רחוב, מלא וסואן. קודם החלום ועכשיו זה, היום הזה משתפר מרגע לרגע.
"ס-סליחה" מלמלתי ונדחקתי לסמטה צדדית כדי להימלט מהמבטים.
בחנתי את הכד ונאנחתי "עשית את זה בכוונה, נכון?" שאלתי תוך כדי שאני משפשפת את הכד בכל הכוח.
|
|
אֵרִיַה
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(שכחתי שלג'ינים יש מנורה... >.< בבקשה תעמידי פנים שכתבתי מנורה!)
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(לא אעמיד, ולא אעמיד! אמרת כד ואת צריכה להתמודד עם ההשלכות של זה לכל חייך! נו, טוב. אני אהיה נחמדה.)
"שאני אנחית את עצמי בכוונה על הראש שלך?" שאלתי בהגזמה בעודי מתערפלת לי אל מחוץ למנורה. "ממש לא מתאים לי." חייכתי הנחתי את רגלי על האדמה והרמתי את המנורה. (עכשיו עשית לי חשק לכתוב כד כל הזמן!) אנור עשתה פרצוף חמוץ קצת מעל הידיים השלובות. "טוב, טוב. בסדר. אני מתנצלת מעומק ליבי על כך שפגעתי בך קשות ועלבתי בך. בסדר?" חייכתי אליה והיא שחררה את ידיה ואת הפרצוף הנעלב. "יש לך מזל שאני ידועה בתור אלפית רחמנית." גיחכתי. "את? אלפית רחמנית? בכל מקרה, אני מניחה שגם את קיבלת מסר מאל נורדי בלונדיני שמתעב בני תמותה." אנור נשענה על קיר בית והידיים עוד פעם נשלבו. נראה היה לי שגם אותה החלום הפחיד.
"בגלל זה באתי אליך." אמרתי בשקט. "אני? אני סתם ג'יני מהחיג'אז. מה לי ולאלים נורדיים. אבל את בטח יודעת משהו עליו, לא?" הבטתי בה בתקווה.
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(האמת, כל הכבוד שבאמת הבאת משורר אירי אמיתי. לצערך, בגלל שהוא אמיתי, אני יכולה לקרוא עליו בויקיפדיה ולגלות עוד על מה שהיצור הזה רוצה ממנו! מוחעחע! ~חנניות מרושעת~)
|
|
רעות
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(את מוזמנת, רק אני לא בטוחה עד כמה המידע בויקיפדיה אמין בקטע הזה...)
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(זה בסדר. זה כל כך משעמם שלא היה לי כוח ^^'. אגב, לא עשיתי נשקים. אפשר שהיא פשוט תוכל לשלוף אותם מהמנורה שלה?)
|
|
רעות
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(את יכולה, אבל לא להגזים.)
(הדמות שלי מופיעה ללפני הבלגית המעופפת)
התעוררתי ובהיתי לכמה שניות בקירות של דירת החדר הקטנה שלי, שכל הקירות שלה כוסו בניירות שהוצמדו לקירות המתקלפים בסלוטייפ, ספרים וכמה ממצאים ארכאולוגים כמו כלי נגינה עתיקים ופגיונות חלודים. חלום מוזר, שהעביר בכל גופי רעד של התרגשות קלה. מיד נעמדתי כמו שכחתי את העייפות שלי.
שלפתי את ספר מושאל אחד, ששימש אותי לכתיבת התזה שלי, שהספיקה להרגיז אולי חמישה פרופסורים באוניברסיטה.... גיחכתי כשהמחשבה עלתה בי. בני אנוש, בכל זאת. התחלתי לדפדף בספר כאחוזת דיבוק... בלדר, שמעתי את השם הזה פעם. ויקינגים ...נורדים... נבואת הייד? מה כל זה אמור להביע? "הא!" נפלטה מפי תרועת ניצחון. בלדר... עמודים 134- 135... טוב, זה לא מעניין... הנה- הוא אכן מת, "אחיו העיוור הרג אותו בשוגג שלאחר שרומה ע"י אל התעלולים השקרים וכו' וכו'." לא הרבה פרטים... טוב, נו, בכל מקרה רציתי לנסוע לאירלנד בזמן הקרוב. זה הצחיק אותי, התייחסתי לכל העניין כאילו לא הופיע לי איזה אל מת בחלום ואמר לי שמשהו מאיים על העולם של ההורים שלי.
למרות שהיה אפילו לא ארבע לפנות בוקר, החלטתי שאני אצא לדרך עוד בשעות הקרובות. מה יש לי להפסיד? אם לא יהיה שם כלום, אז לפחות זכיתי לבקר באירלנד, חלומו של אבי, הארץ שנקראתי על שמה... וחוץ מזה לאף אחד באוניברסיטה זה לא יפריע אם אני אעדר לכמה ימים חשבתי במרירות בעודי דוחפת דברים לתוך תיק גב. יצאתי מהבית, וטמנתי את הקשת של אבי בתוך תיק הגב. "ועכשיו מה, אירו מטומטמת שכמוך?" שאלתי את עצמי כשכבר התיישבתי במונית ישנה ומקרטעת, היחידה שהסתובבה ברחוב בשעה הזאת.
|
|
אנג'ל
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
חמש דקות אחרי זה כבר שתינו ישבנו לשולחן שלה, אני בלסתי דברים לתוך פי בחיוך החביב היחיד שלבשתי רק בנוכחותם של ידידי, וליידן הביטה בי, ידה על לחייה ואנחה כמעט מחלחלת מפיה.
"את חסרת תקווה." אמרה כשבלעתי חתיכת לחם בגודל אגרוף בלי ללעוס.
הנהנתי בשעשוע. "תודה, ליידן."
היא נאנחה וחיוך ריחף על פניה לדקה, אבל היא מיהרה למחות אותו. וכשזה קרה, מצאתי את עצמי מרצינה. ליידן קימטה את גבותיה.
"מה קרה, סרנה?"
"אני... היה לי חלום."
"חלום?"
"על הבן של אודין ופריגה."
|
|
מגדת העתידות
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
הזדקפתי באחת למשמע דבריה, מרימה את מבטי אל עיניה הכהות והחשוכות שהחזירו לי מבט מבולבל. "האם הוא... דקלם שיר?" שאלתי.
|
|
אנג'ל
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
"הוא לא דקלם. הוא שר. בעצם, הוא זייף. זה היה נוראי." אמרתי. ואז קלטתי את מה שהיא אמרה - "לעזאזל, חלמת את זה גם?"
ליידן לבשה הבעה מודאגת והנהנה לאיטה.
"טוב, זה חייב לומר משהו."
"וואו, באמת?"
"לא. אני מתכוונת - זה ששתינו חלמנו אותו." קימטתי גבות ובהיתי באוכל שלי, לא יכולה למנוע מעצמי לאכול עוד חתיכה. "א - "
"אל תדברי בפה מלא."
זה נתן לי פלאשבק ממי שאני בדרך כלל; לא מורעבת. הנדתי בראשי לשלילה ואחרי שלעסתי בעדינות את האוכל והתיישבתי כראוי, רגל על רגל, דיברתי. "אני חושבת שיש עוד."
|
|
מגדת העתידות
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
הסתכלתי עליה לרגע, מרימה גבה. "עוד? מה זאת אומרת?"
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אנור הסיטה את מבטה ממני והביטה עמוק יותר אל הסמטה האפלולית.
"גם אצלך הוא דקלם שיר?" היא החזירה את ראשה אליי ומבט תוהה ניבט מעינייה.
"הממ..כן. על ייטס. הוא האמין במיתולוגיה הנורדית, לא?" בכל מה שקשור לתרבויות אירופיות ו\או סקנדינביות אני לא יודעת יותר משמה של המיתולוגיה. אז עכשיו גם מצפים ממני לזכור כל אחד שהאמין בה?
"כן. ממתי הראית התקרבות לעבר האינטילגנטיות הפרימיטיבית ביותר?" היא חייכה אליי בקנטרנות.
"חה. לא שהיית חכמה מספיק כדי לזהות את הגאונות שלי." השיער שלי מונף בשחצנות אחורה וחיוך זוהר ומתנשא מאיר את פניי. אנור מגלגלת עיניים אבל אני מבדרת אותה מעט. נכון, בידור אינפנטילי ביותר - אבל גם זה סוג של בידור.
"אז..הולכים אל ייטס האירלנדי החופר?" שאלתי בחיוך. אנור התלבטה מעט. אולי היא סתם חשה צורך לעצבן וניסתה למתוח אותי.
|
|
הבלגית המעופפת
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
זו פעם ראשונה שחלמתי.
אוי, תהיי בשקט. את תמיד חולמת. את פשוט לא זוכרת.
סליחה, אני. זו פעם ראשונה שזכרתי מה שחלמתי.
פעם ראשונה השבוע.
מה זה היה החלום המוזר הזה?
אין לי מושג. למה שיהיה לי מושג אם לך אין?
יש משהו בדברייך.
מה נאכל?
צנימים עם חמאה.
למה את משתמשת במילה הזו?
כי היא מצחיקה.
נכון.
קשה להתווכח עם עצמי.
גם זה נכון.
אם לא אכפת לך, עוד מעט מגיע מישהו לביקור. כדאי לנו להפסיק לדבר עם עצמנו כי אנחנו לא רוצות להיראות משוגעות.
היה לך כבר חלום מוזר. זה סימן.
כן, כן. לכי כבר.
טוב.
***
יש דפיקה בדלת. הוא הגיע.
|
|
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED>
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
פקחתי את עיניי במהירות. בדרך כלל אני לא זוכר חלומות בבוקר, חזקים ככל שיהיו. אבל זה... החלום הזה לא היה רגיל. למעשה, הנער הזה נראה מוחשי כל כך, כאילו באמת עמד מולי, כאילו באמת הייתי שם. אבל זה לא יכול להיות ככה... נכון ?
התרוממתי לישיבה במיטה הצרה שלי. הבטתי למטה. הלב שלי דפק בפראות בחזי. החלום השפיע עליי עד כדי כך ? אם כך, אני כנראה איאלץ ללכת על פי החושים שלי... כרגיל. הם לא שיטו בי מעולם.
אבל מה אם זו מלכודת של אחד האויבים שלי ? שלנו ? יש לא מעט אויבים חזקים, מלבד האדם שממשיך לדחוק אותנו, לחנוק. איאלץ לחשוב על זה.
יצאתי אל הרחוב, שמסיבה לא ברורה לא המה עכשיו. אף על השעה המאוחרת, תמיד היה פה זרם אנשים קבוע. אחרי הכול, זוהי יפן. התנהלתי לאטי ברחוב, שוטטתי מסביב וחשבתי. מה בעצם היה פשר הדבר ? הוא דיבר בלשון רבים, משמע אני לא היחיד. אז... מה בעצם פירוש הדבר ?
הומלס מזדמן שכב בסמטה צדדית, ושתה משקה אלכוהולי כלשהו, מהריח שהגיע לאפי. זרקתי לו כמה מטבעות והמשכתי. אולי אנשים לא רואים את זה, אבל מחווה קטנה של נדיבות יכולה לשנות חיים של אדם.
עצרתי בפארק הקרוב. התיישבתי בשקט על אחד הספסלים, והמשכתי להרהר. האם זה חכם ? איך אדע שזו לא תחבולה כדי לפתות אותי ? ומי באמת זה היה ? הוא אמר שהוא מת, מה יכול להעיר אדם מת ולגרום לו להופיע בחלומות של אנשים ?
אחרי כשעה, חזרתי לדירה. הגעתי להחלטה. אני אסע לאירלנד, אחפש את הקבר ואראה. ובמידה ואכן רימו אותי... שלחתי מבט אל הקטאנות. הם יצטערו על זה.
|
|
רעות
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
השחזתי את הסכין שלי במונית, מאחורי הגב של הנהג שנראה טיפה מעורפל משהו, והתפללתי לכל האלים שאני מכירה שהוא רואה לפחות את הדרך. הבטתי דרך החלון בעודי מתכננת את הימים הקרובים. מן הסתם אני אצטרך לקחת מטוס, זה יהיה מטוס ישן וגרוע כי אין לי הרבה כסף. המטוס ינחת די רחוק מסלייגו, בטח מרחק של כמה ימים ברגל, אז אני פשוט אצטרך ללכת, המונית עצרה בכניסה לשדה התעופה. שילמתי לנהג, (גנב! אתה בקושי הצלחת לראות לאן אתה נוסע, כל- כך הרבה אתה לוקח?) ירדתי ונכנסתי לשדה התעופה.
כעבור כמה שעות משמימות ישבתי במטוס. הצצתי בפלאפון שלי, ישן בערך כמוני. ואז קיבלתי מסרון, ממספר חסוי, "שלא תעזי." היה כתוב שם. ובאמת לא העזתי לענות. הכל קורה כל- כך מהר, הרי אבי דיבר שנים על כך שהיצורים "העל- טבעיים" בלשון בני האנוש לא יוכלו להמשיך ככה, שעידן האגדות, הטובות והרעות לא נגוז, אלא נרדם. ש- אבל אבי מת, יחד עם כולם, וכל נאומיו הנלהבים לא הועילו לו. מה לא להעז? מה? להגיע לקבר של ייטס? לחזור לאירלנד? לצאת בכלל מהחיים ה"נורמלים", האנושיים, שסיגלתי לעצמי. לא משנה מה, הוא לא יכול להיות בעל כוונות טובות. חשבתי בשלווה מוזרה ועצמתי עיניים.
|
|
POLLO
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
פילחתי בקלילות תפוח ירוק מהדוכן ונגסתי נגיסה מהירה. ילדה קטנה הביטה בי בסקרנות, כנראה תוהה אם להלשין עלי או להמשיך הלאה.
גלגלתי עיניים ויצאתי מהשוק העמוס לפני שהיא הספיקה לפתוח את הפה. התיישבתי על ספסל אבן קר ובהיתי באוויר. נשמתי נשימה עמוקה והרגשתי את הרוח הקרה מלטפת לי את העורף.
לפי התרבות שבה אני חי, אסור לזלזל בחלומות. אני זוכר שפעם אמא שלי חלמה על נחש זהב, ושבוע אחר כך הייתה רעידת אדמה באזור. היא אמרה שהחלום ניסה להזהיר אותה, אבל אני חשבתי שזה סתם צירוף מקרים.
אולי להתעלם מהחלום שלי זה לא רעיון כול כך טוב. ניסיתי להיזכר בפרטים מתוכו. נער שקשקש על אלים וסכנה, וגם אירלנד. חייכתי חיוך קטן. ברור שבני האדם לא מאמינים יותר במיתולוגיות, אבל חשיפה? לא נראה לי. בני האדם רואים רק מה שהם רוצים לראות, ופנטזיה נשאר רק בגדר סרטים וספרים.
אבל החלום הזה הרגיש כול כך מציאותי.. והאמת שמלחיץ.
|
|
אֵרִיַה
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
גיחכתי "אירלנד האהובה, ארץ הקשתות בענן וסירי הזהב" (אנשים, אם אתם לא יודעים מה זה אומר כנראה שלא קראתם ארטמיס פאול ואתם לא יודעים כלום על האמונה על הלפרקונים).
"טוב, רוצה לבקש משאלה?" היא שאלה אותי וחיככה את כפות הידיים.
"שני כרטיסים לאירלנד" מלמלתי תוך כדי שאני מוציאה טלפון מהתיק "אם נישאר שם יותר מיומיים זה יצא על בחינות הסיום שלי" הערתי.
"את שוב עושה תיכון?" היא התפלאה כשעצרה רגע מלחשוב על איך לאמלל את החיים שלי בבקשה הפשוטה הזו.
"טוב, לפעמים נעשה משעמם בחיים" רטנתי "לא כולנו יכולים להשיג ערמות של כסף בנקישה של אצבעות ויכולים להשיג המלצות לכל עבודה קיימת. אני חייבת לחדש כל כמה זמן את כל התעודות שיש לי."
היא חייכה במתיקות ואז הושיטה לי כרטיס טיסה. בחנתי אותו ואז חטפתי את שלה.
"למה לעזאזל את נוסעת במחלקה ראשונה ואני בתיירים?" שאלתי אותה בכעס.
"כי אני מיוחדת." החיוך שלה התרחב.
"אז תני לי כרטיס למחלקה ראשונה" רטנתי.
היא הושיטה לי כרטיס נוסף. הפעם היעד היה פרו בדרום אמריקה.
"את מנסה לגרום לי לרצוח אותך?" סיננתי בזעם. היא פרצה בצחוק.
"לא היה לי בידור טוב כבר הרבה זמן." היא ענתה לי "זו הבקשה השלישית שלך, נו?"
"אני לא מסתכנת. אני אלך לקנות אחד." עניתי לה ודחפתי את הטלפון בחזרה לתוך התיק. "את באה? ניקח מונית לשדה תעופה, אמורה לצאת טיסה עוד שעתיים."
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(היי! אני לא כל כך מעצבנת! אבל זה יותר מצחיק. לא משנה, כל עוד אני המעצבנת ואת המעוצבנת :P)
חייכתי וצחקקתי בצורה אולי מעט מטופשת אבל חשבתי על מה שאנור אמרה. חשבתי פעם על התחזות לאנושית כדי לעשות משהו בחיים שלי. אבל אולי באמת הקלות של המשאלות דיכאה בי כל רצון למאמץ.
יצאתי אחריה מהסמטה אל הרחוב הרחב והסואן. הרבה אנשים נעצו בי מבטים משונים. אה, אולי כי אני לובשת שמלת כתפיות דקה וקיצית בזמן שכל בני האדם קבורים עמוק במעילים ומתקהלים מסביב לכוסות הקפה שלהם. אופס..?
"חכי." אמרתי. אנור עצרה והסתובבה אליי. "מה עכשיו?" היא נהמה בתקיפות. נקשתי באצבעותיי וכפתורי מעיל אפור וארוך שהופיע עליי נסגרו. הרמתי את הצווארון ופניתי אליה "הירגעי. התכוונתי להצחיק. תמיד חשבתי שאת מתחזה לבת אדם כדי להעסיק את עצמך. לא ידעתי שזה בא מצורך אמיתי. למה זה מתסכל אותך?"
|
|
אֵרִיַה
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
סימנתי למונית לעצור ואז נדחקנו לתוכה "נמל התעופה" אמרתי לנהג וסגרתי את המחיצה בינינו.
חזרתי אל השאלה של נור "תחשבי על זה. אני נראית עדיין כמו בת שבע עשרה, שזה מתחת לגיל החוקי. כך שאני לא יכולה לעשות כלום בלי תעודת זהות. ואם אני רוצה לחיות איכשהו אני חייבת לקבל תעודות מבתי ספר כדי שאני אוכל לעבוד אחר כך."
היא גיחכה ומלמלה משהו שלא שמעתי.
"מה זה היה?" שאלתי אותה.
"כלום, כלום" היא הפנתה את מבטה אל החלון "אז מה את עושה באוסטרליה?"
"מעבירה את הזמן, נחמד פה בקיץ. אבל החורף לא משהו. חוץ מזה שאני חייבת להתרחק מקנדה למשך כמה שנים טובות, העברתי שם שלושים שנה ואני נראית בדיוק אותו דבר" נחרתי בכעס. "אז מה את עושה כדי להעביר את הזמן?
|
|
זאבה~
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(החלטתי על פתיחה אחרת)
זיכרון החלום היה עדיין טרי. ואיזה קרן תישמע ולמה דווקא באירלנד?
הסתכלתי על המראה שלי, די כמו של איזה מאיזה סרט. הנהנתי בשלילה למראה האנשים שהסיטו את מבטם לעברי ברחובות. הורי לימדו אותי הרבה אך כלום לא היה יכול להכין אותי לחיים כאן. כל כך הרבה רעש שזה מעצבן! וכל כך, אפילו יותר מידי מודעות. אני זוכרת-לפי סיפוריו של אבי- תקופה שהכל היה שקט יותר ולא כל כך רועש. משכתי בכתפיים והלכתי ליער הקרוב, היער בו גדלתי.
אחרי כחצי שעה של הליכה-ריצה לכיוון המשוער של אירלנד-לפי המפות שלמדתי באל פה- הפכתי לדרקונית הזהב והרגשתי מן חופש. רצתי במהירות ביערות עד שתושבי העיר לא יוכלו לראות אותי, עליתי על זרמי האוויר וטסתי אירלנד. טסה מעל העננים כדי שלא יראו אותי. תהיתי מה יקרה כשגברת אף-נפוח-בלי-סכל תראה שאני נעדרת מרוב השיעורים שהכריחה אותנו ללמוד. אוף זה היה מיגעה!
בעיקרון ילד עוזב את בית היתומים כשהוא בן 18 אך לא הצלחתי ממש ב"דבר המציאותי" אז נשארתי בבית היתומים תחת עינה השומרת עם כי טורדנית במקצת. חייכתי לעצמי, תמיד אהבתי את הלשון הגבוהה.
|
|
Palagra
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
התעוררתי שטופת זיעה, עכשיו. שנאתי חלומות ניבויים רק חבל שצריך לטוס לאירלנד עכשיו!
אני יכולה גם לא לבוא אך החיים כאן לא מזהירים. הסתכלתי על הדירה הקטנה שלי, לא יהיה מי שיחפש אותי.
קמתי ולבשתי את הבגדים שלבשתי אתמול, חולצה לבנה מלוכלכת חסרת שרוולים, מכנס עור חום עם שתי חגורות שתלויות על המותניים שלה בX ומגפי עור רכים וחומים.
סירקתי במהירות את השער שלי, דחפתי כמה דברים לתיק שלי, לקחתי את הארנק שלי בצורת מלבן עם ציור של דרקון שחור(או.. האירוניה) ושמתי צמיד זהוב ללא עיטורים על ידי.
הלכתי, כמעט רצתי משם ולא טרחתי לסגור או לנעול את הדלת. חייכתי לעצמי, יחשבו שפרצו לדירה שלי וחטפו אותי או משהו כזה. הרי הדירה שלי מבולגן, בכוונה.
בסדר אפשר לראות יותר מידי ואילו בבלגן איש לא מחפש. מעניין מה הם יחשבו כשהם יראו את שלל הסכינים שלי. קפאתי במקומי, חזרתי במעלה שלוש הקומות שהספקתי לרדת ולקחתי את תיק המסעות שהכיל את אוסף הסכינים שלי וכמה רעלים מאוד שימושיים.
בדרך אספתי מן מזוודה שלא רואים מה שיש בפנים, רק מה שרוצים שתחשוב. כמה גרביים, תחתונים ומכנסיים.
ישבתי במונית שטסה ברחובות העיר.
"לא מהר. לאט. שנינו נרווח מזה" אמרתי לנהג והוא האט במידה משמעותית.
החלטתי בלב כבד לוותר על שני פגיונות מעוטרים מדהימים ביופיים, בסופו של דבר שמתי אותם בכיסים והחלטתי לנסוע ברכבת. זה עדיף. ואז החזרתי את הסכינים לתיק, יצאתי מהמונית ושילמתי לו איזה מאיה, הוא אמר כמה מילות תודה וטס במהירות למקרה שאתחרט. הרי למה לי? אלו שטרות מזויפים.
חייכתי לעצמי והלכתי לתחנת הרכבת. הכל עבר ללא בעיות.
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אנור סימנה למונית לעצור ואז נדחקנו לתוכה "נמל התעופה" היא אמרה לנהג וטרקה את המחיצה בינינו.
הבטתי על פנים המונית באי נוחות. המושבים היו מרופטים וראיתי מושבת נמלים שבטח הייתה בעבר מסטיק בתא שבדלת. הנמלים היו בסדר מבחינתי, אבל המסטיק לשעבר נראה דוחה ביותר. "תחשבי על זה. אני נראית עדיין כמו בת שבע עשרה, שזה מתחת לגיל החוקי. כך שאני לא יכולה לעשות כלום בלי תעודת זהות. ואם אני רוצה לחיות איכשהו אני חייבת לקבל תעודות מבתי ספר כדי שאני אוכל לעבוד אחר כך." ענתה על השאלה שלי אנור.
"שבע עשרה, שמונה עשרה, ארבע מאות תשעים שנים. אין הבדל." אמרתי בהיסח הדעת בשקט. לא שאלפית הייתה חושבת על זה. גיחכתי ממחשבתי.
"מה זה היה?" שאלתי אותה.
"כלום, כלום" הבטתי בחלון. אלפים הם אינטיליגנטים למדי, אבל הם הותרנים שביצורים ה'מיתולוגיים'. אפילו אני, בת אדם במקור, שמה את הגרשיים הקטנות הללו במוחי במילה "מיתולוגיה". הם יותר מדי נוטים להתבוללות. כן. עדיף לשנות נושא.
"אז מה את עושה באוסטרליה?" אמרתי אל הרחובות המלאים והקפואים שבחוץ.
"מעבירה את הזמן, נחמד פה בקיץ. אבל החורף לא משהו. חוץ מזה שאני חייבת להתרחק מקנדה למשך כמה שנים טובות, העברתי שם שלושים שנה ואני נראית בדיוק אותו דבר" היא נחרה נחרת כעס. אפים סתומים ממש טובים להבעות רגש. "אז מה את עושה כדי להעביר את הזמן?" היא שאלה והסתובבה אליי. מנסה להעביר נושא גם כן.
"העברתי זמן לא מבוטל במנורה שלי. אני מגיחה פה ושם כמשעמם לי ומגשימה משאלות או סתם מבלה. למדתי קצת על מה שקורה בעולם וקפצתי לבקר את וידאד חסן." אמרתי ונשענתי בייאוש על משענת המושב.
"מי?"
"היא בתו של הנינה של הנכד של אחי השלישי. היא חיה בארצות הברית והיא התגרשה." בלעתי את רוקי בזמן שאנור הרימה גבה. "את יודעת, מניפולציה או שתיים והיא מבקשת ממני מספיק כסף." כחכחתי בגרוני. לא אהבתי לדבר על קרובי המשפחה שלי, רחוקים ככל שיהיו.
"טוב, יש לך רעיון למה שמצפה לנו אצל ייטס?" שמחנו להעביר נושא.
"איך אנחנו נדע בכלל לאן להגיע?"
"אולי יש לך ג'יני מהממת שיכולה להטיס אותך לשם בנקישת אצבע?" חייכתי חיוך זוהר שוב.
היא הבליגה על ה'מהממת'. "יכולת להביא אותנו לשם במשאלה אחת?!?!" היא קראה בתדהמה.
"ברור שיכולתי" חייכתי בקנטרנות "איזו ג'יני הייתי אם לא יכולתי לעשות כך?" אמרתי וניסיתי להתחמק מהמכות של אנור.
כן. איזה חברות מעולות אנחנו.
|
|
רעות
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
משהו ניער אותי, פקחתי את עיני- אישה זקנה וחביבה עם מטפחת על הראש ניסתה להעיר אותי. "אה, סליחה." היא אמרה במבוכה ובאנגלית רצוצה עם מבטא לא מזוהה. "עוד רגע נוחתים בקורק."
"קורק!" אני קוראת, כמעט בקול מידי. רחוק מידי, כמעט בקצה השני של הארץ. אני חושבת ספק באכזבה ספק בהקלה. אני שולפת את התיק שלי לאחר שמעכתי אותו בכל צורה אפשרית בערך ומודה למי שזה לא יהיה שדאג שהקשת שלי לא תשבר בקלות.
לאחר שהמטוס נחת לבסוף, יצאתי בתחושת הקלה מהמטוס כל מה שהיה לי היה בתוך תרמיל הגב למטיילים הבינוני בגודלו כלפי חוץ. החלטתי שאת הדרך לבן בלבן אני אעשה ברגל, שלושה ימי הליכה לא יזיקו לאף אחד. לאחר שיצאתי סוף סוף משדה התעופה פניתי לכיוון השדות שנפרשו לצדי הכביש, כשהייתי רחוקה סוף סוף מעיני עוברים ושבים צנחתי אל תוך הצמחייה הגבוהה את הפלאפון שהיה ריק מאנשי קשר והיה חסר ערך מלבד השימוש שלו כשעון, קברתי עמוק. זה מה שהורי היו עושים מן הסתם. אחר כך הוצאתי את הקשת ואשפת החצים ממקומם בתיק ותליתי אותם על כתפי, לא הייתה לי כל כוונה להיראות בזמן הקרוב לעיני בני- אדם. חלצתי את נעליי, כדי שאוכל לנוע בקלות , הייתי רגילה לזה. לאחר כל ההכנות האלו התחלתי ללכת לכיוון עיירת סלייגו. נושמת את האוויר הנקי של השדות/
|
|
אֵרִיַה
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
נקשתי על המחיצה ביד אחת תוך כדי שאני מנסה לחנוק את נור ביד אחרת "סליחה, אנחנו נרד פה" שילמתי לנהג וירדנו למדרכה.
"או-קי..." כיווצתי את המצח "תביאי אותנו לאירלנד, למקום הנכון, מעל לפני האדמה, בדיוק באותה הצורה שבה אנחנו עכשיו, בלי שום שינויים, נחוצים או לא."
נור חשבה לרגע ואז נאנחה "אוף, הייתי יכולה לשפר כמה דברים אצלך. את יודעת, השיער שלך מעצבן אותי, והגובה שלך בכלל חייב שינוי..."
"נור" התעצבנתי.
היא צחקקה ואז נקשה באצבעותיה.
בשניה שהאדמה הופיעה מולי שוב ווידאתי שיש לי הכל. ארנק, תעודות, תיק, ראש, ידיים.
"וואו" התרשמתי "הבאת אותנו לכאן באמת בלי שינויים"
היא גלגלה עיניים "תהיה לנו קצת הליכה."
"נו באמת" רטנתי בשקט "גם כן ג'יני"
|
|
גולגולת הרעם
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
יש סיכוי שאני עוד יכול לשלוח דמות?
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
"הייתי יכולה אפילו להביא אותנו בדיוק על הקבר של ייטס.."
"אז למה לא עשית את זה?!" קטעה אותי אנור בזעם.
"כי יש שם בני אדם! האם בני האדם השתנו עד כדי כך שהפועה פתאומית של שתי נערות תראה להם נורמלית והגיונית?!" סיננתי בעצבנות. זה השתיק אותה לשנייה.
"אגב, באמת חבל שניסחת את המשאלה בצורה כזאת...כי אחרי שהייתי מסדרת לך את השיער ומגביהה אותך הייתי יכולה לדחוף כמה חבילות של שטרות לארנק שלך.." גיחכתי.
"היי!" קראתי בזמן שאנור תפסה אותי בצווארון המעיל, מתכוננת להנחית עליי מכת מוות. "זו לא אשמתי! עדיף שנתרכז בלהגיע לקבר ולהבין מה כל כך מיוחד בו, לא?" ניסיתי לשוות לפניי הבעה חכמה והגיונית. אז ניסיתי..זה לא אומר שהצלחתי במיוחד..
|
|
רעות
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(זהו, אתה אחרון! אולי בהמשך אני אשנה את דעתי.)
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(הפועה=הופעה. וגולגולת הזעם-תשלח אליה בהודעה פרטית. לא נראה לי שהיא לא תסכים.)
|
|
אקו
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
"פואה," אמרתי בהתנשפות בעודי נכנס דרך הדלת.
לא חיכיתי לתשובה לאחר שדפקתי על הדלת ונכנסתי מיד. גם ככה הבית כמעט אף פעם לא נעול.
ולפואה לא כפת. בדרך כלל.
השחר בדיוק עלה, ואני שאלתי את עצמי למה חיכיתי עד לרגע זה לדבר איתה אם הייתי בסביבה הזאת במשך שעות לפני הזריחה.
אני חושב. כנראה. די בטוח.
מהרגע שהתעוררתי מהחלום מיהרתי לפה, אם כי במחשבה שנייה אני לא לגמרי בטוח למה. אני מניח שאני פשוט רגיל לדבר איתה על דברים כאלו.
זה לא שלא היו לי חלומות מוזרים קודם. אבל... לא יודע, משהו בזה היה מוזר. ליבי עדיין פעם באותו קצב מהיר מאז, ואני פשוט יודע שזה חשוב. די בטוח. אני חושב.
כנראה.
"פואה?" אמרתי שוב. לא ראיתי אותה כשנכנסתי.
צעדתי למרכז החדר, סורק את הסביבה. איפה היא?
"בוקר טוב." נשמע קול מאחורי, שידעתי שהוא של פואה, שהבהיל אותי כהוגן.
הסתובבתי במהירות בכדי לראות אותה עומד כמה מטרים מאחורי עם חיוך זחוח שבדרך כלל מתאים לי יותר מאשר לה.
(יאיי! הגבתי!)
|
|
אֵרִיַה
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
כיווצתי את הגבות בזעף ומלמלתי לעצמי "אני לא נמוכה"
"תמשיכי לעודד את עצמך, תמשיכי" היא לגלגה.
"טוב, את יודעת, אני לא חיה בתוך בועה" - "מנורה" היא רטנה - "ואני דווקא מודעת לעולם שמסביב, בניגוד אלייך. הו זקנה חכמה" עניתי לה, מדגישה את ה'זקנה'.
פתחתי את הפלאפון שוב ואחרי שביטלתי את כל ההודעות של שירותי הרשת על כך שעברתי את הגבול בדקתי סוף סוף איפה אנחנו.
"טוב. עוד בערך קילומטר הליכה לכיוון שם" הצבעתי על נקודה לא ממוקדת באוויר "ואנחנו נגיע."
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(אריה! הדמות שלי היא "צינית באופן נסבל". נסבל לא הכוונה לנסבל ע"י ציניות מוגזמות - אלא ע"י אנשים נורמטיביים!)
"זקנה זקנה, אבל נראית טוב יותר ממך לא?" סיננתי. "את לא אמורה להיות בכלל מבוגרת ממני?" עצרתי וגם היא נעצרה כמה צעדים לפניי. היא נשמה נשימה עמוקה כמנסה להירגע והמשיכה ללכת אחרי כמה רגעים.
"חוץ מזה, אין לי מה למצוא מחוץ לבועה. מהרגע שהג'ינים הפכו למציאות רק בקרב סרטי ילדים אנשים רוצים בחברתי. כשבני אדם רוצים בחברתך הם גם צריכים לדעת מתי נולדת, כמה פרעושים יש על הכלב שלך, ואיך קראו לשומה של המורה שלך בכיתה א'. את יודעת הרי כמה זה מעצבן להמציא שקרים. ועוד שקרים אמינים." נחרתי נחרת בוז. אף סתום זו אכן דרך הבעה מעניינת.
אנור שתקה כל הזמן הזה ופשוט צעדה בדממה אל המקום. אולי הגזמתי בירידות עליה.
ניסיתי מחדש. "תראי," אמרתי בקול רגוע יותר. "הרי אם זה היה תלוי בי הייתי יכולה לחכות כמה שנים ואז להעמיד פני אנושית. להתבגר. להתחתן. להיות אמא לילדים חצי-ג'ינים שלא ידעו על כך לעולם. הייתי יכולה להיות עובדת הייטק משועממת, להזדקן, לשלוח את כל הילדים ולחכות שיחזרו בחופשות. הייתי יכולה אפילו לזייף מוות ולעזוב למקום אחר, לשנות את המראה שלי ולהתחיל הכל מחדש." נאנחתי. "זה לא כל כך פשוט. אני לא יודעת איך זה עם אלפים אבל בני אדם מתחברים אחד לשני. ברגעי החיבה שלהם הם מוזרים יותר ממה שכולנו נחלום להיות. אני לא יכולה לחיות באשליה שכלום לא קרה ומעולם לא הייתי ג'יני." אמרתי והישרתי את מבטי אליה.
שתיקה נבוכה קצרה. "כן," היא אמרה בקדרות "אבל את לא יכולה לחיות באשליה שכלום לא קרה ומעולם לא היית אנושית." היא הגבירה את צעדיה על המדרכה הסדורה והמבריקה. אני העדפתי לברוח במבטי אל העצים.
|
|
אֵרִיַה
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(מצטערת... =( אני אנסה!)
צעדנו בדממה מוחלטת במשך עשר דקות, ובסופו של דבר אמרתי "אני לא יותר זקנה ממך. אני רק בת חמישים."
היא משכה בכתפיה והמשיכה להסתכל בהתעניינות מזוייפת על הדרך והאבנים.
זה לא הוגן, היא לא יכולה לצפות ממני להבין את זה. לה לפחות יש את האפשרות לנסות להשתלב עם בני האדם. אצלי זה אפילו לא בא בחשבון.
נכנסנו לבית הקברות והתחלנו לבדוק את המצבות.
"מצאתי" היא קראה אחרי כמה דקות. רצתי לכיוונה.
המצבה הייתה פשוטה, לבנה. עליה הייתה כתובה השורה מהחלום שלי, שרק באותה שניה נזכרתי שהייתה חלק מאחד השירים המפורסמים שלו.
נו באמת, עשיתי כאן בחינות בספרות לפני כמה שנים. אני אמורה לזכור את זה.
"טוב" סיכמתי את העניין והתיישבתי בשילוב רגלים ליד הקבר "יש לי תחושה שאנחנו לא מיוחדות בעניין של החלום. בואי נחכה שיקרה משהו."
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
לא בדיוק הייתי בטוחה מהו הגיל של אנור כיוון שהכרתי אותה לפני כארבעים שנה. כשהיא ענתה משכתי בכתפיי. יש יצורים זקנים כל כך שכבר חדלו מלספור את אלפי השנים שעברו. הגיל בעולם הזה לא משנה. מה שמשנה הוא אם זוכרים אותך וברגע שזוכרים אותך אתה בן אלמוות. עד לרגע שבו מתחילים לשכוח. סקרתי את המצבות בהתלהבות מזויפת שלא טרחתי לנסות להסתיר. לחפש קבר של איזה אירי (אירלנדי נשמע מגניב יותר האמת.). ייאי.
בדיוק כשחיפשתי משהו נחמד להביט בו מבטי נחת על המצבה הפשוטה והלבנה.
"מצאתי" קראתי ואנור רצתה לכיווני.
על המצבה התנוססה השורה מהחלום.אולי הייתה חלק מאחד השירים המפורסמים שלו.
"טוב" נאנחה אנור ישבה בישיבה מזרחית על יד הקבר. היא לא נראתה כמתכוונת לזוז משם בזמן הקרוב.
"יש לי תחושה שאנחנו לא מיוחדות בעניין של החלום. בואי נחכה שיקרה משהו." היא אמרה. התיישבתי בכבדות לידה תוך כדי שערפל המעיל המתפוגג שלי אופף אותנו ואת הקבר. פשפשתי במנורה ושלפתי חרב מעוגלת מבריקה. אנור הביטה בי בתהייה.
"מה? עדיף שנהיה מוכנות לכל משהו." פלטתי והסתרתי את החרב מאחוריי בין קפלי השמלה.
אנור גיחכה "את לא יכולה לעשות הוקוס-פוקוס-כיסוח-משהואוקוס ולחסל כל משהו אחר? בושה.." היא ניסתה להעמיד פנים מלאות חלחלה אבל פרצה בצחקוק.
"אני יכולה, אבל צריך קצת בידור. את הרי לא יצור מבדר במיוחד." היא ניסתה למרפק אותי אבל מרפקתי אותי בחזרה. בקרב מרפקים תמיד עדיף להמר על המבוגרת. המרפקים שלה חדים יותר ויש לה יותר ניסיון. בעיקר אם המבוגרת זו אני.
פתאום שמענו משהו. הזדקפנו וניסינו לאתר את מקורו.
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(רצתה=רצה.)
|
|
רעות
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
סלייגו. עיירה אירית לכל הדעות. עם ברים אירים, בתים דו קומתיים, ירוק בכל אשר תפנה את מבטך, כנסייה פרוטסטנטית, בתי קפה וכו' וכו' הדבר היחיד שצד את עיני היה שכמעט כל דבר שם היה קרוי על שמו של ייטס.
משכתי בכתפיי והמשכתי לשרך את דרכי בחיפוש אחר בית הקברות שאמור להיות די בולט. בפאתי העיירה, מצאתי אותו: שטח גדול מכוסה בקברים, מעל חלקם התנוססו צלבים קלטים גדולים: צלבים עשויים אבן שאת מרכזם מקיף חישוק אבן, והם מכוסים בגילופים של חיות ואנשים. התחלתי לערוך טיול קצר בין הקברים לבסוף שמתי לב שאחד הקברים פשוט מכוסה בערפל. התפלאתי שאף- אחד מבני האנוש שהיו שם לא שם לב לזה. בטח יש שם גם איזו שהיא אשליה או משהו. כבר עשר שנים שאני חיה כמעט במנותק מכל זה. כנראה שאני לא היחידה. אחרי שלושה ימים של הליכה ברגליים יחפות וציד ארנבים יהיה מרענן לפגוש משהו גם אם הוא עוין.
החלטתי לא לגשת לשם מיד, אלא ללכת לשכור חדר, לאכול, ולחזור בערב, לראות אם הערפל עדיין שם.
|
|
הבלגית המעופפת
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
"בוקר טוב." אני מאחלת, ומחייכת. "לא ציפיתי לך. ציפיתי לשליח מהחווה האורגנית. הוא אמור להביא ירקות."
טייטם נועץ בי מבט. מסוג המבטים שהוא בדרך כלל נועץ בי. מבט של "אוי, פואה, תחשבי קצת"
אני ממשיכה לפטפט.
"אתה יודע, השליח שבא כל יום חמישי. הוא מביא ירקות אורניים. רוצה שנכין ארוחת בוקר מהירקות שהוא יביא?"
הוא עדיין מסתכל עלי.
"...אם אתה מעדיף, הוא מביא גם פירות. נאכל סלט פירות עם יוגורט. אתה מעדיף את זה?"
הוא סוף סוף מגיב, למרות שהוא עדיין נועץ בי את המבט ההוא.
"פואה, היום יום שישי. את באמת צריכה להתחיל לעקוב אחרי ימי השבוע."
"מה? אבל אם השליח היה כאן אתמול, איך זה שמגירת הירקות כבר ריקה?"
"המממ... מסתורי ביותר. אולי זה קשור לפשיטות הלילה שלך על המקרר."
"שששש. אסור שאף אחד ידע על הפשיטות האלה. לא שהן מתקיימות, כמובן. רוצה משהו אחר? צנים? צנים חמים, פריך וצנום היישר מהמצנם?"
פה התחלתי לצחקק, קרסתי על הספקה, הפסקתי לצחקק ובמקום צחקתי צחוק פרוע. טייטם הצטרף אלי, באיחור של כמה שניות.
נחמד להצחיק אנשים. נחמד להצחיק את טייטם. אולי בגלל זה אנחנו מסתדרים כל כך טוב.
כשאני חוזרת מהגיחה הקצרה שלי לחדר האמבטיה, טייטם יושב במטבח ואוכל חביתה.
"הכנת לעצמך חביתה? כמה חבל. השתוקקתי לטגן לך חביתה שחומה, עם מעט גבינה מותכת במרכזה, ומלפפונים דמיוניים בצד."
"נעלמת לעשרים דקות, והייתי רעב. מצטער." הוא אומר, אבל אני שומעת את הצחוק בקול שלו. "איפה היית, בכל מקרה?"
"הסתרקתי."
"את לא נראית מסורקת יותר. את שונאת להסתרק. עשית טקס זריקת מסרקים חגיגי שנה שעברה, והזמנת את כל החתולים מהשכונה להצטרף אלייך."
אני יודעת שאם נתווכח אני אפסיד, לכן אני מחליפה נושא.
"לא הכנת גם לי חביתה? אגואיסט. אלו הביצים שלי. לכל הפחות יכולת להכין עם לי אחת."
"חשבתי שהשתוקקת לטגן חביתה שחומה עם מעט גבינה מותכת במרכזה."
"חלק מההשתוקקות הייתה כרוכה בכך שאתה תכין לי חביתה. החביתות שלך יותר טעימות."
"מעניין למה."
"קדימה, תכין גם לי-" אני מעיפה מבט בשעון, ומשתנקת. "-טייטם, השתגעת? מה אתה בא לביקור בשעה כזו? יכולתי לישון עוד שעתיים."
"היית ערה."
"הייתי בשירותים. איזה אדם שפוי מבקר בשעה כזו? אני חוזרת לישון. יש לי עוד חצי שעה עד שאני צריכה להתארגן. לך. אני אשן לי."
טייטם נראה קצת אומלל. אני מנסה לעודד אותו.
"אל תדאג. אני מבטיחה לחלום חלום טוב, בסדר?"
(תורך. עשי מה שאת ורצה, תעירי לי אם יש יותר מדי דיאלוגים. אני אוהבת כאלה)
|
|
אנג'ל
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
"עוד אנשים שחלמו את החלום." כיווצתי גבות והבטתי בה. "זה לא היה ברור?"
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
חיפשתי את מקור הרחש אבל לא מצאתי אותו. בטח אירלנדי (מעכשיו אירים הם אירלנדים. למה? כי החלטתי! וזה גם נשמע מגניב) אבל שבא לבקר קבר. אולי אלמנה שבאה לשיחה היומית עם המצבה של בעלה.
בררר..צמרמורת טיפסה אל כתפיי. אני שונאת בתי קברות. רוב היצורים הלא-אנושיים לא מבינים אותי. הם לא צריכים לקבור אף אחד. ואם כן, כבר לא אכפת להם. הם הרי במילא חיים שנים על גבי שנים.
"טוב..." אנור אמרה. שתיקה קצרה.
"אני לא חושבת שיבואו עוד עכשיו. אולי עדיף ללכת לשכור חדרים ולחזור בבוקר." אנור הסיטה את מבטה. "נו, באמת. על חשבוני." חייכתי. "ואני מבטיחה לך חדר נאה ביותר." ניסיתי לשכנע אותה. וזה עבד.
אנור צחקקה. "אה, לי חדר נאה ולך את בית העירייה? שווה." היא צחקה בקול רם כעת.
"חה! בית העירייה!" קראתי בקול נעלב. "המקום העלוב הזה! המנורה שלי עדיפה בהרבה!" הצטרפתי לצחוקה. זה היה אומנם מטומטם, אבל לחכות הרבה זמן זה מתיש וחברתי מתישה עוד יותר.
"טוב...אבל..." אנור קטעה את צחוקה בקול מהוסס. "אולי יגיעו לפה עוד אחרינו?"
"נשאיר איזה מכתב, שנראה כמו שיר של מעריץ אלמוני, טוב?" הרגשתי כמו שמרטפית שמנסה להשתיק ילד קטן לפני שאימא שלו תבוא ותגלה שאחת בלילה והוא עוד לא ישן. גיחכתי קלות על המחשבה.
"מה?"
"כלום." עניתי מיד. "עדיף שנכתוב את הפתק ונלך.
שיטחתי את הדף המקומט שהתגשם על מצבת האבן החלקה והחלתי לכתוב בעט השחור שהופיע בידי. סיימתי, קיפלתי במדויק לארבעה חלקים ונעצתי ברווח שבין המצבה האנכית לאופקית. בדיוק באמצע, כך שלמי שיגיע לכאן זה ייראה חשוד.
"רגע!" זעקה אנור וחטפה את הדף מהחריץ במהירות שיא.
"חלום על אל
מזייף פזמון אירי
שהקסם יישוב בזריחה.
חכו לבואו." היא סיימה להקריא במהירות. היא שילבה ידיים ונעצה בי מבט. "שתי שאלות: אחת, מה קרה שהידרדרת כך? שתיים, את באמת תקומי לפניי הזריחה?" היא קימטה את הפתק והשליכה אותו לעברי.
"תראי, צריך שזה יהיה ברור אבל לא ברור מדי, כדי שסתם בני אדם רגילים לא יחכו פה או יזרקו את הפתק. מה רצית שאכתוב? 'היי, אם גם אתם יצורים קסומים שחלמתם חלום על אל נורדי מוזר וזייפן ובאתם לפה ניפגש בזריחה ונדון איך לחסל דבר-מה שמאיים על העולם! יום כיף וקסום ~משחק מילים משובח~'?" סיננתי בזעם.
לפני שהספיקה להגיב הפתק כבר היה נעוץ באדמה והיא עצמה נגררה לכיוון שער היציאה.
|
|
אֵרִיַה
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
"טוב, טוב" ניסיתי להשתחרר ממנה כשהיא גררה אותי לאורך הרחוב, ללא טעם, היא התעלמה ממני לגמרי.
"אנשים יחשדו שאת מנסה לחטוף אותי" מחיתי תוך כדי שאני מנסה איכשהו לבעוט לה ביד. מטומטם.
היא גיחכה "יכול להיות שהם חושבים ככה בהתחלה, ואז הם שמים לב אלייך באמת, ומבינים שאף אחד לא ירצה לחטוף אותך, אפילו אם ישלמו לו" אבל היא עזבה אותי סוף סוף.
המשכנו ללכת לכיוון החדרים הנוחים ההם, שהיו יכולים להיות מאוד מועילים כשאין לך מנורה לישון בה.
"אז את משלמת" הוריתי לה.
"למה? זה יהיה מטופש. אני בכל מקרה נשארת במנורה שלי."
"כי אני לא יודעת לדבר אירית, והעיירה הקטנה הזאת נראית מאוד מסורתית ולא-דוברת-אנגלית."
היא מצמצה "גם אני לא יודעת לדבר אירית"
"אבל את יכולה ללמוד את זה בעשירית השניה ולדבר כאילו שנולדת פה."
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
"לא צריך לדבר אירית כשאתה מכיר את שפת הכסף." גיחכתי ופניתי לבית בהיר וקטון עם טיח מתקלף. נכנסתי למעיין סלון גדול. כמה ספות מהוהות, שולחן נמוך, דלפק משושפף והרבה הרבה פיצ'פקס אירלנדי. מדפים שלמים מלאו את הקירות בתמונות ובובות. על אחת שהייתה מונחת על מפת הרקמה היה כתוב "ייטס", נראה לי.
"שני חדרים בבקשה." הפתעתי את הקשישה שרקמה מול הדלפק כך שכמעט וחטפה התקף לב. היא נראתה כל כך זקנה ואירית שאפילו לפרקונית בת רבבות של שנים לא הייתה מנצחת אותה בקשישות אירית. שלפתי שטרות אירלנדיים והנחתי אותם על הדלפק. נראה לי שהוא חרק קצת מהמכה.
לקחתי את המפתחות מהקשישה ועליתי למעלה במדרגות העץ החורקות. עוד נמלה! נמלים הם טעימות. לא שניסיתי לטעום. טוב, לפחות לא את הספציפית הזו.
"למה לקחת שני חדרים? זה סתם בזבוז של כסף" סיננה אנור בעודה מרקדת ריקוד מגושם בניסיון לא למחוץ למוות את הנמלה האומללה.
"א. אני שתטלנית. לא כדאי לך להיות איתי באותו החדר." אנור פלטה מעיין שיעול הסכמה. העדפתי להתעלם ממנה.
וב. זה נראה קצת מטריד ששתינו שוכרות ביחד חדר לאחד." אנור הרימה גבות. ועלתה על המדרגה האחרונה.
"ובכן, נראה שלצערי לא איאלץ לראות את זיו פנייך עד מחר. לילה טוב!" קראתי וטרקתי את דלת חדרי בפנייה של אנור.
"אבל עכשיו רק 6 בערב!" שמעתי אותה רוטנת מבעד לדלת. דלת לא מבודדת אקוסטית במיוחד, אם יורשה לי לציין.
גיחכתי. "איך חשבת שאני אקום בזריחה?" אני מגיפה את החלון ומשליכה את המנורה שלי על המיטה. אפילו מהמנורה המיטה מצליחה לחרוק ולהתפרק.
|
|
אקו
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
"-אני מבטיחה לחלום חלום טוב, בסדר?" אמרה פואה.
חלום.
אלוהים, החלום.
הדיבור ההולך סחור-סחור של פואה למרות שאפילו לא ממש התחלנו לדבר וההתנהגות שלה הצליחה להשכיח ממני את הסיבה שבאתי, איכשהו.
הרי בכל זאת, זאת הסיבה שבאתי. לא כדאי לאכול או לדבר איתה על מסרקים וירקות
דעתי שוב הוסחה לשנייה כשתהיתי אם זה האופי האמיתי של פואה או שזה רק העמדת פנים מוזרה. או שאולי היא מתנהגת ככה רק לידי. או שאולי היא מתנהגת ככה כשהיא שמחה.
פואה אף פעם לא ממש הייתה הגיונית.
או רצינית במיוחד.
"פואה, חכי!" אמרתי בחצי צעקה כשהיא כבר התחילה ללכת. קמתי באחת מהכיסא שעליו ישבתי והוא נגרר לאחור ברעש צורם שגרם לפואה להתכווץ ולפניה להתעוות. היא הסתובבה והסתכלה עליי אם כי עדיין לבשה את אותה הבעה שהתיאור היחיד שהייתי יכול לתאר אותה בה היא- לא רצינית.
"אני יודעת שאינך יכול לחיות בלי חברתי בסביבה," התחילה פואה לומר, "אבל השינה חשובה לי יותר ממך. או מכל דבר אחר, ליתר דיוק. אפילו מחיות המחמד הדימיוניות של-"
"פואה, בבקשה, תהיי רצינית לשנייה." היא שמה לב לנימת קולי הלחוצה ולהבעתי והתנהגותה הפכה לפחות ...שטותית.
היא נראתה קצת מודאגת, וגם מסוקרנת.
אותה הבעה שלא ראיתי מאז שהייתי בן עשר ואמרתי לה שאני לא עומד לחזור הביתה ולהישאר לתמיד בבית הקברות, עם אחי.
מחקתי את המחשבה הזאת ממוחי. זה לא קשור כרגע.
"מה קרה?" היא שאלה והסתובבה בכל גופה לעברי. היא נשמע כמו אימא שלי. או כמו אחי הגדול.
פואה היא מבוגרת ממני בשלוש שנים, אבל אף פעם לא ראיתי אותה מתנהגת כאדם מבוגר.
משהו בהתנהגות הזאת אצלה קצת הטריד אותי.
"אני חלמתי חלום." התחלתי לומר באיטיות. "ואני יודע שזה יכול להישמע מטופש-" על מה אני מקשקש? זאת פואה שאני מדבר אליה. כל הדברים שאנשים אחרים היו צוחקים עליהם אם הייתי אומר אותם, היא הייתה מתייחסת אליהם במלוא הרצינות. "אבל משהו אומר לי שזה חשוב. ממש חשוב."
|
|
♥toolip
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
"...קומי..." נישמע קול מעורפל מאחורי "קומי כבר אנחנו סגורים", נישמע הקול שוב אבל יותר כועס היתבוננתי למעלה בשאלה,"מה השעה?" שאלתי אחרי שקלטתי איפה אני. "שמונה צאי" אמר הקול שאחר כך מיסתבר שהיה רק מלצר עייף ועצבני. "אוקי אני קמ... שמונה??? אתה בטוח?" שאלתי,"דודה פנלופי עומדת להרוג אותי..." מילמלתי. "ואה. כן, היה כאן מישהוא מוזר ניראה בן 20 בערך שהתחיל לשיר שיר מוזר?" שאלתי את המלצר כבדרך הגב, "לא את היית היחידה כאן בשעתיים האחרונות.." מילמל בכעס.
יצאתי מהבר לרחוב הסואן, אור השמש סינוור את עייני. היתקדמתי בצעדים קלילים לכיון הבית שבינתיים הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. עוד לפני שפתחתי את הדלת שמעתי את הצעקות באיטלקית של דודה פנלופי,"בוקר טוב גם לך.." אמרתי וכפי שציפיתי גל של צעקות באנגלית משולבת באיטלקית נשפך אלי. "בשם כול האלים איפה היית לעזאזל?! (פרץ איטלקית לא מובן) ואשארת אותי לדאוג לך את יודעת שמישהו זר ענה לך לטלפון?! (פרץ נוסף של איטלקית)" פנלופי אמרה את כול זה בנשימה אחת שעוד חששתי שאצתרך להביא לה אמבולנס. "מצחיק שאת מזכירה אלים הבן של אודין בא לי בחלום..." אמרתי בנימה צינית, "אמרתי לך להפסיק לצחוק על הדברים האלה, אלה הם דברים רציניים שצריך לדבר עליהם בכובד ראש ולא ב.. (מילה איטלקית נוספת)" אמרה דודה פנלופי וניראה שהיא כועסת יותר על זה ולא על האיחור שלי.. "לא, בירצינות!" אמרתי וניסיתי להעלים ללא הצלחה את הציניות מקולי "לא רק חלמתי עלו הוא אפילו התחיל לשיר!". "מה הוא אמר?" שאלה ופניה הכעוסות הישתנו להבעה של סקרנות.
"אממםם.." חשבתי מנסה להיזכר במה שהוא אמר למרות שראיתי את החלום כימעת ממשי וחזרתי עליו כול הדרך עכשיו הוא פרח מזיכרוני "אהה נכון היה משהוא אים כנסית דרמקליף, וגם הוא אמר שהוא לא יוכל לעשות כלום אם לא תישמע קרן הפיאנה שלוש פעמים באירלנד.." אמרתי אבל דודה פנלופי קטעה אותי כאשר ניגשה לחדר שלי ממלמלת לה משהו. "מה את עושה?" שאלתי ונעמדתי בינה לבין הדלת. "מה את חושבת שאני עושה?! אני מכינה לך תיק" אמרה כאילו זה מובן מאילו. "וזה כי...?" שאלתי והיתבוננתי בה מצפה לתשובה . "למצוא את מה שאמרו לך ברור!"אמרה עדין כאילו אני אמורה להבין הכול. "אוי נו באמת, לא שוב, אל תגידי לי שאת מאמינה לשטויות האלה.." אמרתי ונקטעתי על ידי מבט כועס. "חלומות לא באים סתאם, לכול חלום יש משמעות!" אמרה. טוב, חשבתי לרגע, להיסחף אל השטות הזאת אך לצאת סוף סוף מהמקום הזה או להישאר בדעתי ולא לצאת מפה לעולם? טוב למרות שזה נגד האינטרסים שלי אני מוכנה להקריב את זה כדי לצאת סוף סוף מהמקום המדכא הזה!
הדבר הבא שאני זוכרת זה אותי על מטוס לכיוון אירלנד מנסה להעלאת על כתב את החלום..
|
|
מגדת העתידות
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
הרגשתי נבוכה לרגע. ברור שלזה היא התכוונה. "לא, זה פשוט... לא משנה." שתקתי לרגע, מנסה להבין מה זה אומר. "טוב, אז סביר להניח שיש עוד. בסדר. אבל מה זה אומר? למה?"
|
|
אנג'ל
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
"וזה מה שאנחנו צריכות לברר." אמרתי, בולעת את שארית האוכל שלי. "את זוכרת את השיר בעל פה? כי אני לא. ואם את לא אז - זאת תהיה בעיה."
|
|
RayOfLight
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אני מתעורר לאט לאט, כמו כמעט בכל חלום חזק שיש לי. רק שתמיד בחלק הזה אני מנסה להיאחז בשאריות החלום, ולהחיות אותו, אבל הפעם אני פשוט מנסה להתנתק.
זה היה חלום מטריד. מטריד בלשון המעטה. תמיד אומרים שהחלומות מסכמים את מה שקרה במהלך היום, אבל לעולם לא חשבתי על דמות רפאים מוזרה שתבוא, תתחיל לדבר על מיתוסים ולפייט. אולי קצת קריאת ספרים של ריק ריירדן השפיעה עליי...
אני לוחץ על "פליי" באצבע רופפת, והשיר האהוב עליי, "bedtime stories" מתנגן על רקע צחצוח השיניים. כשהזמרת מגיעה לשורה "בואו נהפוך לחסרי תחושה... בואו נהפוך לחסרי תחושה...", יש לי לפתע דז'ה וו מהרגע בחלום שבו האיש אמר "מבט קר תשא, אל החיים, אל המוות." ולרגע אני בוהה במראה, חסר מנוח (וקצת קצף של משחת שיניים נוטף לי מהפה).
אף פעם לא הרגשתי מפוחד ממשהו. משהו שלא קשור לציון טוב, לעבודה, לרישיון נהיגה. אני מכבה את השיר, שסוחף אותי למחשבות אפלות עוד יותר, ויוצא מהחדר. החלום הזה היה חייב לבוא ביום של מבחן?!
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
שמעתי ריב במסדרון. בטח איזה קשיש שמתלונן על המוזיקה הרועשת שלא שמנו.
התכוונתי להיכנס למנורה שלי. היד שלי נשאבה פנימה והתכוננתי להמשיך להישאב לגמרי.
~פאך!~
הדלת נפתחה בעצמה זועמת. הצירים צווחו וצווחו והדלת התנגשה בחוזקה בקיר. מרוב בהלה הסתובבתי אל המסדרון בהלם, בעתה ודחוסה עד המרפק בתוך מנורה. אנור כימעט טיגנה אותי מרוב כעס. למזלי לא טוגנתי בגלל ההפתעה שלה למראה היד השאובה שלי. אבל ההפתעה של האישה השנייה הייתה גדולה משל אנור פי מאה.
זבוב היה יכול להתנחל לה בפה ביחד עם כל הקרובים שלו עד דרגה עשרים אלף ועם שכנו הפיל. זה בוודאי היה מבדר יותר אם גם שיערה השטני הקצר היה סומר. העיניים התכולות האפרפרות שלה איימו להתאבד בקפיצה מהפרצוף הארוך שלה.
עמדתי לנסות לכשף אותה או משהו אבל היא פלטה פתאום "ידעתי שאני לא היחידה." היא נרגעה מעט ונראתה טוב יותר. גם אנור נראתה פחות כועסת, אבל חשדנית.
"לא היחידה שמה?" שאלה בזהירות אנור, שגנבה ל את המשפט.
"לא היחידה שחלמה את החלום והגיעה לפה. גם אתם חיפשתם את הקבר של ייטס?" היא נראתה נלהבת יותר. ניצלתי את ההתלהבות שלה בשביל לשחרר במהירות את ידיי ולהשליך את המנורה אחורה על המיטה.
החורקת.
"מי את?" יריתי לעברה וניסיתי להתאפק שלא לכשף אותה לשלוח אותה מפה. יכול להיות שהיא סתם מעריצה של ייטס. למרות שקשה לי להאמין שנותרו לו מעריצים.
|
|
רעות
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(היא לא מאוד מכוערת, stingray!)
מי אני? די מסובך כשחושבים על זה. "בואי נראה..." אני אומרת "קוראים לי אירו, שזה אלת הריבונות של אירלנד." עלוב, עלוב. את אף פעם לא יודעת להציג את עצמך בלי להזכיר את הפרט הזה. אני גוערת בעצמי. "בעיקרון הגעתי מהטואטה דה- דנן, אבל אני חיה המון זמן בין אנשים, אני כותבת תזה באוקספורד כרגע, יש לי כשרון להרגיז את כל הפרופסורים שמעליי.. מה עוד? זהו בערך, ומי אתן?"
|
|
אֵרִיַה
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
הבטתי לרגע בנור, בטוח לספר לה?
"אני אנור, מ... אממ... דרום אמריקה, בערך." לא הצלחתי להציג את עצמי. מאיפה אני? לא כאן. איפה אני לומדת? כל מקום. כאב ראש.
"זאת נור" אמרתי לחדשה והנחתי לנור להסתבך עם העניין בעצמה.
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(אחחח..התיאור הזה של הדמות שלך היה כשהיא הייתה מופתעת!!! זה בכוונה מוגזם! לא חשבתי שהיא מכוערת.)
חייכתי חיוך רחב אל אירו. טואטה דה-דנן...לא נשמע לי מוכר. "אני מסתובבת בעולם, מטיילת. רואה כל מיני מקומות מעניינים. איזה חלום חלמת שהביא אותך לפה?" חייכתי עוד פעם. חיוכים מסתירים חשדנות.
|
|
רעות
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
הייתה לי תחושה לא נוחה שעשיתי טעות, שהייתי נלהבת מידי אחרי ששמעתי פרטים מהשיחה שלהן... או שלא?
כמו כן התחילה להתגנב למוחי המחשבה שאולי הנערה שמלפני משחקת איזה משחק... טבעי שתהיה חשדנית. "רק שנייה!" אני מבקשת ומתחילה למלמל לעצמי בניב עתיק של קלטית, הניב שדיברנו בבית. היתרון בניב הזה היה שגם דובר קלטית לא יצליח להבין אותו מרוב שהוא עתיק...
השפה הזאת עזרה לי לחשוב, וזה בדיוק מה שהייתי צריכה כרגע. עיני נחו לפתע על מנורה שהייתה אחוזה בידה של מה שמה... נור. "הא! צדקתי!" אני קוראת שוכחת לחזור לאנגלית.
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אירו הייתה שקועה לחלוטין במלמולים משונים. החלפתי מבט עם אנור. החלטנו שבמידה ואירו תחליט לעשות משהו אנור תחזיק אותה בזמן שאני עורפת לה את הראש על החרב שלי.
לפתע אירו קראה בקול. בשמחה, בהתלהבות, כיאילו גילתה את הפתרון לכל בעיות העולם. חבל רק שהיא אמרה זאת בשפה המשונה שלה. הרמתי גבה. "סליחה?"
|
|
מגדת העתידות
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
בהיתי בצלחת הריקה של סרנה וניסיתי להיזכר בחלום, אבל הוא כבר התחיל להיטשטש. מעולם לא הצטיינתי בזכירת דברים- נתתי להם לעבור אותי ולהיעלם באופק. אבל עכשיו זה היה הכרחי. "הממ..." מלמלתי, "הממ, אני זוכרת משהו. הוא אמר משהו לגבי כנסייה. אה... שם משונה כלשהו. דרמקליף?"
|
|
גולגולת הרעם
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
שורותיו האחרונות של החלום עוד הדהדו לי בראש,כשיישבתי על כיסאות הפלסטיק,בשדה תעופה של ישראל.הארץ הזאת זרה לי.אומנם אני מצרי במקור,ומצרים זה קרוב לישראל,אבל בכל זאת,אני גר בלוס אנג'לס בכלל,אז כן,ארץ זרה.טוב,זה לא מפריע לי במיוחד,כי הייתי במקומות הרבה יותר שונים.האמת שמזכיר פה את קליפורניה.אבל אני לא כאן לחופשה.אני כאן בשביל עסקים.יותר נכון,ארכאולוגיה.המשרדים שלי,שלחו אותי לפה,כדי למצוא איזה מגילה עברית עתיקה,שכביכל אמורה לתת רמז קטנטן למיקום ארון הברית האגדי.כן,בטח.טוב,אני בהחלט יוצא מכאן מאוכזב,כי לא מצאתי כלום.אוקיי,כלום זה אומר בית מרחץ תת קרקעי,מלפני שלושת אלפים חמש מאות שנה.אבל למי אכפת,זה לא המטרה שלי.אני מציץ ברולקס שלי.תשע ורבע.הטיסה שלי יוצאת בעשר וחצי.אני קורא את "חקירה באדום".ניסיתי להתעלם מהזמזום המוזר והחלוש שבוקע מהתיק שלי.מה הם ימצאו בבדיקה הבטחונית הפעם?עט?כד ישן?אני כנראה פשוט יאלץ לחכות ולראות.אני מנסה להתרכז בספר,אבל המחשבות שלי ממשיכות לטייל לחלום.חלמתי אותו אתמול,באכסניה העלובה של האתר חפירות.הייתי מאוד עייף,מהיום חפירות הלא מוצלח האחרון,אבל שמחתי שבקרוב אני יחזור לבית הגדול שלי,ויהיה לי סוף סוף קצת שקט,ושלווה.זה היה היום חפירות האחרון,מסבב ארכאולוגי מסביב לעולם,שנמשך חודשיים וחצי של הסתובבות במקומות אקזוטיים,והזעת יתר.כן,אני יודע,עבודה מעניינת,שכר גבוה מאוד,תהילה בקרב ארכאולוגים,והיסטוריונים,כרטיס למקומות היפים ביותר בעולם,לבן אדם זה היה בהחלט מספיק בחיים.אבל אני לא נורמלי.לי תמיד נשארת תחושת הריקנות,שחלק ענק מהחיים שלי לא ממומש.זה הרגשה אופיינית לאנשים בני ארבעים אולי,אבל אני צעיר.טוב,זה לא כאילו שאני לא יודע מה אני מנסה להסתיר,וטכנית,אני עושה את זה מרצון.אני מתרחק כמה שאני יכול מהעבר שלי,והדברים שמתקיימים אצלי בסתר,מה שהופך לפרדוקס,בהתחשב בעבודה שלי,ארכאולוג.אני חופר יותר ויותר לתוך מעמקי העבר,והעולם העתיק,ויותר ויותר אני מרגיש כאילו זה עומד להתפרץ.ולמה אני עושה את זה?כי אני חייב.אני חייב להמשיך לחיות את החיים שלי.אבל החלום אתמול שינה הכל.במשך השנים הבנתי לאט לאט שיש עוד כמוני,אבל ניסיתי להתרחק מהם,להדחיק אותם,כמו את הסודות שלי.אבל עכשיו ברור לי מה הולך לקרות.זה לא עניין של בחירה.האלים לא פועלים ככה,לא משנה איזה אלים אלו.הם משתמשים בנו כחיילים במשחק השחמט המעוות שלהם.אבל זה לא מונע ממני להמשיך לברוח.
'אז מה,ג'ראח,ממשיכים לברוח.בתקווה שהם לא ימצאו אותך.עלוב ביותר,למישהו עם שושלת כמו שלך'
התעלמתי מהקול הלועג.הוא אוכל אותי מבפנים,אני יודע,אבל אין מה לעשות,את זה כבר הבנתי לבד.התחושת ריקנות מנקרת בי מבפנים.יש לי הרבה דברים שאנשים יכולים רק לחלום עליהם.בית גדול,מיקום מעולה,כסף,עבודה מעניינת.האמת,שאני בגיל צעיר מדי כדי באמת לתפוס פרסום,אבל המעבידים המסתוריים שלי מוכנים לשלם הרבה מאוד כדי שאני יביא להם חפצים מכל העולם.
'אתה לא באמת יכול להתעלם ממני.אני חלק ממך עכשיו'
קמתי בעצבנות,אבל באדישות,והלכתי לכיוון השירותים.השארתי את התיק שם,ממש לא היה לי אכפת אם מישהו היה גונב אותו.האמת,שהייתי מת שמישהו יקח אותו.נכנסתי לשירותים,והסתכלתי מול המראה:אני מראה סימני עייפות.טוב,אחרי הלילה שעבר,זה לא מפתיע.אני שוטף פנים במהירות,ומנגב אותם,ואז מתרומם שוב למראה
'הם ימותו'
אני מסתובב במהירות,למרות שאני כבר יודע שאין שמה כלום
'הם כולם ימותו.אתה חושב שאתה יכול לברוח מזה,אבל אתה לא.כל מי שאתה מכיר,האנשים המעטים שבאמת חשובים לך,ימותו,אם תמשיך לברוח'
בפעם הראשונה בימים החרונים,אני פולט צחוק.אבל זה צחוק מריר.
"אתה חושב שיש לי כאלה?אנשים שאכפת לי מהם?אתה חושב שעוד נשארו כאלה,שלא תקעתי להם סכין בגב כדי להגיע למי שאני היום?"
שתיקה קצרה,ואז הקול מדבר שוב.זה קול עבה,אבל מלא ארסיות,ולעג.
'חה!אתה באמת בן אדם רקוב מהעצם,סיזר ג'ראח'
"אני שמח שיש ביננו הבנה"
'אז מה אם אני יציע לך שחרור?מה אם תעשה מה שאני אומר לך,ואני יעזוב אותך,כמו שכל כך רצית,הרי זה ברור לי כבר ממזמן שאתה לא מלא נאמנות לשושלת שלך'
היססתי לרגע...הוא הדבר האחרון שאתה רוצה לפעול על פיו.זה בטוח מלכודת.אבל יש לי דרך לכבול אותו להבטחה.
"אני מקשיב"
'אני רוצה שתעשה בדיוק מה החלום שלך אומר.זהו,לעכשיו'
"רגע,מה גורם לך לרצות לעזור לאלים?הם אף פעם לא עזרו לך.ואתה לא מהסוג שפשוט עוזר..."
'מי אמר לך שאני רוצה לעזור להם?אני בסך הכל רוצה מישהו מבפנים,שיעזור גם לאינטרסים שלי,וגם לשלך'
עוד היסוס.זה הימור ענק.זה נקודת מפנה בחיים.ואני פועל לפי הפה שלו...אבל מה עוד יש לי לעשות?זה יקרה בכל מקרה.והפעם אולי יהיה לי סיכוי להשתחרר סוף סוף...
"אני מסכים"
...
כמה דקות אחר כך,עליתי למטוס הראשון לאיסלנד...
|
|
Palagra
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
קול הדיילת אמרה שעוד כ-10 דקות נגיע ליעד. יופי, נמאס לי לשבת פה ולא לעשות כלום. ירדתי בזינוק מהרכבת והלכתי ישר לחנות. הצצתי בשעון שעל הקיר, יש לי 2 דקות לפני שהרכבת תעזוב את התחנה.
"שלום, אני צריכה את ראול" אמרתי למוכר הג'ינג'י
"ראול לא פה" גמגם לנוכח המבט הזועם שלי.
"שיט! אני פשוט שונאת אותך! תצא משם כבר!" אמרתי בכעס
"אל מי את מדברת גברתי?" שאל הנער, בן 14 אם להעריך, אסור לו לעבוד. לפחות בעני. יוכלו לשדוד את החנות בלי בעיה. רעיון ניצת בראשי אך שללתי אותו מיד, אין מספיק זמן!
צעדתי במהירות סביב הדלפק הקטן והלכתי לדלת שהייתה חבויה בקיר, פתחתי אותה, נכנסתי וטרקתי את הדלת. עוד 40 שניות.... והתיק ברכבת!
רצתי במעלה מהדרגות לקחתי את התיק שהיה על שולחן העץ וזרקתי לו כמה מאיות. הוא הנהן בהערכה ואני טסתי למטה, עברתי את הבחור ה ג'ינג'י, יצאתי מהחנות ונכנסתי בשנייה האחרונה לרכבת.
אחר כמה זמן הגעתי ליעד ויצאתי משם.
(אין לי זמן לכתוב יותר)
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
מופתעת, אירו השיבה את מבטה אלינו. האם היא כבר הספיקה לשכוח שאני פה? במשאלה הבאה שלה אני כוללת נחש מבעית או מפלצת שתרדוף רק אותה. אולי נחיל מקקים?
"אתן גם...שונות. מבני אדם, אני מתכוונת. אתן לא... אנושיות במיוחד." אירו ענתה בקול זהיר כחושדת שאולי אנו אכן אנושיות לחלוטין.
החיוך המסנוור שלי נותר על פניי אבל מבטי פזל אל אנור. הנה מה שציפינו לו ליד קברו של ייטס. נקבת טואטה דה-דנן, או מה שזה לא יהיה. החלטתי להקשיב לאישה התזזיתית שמולי ולפעול בעיקר בהרמת גבות. הנורא ביותר שיקרה זה שהיא תתייאש ותעזוב אותי ואת המנורה שלי לנפשינו.
אירו נאנחה ונראתה כבלון שהאוויר ברח ממנו. מבינה שהישועה לא תגיע מאנור וממני היא הסבירה. "את, נור, את ג'יני. יש לך מנורת ג'יני שלפני כמה רגעים חצי מהיד שלך הייתה שאובה בתוכה." היא כחכחה בגרונה ונשמה.
אנור ואני לא הגבנו. אין מה לתרץ ולכשף, גם היא חלמה את החלום.
"אם את" היא פנתה לאנור ההמומה "לא הזכרת את העניין מרגע התרחשותו משמע שגם את אינך אנושית. לפחות לא בשלמותך." היא סיכמה ושילבה את ידיה. אומנם היא אינה מחייכת מאוזן לאוזן אך את פניה מעטרת הבעת ניצחון.
נשפתי אוויר בהקלה-לכאורה. "פיו. איזה מזל שגם את כמונו. חשבתי שאת בת אדם מוזרה או משהו. אל תיעלבי, אבל בימינו צריך להיות חשדניים. אני ואנור השארנו רמז על המצבה. אנחנו מתכוונות ללכת לשם מחר בזריחה. בואו נלך לישון עכשיו ונלך לשם מחר בבוקר." אני מחייכת חיוך פייסני. אנור ואירו גוררות את רגליהן בתסכול. אנור ממלמלת לי משהו בסגנון 'לילה טוב' ונכנסת לחדרה. מאירו אני מקבלת ברכת לילה טוב מכובדת יותר אבל ניכר שגם היא רוצה להיפטר מחברתנו החשדנית.
אירו נראית לי בסדר, לא שיכורה מכוח וטירוף חושים. אבל אם הייתי צריכה להרוג את מי שאני פחות בוטחת בה אנור ואני היינו הולכת ביחד, ממרפקות אחת את השנייה, ליד גופתה של אירו לפני סיום המשפט.
בגלל זה אני אפילו לא יורדת על אנור. רק סוגרת בהקלה את הדלת ושוקעת בדממה אל תוך מנורתי השלווה.
|
|
רעות
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
לאמון לוקח זמן לבוא. אני מעודדת את עצמי. את פשוט קיווית שדברים יקרו מהר יותר ממה שהם קרו. אני מדליקה בדל נר ליד המיטה החורקת ופותחת את המאמר האחרון שעלי לקרוא. הדבר הבא שאני זוכרת זה איך שאני מדמיינת בחיוך את המנחה המעצבן שלי, מנסה במשך שעות להתקשר לפלאפון כבוי שקבור אי שם ליד העיר קורק...
לפתע עלה בי חשש מסויים- מה אם נכנסתי למלכודת? כשחושבים על- זה, זו הייתה אמורה להיות המחשבה הראשונה שלי. הודיתי לכל האלים שלפחות נשאר בי די שכל לקחת את הסכין והקשת. כעבור זמן מה החלטתי שהגיע הזמן לישון. אפילו לא טרחתי לכבות את הנר. נרדמתי כשאור כמעט בתוך העיניים שלי.
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
פקחתי את עיניי. מופתעת ומיוזעת. עוד חלום.
בחלומי הופיע האל הבלונדיני. הוא צווח על אנור ועליי לחסל בני אדם על ידי הפיכתם לג'ינים ולנעול אותם בבקבוק מלא רעל שמופק מזיתים. אבל החלום היה מטושטש וכבר החל להימחות מזיכרוני. הרפיתי ממנו. הוא לא מסר מאלים משונים ובינתיים הוא גם לא חשוב לי. רק מוזר.
שמעתי פעם על מחקר ובו קטעו את שנתן של חיות בדיוק בשלב החלום. אחרי כמה זמן הם מתו. החוקרים הסיקו מכך שהחלומות חיוניים לקיומינו. אני הסקתי מכך שחשוב לישון שינה רצופה. ממש גאוותה של כל אמא.
קמתי, ומתחתי את העננות שאמורות להיות זרועותיי. בתור המנורה הג'ינים לא מוחשיים, כמעט כיאילו היו חלום בעצמם. שעון הופיע. יש עוד שעה לזריחה. פתחתי את מכסה המנורה וגלשתי ממנה החוצה. לא התכוונתי לחזור לישון. אולי אני אסתובב קצת בחוץ. בתוך ערפל הבוקר איש לא יבחין בערפל ג'יני קטן.
|
|
רעות
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(לאור הפערים בין השחקנים בהתקדמות המשחק: מי שעוד לא הגיע ליעד, אנא השתדלו להיות שם עוד תגובה אחת, מקסימום שתיים. תודה מראש.)
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(עם איזה חבורה בדיוק? אנחנו לא יצאנו עדיין)
|
|
הבלגית המעופפת
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
מה יכול להיות כל כך חשוב?
הלו? צד שני?
הוא ביקש שנהיה רצינית. הלכתי.
***
התיישבנו בחזרה. טייטם בוהה קצת בצלחת שלו, בתקרה, בכיסא, ולפעמים הוא מעיף בי מבט, לראות איך אני מגיבה.
"חלמתי. יש לי תחושה שהחלום הזה חשוב." טייטם אומר, ומחכה. אולי הוא לא שם לב, אבל אני חושבת שבתת המודע הוא מחכה לשמוע אם אצחק עליו. אנחנו מדברים הרבה על חלומות, ומעולם לא צחקתי עליו. מצד שני, הוא מעולם לא טען שזה חשוב.
כשאני ממשיכה לשתוק, הוא ממשיך. "היה שם בחור בלונדיני. הוא אמר שהוא מת. הוא אמר שהוא בנו של אודין. הוא אמר שהוא קיבל משימה, ושהוא חייב למל אותה, אפילו אחרי שהוא מת. אז, הוא דקלם שיר והתפוגג. הוא אמר משהו על קרן פיונה או משהו כזה. אני לא זוכר הרבה יותר."
הוא משתתק, הפעם בציפייה שאגיב.
"טוב, אתה רוצה שנחקור את החלום או משהו כזה? נבדוק מה הפשר שלו? אני חושבת שעדיף שננסה להבין לבד מה הבלונדיני ההוא רוצה ממך.רוצה שאודיע שאני חולה ולא אגיע היום לעבודה, ונבדוק מה זה קרן של פיונה באינטרנט?". נראה שהוקל לטייטם באותה מידה שהוא מרגיש מוזר. לקחתי אותו ברצינות, וגם התנהגתי ככה.
"כן. נחפש באינטרנט."
כמה שעות מאוחר יותר, לא התקדמנו הרבה. קרן פיונה לא העלתה הרבה ברשת, גם לא שאר הפרטים. בפעם המי יודע כמה, תשאלתי אותו עוד על החלום.
"אולי אתה זוכר את השיר שיורג דקלם?" באיזשהו שלב החלטתי שלבלונדיני קוראים יורג.
"מי?". מסתבר שטייטם לא ידע את זה.
"הבלונדיני. יורג." אמרתי, בנימה של מישהי שזה מתחיל לעלות לה על העצבים, אבל מתאפקת.
"אני לא זוכר כלום חוץ ממה שסיפרתי לך. אנחנו במבוי סתום."
אכן, אנחנו במבוי סתום. דווקא עכשיו, הצד השני שלי חוזר.
אני לא רוצה להפריע, כן, אבל יש לי משהו להגיד.
מצטערת, את הלכת. אני עסוקה כרגע בלעזור לטייטם.
אבל זה חשוב...
מה?
אין צורך בכזו נימה גסה.
אנחנו לא מדברות אנחנו חושבות.
חשבת בנימה גסה.
מצטערת. מה יש לך לספר לי?
לא התכוונת לזה, אבל בסדר. זה יעזור לטייטם.
באמת? מה זה? ספרי כבר!
גם לך היה את החלום הזה היום בבוקר. כשצחקנו על המילה צנים.
אנחנו תמיד צוחקות על המילה צנים.
את יודעת לאיזה חלום את מתכוונת.
או.... את לגמרי צודקת. למה לא חשבתי על זה לבד?
כי לא הייתי פה כדי לעזור לך.
שקט. אני צריכה לשחזר את החלום שלי.
***
"פואה? את שותקת כבר שלושת רבעי שעה. הכל בסדר?" טייטם נשמע קצת מודאג.
פקחתי את העיניים. "הכל מצוין. איכשהו גם לי היה את החלום הזה -אני מקווה מאוד שזה החלום היחיד שאנחנו חולקים- ושחזרתי אותו. אז, אי פעם היית באירלנד?"
(קדימה, הביאי אותנו לאירלנד, התלונני על בעית הזכרון שלך, אם זה לא מוצא חן בעינייך. נצליח להסתדר איכשהו)
|
|
גולגולת הרעם
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
הטיסה לאירלנד,הייתה איך לומר,נוראית.המטוס היה קטנטן,והיו מלא כיסי אוויר,כך שהמרטיני שלי נשפך על הספר.
"גבירותיי ורבותיי,אנחנו סובלים מקשיי מזג אוויר,אבל בקרוב ננחת בנמל התעופה בדבלין,תודה"
או,תודה לאלים,זה עומד להיגמר.אגב,בתיק מצאו חבילת מהדקים.המ,זה חדש.במהלך רוב הטיסה,לא הפסקתי לחשוב על המשימה שעומדת בפני.לקחת משימות מהאלים,זה בכלל מסוכן,ואני מדבר מנסיון.אבל להסתנן כמרגל במשימה שהטילו עליי?זה מעבר לכל דבר מסוכן.זה התאבדות.תהיתי אם האלים בכלל יודעים שאני חותר תחתם.אה,אני חושב שהם עסוקים מדי בבעיות שלהם בינתיים,למרות,שבכל זאת,כנראה היה להם מספיק תושייה לשלוח אליי את החלום הזה.או שזה בכלל נשלח לכל האנשים מהצד שלי?אולי אני בין מליונים של אנשים שנשלח אליהם החלום,ואני בכלל לא נבחרתי מסיבה?עם המזל שלי,אין סיכוי.מצד שני,אם הם היו יודעים,המטוס היה שוכב כרגע בקרקעית האוקיינוס.לבסוף,המטוס נחת בטלטלה בנמל התעופה של דבלין,בלי פגע.ירדתי מהמטוס,ויצאתי מהשדה תעופה,לרחוב ראשי,בעיר דבלין.מיד תפסתי מונית,ונכנסתי לתוכה.הנהג,גבר בשנות הארבעים שלו,לובש בגדים של מנצ'סטר יונייטד,שאל במבטא אירי כבד.
"אז לאן,חבר?"
"אממ...חכה רגע...שניה"
הוצאתי פיסת דף מקומטת,עם שם חברת הטיסה שטסתי בה,וקראתי:
"אה,סלייגו,הר בלבן,בבקשה"
"מה?אתה צוחק עליי?זה בצד השני של אירלנד!"
אני ממש לא הייתי צריך להבריז משיעורי גיאגרפיה כשהייתי בתיכון.
"סליחה,אני לא בדיוק מתמצא כאן.ישב במקרה רכבת לשם?"
"יש לך מזל היום,בנ'אדם,את אלי עוד תספיק לשם"
"אז לתחנת רכבת בבקשה"
כשהגעתי לתחנת רכבת,רצתי במהירות,וקניתי כרטיס.עליתי על הרכבת,שהתחילה בדיוק לנסוע.ישבתי בנוחות בתא הריק שלי,והבטתי מעבר לחלון.טפוף קל החל לרדת.הנסיעה עורכת בערך שלוש וחצי שעות.הנוף היה בעיקר גבעות ירוקות,מדי פעם עיירות ציוריות.הגשם התחזק מעט.הבטתי בחשש לעבר התיק,אבל שום קול לא נשמע.לבסוף,הרכבת עברה ליד נוף עוצר נשימה,של אגם רחב שוליים,אפור,ועמוק,על רקע גבעות שהשתקפו בו,ואחרי האגם,העיירה סלייגו.כשירדתי מהרכבת,הגשם הפך למבול,ורצתי מהר לתוך בית קפה קטן,ויצאתי עם מאפה חם שיצא ישר מהתנור,וקפה רותח.העיירה לא גדולה במיוחד,אז הלכתי ברגל לעבר השלטים,שהורו על הקבר של ייטס.לבסוף,הגעתי לבית קברות,ונכנסתי אליו בנשימה עמוקה...
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
ריחפתי לי מסביב לקברו של אלדראדו אוק'נור אחד. הנחתי שערפל מעל לקברו של ייטס ירתיע כל יצור שיתקרב לכאן, לכן העדפתי את קברו של אותו אלדראדו. אלדראדו. שם משונה.
חיכיתי. חשתי קרן שמש בהירה שנחה עליי, מאירה את מערבולות הערפל. בקרוב השמש תזרח לגמרי ותעיר לאט לאט את הכפר. כשהעלטה הערפילית תיעלם הערפל שלי יראה חשוד. עוד יותר חשוד יראה אם אשאר פה במשך כל היום.
החלטתי להתמצק. הבטתי בשמש בחשש. אף אחד לא בא. השמש התמקמה בשמיים בנחת ואני עקרתי את הפתק מהחריץ.
|
|
Palagra
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
הלכתי אל חנות המזכרות ליד תחנת הרכבת.
"שלום, איפה הקבר העתיק?" שאלתי את המוכר
"כבר עתיק?" שאל כמו אידיוט
הנהנתי לחיוב
"הנה קחי מפה" אמר והושיט מפה שהמחיר שלה 4.
לקחתי גם כמה קופסאות שימורים, שילמתי לו ויצאתי מהחנות. הלכתי על פי המפה לקבר ועצרתי שם.
פתאום ראיתי נערה עם שער זהוב ועניים בצבע ירוק שחוק.
"שלום" אמרתי והיא הרימה את מבטה אלי והשלימה את הפעק בנינו בכמה שניות.
"מי את?" שאלה
"מורס" אמרתי אחרי כמה שניות
"אני נייה מוות, אני יכולה לקרוא לך ככה נכון?" אמרה
משכתי בכתפיי "אני מעדיפה שלא"
היא הסתכלה על לוח אבן שחוק ואמרה " לְמַרְגְּלוֹת בֶּן בַּלְבֶּן הֶחָשׂוּף מֵעֵץ,
בַּחֲצַר כְּנֵסִיַּת דְּרַמְקְלִיף טָמוּן יֵטְס.
כְּכֹמֶר שִׁמֵּשׁ שָׁם אֶחָד מֵאֲבוֹתָיו
לִפְנֵי שָׁנִים הַרְבֵּה. שָׁם כְּנֵסִיָּה תִּצַּב.
וּלְיַד הַדֶּרֶךְ צְלָב עַתִּיק מֻצָּג,
לֹא מִשַּׁיִשׁ, לֹא חָרוּת כַּמִּנְהָג.
עַל אֶבֶן גִּיר שֶׁנֶּחְצְבָה פֹּה מִקָּרוֹב
יֵטְס צִוָּה מִלִּים אֵלֶּה לִכְתֹּב:
מַבָּט קַר תִּשָּׂא
אֶל הַחַיִּים, אֶל הַמָּוֶת.
פָּרָשׁ, עֲבֹר..."
"וסע!" השלמתי את דבריה, היא לא הייתה צריכה לשאול אך בכל זאת שאלה.
"גם את חלמת את החלום?" שאלה
הנהנתי
"את מאמינה בדרקונים?" שאלה
"אולי" השבתי
"אני כן, אני מאמינה בכל העולם הזה עם הזמאי והאלפים" אמרה. החלטתי שאני יצטרך את האמון שלה אז חשפתי מעט מעולמי.
"גם את זמאי" אמרתי אותה, היא חייכה והנהנה. התיישבתי על האדמה ונשכבתי עליה. יכולתי לשמוע אותה יושבת גם.
"אני רעבה" רטנה. זה מוזר עד כמה הייתי...פתוחה עליה. היא בסך הכל ילדה!
"יש לי אוכל" אמרתי ופניה קרנו מאושר "הוא בתיק, תא קטן"
"היא פתחה את התיק ואיך שהוא פתחה את קופסאת השימורים.
"רוצה טונה?"
"לא" אמרתי לה
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
החלטתי לחזור ברגל אל בית ההארחה הקטן. ניסיתי להראות כמו מישהי נורמלית בבוקר. הבטתי על הרחוב השומם. כן, מישהי נורמלית הייתה עדיין במיטה.
פסעתי בגיל על מרצפות המדרכה. הסתכלתי על העצים הרבים והמדשאות שנמתחו מרחוב אחד לקצהו של רחוב אחר. הגעתי למבנה הלבן הקטן והססגוני. נכנסתי פנימה ודילגתי על המדרגות החורקות אשר בנס לא התפרקו לגמרי מדילוגיי. דפקתי בחוזקה על דלתה של אנור. שמעתי רטינה מעומעמת ואז שקט. דפקתי על הדלת מספיק חזק עד שאנור פתחה את הדלת. שיערה הזדקר מצמתה השחורה והיא נראתה כרוצה להרביץ לי שוב, בתנאי שלפני כן תנמנם מעט.
"מה?" נהמה.
"אנחנו צריכה לשוב אל הקבר, שכחת? יש לי הרגשה שהיום יגיעו עוד." עניתי. ניסיתי לא להיראות שמחה. אחרי שאני רואה זריחה יש לי חשק לצחוק, ואנשים שמחים בבוקר זה דבר מעצבן.
אנור הציצה מאחורי כתפי, מחפשת משהו. "אחחח.. הערת אותי לפני אירו?" היא רטנה שוב ושפשפה את עיניה בידה.
"ברור. רציתי להעניק לך את הכבוד להעיר אותה." חייכתי. עכשיו זה כבר בסדר לחייך, כי גם אנור חייכה חיוך רדום.
"נשמע מעולה." היא אמרה ופנתה לדלת חדרה של אירו. היא דפקה על הדלת חזק עד שחששתי שהדלת פתאום תתנפץ ותתפורר. אירו יצאה מהחדר באותה חזות של שינה כאנור, אבל נראתה ערנית יותר. אומנם שיערה היה פרוע ומזדקר אבל היא נראתה כיאילו חיכתה לרגע שבו תוכל להתעורר.
"בוקר טוב." היא מלמלה לעברנו.
"טוב, אנחנו חשבנו ללכת אל הקבר.." התחלתי אבל אנור קטעה אותי.
"'חשבנו'? את הערת אותי בדפיקות!" היא קראה.
"לא נורא." חייכתי. "בכל מקרה אנחנו הולכות אל הקבר כדי לבדוק אם יש שם עוד אחרים. נחכה שם כמה זמן ביחד ואז אולי נחכה במשמרות או משהו." אמרתי. "אני מניחה שאת רוצה לבוא איתנו?"
"כן, כן. רק תנו לי להתארגן קצת." היא מלמלה בקול ערני יותר ונכנסה לחדרה. דחפתי את אנור לתוך החדר שלה.
"היי! היי!" היא קראה במחאה. "מה זה אמור להיות?"
צחקקתי. "גם את צריכה להתארגן קצת. בעיקר השיער שלך"
|
|
גולגולת הרעם
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
בזמן שהלכתי בבית קברות,בקור המקפיא,והגשם,התחלתי לחשוב על פרטי החלום,בעוד אני מחמם את אצבעותיי הקפואות,בעזרת הקפה.המממ...הדמות קראה לעצמה בלדר...מה אני יודע עליו?ההורים שלו,הם אודין ופריגה...אז הכל קשור כרגע לאלים הנורדים.אני מתאר לעצמי שהוא חשוב,אם הוא הבן של מלך ומלכת האלים הנורדים.אה!לוקי הרג אותו!נכון,אני זוכר ששלחו אותי לחקור מזבח מוזר,בצפון איסלנד,שהיה בנוי סלע גדול,שעליו היו חצובים דבקונים.עשיתי מחקר מקיף כדי להבין למה,וגיליתי שהוא שייך לבדר.סוג של מזבח-אנדרטה.לפי המיתוס,כל היצורים החיים נשבעו לא לפגוע בבלדר,או משהו כזה.אני לא זוכר בדיוק למה.כולם,חוץ מהצמח דבקון.לוקי,האל הערמומי,והתעלולן,בעל ההומור השחור,קשר דבקון לחץ,או משהו כזה,וכיוון את האל הוד,העיוור,לירות בבלדר.אני כבר לא בדיוק זוכר מה קרה ללוקי.אבל מה זה קשור?בלדר לא מופיע כבר במיתוסים,לאחר שהוא מת...למה הוא הופיע עכשיו?אני חייב להזכר...
'אל תהיה מטומטם,ג'ראח,זה קל,אפילו אני יודע את זה...מתחיל בר'...'
התעלמתי ממנו,והמשכתי לחשוב.
'טוב,נראה שאתה לא רוצה את העזרה...תצטרך לפעול בלי לדעת את המטרה...'
"חשבתי שהמטרה היא שאתה תשתחרר,ותעזוב אותי,לא?"
שאלתי בקול חושד.
'זאת המטרה שלך,כן,אבל יש סיבה למה שקורה כאן,וזה נותן לי את החלון הזדמנויות הזה,אז המטרות קשורות ביחד'
המשכתי להתעלם ממנו.עצות מיצורים כמוהו בדרך כלל יובילו אותך למוות,או כאב תמידי,משהו כזה...
'חשב האיש שפועל לפי עצתי...אבל הפעם שנינו נרוויח מזה...'
טוב,ממש לא יעזור לי לחשוב על זה כרגע,זה רק יסיח את דעתי...
פתאום,בלי שום אזהרה,מעדתי על מצבה,ונחתתי בכבדות על האדמה הרטובה.הרמתי את מבטי,וראיתי שאני ניצב מול פסל מתכת שחור,של בחור גבוה,עם מבט אלגנטי בפרצוף.
הגעתי לביקור בקבר של ייטס.
[אנשים שרוצים להפגש עם הדמות שלי,מישהו?
|
|
רעות
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
הטמנתי את הסכין הישנה שלי בתוך המגף לאחר שהצלחתי לגרום לשיער שלי לחזור לצורתו המקורית (או שהזדקרות היא צורתו המקורית? מילא, זה לא באמת משנה.) לקחתי את הקשת שלי ואת תיק הגב בו השתמשתי גם כאשפת חיצים. צפתי שברגע שנפגוש את אלה שחולקים אתנו את החלום נצא מיד לאן שזה לא יהיה. בטח נחפש אחר קרן הפיאנה או משהו דומה.
יצאתי מהחדר ופניתי לחכות ליד חדרה של אנור. נור, זו שחשדתי בה באופן מבוסס ביותר שהיא ג'ינית, דבר ששימח אותי מהרבה סיבות שהעדפתי לשמור לעצמי. בקשת משאלות בהחלט לא הייתה אחת מהן.
כעבור זמן מה יצאנו לעבר בית הקברות, לאחר שפילסנו את דרכנו בין קברים ממלחמת העולם השנייה וצלבים קלטים מהמאה התשיעית לספירה הגענו לקבר של ייטס. ולא היינו הראשונות שם.
(אוף, גולגולת! תיכננתי לשמור על הסיפור של בלדר ולוקי לאחר כך. לא נורא, נסתדר...)
|
|
גולגולת הרעם
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אופס
\:
|
|
גולגולת הרעם
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אופס
\:
|
|
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED>
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
השתדלתי להתרווח במושב הצר שלי במטוס. לידי נחר איש עסקים מבוגר בחליפה, ומצדי השני ישבה אישה צעירה ויפה וקראה. שקלתי אם לפנות אליה יהיה רעיון טוב, אבל במחשבה שנייה התחרטתי. אני לא רוצה להיכנס לקשר כזה עכשיו... לא כרגע.
ירדתי מהמטוס ועברתי ליד מסוע המזוודות, ואסוף את שלי. לא שהיה בה בגד... אלא רק נשק. המון נשק. לא הפתיע אותי שאף אחד לא עצר את המזוודה בדרך. השומרים מושחתים ועצלנים, בחלק מהמקומות. ברובם, למעשה.
המשכתי לכיוון היציאה ולקחתי מונית לכיוון העיירה סלייגו. אפילו שהמרחק רב והמחיר גבוה, הכסף לא יהיה בעיה. יש איתי כמות מוזמנים וכרטיס אשראי עם כסף שיספיק לי לפחות כדי להשתכן כאן עם בית גדול.
*כהמון זמן לאחר מכן*
לעזאזל, הנסיעה הזאת לקחה יותר מדי זמן. הייתי מופתע כשהנהג הסכים להסיע אותי, אבל עברתי על זה בשתיקה. ישנתי רוב הזמן, ובשאר הזמן קראתי או הסתכלתי על הנוף. הנוף של אירלנד היה יפהפה. המשכתי לחשוב על כך כשירדתי מהמונית, ושילמתי לנהג את המחיר בתוספת לא קטנה. הוא הודה, וחזר אל המכונית, כנראה במטרה לישון.
התחלתי ללכת, שואל אנשים איפה הקבר. כל אחד הפנה אותי לכיוון אחר, ולבסוף מצאתי את עצמי בסמטה ללא מוצא. לעזאזל. עכשיו זה ממש הזמן ללכת לאיבוד.
|
|
גולגולת הרעם
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
ארגו...רוצה להיפגש?
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אני חושבת שאחד היתרונות בלהיות ג'יני זו הקימה הקלה בבוקר.
שדים לא צריכים לצחצח שיניים או להסתרק. הם גם לא צריכים לבחור מה ללבוש או לחפש את המפתח לרכב. הם פשוט מתגבשים להם לצורה בה הם רוצים להיות והם מאורגנים.
חשבתי על זה בזמן שחיכיתי לאנור ואירו. כחמש מאות שנים של אי-התארגנות בבוקר השכיחה ממני את הזמן שזה לוקח. בעיקר בגלל שסלון בינוני שמעוצב בסגנון סבתא אירית ומדרגות מתפרקות ששוכנות בהן נמלים הם לא בדיוק המקומות הכי מעניינים בעולם לבלות בהם חמש עשרה דקות משמימות.
אירו ואנור יצאו (ועשו משהו בנוגע לשיער שלהן) מאורגנות וערניות הרבה יותר. קיפצנו לקומה הראשונה והחזרנו את המפתחות לסבתא-אירלנד הקשישה. נופפנו לשלום לבעלה האירלנדי הקשיש גם הוא והוא השיב בהנהון מנומס. בריטים.
הגענו אל הקבר במהירות. ראיתי מרחוק כמה דמויות. מעניין למה קראו לכולנו.
|
|
זאבה~
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
פתחתי את הטונה והנחתי את החרב והקשת שלי על העשב הרטוב. חיטטתי בתיק של מוות ומצאתי חרב מדהימה ביופיה אבל כשהסתכלתי אליה לראות אם היא שמה לב היא הביטה בי במבט שקט ומפחיד.
"תחזירי אותה!" אמרה וחזרה לעצום עניים. החזרתי אותה כשפתץאום ראיתי בערך שלוש דמויות מתקרבות אלינו.
"שלום!" קראתי אליהם ונופפתי בידי. אחת מהן החזירה לי ניפנוף.
"מי את?" שאלה מיחשהי עם עניים בצבע תכלת אפרפר(אירו)
"אני נייה, ואתן?" שאלתי
"אני נור" אמרה זאת עם השער השחור "זאת אירו" אמרה והצביע על זאת עם העניים הכחולות אפורות "וזו אנור" אמרה והצביע על זו עם העניים הירוקות המלוכסנות.
"מי זו?" שאלה אנור והסתכלה על מוות אבל כדי שאני אקרא לה בשם שלה. מורס, שם מוזר אם חושבים על זה.
"מורס, או מוות. טלוי באיזו שפה את אומרת את השם שלה" אמרתי ופתאום קלטתי שהטונה עדיין ביד שלי."רוצות טונה?" שאלתי
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
כאשר השאר זללו טונה אני העדפתי לשבת בשקט. אני מעדיפה שלא לאכול טונה על הבוקר. בעצם, אני לא ממש אוכלת. בשביל לא להיראות מוזרה או מתנשאת לקחתי מעט טונה והשלכתי אותה בחתיכות אל מאחורי הקבר. זה אורגני. בערך.
תוך כדי האוכל דיברנו קצת והבנתי סוף סוף מה זה טואטה דה-דנן. בינתיים כולם נחמדים אבל אף אחד לא יודע מה המטרה של כולנו. יכול להיות שבתוך רגע ישמע קול 'פוף' ואנחנו נופיע בזירה בתור איזה בידור לאל בנייפלהיים שלו.
"מה את?" פנתה אליי בשקט הנערה הבלונדינית השדופה. "מה זאת אומרת? לא רואים עליי שאני חד-קרן-ורוד-קסום-מנצנץ-ומרושע?" גיחכתי וצחקתי מעט. כולם צחקו קצת. אני חייכתי והסתכלתי על החתול המוכתם בשחור וכתום שכירסם בטונה המכוסה בחול.
|
|
גולגולת הרעם
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
בזמן שחיכיתי שמשהו יקרה,נאבקתי בדחף להפוך לצורת התן שלי.טוב,לא תן שלם,רק ראש תן.אני שונא את המצב הזה.אולי הוא מעניק לי חושים יותר חדים,אבל הוא מקרב אותי יותר לעולם שאני מנסה להתחמק ממנו כל החיים שלי.משום מה הרגשתי נוכחות,כאילו הרוח,והגשם,הם לא סתם רוח וגשם.כאילו יש בהם משהו.זה לא הרגשה ברורה,אבל זה דומה להרגשה שמישהו נועץ בך מבט מאחוריי הגב.בחנתי את הסביבה.אין כאן עוד אף אחד...ואז,התחלתי לשמוע צעדים במרחק...
|
|
אֵרִיַה
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
הנחתי שכל מי שהיה איתנו ליד הקבר היה יצור לא אנושי, או לפחות הרוב. אז שחררתי סוף סוף את הצמה, הפעם הראשונה שבה פיזרתי את השיער מחוץ לבית כבר כמה שנים. האוזניים שלי הרגישו מוזר כשרוח קרה התחילה לנשוב בלי שום סיבה, חוץ מהעובדה, כמובן, שהיה עכשיו אמצע החורף.
אבל זה היה בקצה השני של כדור הארץ.
הצצתי בפלאפון שלי תוך כדי שאני לוקחת את החתיכה האחרונה של הטונה שנשארה. בסדר, אם נסגור כאן את העניינים מהר יישאר לי זמן לעבור על החומר שלמדתי אותו בפעם השביעית בעשרים שנה האחרונות. אני שונאת מתמטיקה.
אחרי שווידאתי עם הבוחן איפה אני אשב בזמן הבחינה סגרתי את הפאלפון.
התחלתי לשמוע צעדים מתקרבים, מדהים כמה טוב אפשר לשמוע כששער לא מכסה את האוזניים. כמה שניות אחר כך הגבר עם העיניים השונות הרים מבט אל כיוון הצעדים.
המתנתי בשקט תוך כדי שאני מסובבת את האצבעות מסביב לפגיון שבשרוול, משום מה הייתה לי צמרמורת.
|
|
POLLO
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
"טיסה 664 לאירלנד יוצאת בעוד מספר דקות" נשמע הקול הרובוטי ממערכת הכריזה.
לא ממש כדאי לי לפספס את ההמראה הזאת. יש טיסה לאירלנד ממצריים רק כול יומיים, כי אירלנד היא לא יעד "נחשק" במיוחד לדעת המצרים.
טיפסתי במהירות על מדרגות הפלסטיק שמובילות למטוס. הצלחתי להשיג כרטיס ברגע האחרון, ובמחיר שאני עוד מצליח להתמודד איתו. התיישבתי בקלילות במושב.
כשהמראנו הקעקוע צרב לי את העור, כמו שקורה כול פעם כשאני בגבהים. הבטתי מהחלון וחשבתי על אבא.
הוא בטח לא מרוצה מזה שאני לבוש בחליפה מערבית שכזאת.
בשעה האחרונה חשבתי על החלום, בעיקר הייתי מודאג מהבעיה שהדבר היחיד שאני יודע הוא שאני צריך להגיע ל "מרגלות בן בלבן", כנראה שזה הר. משהו בסגנון.
המטוס נחת, והקעקוע נרגע מעט. אירלנד, הנה אני בא.
|
|
Palagra
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
הוצאתי את החרב הסקוטית שלי מהתיק, נעמדתי וחגרתי אותה על הגב. הלכתי קצת כדי לוודא שזה בסדר. העברתי את ידי בשער שלי, הוצאתי קופסת שימורים של משמשים ואכלתי את כל המשמשים חוץ מאחד ששחה ברוטב מתוק מידי.
שמתי את הקופסה הצד והלכתי אל החבורה אך קודם שמתי משקפי שמש. הרוב סתם לוטשים בעניים שלי מבטים או מקניטים אותי. סתומים. זה לא כישוף שחור או כל דבר אחר אלא מוטציה גנטית. יש אפילו כאלה שהעניים שלהם משתנות ויש להם נגיד פס אדום בשער שחור או משהו כזה. נראה שנייה הציגה אותי כמוות, טוב זה פרוש אחד של השם.
|
|
גולגולת הרעם
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
רגע,מי בקבר?אני מבולבל
|
|
רעות
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אני, stingray, אריה, זאבה, per vacuum, אתה, פיספסתי כמה נראה לי.
בכל מקרה, אם כולם יזכרו להגיב, עוד מעט נוכל לפתוח את הפרק השני... ;)
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אני, elbereth, אריה, Per vacuum וזאבה. (והשמות שלנו זה נור, אירו, אנור, מורס ונייה.)
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
פסטפסתי (הפועל של לעשות 'פסססטטט' לחתולים) לחתול בעל הכתמים השחורים-כתומים. הוא התקרב אליי בלא חשש. שרלטן קטן. בטח כל הזקנות בעיירה מאכילות אותו ואת שאר חתולי הרחוב פה באזור. הוא ריחרח קצת את ידי והחליט שזה בסדר שאלטף אותו.
בדרך כלל אין לי בעיה לדבר עם אנשים.
רק שהם לא אנשים.
מול בני תמותה אני יכולה להיות מי שאני רוצה להיות. אני יכולה להיות כל אחת. בשל היותי ג'יני אני יכולה אפילו לשנות את שערי, פניי, מבנה גופי, גובהי. אף פעם לא הייתי צריכה לדבר עם יצורים לא אנושיים ולדבר איתם כלא-אנושית כמוהם.
אני סתגלנית מדי.
רוב היצורים המשונים שדיברתי איתם היו ג'ינים מאובקים וחלודים. הם בדרך כלל היו מטורפים מזקנה ומכוח שאין בידם. לא בדיוק היצורים שאני רצה להתחבר איתם.
יצורים אחרים אני מכירה דרך בני האדם ובשל אירוע או התנהגות חריגה אני מעמידה אותם על אי-אנושיותם ואנחנו מתיידדים. אף אחד לא רוצה להיות אויב של ג'יני.
הרבה זמן לא חשבתי ככה. עדיף שאתרכז בלהתחבר לאנשים כדי שיסמכו עליי. כן. ככה הם יהוו מצע נהדר לבקשת משאלות. המבקשים האנושיים משתגעים מהר מדי.
"טוב, למי יש השערות לגבי הסיבה שאנחנו פה? אני מהמרת על שיעמום מערוץ הטלויזיה הקהילתי של ניפלהיים." אני פונה אל החבורה בציניות, וסוף סוף, כמו שאני פונה תמיד.
|
|
רעות
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
"לא נראה לי שיש טלוויזיה בעולם המתים." עניתי, והשפלתי קלות את ראשי מהמבט התמה של האלפית, מיתולוגיה נורדית היא בהחלט לא מנת חלקם של בני הטואטה. "ובכל מקרה, לא נראה לי שכדאי שנשאר כאן יותר משעתיים. אם אף- אחד לא יגיע, נשאיר פתק ונבוא מחר."
"ואם גם מחר לא יהיה כאן משהו?" מישהי שאלה. "אז נצא." השיבה מישהי אחרת, שהבינה לרוחי.
"ההיגיון אומר שנצא לחפש את קרן הפיאנה." אני אומרת "לא את הערוץ בניפלהיים." שוב אותם מבטים שואלים. אני ממשיכה, מפחדת לאבד את חוט המחשבה "תראו- הסיפור של קרן הפיאנה הוא יחסית מוכר באירלנד לפחות החלק על הפיאנה, לא על מה שבלדר אמר." אני מוסיפה במהירות. עוד משהו הגיע. זה יגדל עוד. אמר קול קטן בראשי.
|
|
אֵרִיַה
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
הרמתי גבה. פיאנה? משהו בשיעור אזרחות כשלמדתי פה לפני כמה שנים. מפלגה כלשהי... או משהו כזה.
אבל קרן הפיאנה? בחיים לא שמעתי על זה.
"פיאנה היו מפלגה באירלנד במאה ה-20" מלמלתי לעצמי "אבל אף פעם לא הייתה להם קרן. וניפלהיים בכלל לא קיים."
באמת, חיים אחרי המוות, ועוד אצל אלה מוזרה. לא יכול להיות סיפור יותר מופרך מזה.
|
|
RayOfLight
לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אני יורד במדרגות, ומזמזם את "bedtime stories". לפתע אני נקטע על ידי הקריאות הנלהבות של אחותי, ה"וונאבי אמא שלי", שצועקת "בלו! בלווו! חדשות טובות..." אני קוטע אותה עם נימה טרחנית "מה."
"נחש!"
אני מדמיין את כדורי העיניים שלי יוצאים מהחורים.
"נו כבר!"
"אוקיי. אנחנו נוסעים עוד כמה ימים לאירלנד! ונחש איך? בצוללת!"
"מה?" לוקח לי רגע לעכל את מה שהיא אומרת. זה לא שזה כזה לא שגרתי, אבל.. צוללת? באמת?
זה רק מחזק את המסקנה הדי מובנת מאליו שלי, שלעשירים אין מה לעשות בחיים.
"שיהיה בכיף." אני אומר וממהר לעבר דלת הכניסה, וממשיך בדרכי לבית ספר..
|
|
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED>
לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(גולגולת, אני מגיע !
אגב.. אולי כדאי לעשות דיון חדש ? אנחנו הרבה יותר מדי למטה..)
כעבור שלוש שעות מעייפות ומרגיזות ביותר של איבוד, הגעתי סוף סוף לבית הקברות המזורגג. רק שלא ציפיתי שהם יקברו את כל תושבי העיר שמתו כאן. לעזאזל, המקום הזה אינסופי !
שוטטתי בין הקברים עד שראיתי דמות נמוכה, עם זרועות עבות וארוכות ביחס לגוף ועור נחושתי. החלטתי לגשת אליו, אולי הוא ידע איפה הקבר המחורבן. מזמן כבר נמאס לי לחפש. רק שמשהו בראשו נראה מוזר, כמעט כאילו... יש לו ראש של זאב ?! לא, תן, למעשה. הבנתי מהר מאוד שאני במקום הנכון, וניגשתי אליו.
"שלום ?" שאלתי בשקט. הוא הפנה את ראשו אליי במהירות.
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-7 חודשים
חייכתי לאירו. "מעולם לא היית בניפלהיים, איך את יודעת שאין להם טלויזיה? אולי אפילו יש להם משחקי מחשב." אמרתי בנימה צינית מעט. בהיסח הדעת המשכתי ללטף את החתול. אם רק החתול הזה היה יותר רזה אולי הייתי לוקחת אותו איתי למנורה שלי. הבטתי עליו שוב.
לא, לא הייתי לוקחת אותו. הייתי מצליחה ליצור לו טראומה תוך שבוע בערך.
קרן הפיאנה...חוץ מהעובדה שזה כלי נגינה, המופעל ע"י נשיפה כנראה, מהתרבות הנורדית המשונה לא ידעתי על זה דבר. גם אנור לא ידעה עליו כלום. אם בת לתרבות מוזרה לא מבינה את אחת מהמוזרויות אני אמורה קצת לחשוש. או שאולי לא. כל דבר בעולם הזה לא מובן לחלוטין, כולל בני האדם.
לפעמים אני כל כך שמחה שאני מהחיג'אז. הכל שם פשוט וקל: יש את השטן, שזה רע, יש את המלאכים, שהם טובים, ויש שדים, שעושים מה שבא להם. החתול הבין שאין לי אוכל והתרחק ממני.
כולם מתים עליי פה, אה?
|
|
RayOfLight
לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(יש לציין שהרעיון של הצוללת הוא של הבלגית)
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(טוב, אני הולכת לעשות איחוד היסטורי בין קבוצות הקברים.)
הבטתי בשמיים והחזרתי את מבטי אל שאר הבנות. כולנו נראינו עייפות ומשועממות וחסרות טונה.
"עדיף שאלך להסתובב פה באזור, לחפש כמה שאולי הלכו לאיבוד. אני אעשה את זה הכי מהר מכולן." אמרתי. כמה הספיקו לתת לי כמה מבטי אישור שלא חיכיתי להם לפני שהתפוגגתי. גלשתי אל השורות השונות עד שהבחנתי בשני גברים שעמדו ודיברו. הם איתנו?
לא. סתם שני גברים מזדקנים שבאו לבקר חבר שנפטר.
מיהרתי לרחף משם לפני שיבחינו בענן ערפילי שעוטף אותם.
לאחר מכן ראיתי עוד שני גברים. כמה גברים יושבים פה? או השאלה החשובה יותר: האם לגברים האירלנדים אין מה לעשות בחיים מלבד לחשוב על מתים?
התקרבתי לאחד הקברים והתגבשתי מאחוריו באיטיות. ככל שאני ממוקדת יותר כערפל קל לי יותר להבחין בפרטים. אחד מהם נראה בסביבות גיל השלושים ועיניו המלוכסנות ושיערו הכהה שיוו לו מראה מעט אסייתי. הוא הקרין תחושה ידידותית, אבל היה לי ברור שזו רק מסכה. ממש כמוני, רק שאני עושה זאת טוב יותר. המסכה הידידותית בקושי הסתירה את הדריכות המעט פרנואידית שלו.
השני היה נמוך יותר מהראשון, והיה כהה יותר. קיוויתי שהוא אכן מאפריקה, כמוני. למרות שהוא היה מעט נמוך הרגליים והידיים שלו לא היו קצרת ביחס לגובהו. בניגוד לראשון, שניכר כי היה בכושר, הרושם שהאפריקאי הותיר היה של כושר ממוצע. אבל הפנים שלו היו מבעיתות. כמו פנים של תן.
פנים של תן?
התגבשתי יותר ויותר עד שהפכתי לשדה בעלת מראה אנושי שמזכירה יותר ג'ינים רגילים. הצצתי שוב. כן. פנים של תן. הם אלו שחיפשתי. החלטתי לחזור למראה האנושי והגשמי שלי.
"שלום." אמרתי בקול יציב. הם הסתובבו אליי. הבנתי כי שיחתם הייתה שיחת היכרות ראשונית.
"אתם גם מחפשים את הקבר של ייטס?" חייכתי חיוך קטן. "אני נור."
|
|
זאבה~
לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"עדיף שאלך להסתובב פה באזור, לחפש כמה שאולי הלכו לאיבוד. אני אעשה את זה הכי מהר מכולן." אמרה נור.
פתאום היא התחילה להיעלם ובגלל שלא היה לי משהו אחר לעשות הכנתי את עצמי ורצתי במלוא המהירות אחריה. חלפתי על פני שני זקנים שרכנו והניחו פרחים מעל קרב מסוים והופתעו מדמותי המהירה.
חייכתי לעצמי, תמיד הייתי מהירה.
קפצתי מעל קבר וניסיתי לא לנחות על מצבה ולשבור לעצמי את הרגל, מעדתי והזזתי את הראש כדי שלא יפגע באבן גדולה.
קמתי, ניקיתי את האדמה מהמצח שלי וראיתי מעט דם, סתם חתך. המשכתי לרוץ בקו בערך ישר עד שמצאתי את נור בחברת שני גברים ולאחד מהם היה עד לפני רגע ראש של תן!
מעניין, זו הפעם הראשונה שאני רואה אנוביס. או לפחות ככה אני חושבת שקוראים לזה.
"היי" אמרתי והסדרתי נשימה כמה שאפשר בכמה שניות "אני נייה, ואתם?"
|
|
Palagra
לפני 11 שנים ו-7 חודשים
נייה הזו התחילה לרוץ פתאום אבל נראה שהיא נהנת מזה. מוזר. עלה בי חשק עז לעשות משהו, בחנתי את המצב המשעמם להפליא. נייה ונור, נדמה לי, כבר לא כאן.
חזרתי למקום שלי ליד התיק העור המסע השחור שלי התיישבתי ונשכבתי.
אחרי כמה זמן שמעתי צעדים, 4 או 5 זוגות רגליים להערכתי. הן הביאו איתן שני גברים.
התיישבתי, הורדתי את משקפי השמש שלי והסתכלתי עליהם במבט אטום. מי הם?
|
|
♥toolip
לפני 11 שנים ו-7 חודשים
המטוס נחת.
נדחקתי בין האירים והתיירים השונים ועליתי על המונית הראשונה שראיתי, מוזנחת מתפרקת שמשמיעה טרטור מעצבן כאשר נוסעת, עליתי ומלמלתי לנהג את הכתובת הוא מלמלל משהוא בחזרה באירית ומאז לא שתק. אחרי נסיע ארוכה מהמצופה במונית מטרטרת אם נהג חופר הגעתי לבית הקברות המזוגג.
היו שם אלפי, לא מיליוני מצבות ישנות וחצי מתפוררת. ניראלי שבית הקברות הזה בית הקברות היחיד באירלנד או שפשוט קיים מאז שהקימו את אירלנד.
שוטטתי בין המצבות בית הקברות היה שומם פרט לזוג זקנים שדיברו באירית ופיזרו אוכל ליונים.
אחרי בזבוז של לפחות חצי שעה של הסתובבות סתמית בין הקברות שמעתי קול "גם אתם מחפשים את הקבר של ייטס?", פניתי לכיוון הקול זו הייתה מישהי ככול הנראה בת 18-19 בעלת שיער שחור שפנתה אל שתי אנשים, אחרי שיחה שלא כללה הרבה מילים הם התקדמו לכוון קבר כלשהו. שם היה הקבר המזוגג?! גם כן האירים האלה הם צריכים להציב שלטים!
התקרבתי, ליד הקבר הייתה חבורה די מעניינת ללא ספק לא משפחה שבאה להתאבל.
|
|
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED>
לפני 11 שנים ו-7 חודשים
לאחר שהגענו, כולם התחילו לדבר. רק אני ככל הנראה חשדתי במצב, אז כמובן שעשיתי החלטה מהירה וחכמה ביותר, ושלפתי שתיים מהקטאנות שלי שהחבאתי במכנסיים. מוזר שלא שמים לב לזה, אבל השיטה הזאת עובדת.
כולם זינקו בהפתעה לאחור, עם מבטים מזועזעים שמופנים... אליי ? מה, הם אף פעם לא ראו חרב ? נו באמת, אפשר לחשוב. במחשבה שנייה, יכול להיות שדווקא עצם שליפת החרב הפתיעה אותם. הגיוני.
"אז... מה שלומכם ?" שאלתי בנימה ידידותית.
|
|
הבלגית המעופפת
לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(יש לציין שריי לא הלך איתי עד הסוף וצבע את הצוללת בצהוב.
אין לי מושג אם זה קרדיט או האשמה, אבל תודה שחלקת את זה עם כולם, ריי. אם תחפשו, תמצאו התייחסות לביטלס בכל דבר שאני עושה. גם פה במשחק. חפשו את ההתייחסות& הידד& חפש את המטמון בנושא הביטלס&)
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"יש לי עצה בשבילך, " אמרתי והתקרבתי חזרה. "ידידותיות וחרבות לא הולכות ביחד. אם אתה רוצה לגרום לאנשים לחשוב שאתה ידידותי אל תעשה את זה תוך כדי שאתה כמעט חותך אותם לשניים. משום מה זה לא בדיוק עושה רושם." שמץ גיחוך הופיע על פניי. מר-קטאנות חשב אם הוא אמור לצחוק או להיעלב.
לצחוק, חכם. גם העלבות משום מה לא עושות רושם.
בסוף הוא החליט לחייך קצת כמו כולם. השני בינתיים ישב ליד הקבר, נראה כיאילו הוא היה מעדיף שלא להיות פה. למזלו, זה לא נראה מהתנשאות. אחרת מתישהוא בחיים בארוכים שלו הוא היה מצטער על זה.
ישבתי בנחת על יד המצבה. "לפני ששיעמם לי והלכנו לחפש אתכם ניסיתי לנחש למה קראו לנו. יש לכם גם רעיונות?"
"לא. את יודעת, קאטנות לא באות יחד עם נורדיות מסורתית." מר-קטאנות חייך. יאיי. חושבים שאני נחמדה.
"ואתה?" פניתי אל המצרי (ראש תן הוא לא בדיוק חלק מהחיג'אז) שנראה רחוק יותר ויותר.
"גם לי אין מושג." הוא פלט.
"אם אנחנו מחכים כאן, כנראה שיש עוד. רק כשכולם יגיעו נדע." אמרה מורס בקול שקט אך מפתיע. היא לא נראתה כאחת שמדברת יותר ממה שהיא צריכה.
"לא משנה אם יש עוד. אנור, אם אני אחכה פה עוד שנייה אני מעניקה לך את הרשות לנעול אותי ואת המנורה בחדר עתיק ולא לפתוח לעולם. בית הקברות הזה מעצבן אותי." קמתי ממקום מושבי בהחלטיות.
"טוב, רק תזכרי שאת אמרת את זה" גיחכה אנור.
|
|
RayOfLight
לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(בלגית, זה קרדיט.
והיי, לא הגעתי עוד לצוללת, כך שאת לא יודעת אם היא צהובה או לא! (היא כן)!)
|
|
גולגולת הרעם
לפני 11 שנים ו-7 חודשים
כל החבורה המבלבלת הזאת,התחילה להתווכח,וידעתי שזה לא הולך להוביל לשום מקום.ההופעה של היפני הלהיטה גל חדש של התווכחויות.הוא לעמשה נראה די רגוע,ואפילו קצת משועשע.אני לא אוהב להתבלט.אני לא אוהב להחליט החלטות בשביל אנשים.אבל אם אני הולך לרגל אחריהם,כדאי שאני יהיה במרכז העניינים,כדי שאני לא ידחף הצידה.ובשביל זה,אני צריך תשומת לב.
"אה,אהמ-"
קולות ההתווכחות קטעו את הקול שלי,ואף אחד לא שם לב.הרמתי מעט את הקול,ואמרתי
"אה,סליחה,אבל-"
עדיין שום הקשבה.
'תשתמש בכוח.תנסה למשוך את התשומת לב שלהם בעזרת רעש וצלצולים.יצורים כמוהם מקשיבים בדרך כלל לכאלה דברים'
ניצלתי את הרעש וההמולה,ואמרתי בקול שקט.
"נראה לך?אני ממש לא מהתיפוסים כאלה,שמושכים תשומת לב,אני-"
'אני לא מבקש ממך להיות מנהיג או משהו כזה,אני דורש שתגרום להם להקשיב לך'
"אה,טוב"
הם המשיכו להתווכח,ולא שמו לב אליי.
במקום לצעוק,פשוט הפכתי את הקול שלי ליותר רשמי,ולא חזק,אבל ברור,כמו שאני עושה בנאומים,בכנסי אראולוגיה.טוב,יש בזה קצת מהקטע של הדם האנובי.בדרך כלל,ה"ברכה" של להיות אנובי,מדלגת בשלושה דורות.סבא שלי מצד אימא,היה אנובי.הראש שלו עדיין עומד במפקדה של הציידי שדים מהכנסייה הקתולית הסודית,שיושבת מתחת לוותיקן[המצאתי,לא אמיתי,דא].להיות אנובי באיטליה זה לא הדבר הכי בעל טקט.אם הוא נחשב,כשד,כמובן.אבל בכל מקרה,אנוביס היה השופט של המתים.מישהו שמקשיבים לו.אבל החזרתי את הראש שלי לצורה הנורמלית,כי מי הולך להקשיב לתן מרייר?
"אה..היי.אני מניח שכולם פה בגלל החלום,אני צודק?"
מלמולי חיוב.
"אז,אני מציע שכולם נשתף את מה שאנחנו יודעים.אבל לפני זה,כולם מתכננים להשאר פה?"
[תענו]
|
|
הבלגית המעופפת
לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(יופי. צוללות בצבע צהוב יעלו את הרמה של המשחק. לא שהמשחק לא טוב, אבל צוללות צהובות מעלות את הרמה של כל דבר שהן מופיעות בו)
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"כן. אחרת לא היינו מגיעים לפה." עניתי לראש-תן. התרכזתי לרגע בהתנהגות שלו. הוא התלבט קצת בין שני המשפטים. אני תוהה אם זה בגלל דיבוק או התלבטות טבעית. אני מעדיפה שלא לחשוב על כך שאחד מהיצורים שכאן הוא מקלט קטן של איזה אל משועמם שרוצה לפצפץ את כולנו. אני מביטה בו עוד פעם אחת ומחליטה לזכור את זה לאחר מכן. בתור שדה, אני מעדיפה שהסובבים אותי לא יהיו 'תפוסים' על ידי שד אחר.
|
|
רעות
לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"אני אגיד לך ממה שידוע לי." אני עונה. "בעיקר בגלל שאני מגיעה ממשפחה אירית מאוד." יותר מידי אפילו. אני חושבת בחיבה. "ייטס היה משורר מאוד מוערך באירלנד, לפחות בתחילת המאה התשע עשרה, אני מוכנה להמר על זה שמי שסיפר לי את זה היה תקוע אי- שם בתקופה הזאת, והוא מת." גוש קטן מצטבר בגרוני. אך אני שומרת על קור רוח "בלדר הוא אל נורדי עד כמה שאני יודעת, וכן אל מת זה אפשרי." אני מחפשת את אישורה של אנור, הנורדית האמתית כאן. "הפיאנה שכולכם מן הסתם שמעתם עליה מהחלום הם גדוד מובחר של איזה מלך, הסיפור היה מאוד מוערך בקרב המחתרת האירית."
"זה בקיצור נמרץ מה שאני יודעת על הפירוש של החלום, מה זה אומר מעבר לזה- אין לי מושג." הופתעתי שכולם הקשיבו לי עד הסוף. רוב האנשים שדיברתי איתם בעשר שנים האחרונות איבדו אותי בערך במילה השנייה. "עוד מישהו?" שאל המצרי.
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"אני לא. אני לא באה מהתרבות הנורדית. עדיף שתשאלו את אנור." (~התקלה!~)
|
|
אֵרִיַה
לפני 11 שנים ו-7 חודשים
נעצתי בנור מבט רצחני. מה לעזאזל אני אמורה לדעת על התרבות הנורדית? אני חיה בלעדיה מצויין כבר שלושים שנה. וזה מסתדר מעולה.
"אני זוכרת שהיו לו נטיות דתיות במחשבות ושהם השפיעו על כמה מהשירים שלו, מבחינה דתית-נוצרית. הוא התעניין בשיטות מיסטיות מאוד לא מקובלות ועשה סיאנס. אבל הוא ניסה להחיות את התרבות האירית אז בהחלט יש לו דברים קצת יותר... רגילים." אמרתי את הכל בנשימה אחת, ואז שאפתי אוויר. באמת זכרתי את זה? מסתבר ששיעור ספרות באירלנד כן מועיל, לפעמים.
|
|
גולגולת הרעם
לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"אני חושב דווקא להתרכז בבלדר...אלא אם כן,ייטס גם היה בחלק שלנו בעולם"
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-7 חודשים
חייכתי אליו. "מעניין. לא חשבתי על זה שהוא האמין בנו בגלל שהוא באמת ידע שאנחנו קיימים. אולי גם הוא היה דמות מיסטית כל שהיא? אולי הוא הכיר את בלדר?"
|
|
Palagra
לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"אתם מודעים לזה שאפשר לחפש באינטרנט" הערתי בעוקצנות והוצאתי את המחשב הנייד שלי, כל(או רוב) המבטים ננעצו בי
|
|
♥toolip
לפני 11 שנים ו-7 חודשים
היתבוננתי בחבורה המשונה שנחה באופן חשוד ליד הקבר של ייטס, יש סיכוי שגם הם חלמו את החלום? טוב זה יכול להיות הרי ההוא דיבר בלשון רבים.
היתקרבתי בשקט לחבורה (לא היתגנבתי רק הלכתי בשקט) לבסוף שהגעתי מספיק קרוב שאלתי "גם אתם חלמתם חלום מוזר?"
|
|
Stingray
לפני 11 שנים ו-7 חודשים
חייכתי אל הנערה. "לא, אנחנו מקיימים מפגש מעריצים סמוי של ייטס."
|
|
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED>
לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"אה, אז זה מה שזה ?" שאלתי בצחוק "אם כך, אני לא אמור להיות כאן.." מסיבה לא ברורה כולם הסתכלו עליי. מה, הם לא יודעים מה זה לצחוק ? נו, באמת. מתחיל לשעמם כאן.
"יופי, אז אחרי שאמרנו את מה שאנחנו יודעים, בואו נמצא מה צריך לעשות. ומה לעזאזל כתוב כאן, על הקבר עצמו ? על זה חשבתם ?" שאלתי שאלה רטורית. כמובן שהתחילו להגיע תשובות. בחרתי להתעלם מהן, ופניתי אל הקבר עצמו.
(אלברת', יש מצב לדיון חדש ? הדיון הזה ממש ארוך.. אגב, מה כתוב על הקבר באמת ? XD)
|
|
אנג'ל
לפני 11 שנים ו-7 חודשים
היא הביאה לי קצה חוט. ובתור אחת עם זיכרון לא רע, לקחו לי רק עשר דקות לשחזר את השיר.
כלומר, חלק ממנו. אני והיא התחלנו להשלים חלקים שזכרנו ולנסות להוסיף את החסר על פי מה שנשמע הכי הגיוני.
"כנסיית דרמקליף." מלמלתי, מהנהנת בכובד ראש. "יש לך מושג איפה זה לעזאזל?"
|
|