אנשי המיתוס- משחק תפקידים קבוצה ציבורית
התחלנו!!! #ההרשמה נסגרה#
מיתולוגיות... פעם אנשים האמינו בהן, סגדו לאליהן, הקריבו קורבנות לישויות שאכלסו אותן. פעם הזקנים, האבות, היו מחנכים את בני משפחתם לאורן. פעם האמינו שהיצורים, האלים, השדים והישויות בלתי מנוצחות כמעט.
פעם...
היום, זה רק מיתוס, סיפורים לילדים. או מערכת מנהגים פגאנים וברברים שיש לחקור באונבירסטאות, ע"י פרופסורים חסרי- חשיבות...
האמנם?
המיתוסים והאגדות, כל מה שמאכלס אותם קיימים, נושמים וחיים, אם כי בסתר, מחופשים לבני אנוש רגילים, או חבויים היטב ביערותיו של העולם הממשי, אבל לא לזמן רב... כי משהו גורם להם להיחשף אט- אט, אף- על- פי שבני האדם עקשנים, ומסרבים לראות זאת.
אתם, בני אנוש ויצורים מיתיים, בעלי קשר כלשהו למיתולוגיות. חלקכם גדלתם בהכחשה מוחלטת לכך שאתם חולקים קשר כלשהו לעולם הזה, חלקכם הוסתרתם היטב בתוך יערות ומערות חשוכות. עתה הגיע זמנכם- לעלות מעלה לדרגת אבותיכם, או להתרסק מטה, בשברי התהילה מימים עברו.

*טופס הרשמה*
שם:
מין:
גיל:
גזע:
מראה:
תרבות:
תפקיד:
רמת חיים:
אופי:
סיפור רקע:
כלי- נשק וציוד:

#הדמויות!!!#
~stingray~
שם: נור
מין: נקבה
גיל: 19
גזע: בת אנוש
מראה: שיער שחור במעט מן הלילה, חלק אך עמום. כמו בולע את האור מסביבו. יש לה תווי פנים נאים וחזקים, אבל יש בהם משהו פשוט. עצמות לחיים גבוהות, גבות מקושתות ועיניים חומות בהירות ערמומיות. בעלת עור ים תיכוני שחום וגוף נשי ורזה, אם כי היא לא בכושר כלל. היא קטנת קומה, אבל זריזה.
תרבות: החיג'אז
תפקיד: טרובדורית
רמת חיים: אמידה פלוס. היא גרה בתנאים טובים, והיא בהחלט הייתה יכולה לממן לעצמה תנאים קצת טובים יותר, אבל היא מעדיפה לשמור את הכסף לדברים גדולים יותר.
אופי: ערמומית למדי, מאוד ובהחלט. הערמומיות שלה אינה גובלת באכזריות או באדישות, אך היא כן גובלת באנוכיות. אין לה בעיה להקריב אחרים לטובת עצמה, אם כי היא לא עושה זאת בשמחה. היא אינה משכילה יתר על המידה, אך היא נבונה אם כי לא תמיד מבינה את המצב לעומקו. היא נוטה לכנות ולחוסר טקט משווע, אבל בזכות ערמומיות וזריזות רגליים היא הצליחה להתחמק מהשלכות כנותה
סיפור רקע: היא גדלה בכפר שכוח אל במדבר עם משפחתה הגדולה. משפחתה האמינה בסתר בתרבות החיג'אז בניגוד לשאר הכפר. לילה אחד, אדם רעול פנים הבעיר את בית משפחתה וברח. מאחר שאף משפחה אחרת לא הסכימה להשכינם, הם החלו לנדוד. כשהייתה בת עשר בערך, כאשר ניגנה בחליל, שמע אותה מורה למוסיקה בעת שטייל באזור. היא נפרדה ממשפחתה והחלה ללמוד עם המורה הזקן וגרה עם משפחתו. היא התגלתה ככשרונית והחלה להופיע ולהרוויח כסף מהופעותיה. בגיל שמונה עשרה עזבה את המורה על מנת לחפש את משפחתה. שמה המקורי הוא וידאד, רעות, אולם כששאל אותה המורה לשמה היא אמרה לו ששמה הוא נור, אור. היא נותרה עם השם הזה, בגלל שלדעתה האש שהבריחה את משפחתה היא נקודת האור בחייה שהובילה להצלחתה, ואם וכאשר תמצא אותה, לכלכלת משפחתה.
כלי- נשק וציוד: החליל שבו היא מנגנת בהופעות לא נמצא עליה כל הזמן, אבל היא מתאמנת ומופיעה איתו רוב הזמן. כך שרוב הזמן - הוא אכן עלייה. בזמן שהוא אינו אצלה, יש לה חליל קטן קטן בכיס. היא תמיד מסתובבת עם תיק שבו ארנק, מפתחות לאופנוע שלה, ועם סכין קטנה בתא כפול.
עדיף להיות בטוחים תמיד, לא?

~זאבה~
שם: מריתרה אוסייריו
מין: נקבה
גיל: 21
מראה: שער שחור גלי, עיניים ירוקות כמו אבני ירקן, עור נחושתי ומבט מעט משועשה על פניה.
הגובה שלה ממוצע וגופה דק ושרירי.
היא לובשת לרוב ג'ינס וחולצת טריקו קצרה.
תרבות:מצרים.
גזע: אנובית
תפקיד: לוחמת- חרב מעוקלת.
רמת חיים: עשירה אך גרה בדירה ממוצעת.
אופי: למרות שהיא גדלה במשפחה עשירה היא אינה מפונקת. היא תוצאה של חינוך נוקשה ורצון עז לחופש אז היא מרדנית, נאמנה למי שרוכש את אמונה ובעלת יכולת אין סופית לנטור טינה.
היא יותר חכמה מהממוצע אך היא לא תראה את זה, היא חושבת מהר במצבי לחץ וסמכותית כשצריך.
סיפור רקע: כמו שכבר אמרתי תמיד היה בה הרצון לחופש. עד לפני שנה היא הייתה בבית וניהלה מלחמה עם ההורים שלה אך לפני כחצי שנה הם מתו בפתאומיות והורישו לה מחצית מהונם(בדרך כלל נהוג להוריש הכל לבכור\ה אך הם חילקו את ההון עם אחותה הקטנה) אך היא סירבה להישען על ההון ועבדה בספרייה מכיוון שתמיד מצאה מפלט בספרים.
אך הספרייה שבה עבדה נכלאה לקשיים כלכליים והיא נאלצה לתרום לה כסף בשם אנונימי כל חודש כדי שלא תסגר.
כלי-נשק וציוד: חרב מעוקלת, פגיון ארוך ושוט שבקצהו יש אביזר מתכת בצורת ראש חתול.
חיית מחמד: חתול מצרי(אלו בלי הפרווה.)

~ortash~
שם: אנאדי פּראקאסה
מין: זכר
גיל: 19
גזע: חצי אל (האל וישנו)
מראה: עור בגון הקינמון. קומתו גבוהה, והוא רזה, אך חסון. שערו שחור, חלק אך פרוע. עיניו שקדיות, גדולות מאוד ושחורות. שפתיו דקות, צבען נטמע לגמרי בצבע עורו, ומנוגד לשיניו הבהירות. הוא לבוש לרב וסט פתוח ומכנס קצר בצבעים בהירים, ותמיד נעול אותו זוג סנדלי שורש כחולים. מזכיר מעט את אלאדין, באיזה שהוא אופן.
תרבות: הודו
תפקיד: לוחם קָלָארִיפָּייאטוּ (בסגנון הדרומי "עַאדִי מוּרַאי")
רמת חיים: נולד למשפחת בּרָהַאמִינִים מכובדת, אך ענייה מאוד. אמנם, אביו הכהן ואמו, עקרת הבית, צריכים לכלכל שמונה פיות, אך הם מעולם לא ידעו רעב, ולמעשה מצבם הכלכלי סביר ביותר ביחס לסביבתם.
אופי: חייכן, לרב. משתדל להסתכל על הצד החיובי, ובעל שמחת חיים. הוא אדם חברתי, וממהר להתחבר עם אנשים אחרים. אלא שלעתים הוא תלותי מעט, או שהוא מפגין חרדת נטישה, ולעתים קרובות אינו מודע לכוחו.
סיפור רקע: אנאדי נולד כברהאמין להורים מכובדים, אך דלי אמצעים בעליל, בדרום מוֹמבַּאי. אביו הוא כהן וִישְנוּאִי (וִישְנוּאִיזְם הוא זרם בהינדואיזם המתייחס לוִישְנוּ כאל מונותאיסטי), והמשפחה אדוקה באמונתה. על אף שמגיל צעיר חונך על פי תורת וישנו, וחייו סבבו סביב הדת, חש חוסר נוחות שלא ידע להסביר בעת התפילות והפולחנים. הוא חש חיבור משונה לוישנו, אך לא חש בנוח עם התחושה הזו; בעת התפילות הרגיש עליונות משונה, כאילו התפילות מכוונות אליו. כשלא יכל לשאת זאת עוד, התרחק ממשפחתו ואימץ אורח חיים חילוני יותר. אימוני הקָלָארִיפָּייאטוּ מהווים מסורת במשפחתו (מרבית שושלות הברהאמינים מאמצות אמנות לחימה אופיינית), והוא מתמיד בהם מאז היותו רך בימים. לקלאריפייאטו שלושה סגנונות עיקריים, מתוכם אנאדי בחר להתמחות בשיטה הדרומית, המכונה "עָאדִי מוּרַאי", ומבוססת על מכות אלימות, זיהוי נקודות לחץ ופיתוח זריזות. כיוון שהקלאריפייאטו מזוהה אף עם לוחמה בנשק קר, לאנאדי יכולות בסיסיות בשימוש בקטארי (פגיון הודי בעל להב דק המתעבה בקצהו, ושתי ידיות), אך הוא תמיד יעדיף לוחמה קהה, בעיקר כי מראה דם מצמרר אותו.
כלי- נשק וציוד: מלבושיו מינימליים: וסט, מכנס קצר, וסנדלים. בנוסף, הוא נושא תיק גב רעוע מבד ובו מעט כסף, כמה חליפות בגדים (שכן את רוב זמנו הוא מבלה מחוץ לביתו), צ'ילום (מקטרת עץ הודית קטנה) וצנצנת טבק חצי מלאה. הקטארי חגור על מותנו, בנדן שנראה יקר מדי ביחס להופעתו. יש לו גם טבעת נחושת הדוקה על קמיצתו. הוא יכול להגדיל אותה ולהעלות אותה באש מאופן על טבעי, אך לעולם אינו עושה זאת, כיוון שזה מעורר בו את תחושת העליונות ההיא וגורם לו לחשוב על וישנו, מסיבה שאינה ברורה לו. על כן, הוא משאיר אותה כטבעת.
בנוסף, הוא מלווה בקוף קטן בשם צָ'אפַּאטִי, הלבוש תמיד וסט הגדול ממידותיו בצבע ירוק בהיר. ככל הנראה, בעליו הקודמים היה גנב, שכן הוא מגלה נטיות קלפטומניות (אנאדי מצא אותו כששלף לחמניית צ'אפאטי ממש מתוך ידו, ומכאן שמו). הצד החיובי הוא שהוא יודע את מלאכתו, ועל כן לא מכניס את בעליו לצרות, בדרך כלל. לעתים אנאדי אפילו משתמש בדברים שהוא גונב, בתנאי שהם לא שווים יותר מדי (הצ'ילום, למשל, ונדנו של הקטארי).
~גולגולת הרעם~
שם:סתי
מין:זכר
גיל:19
גזע:בן אדם
מראה:עור שחום בהיר,בצבע שוקולד.פנים דקות,עם רמזים לאכזריות קלה,ומלכותיות.עיניים קצת מלוכסנות,וירוקות בהירות,קצת מרתיעות.גבוה,ודק,מראה קצת חלש.ידיים ארוכות וצרות,אצבעות צרות וארוכות,ומיהרות למראה.רגליים חסונות.שיער חם פרוע,קצת ארוך.פה צר.
תרבות:מצרים
תפקיד:מג
רמת חיים:עשירה
אופי:מתנשא,מאמין בטוהר דם,וערכו של אדם נמדד על פי דמו,והשושלת שלו.מאוד גאה בשושלת שלו,ויכול להתעצבן בקלות אם מישהו אומר משהו שלא מוצא חן בעיניו.מפונק,וחושב שהכל מגיע לו.הוא אוהב להרגיש שהוא ממלא תפקיד חשוב בהיסטוריה,ונהנה כשצריכים את עזרתו.הוא במידה מוסיימת עצלן,ומעדיף לחשוב שכל עוד יש לו כישרון טבעי,זה מספיק.לפעמים נהנה מסבל של אחרים,אבל רק במידה אם הם לא חפים מפשע,למרות שלפי דעתו,כל פשע צריך לבוא על עונשו,לא משנה מה הם הנסיבות,או המטרה של הפשע[אלא אם כן הפשע הוא שלו].חושב שיש לו זכות עליונה,אבל גם ש"בני התמותה" האחרים תחת אחריותו.חשוב לו מאוד לייצג את המשפחה שלו בכבוד,ולרצות אותם.לא יכול לסבול כשחולקים על דעתו.
[במילה אחת-ג'ופרי]
סיפור רקע:בא משושלת פרעונים עתיקה,שהמפורסם בה ביותר הוא איי,הפרעה שהיה היועץ לתות-אנאח-אמון,ונחשד כרוצחו.
כלי- נשק וציוד:ספר לחשים מצריים,וחרב מעוקלת.

~POLLO~
שם: אדורי
מין: נקבה
גיל: 18
גזע: בת אדם
מראה: גבוהה ורזה, עור שחום. שיער שחור ארוך, עיניים נחושות, ממש מעט מלוכסנות, בצבע חום-זהוב. זקופה, אך עם זאת דרוכה. עצמות לחיים חדות, שפתיים בהירות ועדינות, ורגליים ארוכות. הולכת עם בגדים חומים, צמודים ופשוטים. מרבה להשתמש בנוצות אדומות לקישוט.
תרבות: מרכז אמריקה
תפקיד: מלומדת
רמת חיים: עוני
אופי: אמיצה, נחושה, אדישה כלפי חוץ, ויכולה להיות תמימה. פראית, תמיד תשאף לדעת עוד. חכמה ואסטרטגית, אבל לא שמה לב לזה. חזקה נפשית, בעלת יכולת סיבולת גבוהה. מתרגלת בקלות לסביבה, שומרת על קור רוח (לא תיכנס ללחץ בקלות).
סיפור רקע: נולדה בשבט אינדיאני (בשטח של קוסטה ריקה כיום). כבר מגיל קטן ציפו ממנה להתנהג כמו כול אישה טיפוסית בשבט- לעזור בהכנת חפצים, בגדים. בגיל מסוים החליטה שנמאס לה, והכריזה שהיא רוצה להיות ציידת, כמו שאר האחים שלה. לא קיבלו זאת בעין יפה, אז היא צדה בסתר.
ביום היא לומדת על המנהגים והאלים בתרבות האינדיאנית אצל מנהיג בשבט.
כלי- נשק וציוד: אבקת פלפל (מעוור לזמן קצר), חרב קצרה, וקשת.
חיית מחמד- ציפור קוליברי (ציפור יער אקזוטית)

~חצויה~
שם: ריינה בת בלונה (מפרסי גקסון)
מין :נקבה
גיל: בין15 ל 16
גזע: בת אדם
מראה: עיינים כהות ושיער שחור
תרבות: רומאית
תפקיד: מנהיגה
רמת חיים: בינונית ויודעת לשרוד
אופי: יודעת לקרוא אנשים ואף פעם לא מסגירה מה היא חושבת
סיפור רקע: חיה עם אחותה על האי של קירקה עד שהוא נשדד ואז נפרדה מאחותה ועברה לחיות במחנה יופיטר ושם הפכה לפראיטור ,בגדו בה הרבה בחייה .
כלי- נשק וציוד: פגיון זהב ושתי כלבי מתכת שיודעים מתי אנשים משקרים ומתי לא (אורום וארגנטום - זהב וכסף )

-Angelica-
שם: לונה ווסט
מין: נקבה
גיל: 15
גזע: חצי אלה
מראה: שיער שחור ארוך, תווי פנים יפות, רזה, לובשת בעיקר בגדים בצבעים שחור וסגול.
תרבות: יוונית
תפקיד: מנהיגה
רמת חיים: מעמד ביניים, לא עשירה ולא ענייה
אופי: חכמה, לא מתרגזת בקלות, מרדנית מדי פעם, לא אוהבת שאומרים לה מה לעשות, אמיצה.
סיפור רקע: כשהייתה תינוקת הוריה נטשו אותה בפונדק ששהו בו. וכשהמנקה באה לסדר את החדר היא מצאה אותה עטופה בשמיכה זהובה, רגעים לאחר מכן היא לקחה אותה לבעל הבית והוא ואשתו החליטו לאמץ אותה. כעת יש לה אח ואחות חורגים שגדולים ממנה בשנתיים.
כלי- נשק וציוד: חרב מארד שמיימי, מגן, חבל, פיגיון לגיבוי.

~ג'קסונית 3 ~
שם: קייט מילטון
מין: נקבה
גיל: 15
גזע: חצי אלה
מראה: שיער בצבע דבש, עיניים חומות בהירות, גבוהה, לא מלאה אבל לא ממש רזה.
תרבות: רומא
תפקיד: לוחמת, חרב יד אחת
רמת חיים: בין מעמד הביניים ללהיות עשירה
אופי: אוהבת להנהיג, שונאת לא לדעת דברים, מהירה, זריזה, לפעמים שתלטנית, לוקח לה זמן להיפתח ולסמוך על אחרים, יחסית חכמה.
סיפור רקע: נולדה למשפחה במעמד הביניים. כשהייתה בת 9 אבא שלה פיתח אתר (עובד בהייטק) שיחסית הצליח. מעולם לא ראתה את אמה, אביה טען שהיא תחזור. תמיד נמשכה לסיפורים עתיקים. פעם, בעליית הגג מצאה חרב, שלפי טענת אביה לא אמורה להיות שם. הוא בכלל לא ידע שהיא שם. חודש אחריי שמצאה את החרב, אחותה של קייט נמצאת הרוגה בעליית הגג כשלצידה החרב, מלאת דם. קייט יודעת שאין סיכוי שאחותה תתאבד. קייט חושדת שאביה מסתיר משהו. חודשיים אחרי המקרה עם אחותה היא עוברת לגור אצל חברה שלה. לפני שהיא עוזבת היא לוקחת את החרב שמצאה. מדי פעם היא מתאמנת בחרב ללא ידיעת ההורים של החברה. בזמן שהיא מתאמנת, לרוב בה עיט ושוהה בקרבתה. היא לומדת להכיר אותו ומגדלת אותו בסתר.
כלי נשק: החרב שמצאה

~Kiler~
שם: דואורדאן
מין: זכר
גיל: 2226
גזע: אלף (אפל)
מראה: שיער לבן אוזניים חדות עיני שקד בצבע כחול בהיר בהיר עור בצבע אפור כהה גבוה יפה תואר, שתי חישוקי אוזן קטנים באוזן ימין, חזק פיזית, קעקוע לבן של זאב מסתער על השריר הדו ראשי השמאלי, לבוש שריון עור שחור עם ברדס חרבות מוצלבות על הגב.
תרבות: קזחסטן
תפקיד: מג
רמת חיים: טובה
אופי: אכזרי חכם תחמן.
סיפור רקע: בא ממשפחת אצילית, יצא למלחמה חזר וגילה שמשפחתו נכבשה ונהרגה ויצא לנקמה.
כלי- נשק וציוד: שלושה פגיונות שנים בשרוולים ואחד במגף שני חרבות קשת ואשפת חצים.

~מישהי עם כנפיים-מע"ך~
שם: קַייטן
מין: נקבה
גיל: 17
גזע: אנובית
מראה: גוף נאה וראש של תן זהוב. שרשרת כסף דקה, חולצה שחורה צמודה עם שרוולים קצרים. טרנינג שחור. נעלי ספורט בלויות. מעיל עור [סינטטי] מעל.
תרבות: מצרית
תפקיד: מנהיגה
רמת חיים: פשוטים מינוס..
אופי: תחמנית וגאוותנית. קשה לה לוותר על הכבוד העצמי שלה. יכולה להיות מאוד אכזרית. לרוב סגורה אבל לא קשה לגרום לה להיפתח.
סיפור רקע: הוסתרה ביער בהיותה בת 3. היא והמשפחה שלה עברו ליער. את המשפחה שלה צדו ציידים כשחשבו שאלה תנים רגילים. מאמינים שביער שבו היא שוכנת יש רוחות בעלות ראש תן [אם תבוא לשם הם יטרפו אותך בלילההה...], אבל בעצם אלה היא והמשפחה שלה. חיה במערה.
כלים, נשק וציוד: קשת קצרה, מגל וסכיני הטלה. מצוידת בתיק גב קטן מבחוץ אך בפנים מלא בדברים [שימושיים ולא שימושיים כאחד].

~ישוע~
שם: ארגרים
מין: זכר
גיל: 18
גזע: חצי אל
מראה: שיער ארוך, חום כהה. זקן קצר, עיניים אפורות, גוף שמכוסה בקעקועי רונות.
תרבות: נורדית.
תפקיד: לוחם.
רמת חיים: ירודה - הוא חי ביערות, מסתובב עם זאבים ואוכל את הבשר שלו נא.
אופי: סלחני ושליו.
סיפור רקע: אמו נטשה אותו כשהוא היה תינוק. הוא גודל על ידי זאבה עד שמטיילים מצאו אותו ביער והוא הועבר לאימוץ. זוג צעיר מ אימץ אותו וגדל אותו טוב עד שבגיל 16 אודין התגלה אליו ואמר לו שעליו להגיע אל הצפון, נתן לו במתנה עורב וזאב שישגיחו עליו, וגם את החרב באלמונג, ולילה אחד הוא ברח מהבית. כשהוא נלחם עם באלמונג הוא מקבל כוח ומהירות שמאפשרים לו לנצח כמעט בכל קרב, ויש לו קשר לזאבים - הוא יכול לקרוא להם. ח
כלי נשק וציוד: מכנס ומגפיים עשויים מעור דוב, החרב באלמונג.

~ירח לבן~
שם: טרסה
מין: נקבה
גיל: 23 בפעם האחרונה שבדקתי
גזע: חצי אל חצי שדה
מראה:
http://img3.wikia.nocookie.net/__cb20100803184213/claymore/images/f/f4/Teresa.jpg
היא די גבוהה, יש לה עור בהיר, שיער בלונדיני ועיניים כחולות בדרך כלל-בתמונה זה כשהיא משתמשת בכוח שלה-.
היא לובשת שריון קל וחוגרת את החרב שלה על הגב.
תרבות: יפן
תפקיד: לוחמת אדירה
רמת חיים: נזירית
אופי: קרה מאוד, כשהיא נלחמת היא מחייכת מעט מה שנתן לה את הכינוי "טרסה בעלת פני הבובה". היא מקרינה כלפי חוץ שהיא שנאת כל דבר חי אך היא לא תהרוג חפים מפשע אלא אם כן לא תהיה לה ברירה(או שהיא נמצאת במוטציה שדית מעל 40%).
סיפור רקע: לא משהו יותר מידי מעניין, רק רצח המוני של כל העירה שבה היא חיה-שבוצע ע"י אחיה- ואחרי כן היא הרגה אותו. מאז היא נודדת בדרכים.
כלי נשק וציוד: חרב אדירה ושריון קל.
יכולות: היא זריזה ומהירה באופן יוצא דופן, חזקה מאוד, מחלימה בקצב מהיר(היא לא יכולה להצמיח איברים חדש אלא רק לחבר איברים קיימים) ומוטציה שדית-בקושי משתמשת בה אך זה מעלה את היכולות הטבעיות פי כמה.-
חולשות: כל פעם שהיא משתמשת במוטציה השדית היא מאבדת מעט שליטה על עצמה, בשימוש מוגזם השליטה השדית יכולה לגרום לאיבוד מוחלט ליכולת לחזור לצורה הרגילה.
הריפוי גוזל זמן והרבה אנרגיה והיא *מאוד* רגישה לקסמים.

תרבויות:
- יפן
- נורדים
- קלטים (נגזרות: גרמאנים, גאלים, איריים סקסונים, סקוטים)
- חיג'אז
- פרס
- אשור
- בבל
- כנענים
- סלאבים
- סרבים
- הודו
- פינים
- מרכז אמריקה
- סין
- מצרים
- יוון
- רומא

תפקיד:
- דרואיד
- שאמאן
- כוהן
- מלומד
- איש- שטח
- מנהיג
- מגן/ לוחם
- דיפלומט
- שוטה
- טרובדור
- מג
- נזיר

גזע:
- בן אדם
- אלף (נורדים, קלטים)
- זמאי (סרבים)
- סאטירים (יוון)
- קנטאורים (יוון)
- זדוהאץ' (סרבים)
- גמדים (נורדים)
- אנובים (מצרים)
- חצאי- אלים


סוגים שונים של לוחמים ע"פ תרבויות:
- עלמת מגן (נורדים)
- פרש (קלטים)
- קשת (פרסים)
- חניתאי (בבל, אשור, כנען, מ"א)
- חרב מעוקלת (חיג'אז, מצרים)
- גרזן כבדה (נורדים)
- גרזן הטלה (מ"א)
- חרב סקוטית (קלטים: סק')
- חרב יד- אחת (יוון)
- פרש- קשת (פרס)
- פרש גמלים (חיג'אז)
- לוחם סמוראי (יפן)
- נינג'טסו (יפן)
שימו לב! ישנם עוד זנים של לוחמים, והם לוחמים פשוטים ופחות אופיניים לאזורים הנ"ל
כמו כן זכרו: לוחמים הם רק סוג אחד של תפקיד, ישנם עוד תפקידים שאתם יכולים לקחת לעצמכם.

חיות מחמד אופציונליות לפי תרבויות:
- עורב (נורדים)
- חתול (מצרים)
- כלב ציד, "קוך" (קלטים)
- סוס (כל מי שהוא פרש יכול להחזיק ברשותו.)
- גמל (כל מי שמגיע מאזור הגידול או שדמותו מסוגלת לרכב יכול להחזיק ברשותו.)
- קוף (הודו)
- עיט (מ"א, רומאים, פרסים)
חיו מחמד שאינן מהרשימה צריכות לעבור אישור שלי לפני שאתם שמים אותן. כמו כן, זכרו שחיות מחמד הן בגדר רשות או המלצה בלבד.

עבור טרובדורים, כלי נגינה לפי תרבויות:
- חמת חלילים (קלטים)
- לירה (יוונים)
- קאתרוס (יוון)
- עוד (חיג'ז)
- חליל פאן (יוון)
- סיטאר (הודו)
- כינור (קלטים, נורדים)
- תוף שמאני (פינים, מ"א)
- קנטלה (פינים)
- תוף מלחמה (כולם)
- תוף מרים (כולם)
- נבל (מצרים, יוון, קלטים, מזרח תיכון)
- קונגוהא (סין)
- קוטו (יפן)
- קאנון (מזרח תיכון)
- חליל (מצרים, יוון, מ"ת)
- חליל צד (קלטים)
כל כלי נגינה אחר יצטרך לקבל אישור שלי.

הוראות למשחק:
במשחק אתם תתחלקו לקבוצות, את מספר הקבוצות ומספר החברים בה אני אקבע אחרי שיסתיים הרישום.
לכל קבוצה ישנה שליחות אותה היא צריכה למלא. השליחות שלכם היא גלגל שמניעה את העלילה הכללית
שחקן שלא יגיב במשך שבועיים יעלם מהמשחק
התגובות שכתובות בפונט מודגש אלה התגובות שלי והן יהיו נקודות מבט של דמויות איתם תיפגשו או נגדן תילחמו.
אי אפשר להרוג תוך תגובה אחת
כאשר אתם חוקרים דמות, אני אגיד את התשובות שלה או אגיב במקומה, אתם לא יכולים להכניס לדמויות שהן לא אתם או שאין לכם הסכמה לעשות כן מילים לפה!
היו הגיוניים, לא הרואים. זו לא בושה להיפצע בקרב!
תארו מה סביבכם, אל תתקמצנו במילים אך אל תלאו את שאר השחקנים
זמאים יכולים להחליף צורה רק ארבע פעמים ביום (של המשחק)
זדוהאצ'ים יכולים להפוך לצורתם הלא- גשמית רק בזמן שינה או בעזרתו של שאמאן/ דרואיד
לא להצטייד ביותר מידי נשקים, זכרו שהם כן מכבידים עליכם גם אם אתם לא אנושיים!
אין להרוג שחקנים אחרים במשחק גם לא בטעות.
אחרי קרבות, אתם תהיו עייפים יותר, לכן משימות פיזיות ייקחו לכם יותר זמן מבדרך- כלל, שימו לב
לזה!
אנא, התאימו בין התפקיד למקצוע שלכם, שלא יהיה מצב של לוחם שהגיע מתרבות מסוימת אך הוא נלחם בסגנון שלא תואם את המקום ממנו הוא מגיע.
כל מקרה חריג באשר הוא, נא לפנות אליי!
לקבלת אינפורמציה, אנא פנו אליי. וכמו כן אני אשמח אם למישהו יש מידע, שיעדכן אותי כדי שאני אוכל להתאים את המשחק למה שאתם יודעים וגם להראות לכם דברים חדשים, כמו כן אני אשמח מאוד אם נוכל לאגן איזשהו מאגר מידע עם קישורים ותמונות וכל מה שצריך.
תודה!

כמו כן, ולנחותכם, אספתי רשימות של שמות, עתיקים ומודרנים של תרבויות שונות. הרשימה תתדעדכן עוד.
איזור המזרח התיכון:
שמות עתיקים:
מצרים: בנים- כיאופס, סתי, חורם, איי, אמחנותפ, אנטריר, זקט
בנות- חשפסות, סנסב, נפרטרי, נפרטיטי, מריתרה
פרס, בבל אשור וכדו': בנים- אויובזוס, סארדאנאפאלוס, חשיארש, ארטאבנוס, ארפכשד, כנבוזי, אסרכסס
בנות- ענת, אשרה, ושתי, אשתהר
הלנסטיים (יוון ורומא):
בנים- אלכסנדר, תלס, אטיס, קרויסוס, איסכילוס, מלנאוס, סופוקלס, אניאס, אלכסנדרוס, גאיוס
בנות- הלנה, לאודיקי, ברניקי, מדיאה, לידיה, ארטמיס, סלנה, קורנליה, פומפיה, קלפורניה
קלטים:
בנים- קנאת', דונלד, ליר, ארתור, קונאן, פין
בנות- איפה, אירו, מאכה, אימר, אנה, אנו, בוין, מוריגן, מייב
נורדים:
בנים- סיגמונד, רגנאר, גרימניר, הורברד, ריגסולה, יומיר, גיירד, רגיוס, יולפי.
בנות- נרסוס, סול, סיגון, ירדיס, לופן, לורה, הרוור, אלוויט, אלרון, ולדגוד, סוואנסיט.
סלאבים/ סרבים:
יבוא בהמשך...
שמות מודרנים:
אזור המזה"ת: בנים- ג'בריל, ווליד, ראשיד, עלי, ג'ובראן, ח'ליל, עות'מאן, חסן, נור א- דין, שריף, ג'לאל.
בנות- ווידאד, עיישה, חאדיג'ה, לילה, נור, ויויאן, ראניה, רוואן, עליה
יוון: בנים- ניקו, אלכסנדר, דוריאן, אנדרו, אנטולי, תומס.
בנות- ניקי, אליזבט, אגנס, אודל, איריס, הלן, הלי, ורוניקה, ילינה, מליסה
איטליה: בנים- לאונרדו, אלפרדו, בניטו, פרנקו, רוברטו, פביו
בנות- בלה, נינט, רוזטה, ולריה, לונה, לוצ'יאנה, דונה
אירופה הקלטית: בנים-ארויונג, אלן, ניל, קווין, ג'ורג', ג'ון, ג'פרי, גילברט
בנות- בריג'יט, שאנון, שיילה, ג'ניפר, אבילין, גרטה
סקנדינביה: בנים- גוסטב, רונלד, אולג, ולי, ליב
בנות- אולגה, קארינה, ברנדה, אינגריד
סלאבים/ סרבים: בנים- איוון, בוריס, בוגדן, ודים, ולדימידר, ולדיסלב, ירוסלב
בנות- לודמילה, פניה, קטרינה, יאנה, אלינה, מילה, רודריקה, מריה
קיר הדיונים
 |  הוסף דיון הצג הכל מציג 33 דיונים שעל הקיר
רעות לפני 10 שנים ו-10 חודשים
-פרק 2-

"אתם תוהים לאן ללכת? מה אתם צריכים לעשות? מה בשם כל אלי המזרח אני עושה כאן?" הוא אומר. "לא הרגשתם את זה? בכלל? את הדבר הזה?" הוא מגרד מתחת לכובעו.
"לרגע הייתי, בטוח שאנן,
רגע אחר אחזתני צינה.
לרגע הייתי עליז ורענן,
רגע אחר ירדה עליי עננה.
ריקנות האדם מתפשטת
בואכה שערי השאול
את עור האנושות פושטת
עד יכמוש העולם וינבול."
"אני אהיה מופתע מאוד אם אף- אחד מכם לא הרגיש את זה. ריקנות. ממש ככה. נבואת הייד עומדת בפתח." וכמו כדי להדגיש את דבריו, לפתע, מבלי אזהרה, רעמו רעמים. "בסדר, בסדר אני מגיע לנקודה!" הוא צעד כלפי השמיים ומלמל משהו בשפה מוזרה "ובכן, מרי היקרה מחכה לנו ליד הכביש. אתם מתכוונים להזיז את הרגלים שלכם?" הוא מצביע לכיוון מסוים ואכן גדרות שמרמזים על כביש בקרבת מקום נראו באופק. השמש החלה לזרוח...


מקווה שזה עונה על הציפיות... איכשהו....
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 10 שנים ו-10 חודשים
מיליון שאלות. מיליארד שאלות.
אבל לא אמרתי אחת. פשוט התחלתי ללכת לעבר הכביש, בתקווה שאני לא צועדת אל מותי. בגלל שאני הולכת מהר, הגעתי איכשהו לתחילת הקבוצה. ניסיתי להאט את הקצב, אבל זה לא עזר. הקבוצה התקדמה במהירות את הכביש. הגענו אליו.
כביש סדוק. שומם. בהיר. מהכבישים האלו, שתוהים למה הם קיימים.
לא היה שם כלום.
הסתובבתי עם הפנים לכיוון של הזקן, עם מבט שואל. הוא רק נראה... אדיש. הסתכלתי עליו קצת יותר בעניין בשביל לגלות עוד דברים.
לא עבד לי.
הקבוצה עצרה, והתחילו מלמולים. התקדמתי ונעמדתי באמצע הכביש. הסתכלתי לשני הכיוונים. שום דבר. צעדתי בחזרה לקבוצה בשוליים כשפתאום קול אמר מאחורי "מחפשת משהו?".

[אכן עונה :P
איכשהו..]
רעות לפני 10 שנים ו-10 חודשים
על הכביש, במרחק מה מכם חונה הסעת תלמידים ישנה, הצבע מתקלף והחלונות עכורים לא פלא שאי- אפשר להבחין בו ממבט ראשון, קרוב יותר אליכם שעונה על הגדר ישנה אישה. היא חיוורת, בעלת שיער שחור ארוך ופרוע משהו, כמו בכוונה ועיניה ירוקות בוהקות, את אפה מקשט נזם ועל כל אחת מאוזניה יש יותר מעגיל אחד, קטן כסוף. היא דקה וגמישה בעלת מבנה גוף אתלטי. היא לובשת ז'קט עור שחור רכוס עד הצוואר ומכנסי ג'ינס תחובות לתוך מגפיים חומות. יש בה משהו רציני מאוד, אפילו מרתיע. היא מביטה עוד רגע בקייטן
"מרי!!!" הזקן קורא בשמחה למראה והחיש את צעדיו באופן שקצת מקשה עליכם לעמוד בקצב. אי-אפשר לומר שהיא שמחה באותה מידה לראות אותו. "כמה פעמים אמרתי לך לא לקרוא לי מרי?" היא אמרה בקור. ואז סוקרת בקצרה כל- אחד מכם. "בואו, חייבים לזוז."
Stingray לפני 10 שנים ו-10 חודשים
(הייתי באיטליה -אכלו תחת, לב או איברים אחרים כאוות נפשכם, או משהו כזה- אז לא ראיתי. לדעתי זה סבבה.)

פזלתי קצת לאנאדי, אני מודה.
אם אני אאבד מהצלחתי בשל כך - שיהיה לפרוטוקול שהוא מעורב.
הוא היה המום, מן הסתם, אבל יותר ממני. אני חשבתי שהאיש מטורף לגמרי ופשוט התכוונתי להנהן רק כדי שישתוק ותהיה לי אפשרות ללכת. אנאדי נראה כאילו הדבר מסביר משהו, אבל לא כמו שחשב. הוא עמד וחשב. לעמוד ולחשוב זה לא משהו שמאפיין אנשים נדרפים - היה לו משהו בעיניים שהעידו על היותו מעט לא רצוי באופן מסוים - אז אמרתי את שמו.
"אנאדי? "
זה היה שקט מדי, נראה לי, כי הוא לא שם לב אליי. היססתי קצת לפני שזקרתי אצבע ונגעתי בכתפו.
אוקיי, זה באמת נראה כאילו אני נוגעת משהו נגד רצוני, ואולי קצת נעצתי בכתף שלו את האצבע, אבל זה רק בגלל שאני מכירה אותו כמה דקות בערך.
"אאוץ'" הוא סינן ושפשף את כתפו הפגועה. "זה לא היה כל כך אלים, ולולא זה היית ממשיך לעמוד כמו עמוד מזיל ריר," קינטרתי אותו בחביבות. "זה הזמן שלנו ללכת," אמרתי. "אני יכולה לסדר לך כרטיס טיסה להודו, או מקום לגור בו פה," הצעתי בשקט.
רעות לפני 11 שנים
-המשך פרק 1 -
אחרי שאתם שמדברים קצת אחד עם השני, מבינים איפה אתם ומנסים להבין איך הגעתם לכאן, אתם שומעים לפתע קול. זה מתחיל בצחקוק קטן. נר נדלק בקרבת מקום וקול של איש זקן קול דק קצת אבל נעים מזמזם לו בהנאה:
"במקום שומם אתם תקועים
ובלי לראות ולדעת- נעים
קולות באפלה אתם שומעים
ואת החושך וודאי יראים!"
הוא מצחקק מעט שוב, ואם תביטו עוד ותתקרבו תראו זקן, עם שיער לבן וזקן לבן שיש בהם שאריות של צבע חום, הוא לבוש במעיל אפור וגדול, נשען על מקל הליכה סמלי בלבד ועל כתפו כנראה משהו שנראה כמו תיק לכלי נגינה בלתי מזוהה.
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים
הו, זקן מטורלל. שמדבר בחידות. עד כמה שזה היה חסר לי עכשיו.
אבל... אולי יש לו תשובות. "איך הגענו לכאן?!" שאלתי את הזקן. הוא הגיב רק בצחקוק.
זאבה~ לפני 11 שנים
"למה לפחד מהחושך?" שאלתי והוא ציחקקופיזם לו מנגינה לא ידועה. "מי אתה?" שאלתי שוב וניצוץ נדלק בעיניו.
-תמשיכי אנבת'. כן, זה יהיה שמך כי אין לי כוח לקרוא לך אלברט'. בסדר? יופי! אני שמחה שכולנו מרוצים! אבל במחשבה שנייה אמשיך לקרוא לך אלברט'. זה יותר מגניב, לא? כן! אז פשוט תמשיכי^^-
רעות לפני 11 שנים
(בסדר, בסדר ממשיכה.)
"מי אני?" הוא ממלמל לעצמו. "מי אני?" הוא אומר בקול רם יותר. ואז הוא מרים את ראשו ומסתכל על קייטן (מע"ך) ומריתריה (זאבה) בעיניים כחולות וחודרות שאפשר לראות בבירור אפילו בחושך. "מי אני?" הוא שואג בצחוק.
"אני זקן, שנים רבות לי
וסיפורי עוד לא סופר
ציפורים כתרים קושרות לי,
תוצר של אגדות עבר.
מה ידובר, מה יסופר!
אמוני עודנו נשמר!
הזמן מנהגו עוד לא שבר,
תוצר של אגדות עבר!"
ישוע לפני 11 שנים
בשבריר שנייה נעמדתי בחרב שלופה ועמדתי להסתער על האנשים שדיברו, כנראה החוטפים שלי, בקריאת קרב שתהדהד בכל סטונהאג'. אך ברגע שראיתי את פניהם עמדתי על טעותי וניסיתי בכל כוחי לעצור את הזעם המתפרץ שאפף אותי, ולא להסתער על שני הנערים שראיתי. נראה היה לי שהם לא הבחינו בי, אז כרעתי בין גבעולי העשב והבטתי בהם. אחד היה נער הודי, לפי המראה והלבוש, והוא לא נראה מבוגר ממני. לידו עמדה בחורה, בערך באותו הגיל, אך גבוהה יותר, ואם מראה אירופאי... כנראה אנגליה. בכל מקרה, שניהם נראו צעירים ונאיביים מדי בשביל לארגן חטיפה. אולי גם הם נחטפו. אבל אם הם לא היו החוטפים, אז מי כן? ואז שמעתי קול נוסף קורא מהחשכה, מהערפל. אותו קול דיבר בנימה מלאת חשיבות עצמית ושחצנות, וברגע ששמעתי את המילה ''נתינים'', שבתי ונמלאתי בזעם. אך הפעם הוא לא נבע מבאלמונג. החלטתי שגם אם הוא החוטף (באמת שמעתי מבטא ערבי קל בעת שדיבר) וגם אם לא, אני הולך לשבור לו את האף. נראה כי גם שני הנערים שמעו אותו, ושאצל הבחורה לפחות, התעוררו רגשות דומים. לשלי. אך במושיח שלנו התכוונתי לטפל אחר כך. לפני זה התכוונתי להתחבר עם שני הנערים, שכמה שידעתי היו היחידים שחלקו איתי את סטונהאג', מלבד הנואם השחצן, שאיתו לא הייתה לי כוונה ליצור קשר אחר מלבד קרב. קראתי בשקט אל השמים, ובחלוף כמה רגעים ירד אליי מוגין ונעמד על כתפי.

''Gefðu mér flautu'' (תביא לי את החליל) אמרתי לו.

הזקן אמר שהוא מדבר איסלנדית, וכנראה זה היה נכון, שכן ברגע שסיימתי לדבר הוא דאה לכיוון הנער, מוכן לחטוף את החליל מידו.
ישוע לפני 11 שנים
הגבתי על הדיון הלא נכון... זה היה לפרק 1

מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים
אני לא רוצה להודות בזה, אבל אפילו אני התכווצתי במקום כשהעיניים של הזקן חדרו בי. זו היית הרגשה כל כך... קרירה ועוצמתית.

"ואתה שוב מדבר בחרוזים,
וזה כבר נמאס כמו פסים."

אני מחברת חרוז צולע כמו גמל שלמה בלי רגל.
Ortash לפני 11 שנים
"נור. ואתה?"
והיא חייכה.
חיוך קטן, צנוע, ועם זאת...
לפתע התנערתי וקלטתי שבהיתי בה, לא הייתי בטוח לכמה זמן.
אם לא היה כל כך חשוך, ודאי היתה רואה את הסומק שעלה בלחיי באותו הרגע.
"אנאדי", אני חושב שהצלחתי לדבר יציב.
השבתי לה חיוך.
לפתע, עלה מהערפל המהום קליל, שהתפתח במהירות לצחוק קטן, שגדל לצחוק חזק יותר, פסיכוטי. נר נדלק, ולאורו נגלו פניו המקומטות ועטורות השיבה של זקן לא נעים למראה, שהחל לזמזם בעליצות ניגון עליז שלא ממש הבנתי את מילותיו.
החלפתי מבטים עם נור.
רעות לפני 11 שנים
הוא מסתכל על קייטן בשעשוע, וחמייך חיוך שבע רצון.
"יפה מאוד, יפה מאוד,
אך יש לך הרבה עוד ללמוד.
שאלות רבות ודאי יש לכם
אל פחד, אני אפיג מבוכתכם."
הוא אומר "אבל זה מרגיז אותך שאני מדבר בחרוזים, לא?" הוא פונה אלייך שוב.
רעות לפני 11 שנים
(אתם מוזמנים לשאול אותו כל שאלה שעולה על דעתכם ונראית לכם רלוונטית)
faithgirl לפני 11 שנים
"מה את עושה?" סיננתי לעבר קייטן. היא נעצה מבט בזקן והתעלמה ממני. הוא נראה כמו הזקנים האלו בסרטים, שכאילו יודעים מה קורה אבל כולם חושבים שהם משוגעים ובסוף מגלים שהם צודקים בכל מה שאמרו. אני, אישית, העדפתי להשאיר אותם בסרטים. "למה חטפת אותנו?" שאלתי בקול רועד. הזקן צחק שוב. כשצחק, עינו התכווצה בעווית נוראית.
"לחטוף אינה הדרך,
צריך למצוא את יקר הערך,
בחזרה אל העבר נשוב,
כדי למצוא את הדבר החשוב.
דרכי הישנה תתגלה,
ואת מה שנראה לא נגלה.
פתרון עתיק קיים,
אחרת אין עולם."
נלחצתי. את המשפט האחרון אמר במין עגמומיות. רעד חלף בגופי. הזקן הזה לא היה זקן טיפוסי. היה בו משהו... עתיק. הוא הזכיר לי את אבי. אותו שעשוע ריצד בעיניו. שעשוע של עושה נזק ואולי דווקא שעשוע של תמים. בחרתי באופציה א כי הוא לא נראה תמים. "על מה אתה מדבר?" שאל נער אחד. גם אני רציתי לדעת.
רעות לפני 11 שנים
"למה הכל תמיד באשמתי?
נדמה כי האלים רוצים ברעתי."
הוא אומר בקול מתלונן ומביט מעלה במבט מאשים. "אני מדבר על כל מיני דברים." הוא אומר. "אך לא תמיד בחכמה הדברים אמורים."
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים
"הממ, זה באמת מעצבן שאתה מדבר בחרוזים. יש אפשרות לדיבור מפורט יותר שאינו בחרוזים?" אני שואלת את הזקן שנועץ בי מבט.

הוא מזמר לו עוד כמה שורות. אך לא בחוכמה הדברים אמורים.... רגע. זה אומר שיכול להיות שהוא אמר דברים מוסתרים. רמזים, אני צריכה עוד רמזים.
Stingray לפני 11 שנים
(סליחה, פשוט הייתי בצפון)
סביר להניח שהייתי ממשיכה לפטפט עם אנאדי כאילו השיחה שלנו לא מוזרה בכלל, אבל החרוזים של הזקן נשמעו לי חשובים.
כלומר, למה לדבר בחרוזים אם לא כדי להגיד משהו חשוב או לעצבן אנשים?
יכול להיות שהוא מתכוון לשניהם. אני מרימה גבה אל הזקן. "אני מבינה שאתה מאוד נהנה להפגין את חוכמתך בחרוזים, אבל זה ממש לא עוזר לנו. תסביר. " הזקן הזה קצת מעצבן. מה הוא חשב לעצמו? 'אני אעיף אנשים לסטונהנג' רק בשביל להשוויץ בכישורי החריזה שלי'?
אני חוזרת לאנאדי, קצת יותר רגועה. שם נחמד, אנאדי. "יש לך מושג מה הוא רוצה מאיתנו? " אני מנסה, למרות שדי ברור לי שהוא מבין בערך כמוני. כלום.
Stingray לפני 11 שנים
[אהמ... אנשים?]
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים
[אלבי, אפשר עוד רמזים?]
זאבה~ לפני 11 שנים
*הנהון*
רעות לפני 11 שנים
(טוב, בסדר, למרות שאני קצת תקועה...)
"הממ... אני מניח שאפשר לספר לכם כמה דברים. ואולי גם להפסיק עם החרוזים." הוא אומר. "בכל מקרה, השם שלי ארוך ולפעמים אין לי כוח לשמוע אנשים מתבלבלים בו, תקראו לי ביל, כרגע. ביל זה שם נחמד, וקצר." הוא אומר ומתיישב על הסלע. הוא מביט סביבו. "אבל למה לדבר בחושך, בואו נדליק אש ונדבר כמו שצריך." הוא מביט סביבו כאילו הוא מחפש דבר- מה ואז פורש את כף ידו ולוחש כמה מילים בשפה לא ברורה ואחריה מזמרר בלחש
"בואי אש אל נווד חושש, אלחשש...
בואי אש, באפלה בל נדשדש!"
להבה גדולה נדלקת בכף ידו, אך נראה שהיא לא עושה לה כלום (זה לא אומר שלכם היא לא תעשה משהו!) "אה, ככה יותר טוב, עכשיו אני יכול לראות את כולם. בואו נראה מה האלים הביאו לכאן..." הוא סוקר אתכם אחד אחד, ובכל פעם שעיניו התכולות, העזות, נופלות על מישהו מכם הוא ממלמל משהו בשפתו המוזרה. הדברים שהוא אומר, למרות היותם בשפה זרה, נחרטים איפשהו בזיכרונכם. "נאא." הוא פולט לאחר כמה דקות מתוחות.
"אלים רבים יש בכל העולם
ויותר מהם- בני תמותה,
לאט לאט הם בראו את כולם,
ותמיד בשנית הייתה חרטה."
Stingray לפני 10 שנים ו-11 חודשים
[זאבי מתעלמת ממני]
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 10 שנים ו-11 חודשים
אני מתנוענעת במתח במקום שלי. לא אהבתי את השורה האחרונה. אבל אני מניחה שזה נכון.
"אז... למה אנחנו בעצם כאן? כי זה כבר לא משנה איך. אנחנו כאן, לשם-מה?" אני שואלת את הזקן.
Stingray לפני 10 שנים ו-11 חודשים
[אלברט'? איפה כולם?]
Stingray לפני 10 שנים ו-11 חודשים
כולכם חיים עדיין?
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 10 שנים ו-11 חודשים
[אני כן-
Stingray לפני 10 שנים ו-11 חודשים
אז תמשיכו.
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 10 שנים ו-11 חודשים
[וול, אני המשכתי בפעם האחרונה. תמשיכי גם את!]
Stingray לפני 10 שנים ו-11 חודשים
(אני מדברת עם אורטש שלא נכנס לפה. נו, שיהיה)
אנאדי לא עונה יותר מדי, בגלל שאין לו מה. מה יש לומר על זקנים מוזרים וחורזים, מלבד 'זקנים מוזרים וחורזים'?
וכל ה...דברים האלה שהוא אומר. נבואות? הוראת דרך? מה זה אמור להיות?
אני מנסה למצוא היגיון, אבל אין. פשוט אין. אנאדי קפץ לו כמה מאות או אלפי קילומטרים לפה, אני התעוררתי באמצע מקום בלי מושג איך הגעתי אליו, יש פה אנשים שלא נראים אנושיים בכלל.
עיניי נפערות.
או שאני מטורפת, או שזה נכון.
ידעתי שלא הייתי צריכה להתאמן עד שעה מאוחרת כל כך.
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 10 שנים ו-11 חודשים
[וול. אופסי?]
בת אנוש בקרבת מקום פערה בפתאומיות עיניים. נפניתי אליה במבט שואל, והתנועה שלי משכה תשומת לב. אלו ששמו לב ניסו להבין לאן אני מסתכלת, וכך קרה שהרוב הסתכלו לכיוון בת האנוש.
[תהני מהמצב המביך.]
זאבה~ לפני 10 שנים ו-11 חודשים
"שלום," אמרתי לאנובית שעמדה לידי ולא ממש שמה לב עליי.
"שלום," היא ענתה בחיוך.(היי כנפיים!)
"אני מירה, ואת?" שאלתי
"קייטן," היא השיבה
"שם מיוחד," הערתי. "הלווי ששהו כבר יתקדם. אם הם ימשיכו לשאול שאלות כלום לא יקרה.."
"מה הכוונה?" שאלה
"אני משועממת, הוא לא יביא אותנו לכאן בלי שום סיבה ונראה שהוא לא יענה על השאלות פה בזמן הקרוב, אז מה הולך לקרות כאן?" השבתי וחיוך קטן עלה על פניי.
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 10 שנים ו-10 חודשים
"את לגמרי צודקת," אני אמרתי, אך בהיסוס קל. אם כלום לא יתקדם והדיבור עם הזקן ימשיך... אני יוצאת מקבוצת היצורים/אנשים/אגדות ופונה להסתכל בסביבה. אין כלום. חושך, נר, קבוצה של... אורגניזמים ואבנים עתיקות ומשעממות. אני נאנחת ומתקרבת לאבן כלשהי בשביל להישען עליה. [בת', תמשיכי איכשהו ><]
רעות לפני 10 שנים ו-10 חודשים
מצטערת חברים, אני פשוט לא מצליחה להמשיך...
רעות לפני 11 שנים
מאחר והתשובה מבוששת לבוא ואני לא רוצה למתוח אתכם יותר מידי, אני אפרסם את הפרק הראשון ואתפלל שהכל יהיה בסדר...

פרק 1
כמו כל ערב אתם הולכים לישון, כרגיל, איפה שאתם תמיד הולכים לישון. זה לילה רגיל לגמרי, מבחינתכם. אתם נרדמים מהר יותר מבדרך כלל, ואתם ישנים שינה עמוקה מאוד. כשאתם מתעוררים, אתם שמים לב שאתם לא נמצאים איפה שנרדמתם. זה עדיין לילה, קר בחוץ, יש קצת ערפל, מתחתיכם יש דשא רטוב ואתם נמצאים למעשה בתוך מעגל אבנים מפורסם- סטונהג'. אתם יכולים לראות רק במעומעם בגלל שעדיין חשוך, אחרים מהקבוצה, אתם לא מכירים אותם, אין לכם מושג איך הגעתם לכאן. מקור האור היחיד שהוא לא הירח והכוכבים שמעליכם זה נר שדולק על אחת מהאבנים הנמוכות שעל הקרקע שכנראה נפלו מתישהו מאחד שערי האבנים.


תסתובבו' תבינו איפה אתם, תתחילו ליצור קשרים אחד עם השני, ובאמצע הפרק אני אתחיל קצת להוסיף דברים...

נ.ב.
מי שלא יודע מה זה סטונהג', (אני מניחה שכלכם יודעים, לפחות במראה)
http://www.smart-traveller.co.uk/wp-content/uploads/2014/01/stonehenge-from-air.jpg
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים
אני מתעוררת, רטובה מטל. המחשבה הראשונה שלי היא "אני לא ביער". אני קמה בחדות ובבהלה. יש פה עוד... אגדות. אנובית.
אלף.
הרבה חצויים.
ובני אדם.
בני אדם? למה בני אדם? הם... הם לא אגדות.
אבל עדי לא להסיק מסקנות ממבט ראשון. אני קמה ומתמתחת קצת. אני אסייר במקום.
רגע. איפה אני בכלל?
אני מסתכלת על הסביבה ורואה עמודים. המון עמודים. אבנים. סטונהג'! אנחנו בסטונהג'!
אני נאנחת. אנחנו קבוצה של יצורים מיתיים ובני אדם. אנחנו בטוח נפיל את העמודים. כמו בכל המעשיות והסיפורים. אני שומעת רעש מאחורי ורואה שמישהו קם. אנחנו מתקדמים אחד לשני.
Stingray לפני 11 שנים
אני לא יודעת איך זה הולך אצל שאר האנשים בעולם, אבל אני די בטוחה שהם מתעוררים במקום שהם הלכו לישון בו.
אלא אם כן הם סהרוריים, כמובן. אבל לא נראה לי שהלכתי את כל הדרך לסטונהנג'.
כשפקחתי את עיניי, ראיתי את הכוכבים. אני לא אדם שכדאי להעיר, בעיקר כי לוקחת לי חצי שעה להתעורר. אז פשוט שכבתי על משהו רך והסתכלתי על הכוכבים היפהפים. התגעגעתי אליכם. כשהייתי קטנה, הייתי רואה את הכוכבים כל לילה, והייתי בטוחה שהם שומרים עליי. בצריף שלנו גם היה חור בדיוק מעל לראש שלי כשישנתי, כך שיכולתי לראות אותם כל הזמן וללחוש להם 'בוקר טוב', כי ברור שהלילה הוא הבוקר של הכוכבים. ככה לפחות חשבתי.
אבל הבנתי שלעשות חור בגג רק למען הכוכבים זה מטומטם, בעיקר בגלל שהבית שלי יקר והוא במקום גשום מאוד. יש לי חצר, אבל אני לא נוהגת לישון שם לעיתים קרובות. אני אף פעם לא רואה את הכוכבים.
אני מזדקפת. אני מבינה למה פתאום יש פה כוכבים. אני לא בבית, אלא אם כן הבית שלי היה עגול ופרקו אותו לגמרי מלבד היסודות. בפעם האחרונה שבדקתי, הבית שלי הוא לא עגול והוא מוקף בבתים אחרים. איך הגעתי לפה?
אני שוקלת לשאול את האנשים האחרים, אבל משהו עוצר בי. הם... לא אנשים. אני מזנקת על רגליי, אבל נשארת. אם הם יחליטו לרדוף אחריי, אני אנגן להם תו מחריש אוזניים ואברח. כן, אני חושבת שזה ישפיע. בעיקר על ההוא עם האוזניים הענקיות.
faithgirl לפני 11 שנים
אני פקחתי את עיני באיטיות. מתחתי לא הייתה עוד המיטה שלי. אלא קרקע מוצקה. מיששתי את הקרקע. דשא כיסה אותה. נראה שהדשא מלטף את ידי. לא עניין אותי איפה אני נמצאת. פשוט התחברתי לטבע. הוא תמיד עשה אותי מאושרת.
מרחוק שמעתי קולות. נעמדתי. בערפל הצלחתי לראות עמודי אבן. המקום היה לי כל כך מוכר. הייתי בטוחה שהזכירו אותו בשיעור גאוגרפיה. הבעיה: אני אף פעם לא מקשיבה בשיעור גאוגרפיה, ובכל זאת הצלחתי לזהות את המקום. אני נמצאת בסטונהג'.
התקדמתי אל עבר הקולות. אלו היו שתי דמויות חשוכות שדיברו. נעמדתי מאחוריי אחת מהם ונגעתי קלות בכתפה. היא הסתובבה בהפתעה. "שלום," אמרתי "אני קייט מילטון."
Ortash לפני 11 שנים
טכנית, אני לא אמור להיות בשוק.
הרוכל הזקן עם הזקנקן האפור והרטייה איים שימלוק לי את הריסים ויגדע לי את האצבעות אם יתפוס אותי מסתובב שם עוד פעם אחת.
קוף מחמד עלול להוות בעיה, לפעמים.
וזה שהוא גנב לא ממש מועיל לעניין.
אבל משהו בריחות ובצבעים תמיד מושך אותי לחזור. החמימות והרוגע שבו הופכים אותו לבית שני. בעצם, לבית ראשון, כי ביתי המקורי כבר אינו ממש בית.
כך או כך, מצאתי את עצמי מתהלך שוב בין הדוכנים, שוקל לכאורה לקנות פירות אקזוטיים או טבק מיובא, ולמעשה סתם נהנה מהאנשים המעניינים והסחורה הרב גונית.
לפתע, בדיוק באמצע שיחה ערה אודות קטורת אדומה עם סוחר בדים מניו דלהי, צ'פאטי הופיע משום מקום וטיפס בזריזות על כתפי. הסוחר תקע בי מבט משונה.
"זה הקוף שלך, בחור?"
"כן", עניתי וליטפתי את ראשו מבלי להסתכל עליו.
"אני חושב שכדאי שתרוץ", אמר לי. באותו הרגע צ'פאטי שינה את תנוחתו ואני הרגשתי מתכת קרה על לחיי.
הסטתי במהירות את מבטי לכיוונו, ושם, על צווארו, התנודד בגאווה תליון ענק ומוזהב, נוצץ בשמש הקופחת.
ממרחק שמעתי את זעקותיהם הזועמות של קורבנות הגניבה.
רציתי להחזיר את השרשרת, או לכל הפחות להותיר אותה מאחור, אבל ידעתי שאין לי זמן.
אז התחלתי לרוץ.
רצתי כל כך מהר, ששקי התבלינים הבוהקים, הבדים המבריקים ושאר הסחורה הצבעונית נהיו לכתמי צבע מטושטשים סביבי.
המשכתי לרוץ עד שהגעתי לדוכן פירות לא מאוייש בקצה השוק. התחבאתי מאחורי שק בננות וריסנתי את הצורך להתנשף.
"אתה חתיכת..." סיננתי לעבר הקוף הקטן, שחרץ לעברי לשון ושלה כינה מפרוותו.
הסרתי לאט את התליון מצווארו של הקוף ותליתי אותו על דוכן הפירות.
"אני לא גנב", חשבתי, וליטפתי את הנדן המשובץ אבני אודם שחגור על מותני.
הסתובבתי והלכתי משם. הלכתי עד לסמטה קטנה ושקטה, בין המאפייה של מר רוטי, שנוהג לתת לי פת חמה מדי בוקר בתמורה לעבודת סבלות קלה מדי פעם, לבין בניין דירות נטוש בו חיה לבדה הזקנה הקטנה והמשוגעת שמעולם לא יוצאת מדירתה.
מצאתי את מערום הבדים הקטן שמונח על הקיר החיצוני של תנור הלבנים של מר רוטי. התמקמתי, ונרדמתי מיד.

***

כשהתעוררתי, הדבר הראשון שקלטתי היה צריבה כואבת של כפור, שבאה בניגוד מחריד לחמימות הנעימה של אוויר הלילה של מומבאי וקיר הלבנים של מר רוטי.
הזדקפתי במהירות לישיבה וכפתרתי את הוסט הפתוח. ברגעים כאלו אני מצטער שאני לא לובש יותר חולצות.
קמתי וניערתי את הדשא הרטוב מבגדיי.
מצמצתי כמה פעמים כדי לראות מבעד לערפל, והבחנתי בתיק הבד הקטן בסמוך למקום בו שכבתי עד לפני רגע, אבל צ'פאטי לא נראה בשום מקום.
מצמצתי שוב, וניסיתי לקלוט מידע מסביבתי. הבחנתי בעוד כמה דמויות נעות בערפל. אבני ענק מסודרות סביבנו בצורה הנדסית כלשהי.
איפה אני, לכל הרוחות?!
הייתי ממשיך להפוך בנושא, אלא שבאותו הרגע, צ'פאטי שב וטיפס על כתפי באותה הזריזות בה עשה זאת ביום הקודם.
בידו אחז חליל עץ קטן.
זאבה~ לפני 11 שנים
למה הראש שלי כל כך כואב?
התהפכתי ושמעתי את הגרגור הנעים של אסור.
הוא ילל ונשכב על בתני. קמתי באיטיות והוא חיכך את ראשו באפי וניסה לגרום לו ללטף אותו. מאוד הגיוני אסור, מאוד הגיוני..
לפתע שמתי לב שאני לא בבית, הייתי בסטונהג'. תמיד רציתי להיות פה אבל זה לא מסביר איך לעזאזל הגעתי עד לכאן!
קמתי ותיפסתי על אחד האבנים שהיה אפשר לתפס עליה די בקלות והיה די גבוהה.
התיישבתי שם וצפיתי בכולם בשלווה מוזרה. הרגשתי כאילו זה חלום..
אסור התיישב על ברכי והתמרח על רגלי בגרגור רעשני. נענעתי את ראשי בחיבה וגירדתי מאחורי אוזנו.
Stingray לפני 11 שנים
זה דווקא די נחמד, לטוס לאנגליה בחינם. מצד שני, בהתחשב בזה שעכשיו אני אצטרך לקנות כרטיס חזרה בלי שבכלל רציתי להגיע לאנגליה - אולי אין לזה יותר מדי כדאיות כלכלית.
מצד שני, אני יכולה גם סתם להישאר פה.
אולי באמת. אין לי הופעות למשך חודשיים. סם אמר שהרווחתי את זה ביושר.
אגב כדאיות כלכלית, פתאום משהו שעיר זינק עליי, חטף ממני את החליל ונמלט על נפשו. אפשר לקבל על החליל הזה מחיר טוב אם אומרים שהוא שלי, אבל לא נראה לי שקוף מזהה פרצופים של חלילניות מצליחות. "תחזור הנה, ישבן בבון!" אני צועקת על הקוף.
אם עד עכשיו הקוף חשב שאני נגנית מכובדת ואריסטוקרטית, עכשיו הוא בטוח משוכנע בזה לגמרי.
אני צריכה לרוץ חצי מהסטונהנג' בשביל להשיג את הקוף. אני טובה בריצה, אבל אני מעדיפה לשכב על הגב ולבהות בשמיים אם זה מתאפשר לי. הקוף הזה פשוט מתעקש שיעשו ממנו תיק.
לבסוף אני משיגה אותו כשהוא מטפס על נער מרופט בערך בגילי. התלבטתי האם אני צריכה למצוא לו מעיל, לצעוק על חוסר האחריות שלו, או לצחוק על זה שהוא נראה כמו אלאדין. הבנתי שאין לי מעיל ושאני לא בטוחה אם הוא מכיר בכלל את אלאדין. אז בחרתי באפשרות השנייה, רק שהוא התנצל בשפה שלא הבנתי. הוא הצביע על הקוף ואמר משהו עם צ'פאטי. זה אוכל הודי, לא?
"אתה מדבר אנגלית?" שאלתי (באנגלית, מן הסתם).
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים
"שלום, קייט מילטון." אני אומרת אחרי שאני מתאוששת מההפתעה מהר. "לילה יפה, האין זה כך?" אני שואלת ולא מחכה לתשובה. אני מסתכלת על הכוכבים. שמעתי על קבוצת כוכבים בשם דובים או משהו, אבל אף פעם לא באמת ידעתי איך היא נראית. "אני קייטן." אני אומרת כעבור כמה זמן. אני חוזרת להסתכל עליה בשביל להבין מה היא. או בן-אדם, או חצי-אלה.
Ortash לפני 11 שנים
למורה שלי בבית הספר היסודי קראו מיס וייט. היא חיה ברובע הבריטי, היתה לבנה כולה ודיברה במבטא מצחיק נורא.
בשיעורי אנגלית היא התעקשה שנדבר אך ורק באנגלית. היינו צוחקים עליה ומחקים את אופן ההגייה המשונה שלה, אבל היא היתה ממשיכה להתעקש.
בדיעבד, אני מודה לה על כך. שפה נוספת היא תמיד יתרון.
את המבטא הבריטי המקורי מעולם לא עלה בידי לקלוט, אבל את עיקרי השפה דווקא הצלחתי להפנים.

"מדבר", עניתי לנערה, מודע למבטא המשונה שבפי.
היא היתה נמוכה ושזופה, וחזותה עדינה למדי. מהמבט שתקעה בצ'פאטי הבנתי שהחליל שייך כנראה לה. שלפתי בזריזות את כלי הנגינה מבין ידיו של הקוף רגע לפני שרוקן את ריאותיו אל פיסת העץ המגולפת. לרגע התכוונתי להושיט לה אותו, אבל החלטתי שזו יכולה להיות הזדמנות נהדרת להפסיק להרגיש לבד כל כך. אז במקום זה, התחלתי לשחק בו באצבעותיי, כמתגרה בה.
"את יודעת איפה אנחנו?" שאלתי אותה באנגלית עילגת למדיי.
Stingray לפני 11 שנים
עמדתי להרים גבה, אבל לבוש האלאדין שלו עצר בעדי. את מצפה מבחור שנראה כמו גיבור סרט 'אלאדין - גרסת בוליווד" להרצות לך על ההיסטוריה של הסטונהנג'?
הרשיתי לעצמי לחייך קצת. "זה מקום באנגליה שקוראים לו הסטונהנג', אנשים מהעת העתיקה בנו אותו," עניתי, אבל אז הרמתי את גבותיי. "למרות שיש כאלה שאומרים שחייזרים בנו אותו," אני מוסיפה בנימה דרמטית ומסתורית. אני לא בטוחה מה הטריד אותו יותר, העובדה שהוא התעורר באנגליה או אני, אבל הוא בהחלט נראה מוטרד. "אני מבינה שאתה לא גר אבן ליד," אני מעירה ומכל הדברים מחווה על הקוף. זה פשוט נראה לי הדבר הכי פחות לא מנומס להתייחס אליו.
Ortash לפני 11 שנים
הפסקתי להפוך את החליל באצבעותיי והידקתי את אחיזתי בו.
בחנתי את הבחורה. היה דיי חשוד בעיני האופן בו דיברה על מיקומינו בכזו שאת נפש.
למען האמת, "סטונהנג'" אכן צלצל מוכר. ככל הנראה אחד משיעורי האנתרופולוגיה שהעדפתי לנצל כדי לבהות בנאדיה או לצייר עיניים באחורי המחברת שלי.
הבטתי סביב ושום דבר במקום הזה לא הזכיר לי את המקום בו נרדמתי.
חייזרים או לא חייזרים, הרגע שבו נפל לי האסימון שככל הנראה חציתי בהליכה מתוך שינה את האוקיינוס ההודי היה דיי מטלטל מבחינתי.
היא ניסתה להמשיך בשיחת חולין. שאלה אותי מאיפה אני. אבל אני לא ממש הייתי פנוי, אמוציונלית, לדון במזג האוויר.
עיניי נפערו ומיליון השאלות המתבקשות הציפו את דעתי;
איך הגענו לפה ?!
מה זה "פה" ?!
מי האנשים האלה ?!
מבטי התרוצץ מאנה לאנה, בין הדמויות האקראיות והאבנים המאיימות, כשלפתע עיניי נפלו על הנערה.
ומי את, לכל הרוחות ?!
פציתי את פי כדי להמטיר עליה את מאות שאלות הקידבק.
אבל תפסתי את עצמי ברגע האחרון.
"לא, לא ממש", גיחכתי. "מומבאי, הודו".
"ואת?"
רעות לפני 11 שנים
(שימו לב!
קילר לא יוכל להגיב בימים הבאים בגלל שהוא שבר את היד שלו. הוא יצטרף מאוחר יותר)
Stingray לפני 11 שנים
(איך?
טוב, ש...יבריא מהר. אין לי ממש מושג מה אומרים לבן אדם ששבר משהו ><')
היה לו מבט מבוהל לרגע לפני שענה לי. בדרך כלל, לוקחות לי כשלושים דקות למצוא את חדות המחשבה שלי, אבל המבט הזה מעורר את זה מיד. לעזאזל.
גירדתי את עורפי. "כרגע אני גרה בלונדון," אמרתי לבסוף. "בגלל זה זה לא היה לי כל כך מוזר להגיע לוילטשייר. כבר הייתה היסטוריה של סהרורים שנהגו במכוניות," הסברתי אבל שלחתי בו מבט. "טוב, אבל הודו זה קצת יותר רחוק משעתיים וחצי של נסיעה. מה כולנו עושים פה?"
Ortash לפני 11 שנים
הערפל החל להתפוגג, ועוד ועוד דמויות וצללים כמו קמו לתחייה תחת מעטה האפלה.
הדבר הראשון שחשבתי עליו, כשנדמה היה לי שראיתי מפלץ בגובה שני מטרים מתרומם מהעשב, היה ניאנדרתלים.
אחר כך שקלתי מונגולואידים, אבל גמרתי אומר שזהו כנראה לא העניין.
"אין לי שום מושג", אמרתי לה, מבטי עדיין תלוי בפרטים הלא הגיוניים, שהייתי בטוח שאינם אלא פאטה מורגאנה.
השבתי את מבטי אל הנערה. למעשה, בחנתי אותה, ביסודיות.
את העובדה שזה יכול להיתפס כמשהו בוטה קלטתי רק בדיעבד.
השוויתי את תווי פניה החזקים, עורה השחום וחזותה הכללית, ללבקנים שהייתי רואה ברובע הבריטי במומבאי כילד. הגעתי למסקנה שהיא ללא ספק נאה עד מאוד, אבל...
"את לא נראית אנגלייה". קיוויתי שאין בכך משום גסות רוח.
שבתי לסובב את החליל הקטן בין אצבעותיי בהתרסה.
זאבה~ לפני 11 שנים
נראה שנרדמתי.. טוב, זו הייתה הכוונה שלי, לא?
"שלום," אמרתי לשניים שדיברו. "מה אנחנו עושים כאן?"
faithgirl לפני 11 שנים
"שלום קייטן," אמרתי בקול רך והושטתי יד ללחיצה. הדמות שדיברה איתה לפני שבאתי שתקה. לא הצלחתי לראות אותה. קייטן לחצה אתי ידי. המגע עם ידה היה קר. צמרמורת עברה בגופי. התחושה הייתה מוכרת אבל לא ידעתי למה. הרפנו אחת מהשניה. "מה אחנו עושים כאן?" שאלתי בתקווה לשמוע תשובה. אבל היא הנדה בראשה. מבטה סקר אותי. הרגשתי חשופה. כאילו היא יודעת את כל עברי. מי אבא שלי, איפה אני גרה, הכול. זו לא הייתה תחושה נעימה במיוחד. "מה את?" שאלה אותי. "מה זאת אומרת מה אני?" שאלתי ושמתי לב שדיברנו באנגלית. קייטן פתחה את פיה, כאילו היא בעלת תשובה אבל קול בקע מקרבת מקום. החלפנו מבטים מבולבלים. "מה זה?" שאלתי. אבל לא נראה שלקייטן יש תשובה.
Stingray לפני 11 שנים
התגובה האוטומטית שלי בדרך כלל היא להחמיץ פנים, אבל כל הסיטואציה הזו הזויה כל כך שאין לי כוח להתחכם. בדרך כלל הייתי עשויה לומר משהו כמו 'הו, עלית עליי. אני שבדית. מה? הבלונד שלי הסגיר אותי?' או משהו בסגנון, אבל אני פשוט עונה: "כי אני לא. אבל אתה כן נראה הודי, אם זה עוזר לך במשהו."
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 11 שנים
מי רוצה להיפגש איתי אין כלום על הראש אז אולי אם מי שהו מכם יפגוש אותי זה יעזור.
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים
הסתובבתי בפליאה וניסיתי למצוא את מקור הקול. הסתכלתי על איפה שקמנו. נשארו שם כמה אנשים. יצורים. אגדות. אוף, זה כל כך מבלבל!

[זאבה, למי התכוונת?]
זאבה~ לפני 11 שנים
לא אכפת לי. מי שרוצה לדבר איתי לא אכפת לי^^
גולגולת הרעם לפני 11 שנים
התעוררתי בבהלה,כשהבנתי שאני כבר לא שוכב במיטת הפשתן שלי.
בהתחלה עוד הייתי עם עיניים עצומות,וליטפתי את הדשא הרטוב שהיה מתחתי,עד שהבנתי שזה לא חלום.
בטשטוש וקצת פחד,שלפתי את החרב שלי,וזינקתי מהדשא על רגליי.
הכיתי כמה מכות עיוורות לכל מקם,עד שנתקלתי בגוף קשה,ונפלתי אחורה.
האף שלי דימם,וטיפות אדומות כהות צבעו את הדשא הירוק.
התחלתי להרגע,והבטתי סביבי:אבנים ענקיות וכבדות שחלקם נחו אחד על השני,הקיפו אותי במין מעגל מוזר.אז זה קרה הלילה?כשאני יחזור למצרים,אני יתלוש לכוהן שקר הזה את הלשון!הוא אמר לי שזה יקרה בעוד שבוע!שבעוד שבוע אני יתחיל את התהליך של הפיכה למושיע האנושות.אי אפשר למצוא כוהן אמיתי?!
טוב,לפחות עכשיו הכל ברור-אני נמצא במין מזבח לאל רע,ומעגל האבנים מסמל את גלגל החמה.
פתאום התחלתי לראות צלליות כהות מעבר לערפל.התגובה הראשונית שלי הייתה פחד,אבל נזכרתי שלמנהיג חייבים להיות משרתים ומלווים במסעו.ואני אפילו במרכז המעגל!זה סימן שאני הוא מרכז ההרפתקה הזאת(טוב,טכנית לא הייתי בדיוק במרכז,אלא יותר דחוק בין שתי אבנים בצד הצפוני של המעגל,אבל זה קרוב מספיק)!.קמתי על רגלי בפעם השניה,וקיוויתי שאף אחד לא ראה שנחבטתי בסלע.עוד לא הצלחתי לראות את הפרצופים שלהם לגמרי,אבל ראיתי אותם עומדים שם,ומשוחחים.עליתי על אבן קטנה ,כדי שאני יהיה קצת מעליהם,ואז צעקתי לאוויר בקול הכי כריזמטי שלי:
"נתינים יקרים,אל פחד!אני מאמין כי נשלחתם לפה גם אתם,כדי לשרת אותי,במסעי לשקם את העולם,ולשלוט עליו ביד הוגנת!הצטרפו אלי,והחלו להניח את המתנות מולי,כמו שכתוב במסורות הישנות,ואז,תוחלו להתחיל לציית לדבריי!בואו,התקרבו בני תמותה למנהיגכם סתי!"
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 11 שנים
(חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח אני רץ אליך)
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 11 שנים
(אלף הוא לא בן תמותה)
Stingray לפני 11 שנים
אם חשבתי שהמצב הזוי ביותר, האיש ה'צנוע' העמיד אותי על טעותי.
נו באמת. שיחה בין תרבויות או איזה משהו כזה נקטעת ככה סתם בידי בחור נרקיסיסטי ומגלומן? נראה שכן, והשאר, ששמתי לב אליהם קצת יותר בפרטים רק עכשיו, מסתכלים עליו. חלקם בוחנים אותו ונראים מוכנים לקרב, וחלקם סתם חושבים שהוא פסיכי. רוב אלו שנראו... שפויים יותר נמנו עם הקבוצה השנייה, ואני ביניהם.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 11 שנים
(אני יגיב ברגע ש-elbereth תאשר את התגובה שלי)
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים
[*אגיב, קילר.]

בחור חסר בושה כלשהו התחיל להכריז שטויות. התעצבנתי ברגע ששמעתי את המילה 'נתינים'. אני לא נתינה של אף אחד.
אני סקרתי אותו במבט מזלזל. ראיתי שיש לו דימום מהאף. הבגדים שלו הוכתמו. גיחכתי קלות. והגיחוך שלי נשמע כמו צבוע מטופש. אני מחליטה לא לתת לזה להפריע לי ומתקרבת אל הבחור. "ואתה.... מי אתה, בדיוק?" אני שואלת אותו בנימה מזלזלת.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 11 שנים
אני זוכר שהלכתי לישון במיטה שלי, כמו כל לילה ולילה. הדבר הבא שזכרתי הוא שהתעוררתי- אבל לא במיטה שלי. התעוררתי במקום אחר. הרגשתי את הרוח הקרה על פני. ידי מששו את הדשא הרטוב שעליו ישבתי. ערפל כבד היה בכל המקום כולו. הסתכלתי לשמיים, וראיתי שעדיין לילה בחוץ.
ניסיתי להסתכל מבעד הערפל הכבד. לא ראיתי כל כך ברור, אבל הצלחתי לשים לב שמסביבי יש סלעים ענקיים.
איפה אני נמצא לעזאזל, חשבתי. סרקתי את השטח בעיני וראיתי שאני לא לבד- שיש פה עוד ילדים אחרים.
מה אני אמור לעשות? שאלתי את עצמי. תחשוב, דואורדאן, תחשוב.
יש לי. אני אלך לברר איפה אני נמצא עם אחד מהילדים שנמצאים פה. לא היה לי כוח להתחיל ללכת ולהסתובב פה כמו משוגע, אז אני פשוט אחכה ואראה עם מי שהוא מהילדים האלו יבוא וידבר איתי. הערפל הכבד התחיל להתפוגג. בזמן שחשבתי, הכל התחיל להתבהר לי. שמתי לב שאני נמצא במעגל האבנים שבני האנוש קוראים לו סטונהג'. מזל שהמקום עגול, ככה שלא משנה איפה אני, תהיה לי נקודת תצפית טובה על כל האזור. נשענתי על אחד מהאבנים והסתכלתי על כל האזור. באמת מזל שהמקום עגול, חשבתי. עכשיו כל מה שנותר לי לעשות זה לחכות ולנוח, עד שאחד הילדים יבוא אלי.

(ומע"ך זה משנה עם יש א' או אין א'?)
רעות לפני 11 שנים
(שימו לב! שחקנים חדשה תצטרף עוד מעט:
ירח לבן!
אחרי שהיא תגיב, אני אתחיל להוסיף קצת עניין למשחק...)
ישוע לפני 11 שנים
התעוררתי כששמעתי קולות מדברים. פקחתי בזהירות את העיניים ומבלי להניע את הראש הבטתי שמאלה. היה חשוך לגמרי, אך בכל זאת יכולתי לראות לאור הירח את קווי המתאר של שורת עמודי אבן משונים, שנראו מוכרים באופן מוזר... ואז זיהיתי אותם. והבנתי איפה אני נמצא - סטונהג'. אחרי כל מה שעבר עליי בחצי השנה האחרונה זה לא כל כך הפתיע אותי. שמעתי צווחה צרודה בשמים מעליי. ראיתי את מוגין דואה במעגלים מעליי. לפחות אני לא לבד. שמתי לב שסקול איננו כשמשב רוח קל הקפיא אותי, והתאמצתי שלא לרעוד בקול, שהקולות אליהם שכבתי בגבי לא ישמעו אותי. נזכרתי בכל הלילות בהם הוא שכב לצידי וחימם אותי, גם כשהיינו גורים. חשתי אליו געגועים יותר משחשתי לכל בן אדם או חיה אחרים. הוא היה אח שלי, ומעולם לא נפרדנו לפני זה. גם כשהזוג ההוא אימץ אותי, הוא היה מתגנב לחצר שלנו כל לילה, והייתי יורד אליו ורץ אתו ביערות. ועכשיו הייתי לבד. הייתי צריך להתמודד לבד מול הקולות שמאחורי. לפחות באלמונג הייתה אצלי. הושטתי את ידי והנחתי אותה על הניצב. מיד הרגשתי זעם וכוח שעומדים להתפרץ מתוכי. אחיזתי בניצב התהדקה והתחלתי לספור לאחור.

3...

2...

1......
Ortash לפני 11 שנים
"אז מאיפה..." קטעתי את עצמי באמצע המשפט. אם היא לא אמרה לי מאיפה היא עד עכשיו, היא כנראה לא רוצה לדבר על זה.
חוץ מזה, היה לה טון סרקסטי למדי, ונראה שהרגזתי אותה. אבל העובדה שעדיין לא התייחסה לכך שעוד לא השבתי לה את החליל רמזה על כך שהיא מתעניינת בשיחה, אז אולי לא הכל אבוד.
פתחתי את פי כדי לומר דבר מה נוסף, אבל חוט מחשבתי נקטע בשל קול חזק שבקע מהערפל, שנהיה סמיך ודליל, לסירוגין. הוא היה די מרוחק, אבל הדהד היטב בין הסלעים. צ'פאטי צווח בתגובה.
"שתוק", ציוויתי עליו. והוא השתתק.
למרבה ההפתעה.
הקול נשא נאום חוצב להבות וקרא לנו להצטרף אליו ולהיות המלווים שלו, או משהו בסגנון.
לא באמת הקשבתי, אבל למען האמת - נרדמתי במומבאי, התעוררתי בוילטשייר, פגשתי חלילנית שלא מוכנה לדבר על הבית שלה והדבר הכי מוזר - הוא שהקוף שלי מקשיב לי! אז בשלב הזה הייתי מוכן להתחנן לתשובות מכל אחד שגילה טיפת כריזמה.
חיפשתי בעיניי את הנואם. כשנכשלתי בניסיון לאתרו, השבתי את מבטי אל הנערה. נראה שגם היא חיפשה את מקור הקול, אבל על פניה היתה נסוכה הבעה סרקסטית ועצבנית. הבנתי שאנחנו לא מחפשים אותו מאותן הסיבות.
אור הירח זרח ממעל וגרם לעיניה להבליח בחושך על רקע שערה כהה, וכשאני מרותק למחזה הזה, חשבתי על משהו.
"היי", אמרתי לה, מקיץ אותה משרעפיה. "אני אפילו לא יודע מה שמך".
Stingray לפני 11 שנים
איזה כיף. אנשים עם חרבות, מגלומנים, משוגעים וסתם מבולבלים.
בדיוק מה שרציתי לראות.
"היי," הנער העיר אותי ממחשבותיי. "אני אפילו לא יודע מה שמך," הוא אמר. חייכתי קצת. "נור. ואתה?"

[התגובות שלי פשוט הולכות ומתקצרות. כישרון.]
רעות לפני 11 שנים
(מצטערת, אני רק מחכה לתגובה של ירח לבן...)
ירח לבן לפני 11 שנים
התעוררתי על סלע גבוהה כשאני ישובה בישיבה מזרחית.
מה.. מה קורה פה?
הבטתי בהם, הם התחלקו לשתי קבוצות. לא מעניין במיוחד.
קפצתי מהסלע ונחתתי בקלילות על הדשא הלח. ראיתי את המקום הזה פעם, אני פשוט לא זוכרת איפה. כמה מה.. יצורים האלה. יש פה מכל סוג לפי דעתי. למה שמישהו יחטוף וישים אותם פה? תהיה להם משימה. רגע, אז ךמה אני כאן? גם אני צריכה להצטרף למשימה הזו?
או שפשוט ירצחו את כולנו. כן, זו בהחלט האפשרות המועפת עליי. בהחלט.
נשענתי על האבן ושלפתי את החרב שלי. אותי לא יתפסו לא מוכנה.
ישוע לפני 11 שנים
בשבריר שנייה נעמדתי בחרב שלופה ועמדתי להסתער על האנשים שדיברו, כנראה החוטפים שלי, בקריאת קרב שתהדהד בכל סטונהאג'. אך ברגע שראיתי את פניהם עמדתי על טעותי וניסיתי בכל כוחי לעצור את הזעם המתפרץ שאפף אותי, ולא להסתער על שני הנערים שראיתי. נראה היה לי שהם לא הבחינו בי, אז כרעתי בין גבעולי העשב והבטתי בהם. אחד היה נער הודי, לפי המראה והלבוש, והוא לא נראה מבוגר ממני. לידו עמדה בחורה, בערך באותו הגיל, אך גבוהה יותר, ואם מראה אירופאי... כנראה אנגליה. בכל מקרה, שניהם נראו צעירים ונאיביים מדי בשביל לארגן חטיפה. אולי גם הם נחטפו. אבל אם הם לא היו החוטפים, אז מי כן? ואז שמעתי קול נוסף קורא מהחשכה, מהערפל. אותו קול דיבר בנימה מלאת חשיבות עצמית ושחצנות, וברגע ששמעתי את המילה ''נתינים'', שבתי ונמלאתי בזעם. אך הפעם הוא לא נבע מבאלמונג. החלטתי שגם אם הוא החוטף (באמת שמעתי מבטא ערבי קל בעת שדיבר) וגם אם לא, אני הולך לשבור לו את האף. נראה כי גם שני הנערים שמעו אותו, ושאצל הבחורה לפחות, התעוררו רגשות דומים. לשלי. אך במושיח שלנו התכוונתי לטפל אחר כך. לפני זה התכוונתי להתחבר עם שני הנערים, שכמה שידעתי היו היחידים שחלקו איתי את סטונהאג', מלבד הנואם השחצן, שאיתו לא הייתה לי כוונה ליצור קשר אחר מלבד קרב. קראתי בשקט אל השמים, ובחלוף כמה רגעים ירד אליי מוגין ונעמד על כתפי.

''Gefðu mér flautu'' (תביא לי את החליל) אמרתי לו.

הזקן אמר שהוא מדבר איסלנדית, וכנראה זה היה נכון, שכן ברגע שסיימתי לדבר הוא דאה לכיוון הנער, מוכן לחטוף את החליל מידו.
ישוע לפני 11 שנים
אה המשכנו?
רעות לפני 11 שנים
לא שלחו לי דמויות, ביום ראשון אנחנו מתחילים עם הדמויות שיש. (אלא אם כן האנשים שרוצים להמציא דמות חדשה/ לשפר את הדמות שלהם יתעוררו וישלחו לי את הדמויות האלה.)
עד עכשיו אני יודעת על שבעה שחקנים שישחקו. אם יש עוד מישהו בלי דמות שרוצה לשחק או יש לו דמות אבל לא אמר שהוא ישחק והוא רוצה, נא לכתוב את זה כאן.
ראו הוזהרתם: אני לוקחת מאוד ברצינות את התשובות שלכם.
faithgirl לפני 11 שנים
אני משתתפת.
Stingray לפני 11 שנים
אממ... יום ראשון עבר. מתי מתחילים?
רעות לפני 11 שנים
היום. היו לי כמה תקלות של הרגע האחרון.
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים
*ציפייה*
רעות לפני 11 שנים
אני מקווה להתחיל בערך עוד... עשר דקות נגיד. עד אז אני מקווה לגמור את הכל.
זאבה~ לפני 11 שנים
גם אני!
רעות לפני 11 שנים
עוד מעט... סבלנות... אני מחכה לאישור מגורמים בערך חיצוניים.
רעות לפני 11 שנים
אני יודעת שהיינו אמורים להתחיל אתמול או היום, אבל אני שבוע הבא לא אהיה כאן ולכן אני לא אוכל להפעיל את המשחק. אני מקווה להיות מחוברת בחמישי בערב כך שזה יהיה או אז או ביום שישי.
עמכם הסליחה...
רעות לפני 11 שנים ו-1 חודשים
שימו לב!
לכל מי שעוד רוצה לשפץ את הדמות שלו, או ליצור אחת חדשה, אפילו להוסיף או להוריד לה חפצים, נא לשלוח לי עד יום חמישי, ה- 7/8. תודה רבה!!!
רעות לפני 11 שנים ו-1 חודשים
תזכורת-
כל מי שרצה לבנות לעצמו דמות חדשה או לשפר את הדמות שלו יוכל לעשות את זה עד יום חמישי!
ישוע לפני 11 שנים
שם: ארגרים
מין: זכר
גיל: 18
גזע: חצי אל
מראה: שיער ארוך, חום כהה. זקן קצר, עיניים אפורות, גוף שמכוסה בקעקועי רונות.
תרבות: נורדית.
תפקיד: לוחם.
רמת חיים: ירודה - הוא חי ביערות, מסתובב עם זאבים ואוכל את הבשר שלו נא.
אופי: סלחני ושליו.
סיפור רקע: אמו נטשה אותו כשהוא היה תינוק. הוא גודל על ידי זאבה עד שאיכר מצא אותו ואימץ אותו לבן. למרות שהוא אימץ את אורח החיים האנושי עדיין נותר בו חלק מאורח החיים הפראי, ובלילות הוא היה מסתובב ביערות עם אחיו הזאבים ועוזר להם לצוד. בגיל 16 הוא גילה את היותו בנו של אודין, שנגלה אליו בדמות נווד זקן שהעניק לו את החרב באלמונג, החרב שהייתה שייכת לאחיו זיגפריד לפני מאות שנים, שקטלה את הדרקון פאפניר. אביו אמר לו להפליג לצפון, ושם כפי שאומרות הרונות הכתובות על גופו, ממתין לו גורלו. הוא יצא למסעו צפונה, מלווה בסקול, אחד מאחיו הזאבים ובהוגין, אחד מהעורבים של אודין.
כלי נשק וציוד: מכנס ומגפיים עשויים מעור דוב, החרב באלמונג.
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים
שם: קַייטן
מין: נקבה
גיל: 17
גזע: אנובית
מראה: גוף נאה וראש של תן זהוב. שרשרת כסף דקה, חולצה שחורה צמודה עם שרוולים קצרים. טרנינג שחור. נעלי ספורט בלויות. מעיל עור [סינטטי] מעל.
תרבות: מצרית
תפקיד: מנהיגה
רמת חיים: פשוטים מינוס..
אופי: תחמנית וגאוותנית. קשה לה לוותר על הכבוד העצמי שלה. יכולה להיות מאוד אכזרית. לרוב סגורה אבל לא קשה לגרום לה להיפתח.
סיפור רקע: הוסתרה ביער בהיותה בת 3. היא והמשפחה שלה עברו ליער. את המשפחה שלה צדו ציידים כשחשבו שאלה תנים רגילים. מאמינים שביער שבו היא שוכנת יש רוחות בעלות ראש תן [אם תבוא לשם הם יטרפו אותך בלילההה...], אבל בעצם אלה היא והמשפחה שלה. חיה במערה.
כלים, נשק וציוד: קשת קצרה, מגל וסכיני הטלה. מצוידת בתיק גב קטן מבחוץ אך בפנים מלא בדברים [שימושיים ולא שימושיים כאחד].
רעות לפני 11 שנים
אתם גם יכולים לשלוח אליי, אתם יודעים ;)
רעות לפני 11 שנים ו-1 חודשים
כל מי שמתכוון לשחק- נא לכתוב לי כאן. וגם אם אתם מעוניינים לשמור על הדמות שלכם או להמציא אחת חדשה.
Stingray לפני 11 שנים ו-1 חודשים
כאן (נשארת עם אותה דמות)
רעות לפני 11 שנים ו-1 חודשים
עוד מישהו?
Ortash לפני 11 שנים ו-1 חודשים
אני ^^ ואני אשאר עם אנאדי
faithgirl לפני 11 שנים ו-1 חודשים
אני
הייתי צריכה להקטין את התצוגה כדי ללחוץ 'הגב' P:
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 11 שנים ו-1 חודשים
אני.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-1 חודשים
אני לא בטוחה.. לא נראה לי שאשנה את הדמות שלי אבל בהחלט אשחק!
רעות לפני 11 שנים ו-1 חודשים
אוקיי, עד עכשיו חמישה שחקנים. נראה לי שנחכה לשישי ונחיל ומקסימום יהיו כמה שיצטרפו על הדרך...
faithgirl לפני 11 שנים ו-1 חודשים
אפשר להתחיל עוד שבוע-שבוע וחצי? יהיה לי נורא קשה להתחבר בתקופה הזאת
רעות לפני 11 שנים ו-1 חודשים
אני לא אוכל להתחבר עוד שבוע- שבוע וחצי ואני רוצה שנספיק להיכנס לעיניינים ולהנות מהמשחק לפני ששנת הלימודים מתחילה כי אז יהיה הרבה יותר קשה.
faithgirl לפני 11 שנים ו-1 חודשים
טוב אבל אני לא מבטיחה שאוכל להיכנס ולהגיב.
Slim Shady לפני 11 שנים ו-1 חודשים
אני רוצה להצטרף למשחק
רעות לפני 11 שנים ו-1 חודשים
אוקיי, תשלח לי דף דמות ונתחיל לשחק.
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-1 חודשים
להמציא אחת חדשה נראה לי
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים
אנייי
אני אשפר :P
רעות לפני 11 שנים ו-1 חודשים
חברים,
אני שוקלת כבר הרבה זמן להחיות את המשחק. אני צריכה שתגידו לי אם אתם בעניין או לא בימים הקרובים. ועד כמה אתם תהיו מחויבים למשחק אם הוא ירוץ שוב.
ההתחלות הקודמות היו קצת צולעות אז אני צריכה מחויבות אם אתם אומרים שאתם רוצים להמשיך.
וגם- כדי שזה יצלע, אני אנסה ליצור כמה שינויים וביניהם אני מבקשת מישהו/מישהי שיהיה מוכן/נה לעזור לי לנהל-
(דרישות- פתיחות למיתולוגיות אחרות, ומעט ידע. [לא צריך לדעת הרבה, בעיקר לדעת איפה לחפש]
כתיבה ברמה טובה [עדיפות למי שיודע לכתוב גם שירים]
זמן פנוי והרבה סבלנות
ניסיון במשחקי תפקידים
גם אם אין לכם את הכל, זה לא נורא... אני אשמח אם אחד מכם יתנדב...)

בהצלחה לכולנו!!!
Stingray לפני 11 שנים ו-1 חודשים
אני בעד החייאה.
רעות לפני 11 שנים ו-1 חודשים
יופי! יש!
רעות לפני 11 שנים ו-1 חודשים
וג'קסונית- לשלוח אליי, +אם יש לך שאלות, גם, בפרטי, אני אשמח לענות לך!!!
זאבה~ לפני 11 שנים ו-1 חודשים
אני בעד, ואשמח לעזור. היה לי משחק תפקידים אבל מהוא לא החזיק הרבה זמן..
זאבה~ לפני 11 שנים ו-2 חודשים
!We dead
❀Angelica❀ לפני 11 שנים ו-2 חודשים
כפיים.
רעות לפני 11 שנים ו-3 חודשים
הסמפו של ואינומינן:
לקראת ערב, הרחוב דומם יחסית ואחרוני האנשים עוד הולכים ברחוב. בצד הרחוב עומד קבצן זקן. הוא שפוף מעל לקערה שבה כמה מטבעות מרשרשים. הוא לבוש בבגדים זולים מלוכלכים בבוץ וקרועים. ידיו גרומות ודקות ואפשר ממש לראות את הורידים הנפוחים מתחת לעור הדק. עיניו בצבע תכלת ושיערו וזקנו המגודלים פרא לבנים כשלג.
הוא לא מפסיק למלמל דבר מה וכשאתם מתקרבים אליו מספיק אתם מספיקים לשמוע משהו על סוף העולם לפני שהוא תופס ברגל שלכם בעוצמה מפתיעה. "צריך ללכת." הוא לוחש "זמננו בא, ללכת לחזור... נהר מילויה, ליד הים."
לפתע אתם מתעוררים מהחלום המוזר והבהיר להפליא

הרוחות של סרביה:
על הדשא הרטוב רוקדת קבוצה גדולה של אנשים מעוררי פלצות ומעוותים. הם משמיעים קולות מוזרים וצווחניים בשפה מוזרה. ריקודיהם המוזרים מלווים בתופים. בשלב כלשהו מובא לפניהם אדם קשור, אחת מהנשים בקבוצה קרבה אליו עם סכין בעלת צורה מוזרה ולאחר כמה צרחות מוזרות היא שוחטת אותו בו במקום. חברי הקבוצה מריעים כשלפתע חוסם את התמונה איש מגודל. "ברח." הוא אומר בבהלה "ברח, ברח לכנסיה, שם קבורים ברבורים, בארץ הירוקה שם מנגנן נבל זהוב. רק שם תמצא הגנה."
אתם מתעוררים ללילה גשום וסוער.


**ראו את התגובה שלי למטה.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
התעוררתי בבהלה כששאריות החלום רודפות אחריי.
"מה לעזאזל?" קיללתי את החשכה. אסיר ילל וקפץ אל המיתה לצידי. ליטפתי את גבו חסר הפרווה והוא גירגר.
"חזור לישון," אמרתי לו, התהפכתי ונלחמתי בחוסר השינה כשאני מעמידה פני ישנה. אך מוחי עבד, ארץ ירוקה.. עם קהילה נוצרית.. כנסיה שבה כברו ברבורים.. ניגון של נבל זהב.. הגנה..
לבסוף החלטתי לחפש באינטרנט. קמתי מהמיתה והתחלתי לעבוד...
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים ו-3 חודשים
התעוררתי מתנשמת, מתנשפת ומזיעה. הסתכלתי מסביבי ולקח לי כמה דקות לחזור למציאות. חלום. חיזיון. חלום. סיוט.
סיוט-חיזיון.
המילה "ברח." מהדהדת בראש שלי. ברח-ברח-ברח-ברח-ברח-ברח. ברח-ברח-ברח-ברח-ברח-ברח-ברח.
הגנה.
ברח.
ברח למצוא הגנה. לכנסייה. ואז זה נקטע. מהכנסייה-ישר לארץ ירוקה.
איזו כנסייה? איזו???
אין לי מושג איפה להתחיל....
אבל עכשיו לישון. מחר בבוקר. כנסייה! אולי להתחיל מהכנסייה בעיר? אולי זו שרשרת של רמזים בכנסיות שמובילה לכנסייה אחת משמעותית.
לישון-להתעורר מוקדם-לאכול-כנסייה. הלו"ז של מחר מוכן.
POLLO לפני 11 שנים ו-3 חודשים
(למה חדש?)
רעות לפני 11 שנים ו-3 חודשים
(כי הכל נתקע ואף- אחד לא הגיב. את מגיב, בבקשה בבקשה?)
רעות לפני 11 שנים ו-3 חודשים
חברים, שימו לב.
אם לא יהיו תגובות בשלושה ימים הבאים מלפחות חמישה משתמשים שונים ובתדירות קצת יותר גבוהה מהרגיל, אני אשקול לסגור את המשחק כי הוא די... צולע. אם לומר את האמת.
שימו לב, זו השקעה של כולם אם אנחנו רוצים שהמשחק יזרום וימשיך.

תודה מראש!
❀Angelica❀ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
טוב, אז הנה הקפצתי. אל תסגרי!
FreeLife לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אז תעשי את הפרק הבא אין לי למה להגיב !!!!!!!
❀Angelica❀ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
נכון, צריך חומר לעבו איתו...
❀Angelica❀ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
*לעבוד
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
הופה היי!
אנחנו שלושה,
חסרים עוד שניים,
ואל תזלזלו בשיר חסר הפואנטה הזה!
❀Angelica❀ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
זה שיר? אני מזלזלת בו!
❀Angelica❀ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
א. הקפצוצה פצצוצה!
ב. מה עם פרק חדש?
ג. תגיבו!
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
היי! *רודפת אחרייך עם נבוט!*
POLLO לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני אגיב :)
❀Angelica❀ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
*משתמשת בקמע הקסום שנתת לי ברוב טיפשותך ומפוצצת את הנבוט*
רעות לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אין טעם לפתוח פרק חדש אם הפרק הראשון עוד לא הסתיים. בגלל שאני רואה שכן יש רצון כלשהו להמשיך את המשחק, אני אתן הנחיות ברורות יותר לגבי הפרק הראשון:
אתם אמורים בפרק הזה כבר לפגוש את החברים לקבוצה שלכם או לפחות חלק מכם, אלא אם אני אתן לכם בפרטי הנחיה אחרת.
אני מפרסמת את הפרק מחדש, ופעם אחרונה.
❀Angelica❀ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
טוב.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
יש!
נ.ב- זה נבוט חסין לקסם. עדין נשאר משהו מהמוח שלי:-)
❀Angelica❀ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אפשר להצתרף?
רעות לפני 11 שנים ו-3 חודשים
כן, עד שאנשים כאן ייזכרו להגיב.
רעות לפני 11 שנים ו-4 חודשים
אנחנו מתחילים-
שימו לב! אתם מכירים פחות או יותר את חברי הקבוצה שלכם, יכול להיות שאתם אפילו מתחילים ביחד.
הסמפו של ואינומינן:
לקראת ערב, הרחוב דומם יחסית ואחרוני האנשים עוד הולכים ברחוב. בצד הרחוב עומד קבצן זקן. הוא שפוף מעל לקערה שבה כמה מטבעות מרשרשים. הוא לבוש בבגדים זולים מלוכלכים בבוץ וקרועים. ידיו גרומות ודקות ואפשר ממש לראות את הורידים הנפוחים מתחת לעור הדק. עיניו בצבע תכלת ושיערו וזקנו המגודלים פרא לבנים כשלג.
הוא לא מפסיק למלמל דבר מה וכשאתם מתקרבים אליו מספיק אתם מספיקים לשמוע משהו על סוף העולם לפני שהוא תופס ברגל שלכם בעוצמה מפתיעה. "צריך ללכת." הוא לוחש "זמננו בא, ללכת לחזור... נהר מילויה, ליד הים."
לפתע אתם מתעוררים מהחלום המוזר והבהיר להפליא

הרוחות של סרביה:
על הדשא הרטוב רוקדת קבוצה גדולה של אנשים מעוררי פלצות ומעוותים. הם משמיעים קולות מוזרים וצווחניים בשפה מוזרה. ריקודיהם המוזרים מלווים בתופים. בשלב כלשהו מובא לפניהם אדם קשור, אחת מהנשים בקבוצה קרבה אליו עם סכין בעלת צורה מוזרה ולאחר כמה צרחות מוזרות היא שוחטת אותו בו במקום. חברי הקבוצה מריעים כשלפתע חוסם את התמונה איש מגודל. "ברח." הוא אומר בבהלה "ברח, ברח לכנסיה, שם קבורים ברבורים, בארץ הירוקה שם מנגנן נבל זהוב. רק שם תמצא הגנה."
אתם מתעוררים ללילה גשום וסוער.


התגובות שכתובות במודגש הן שלי, כשאני משחקת דמויות שמולן אתם נלחמים או מדברים.
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-4 חודשים
איפה אנחנו מתחילים?בבתים שלנו?
רעות לפני 11 שנים ו-4 חודשים
כן.
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-4 חודשים
ידעתי שהיום הזה יגיע.חיכיתי אליו.תמיד ידעתי שאני יהיה הצאצא לשושלת הכי חשוב.שאני ימלא תפקיד.היה לי ברור ברגע שהתעוררתי שהגיע הזמן.החלום עוד היה טרי בראש שלי.קפצתי מהמיטה החמה שלי לרעש של רעמים,והסתכלתי על הנילוס הסוער. השטח שלנו משקיף אל הנילוס מקצה של גבעה קטנה ופוריה,במקום מבודד.הכפר הכי קרוב הוא במרחק שלושה ק"מ.המים הגועשים זרמו בקצב מהיר בנהר הנרחב,וחצו את אדמת מצריים כמו נחש ארוך ומפותל.הסערה הייתה חסרת גשם.עור זריחה כבר התחיל להופיע באופק,אבל עננים אפורים כיסו את השמיים,כך שלא היה הבדל בין היום ללילה.ברקים הבזיקו בשמים,ואחריהם רעמים הופיעו,והרוח נשבה חזק,אבל שום גשם לא ירד.זאת לא סערה טבעית.זה סימן.
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים ו-4 חודשים
אני מתעוררת בפתאומיות לשמע רעם מתגלגל. אני מתנשפת. סיוט. זה היה רק סיוט.
ברק.
רעם.
זה היה רק סיוט. לא לדאוג.
רק סיוט.
אני נושכת את השפה התחתונה שלי.
על מי אני עובדת?? זה סימן.
איזה??
ברק.
רעם.
כנסייה? רק שם תהיה הגנה? בארץ הירוקה? אני מבולבלת לגמרי. ארץ ירוקה עם נבל זהוב מנגן וכנסייה שבה קבורים ברבורים. רק שם הגנה.
ברק מבריק.
מה זה?? לא. לא. צללית של צייד. הרעם מתגלגל. אני חושפת שיניים. אני אורזת במהירות את כל הדברים שלי ומטשטשת כל סימן של שהות שלי שם. אני חומקת לאט מהמערה.. ורואה באור הברק הבא את פני הצייד. אני חושפת שוב שיניים ובורחת.
אבל הרגליים שלי לא זזות.
שאני אברח? מצייד טיפש? אני מתקדמת לעבר הצייד. הוא מסתובב לקראתי וממלמל משהו לא ברור שנשמע כמו "אני מצטער... הלכת לאיבוד...? מה את עושה פה בלילה..? תחזרי להורים שלך..."
לא. הוא עדיין לא שם לב. "בסדר," אני עונה. "רק תיזהר מ.." אני מבליעה את הקול בפחד מדומה ורצה למרחק שבו הצייד לא ימצא אותי. אני אוהבת לעשות את זה. זה עובד על כולם.
מבליעה צחקוקים אני מחפשת מקום להסתתר מהגשם. ואז זה חוזר. שוב לשמע רעם מתגלגל. החלום. החיזיון. מה לעשות?
Stingray לפני 11 שנים ו-4 חודשים
רטנתי בנהמה.
אני פשוט שונאת לקום באמצע הלילה.

קמתי באיטיות ושריכתי את רגלי אל המרפסת הקטנה שלי, לא לפני שהצצתי על השעון במקירו.
3:00
מלמלתי איזו קללה והלכתי למלא כוס מים.
3:01
בשלב הזה כבר כיביתי את השעון במיקרו. במילא השעון מבזבז את רוב האנרגיה של המיקרו, יותר מפעולת החימום.
FreeLife לפני 11 שנים ו-4 חודשים
*אני בסמפו של ואינומינן*
FreeLife לפני 11 שנים ו-4 חודשים
קמתי וליבי פועם בעוצמה ,זה בסך הכול חלום, חשבתי ,זה קורה לי כול הזמן.
אבל זה לא היה חלום רגיל ,וידעתי את זה, ולא היה לי שום דבר לעשות בקשר לזה ,וזה חרפן אותי.
בדרך כלל יש מסר בחלומות ,אבל הם לא באים בדרך הזאת, לא ככה.
רעות לפני 11 שנים ו-4 חודשים
חברים, למה הפסקתם להגיב?
Stingray לפני 11 שנים ו-4 חודשים
הייתה לי תקופה עמוסה קצת..סורי
-----

הבטתי בכוכבים המועטים שנגלים לאורה של ניו יורק. ניסיתי להיזכר בהם במקומות הרחוקים, השוממים. בהם חיים רק הכוכבים, האבודים והנשמות מהסיפורים המשונים שסבתי סיפרה לי עליהם. זה היה קשה להיזכר בכך, מאחר ותשע שנים שכף רגלי לא דרכה באדמת המדבר.
הכוכבים יפהפיים הלילה, ומסתבר ששלוש לפנות בוקר היא שעה מספיק מאוחרת שלפחות חלק מאורות העיר יכבו. הם מרגיעים אותי ואני חוזרת לישון.
שינה נטולת חלומות, לשמחתי.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
התיישבתי המהירות וכולי שטופת זיעה.
הסדינים היו סבוכים ברגליי והשמיכה הייתה זרוקה על הרצפה. אוסיר ילל במחאה כשהלכתי אל המקלחת ולא מזגתי לחתול המפונק חלב.
אני לא יודעת למה אני עדיין מחזיקה את החיה הזו.
נכנסתי למקלחת ונתתי למים הקרים לשטוף ממני את שאריות החלום.
אני שונאת חלומות, במיוחד נבואיים.
מה הקטע בלשלוח לי חלום עם אני לא יכולה לעשות כלום בקשר לעתיד? אבל יכולתי. ארץ ירוקה, משהו שקשור לנבל זהב. אני ממש בכיוון!
התכוונתי לחזור למיתה אבל אוסיר ילל שוב אז מזגתי לו חלב קר והוא עזב את החלב, במקום זה הוא עקב אחריי.
פתחתי את הארון והוצאתי משם קופסה שיש בה שוקולדים שאהבתי מאוד.
נשכבתי על הספא כשאני פותחת את אחד השוקולדים ואכלתי אותו.
אוסיר בא וגרגר מול הפנים שלי. ליטפתי אותי והוא נשכב לישון על הבטן שלי.
חוצפן, חשבתי בגיחוך.
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני אחשוב על זה אחר כך. בבוקר.
אני אלך לישון עכשיו. בלי דאגות.

~בבוקר~
התהפכתי מצד לצד שעה בערך עד שנרדמתי. אני קמה, והבגדים שלי עוד לחים מהגשם אתמול. אני קמה וחוזרת למערה שלי.
וחושבת על החיזיון.
אני יכולה לנסות להתחיל בכנסייה שבישוב הקרוב. לא שאני חושבת שהחיזיון התכוון לכנסייה הזאת, אבל עוד יש לי לעשות?
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
(מישהו רוצה לדבר איתי? מע"ך, אפשר להפגש בכנסייה בישוב בבוקר או משהו. בסדר?)
❀Angelica❀ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
הצתרפתי מאוחר אבל אני בכל זאת אנסה...
אם משהו לא טוב (וסביר להניח שיהיו המון דברים לא טובים) אז לומר לי בבקשה כי עוד לא הסתגלתי למשחקי תפקידים פה.

קמתי לשמע רעש פתאומי, התנשפתי במהירות, כאילו אני אחרי ריצה.
פתאום אני שומעת את הרעש שוב.
ברקים ורעמים!, רק עכשיו אני קולטת שאני עדיין על הרצפה. רגע, אני על הרצפה?, זה לא היה חלום?
"זה רק חלום", אני חוזרת על המילים כמה פעמים בראשי וקמה.
אני פתאום מוצאת את עצמי באיזו כנסיה.
לא, זה לא היה חלום. אני לוקחת את כל הדברים שלי ומנסה לברוח, בלי לדעת לאן, רק רציתי לצאת מהמקום הזה.
אני מגיעה אל הדלת, היא נעולה, אני מנסה לפרוץ אותה ואחרי כמה דקות מצליחה. יצאתי משם, היה גשם. כמובן. אני עם המזל שלי...
------------
זה בסדר?
זאבה~ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אנג'ליקה, את צריכה להיות בבית שלך ואז ללכת לכנסיה.
❀Angelica❀ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אהה, אוקיי אני אשנה.
תודה. ^-^
❀Angelica❀ לפני 11 שנים ו-3 חודשים
קמתי לשמע רעש פתאומי, התנשפתי במהירות וקול, כאילו אני אחרי ריצה.
רעמים וברקים!, פתאום אני קולטת שאני על הרצפה. רגע אני על הרצפה?, טוב נו בטח נפלתי מהמיטה בגלל החלום המוזר הזה.
זה היה מבחיל!, קמתי, "איזה חלום", אמרתי בשקט, אני בדרך כלל לא חולמת חלומות כאלה. אוי לא!, זה לא היה חלום!, אני חושבת, זה היה חיזיון, ברור לי שזה היה חיזיון. היה לי פתאום צורך כזה לבעוט במשהו, לא מתוך כעס, פשוט יש לי צורך כזה מידי פעם.
קמתי והתחלתי לבעוט בשק אגרוף בחדר שלי, בפונדק שאני שאני קוראת לו בית. בתקווה שאמשיך לקרוא לו ככה תמיד.
-----------
הפעם זה טוב?
Stingray לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני רואה ארנב. בהתחלה אני רודפת אחריו, זה מזכיר לי משחק מחשב ששיחקתי.
פתאום, כשאני מתנפלת עליו, הוא מצפצף.
"תפסיק!!" אני צורחת, אבל הוא ממשיך. וממשיך. וממשיך.
אני קמה, אבל הצפצוף, לא פוסק. מכה אחת בכיוון הכללי 'הצידה' והצפצוף פוסק. או שפשוט שוב העפתי את הבטריות מהשעון.
אם לא הייתי כזאת מטושטשת בבוקר, כנראה שהייתי מחייכת. סוף סוף שיטת השעון המעורר עבדה. ארנב מצפצף העיר אותי מהחלום.
לצערי
אף ארנב מצפצף לא הכין אותי לכך שהשעון מצלצל כבר חצי שעה.
בואו נגיד שזה הגביר את העירנות שלי.
אני רצה מחדר לחדר בבית הגדול שלי, בעודי צורחת קללות על המנקה, החברה הקפיטליסטית שמשפיעה עליי לקנות בתים גדולים ועל הסבל העצלן שתקע את השידה במקום כזה שאני מועדת עליה ועושה פליק-פלאק באוויר.
איכשהוא, לא ברור איך, אני מצליחה לצאת החוצה בשבע עשרים ושמונה. לבושה בבגדים אלגנטיים ומכובדים.
כן. מה שהיה מכובד במיוחד הבוקר הוא המלח ששמתי בקפה במקום הסוכר. ואני שמה שלוש כפיות.
POLLO לפני 11 שנים ו-3 חודשים
התעוררתי בחוסר יציבות, הבטתי סביב. החלום הזה היה כול כך.. מציאותי. אני חייבת לספר לצ'יף על זה, אולי הרוחות ניסו להעביר לי משהו.
אני על עץ, בצמרת הגבוהה, כנראה נרדמתי כאן אתמול בשמירה. נדרכתי ומתחתי את הקשת. התבוננתי סביב. אין שום סכנה קרובה.
"זאדי?" קראתי בלחש. ציפור קטנטנה וירוקה נחתה לי על הכתף. "בוקר טוב".
ירדתי מהעץ במהירות, וקלעתי את השיער לצמה ארוכה.
"אני מקווה שאני לא מאחרת לצ'יף.." מלמלתי בדאגה. זאדי צייצה במין לגלוג. "מצחיק מאוד".
אחרי כמה דקות של ריצה, הגעתי לבקתה המוכרת.
"אדורי" אמר הצ'יף בשלווה המאפיינת אותו.
"איחרתי, צ'יף?".
"זה לא מה שמעניין. האנרגיה הטעונה שלך היא מה שמעניינת. קרה לך משהו?" שאל ברוגע.
התנשמתי, עדיין מעט מותשת מהריצה.
"לא, לא משהו מיוחד. רק חלום מוזר".
רעות לפני 11 שנים ו-4 חודשים
שימו לב-
חצויה נרשמה ברגע זה ולכן בקבוצה אחת יהיה מקום לארבעה.
(אלא אם כן את מעדיפים שיהיה מספר שווה ואז אני גם מכניסה דמות משלי.)
Ortash לפני 11 שנים ו-4 חודשים
לא משנה לי במיוחד - חצויה, את תמיד מוזמנת להסמפו של ואינומינן !!! (:
העיקר שנתחיל כבר ^^
רעות לפני 11 שנים ו-4 חודשים
הרוחות של סרביה
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-4 חודשים
אני
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים ו-4 חודשים
אני פה כי אין בקבוצא הקודמת מקום.. מה זה הרוחות של סרביה?? [אני קשת הבנה, מצטערת]
זאבה~ לפני 11 שנים ו-4 חודשים
אני. הרחות של סרביה זה חפץ לא? ני זוכרת משהו בסגנון.
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים ו-4 חודשים
הו יאי ^^
שתינו אנוביות ^^
זאבה~ לפני 11 שנים ו-4 חודשים
אהה וגולגולת( כי הרגע קראתי את הדמות שלך) , למה לא אמרת ג'ופרי מההתחלה והיית חוסך לי את כל הטרחה?
חוץ מזה שג'ופרי הוא הדמות הכי שנואה עליי ביקום ואני לא מבינה למה לעשות עוד דמות כזאת. הוא ילדותי ברמות, מתנשא, מפונק ופשוט מגעיל עם עושנים אדירים! להרוג את ליידי?!
( אלא עם כן זה לא שירים של אש ושל קרח למרות שלא סיימתי את הסדרה;(
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-4 חודשים
כל הסיבות שאמרת הם בדיוק הסיבה שכתבתי דמות ג'ופרי
רעות לפני 11 שנים ו-4 חודשים
הסמפו של ואינומינן
Ortash לפני 11 שנים ו-4 חודשים
אורטש ^~^

בעיקר כי ואינומינן הרבה יותר אדיר אדיר מהבאבא יאגה (הריעו לויקיפדיה! XD)

אז כל מי שמעדיף קוסם פיני אדיר ורב עוצמה על פני מכשפה סרבית עלובה שגרה בבית עם רגלי תרנגולת - הסמפו של ואינומינן!!!
Stingray לפני 11 שנים ו-4 חודשים
בגלל שאין לי שמץ מה זה סמפו וואינומינן ><
POLLO לפני 11 שנים ו-4 חודשים
אני :P
Ortash לפני 11 שנים ו-4 חודשים
יש לנו אופנוע, קוף קלפטומן, וציפור אקזוטית זעירה!
תחת כותרת המתארת חפץ נפחות פיני קסום של מכשף פיני אדיר...
אנחנו, רשמית, הקבוצה האדירה ביותר אי פעם.

הסמפו של ואינומינן!!! XD WOOHOO!
רעות לפני 11 שנים ו-4 חודשים
יש לנו מספיק שחקנים כדי להתחיל. מי שירצה בהמשך- אני אנסה לצרף אותו בתוך הרצף של המשחק.
אני מפרסמת שני דיונים, בכל דיון ישנה כותרת של חפץ/ ישות כלשהי. כל אחד מהשחקנים הרשומים צריך להגיב בדיון אחד, מה שיהיה בסופו של דבר הקבוצה שלכם.
בכל קבוצה יש מקום לשלושה בדיוק. (חישוב פשוט: יש שישה שחקנים)
רעות לפני 11 שנים ו-4 חודשים
ממש בעוד יום- יומיים נוכל להתחיל. התכוננו...
רעות לפני 11 שנים ו-4 חודשים
אה, עוד דבר. הפעם זו פשלה שלי. שכחתי לכתוב בטופס הרשמה קטגוריה של גזע. מי שכבר העתיק, שיוסיף את זה איפשהו, מי שלא, אני מוסיפה טופס עם הקטגוריה החסרה.
רעות לפני 11 שנים ו-4 חודשים
מי שחושב או מתכוון לשחק, נא לרשום את שמו כאן. תודה.
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-4 חודשים
ארגו חיחי
זאבה~ לפני 11 שנים ו-4 חודשים
זאבה
Stingray לפני 11 שנים ו-4 חודשים
סטינגריי.
אגב, אין ג'ינים? אז איזה גזע משתייך לחיג'אז?
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-4 חודשים
אני
רעות לפני 11 שנים ו-4 חודשים
חברים, זה לא יעבוד ככה וחבל. אנחנו צריכים עוד שחקנים.
POLLO לפני 11 שנים ו-4 חודשים
אני מכין דמות =)
זאבה~ לפני 11 שנים ו-4 חודשים
כנ"ל
Ortash לפני 11 שנים ו-4 חודשים
עובד על זה (:
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 11 שנים ו-4 חודשים
כנ"ל ^^
Stingray לפני 11 שנים ו-4 חודשים
מתי מתחילים?
רעות לפני 11 שנים ו-4 חודשים
עוד מעט, יש עוד כמה שאמורים לשלוח לי טופס הרשמה ונתחיל.
רעות לפני 11 שנים ו-4 חודשים
שלום לכולם!
בגלל שהמשחק קפא, וזה לא הזמן להאשים אחרים, אני פותחת את המשחק מחדש וזה אומר שאתם צריכים לשכוח כרגע את מה שהיה במשחק. אני מתחננת בפניכם שתירשמו כמה שיותר מהר מחדש ושבמשחק החדש שתכננתי והשקעתי בו הרבה תגיבו יותר וגרמו לשחקנים הלא פעילים להיות פעילים יותר.
המשחק הזה יהיה מבוסס על קבוצות קטנות יותר. אני אקבע את מספר הקבוצות ואת מספר החברים בהן אחרי שההרשמה תסתיים
אנא קיראו בעיון את כל מה שכתבתי בתיאור קבוצה ובעיקר את כללי המשחק.

משחק מהנה ותודה רבה על תשומת הלב!!!
רעות לפני 11 שנים ו-4 חודשים
ועוד דבר- אם אתם רוצים לדעת עוד על משהו כדי לבחור או כדי לבנות דמות, אתם מוזמנים בשמחה לפנות אליי, ואני אוכל לתת לכם קישורים מתאימים או לומר לכם מה אני יודעת.
http://simania.co.il/userPage.php?userId=105024 (הדף שלי)
זאבה~ לפני 11 שנים ו-5 חודשים
הלו?
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
~הד הד הד~
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-5 חודשים
*הד כפול*
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
*הד משולש*
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-5 חודשים
*הד של סנייפר שקליע יחיד שלו עבר לכולכם היישר דרך הראש*
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-5 חודשים
*הד של מוות טם טם טטם*
רעות לפני 11 שנים ו-5 חודשים
הו! חיים! סוף- סוף מישהו מגיב במשחק. נראה שהקבוצה הייתה צריכה לגסוס כדאי להמשיך... (אגב, בכוונה לא הגבתי בזמן המשחק בדיון הקודם, רציתי לבדוק אם אתם עוד רוצים בכלל)
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
טוב, אני יודעת שאתם ממש משועממים ונהנים להלחם אחד בשני, אבל אני נאלצת לקטוע את ההנאה הזאת בשביל הפרק השלישי. (כן, כן, הנה זה בא...)
נדלג למחרת בבוקר.
החלטתם להיכנס לשי או ל מה שזה לא יהיה... הדלת נפתחה בקלות, וכל מה שנשאר הוא להיכנס ולגלות מה יש בפנים...
הדלת נפתחה בחריקה. ואחריה, כל מה שניתן היה לראות היה מעין גרם מדרגות צר וארוך שממשיך אל תוך החושך. אם תאירו על הקירות שעשויים, אגב, מאבן חלקה ורטובה, תוכלו לראות שהם חקוקים בקלטית, ביוונית וברונות נורדיות. מה שכתוב שם לא סוד: מדובר באוסף סיפורי פולקלור שגרתיים למדיי.
עוד לפני שאתם מספיקים להיכנס אתם שומעים קול של אישה
"לא. שלא תעזו." זהו קול תקיף, מצווה שלא מורגל שלא מצייתים לו. מאחוריכם עומדת אישה, כנראה. היא מכוסה בברדס כבד וכהה וידיה עטויות בכפפות. "שאל תעזו להעיר את פין."
"למה?" מתריס מי מכם. "הוא נח על משכבו בשלום, ועמו כל יצורי השאול." היא אומרת "אם תעירו אותו, תעירו משהו חזק הרבה יותר מכם." היא עומדת לרגע בדממה "אתם לא מתכוונים להעיר אותו, נכון?" היא הוסיפה שוב במהוסס. היא נשמעה לפתע כמו נערה צעירה ומודאגת. "אתם מבינים למה אני מתכוונת, כן?" היא נענית בשלילה. באותו רגע היא צונחת על ברכיה בחוסר אונים ומתחילה לבכות.
Stingray לפני 11 שנים ו-7 חודשים
הממ...
איך היא נראית? איך החדר שבו היא נמצאת נראה? יש בה משהו לא שגרתי, או מאפיינים מיוחדים?
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
אתם עוד במדרגות, היא עומדת ליד הדלת, בחוץ, היא מכוסה בברדס ולכן אתם לא יכולים לראות אותה כל- כך.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"את בסדר?" שאלתי אותה והתקרבתי עליה בצעד זהיר אך היא לא שמה לב עליי והמשיכה להתייפח.
"מה קרה? מה עוד נמצא שם?" שאלתי
"יצורי שאול!" צרחה וחבטה בקרקע ביאוש
"אילו?" שאלתי
"זה משנה?" השיבה בכעס
"אהה כן" השבתי
Stingray לפני 11 שנים ו-6 חודשים
"למה שלא נעיר אותו?" אני רוכנת אליה כרוצה לעזור, למרות שהיא קצת מעצבנת אותי.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-6 חודשים
-elbereth, תמשיכי. אין לנו מוסג מה קורה בהמשך...-
רעות לפני 11 שנים ו-6 חודשים
הם לא מבינים, לעולם לא יבינו. היא חשבה בייאוש. אילו הוא היה רואה אותה כעת וודאי היה צוחק. היא בירכה על כך שפניה הנוראות והמרתיעות מכוסות ברדס. "אתם לא מבינים!" היא קוראת "התרדמה שנפלה על המלך פין כפולה. הוא יודע, הוא תמיד ידע."
"אז מה עלינו לעשות?"
מאיפה היא אמורה לדעת, בשם מונין! השם העלה לראשה רעיון מוטרף ומוזר. "אם תמצאו את שני העורבים של אודין, הוגין ומונין אולי תוכלו לדעת." ובזאת היא נעלמת בעשן שחור. בשם כל האלים! היא קיוותה שהיא תצליח לעשות משהו!
זאבה~ לפני 11 שנים ו-6 חודשים
"ואיפה אודין?" שאלתי ביאוש
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-6 חודשים
הללוווווווווווווווווווווו???????????????????????
רעות לפני 11 שנים ו-6 חודשים
(הו! סוף סוף אות חיים ממישהו.)
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-6 חודשים
(אין לי מושג מה להגיב..)
זאבה~ לפני 11 שנים ו-6 חודשים
-כנ"ל-
מגדת העתידות לפני 11 שנים ו-6 חודשים
גם אני :P
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-6 חודשים
"רגע" קראתי "אני יודעת מי זה אודין."
טוב, זה היה מטומטם, אם אני יודעת מי הוא, למה אני לא אומרת? אלוהים, מבחנים שורטים לי את המוח. "אודין הוא האל הכי חשוב במיתולוגיה הנורדית. אם נקביל אותו למיתולוגיה היוונית והרומית - המוכרות יותר - הוא יהיה זאוס ויופיטר. אבל הכוחות שמייחסים להם שונים."
קימטתי את המצח, כן, הם מחולקים לתחומים שונים. "האל מתוסבך, מליון דברים שהוא אחרי עליהם בעקיפין וישירות. מה שרלוונטי עכשיו הוא שלאודין היו כמה חיות מחמד. סוס, זוג זאבים, והכי חשוב - שני עורבים, התפקיד שלהם היה לעוף מסביב לעולם ולדווח לאודין על מה שקורה."
"יופי, אז איך מוצאים אותם?" קול מעצבן ולא מזוהה שאל אותי.
"טכנית, למצוא את אודין יהיה יותר קל מלמצוא אותם. הם יכולים להיות עכשיו באפריקה, ויכולים להיות באירופה, אבל בסוף כל יום הם חוזרים אל האדון שלהם, אודין, שנמצא באסגארד." נאנחתי "חבל שאין שום רמזים להימצאות המקום הזה אבל האמת שיש לי רעיון לאן כן נוכל ללכת. יש לכולכם כרטיסי טיסה, אני מקווה, כי אנחנו טסים לסקנדינביה. תתחילו לארוז."
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-6 חודשים
סקנדינביה ? באמת, זה מה שחסר לי עכשיו ? לטוס עם חבורת מטומטמים, דרקונית צעירה חסרת זהירות וילדה שגדולה ממני בכמה שנים לארץ קרה ומשעממת עם אלים חסרי משמעות ? היום הזה רק הולך ומשתפר. חסר לי רק שאל רע כזה או אחר ינסה לתקוף אותנו. אני ללא שמץ של ספק אתפוצץ מזעם ואתחיל לקטול כל דבר שאראה.
בזמן שכולם התחילו לארוז, ניגשתי אל הילדה-איש-זקנה שיודעת להילחם בזוג חרבות ושאלתי אותה, בזמן שהיא סידרה מזוודה או תיק, לא ממש שמתי לב. "מאיפה את יודעת את כל זה ?" היא הביטה בי במבט אטום, כאילו נפלתי מהירח או שעליתי מהאדמה. מה שטכנית הגיוני, יש היום מערות ומנהרות ו.. כו'.
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-6 חודשים
כנראה שהמבט שנעצתי בו היה ממש לא נעים, כי הוא טרח להרים גבה. "אני אלפית, תעשה אחד ועוד אחד ותגיע למסקנה שאני מאמינה במה שנקרא "המיתולוגיה הנורדית". אודין הוא אל נורדי, אני יודעת עליו בערך כל דבר. חוץ מאיזה סוג של ריבים היו לו עם אמא שלו ודברים כאלה."
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-6 חודשים
"זה לא אומר כלום. זה שאני חלק מהגזע שלי לא גורם לי לדעת הכול על המיתולוגיה שלי.. חנונית." הוספתי עקיצה, בלי סיבה ממשית. זה פשוט כל כך כיף.
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-6 חודשים
"לא... זה סתם כי חסרות לך ידיעות עולם, מפגר" עניתי ונאבקתי כדי לסגור את התיק, ממתי הוא נעשה עמוס כל כך? "חוץ מזה, אף אחד מחוץ ליפן גם לא בדיוק מתעניין במיתולוגיה שלכם, בניגוד לנורדית, ליוונית ולרומאית. כך שאתה בכל מקרה אף פעם לא תצטרך להפגין את הכישורים המחשבתיים העלובים שלך."
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-6 חודשים
"היא פשוט מסובכת מדי בשביל טיפשים שכמותכם.." נופפתי בידי בביטול. "אני לא מבין מה כולם מוצאים במיתולוגיות האלו. משעממות לגמרי. הכול מזכיר לי טלנובלות ספרדיות דביקות ומשעממות. המפ."
ניגשתי אליה וסגרתי את התיק מהר. אני, כמובן, סיימתי לארגן כל מה שהייתי צריך מזמן. היא אומנם מבוגרת, אבל הגוף שלה הוא עדיין של ילדה.
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-6 חודשים
משכתי בכתפי והרמתי את התיק על הגב "יותר כמו דרמות רצח לנוער. הרבה רומנטיקה, הרבה בגידות, הרבה מוות. חוץ מזה, אל תכליל אותי בין הטפשים, זה יהיה סתם עצוב אם יתברר שאני יודעת יותר ממך על המיתולוגיה שלך."
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-6 חודשים
"כפי שאמרתי, חנונית. אני פשוט טוב בהרבה מכולכם פה בלחימה, אני יכול להעיד על זה. אפילו עדיין לא החלטתי אם לקרוא לך ילדה או זקנה.." צחקתי בקול. "אז מתי העצלנים מתכוונים לסיים ?" שאלתי, בלי ציפייה לתשובה.
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-6 חודשים
הם באמת עשים ויכוח 'המיתולוגיה שלי יותר טובה'?.
"אה...תראו,אני לא בטוח שזה בכלל משנה.שניכם,כמו כולם כאן,לא מרכיבים חשובים במיתולוגיות שלכם.אף אחד מאיתנו לא אל,או מפלצת מוכרה,או רוח,לא למיטב ידיעתי.וחוץ מזה...הם משותפות בהרמוניה.סוג של לפחות.האלים,כל האלים,שולטים באותו עולם.אני לא יודע איך זה עובד,אבל מה שלא יעבוד כאן,זה כל אחד לעצמו"
פניתי אל הסמוראי
"אני מכבד את המיתולוגיה היפנת.המיסתרין שלה,והקשר שלה לאומה היפנית.והמיתולוגיה הנורדית,היא מיתולוגיה שהובילה את עמי סקנדינביה,במשך הרבה זמן.הנקודה שלי,היא שאסור לנו לבזות את האלים ככה.לא משנה איזה אלים"
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-6 חודשים
"בדיוק" הנפתי מולו אצבע "איזה אלים. ואיזה באמת? הם לא הראו שום סימן לקיום שלהם, והם נטשו את כולנו כדי להאמין באגדות ילדים, וכדי שכל בני האדם יכחישו את קיומנו ויוסיפו אותנו לספרי פנטזיה. אני לא כל כך רואה למה אנחנו צריכים לתת להם את הכרת התודה והכבוד שכביכול מגיעים להם"
רעות לפני 11 שנים ו-6 חודשים
הם לא נטשו אותנו. חשבתי בליבי. אותי לפחות. זה היה ידוע לנו למה האלים לא מראים סימן. הנצרות. היא פשוט מחקה אותם, והם נטשו את העולם מבגלל שהם כעסו על כך ששכחנו אותם כל- כך מהר, כשרק הציעו לנו ממתק חדש ומר.
"תיראו, זה לא הזמן לוויכוחי תיאולוגיה כרגע. למרות שלי לפחות ברורה התשובה לשאלה שלך. אנחנו צריכים לזוז מכאן ולפני שהתיירים יגיעו."
זאבה~ לפני 11 שנים ו-6 חודשים
"כן" אמרתי ושמתי לב שהגדי הקטן נעלם. לאיפה הוא הלך?
את באמת חושבת שהוא ישרוד את המסע הזה? שאל קול בראשי שללא ספק היה שייך להיגיון.
אולי, עניתי תמיד אפשר לנסות.
בכל מחיר? גם מוות?
אל תזכיר את זה!
למה? בגלל טראומה ילדותית?
לידעתך יש לי זכות מלאה לשקוע בטראומה! וחוץ מזה, לא שמעתי עיזים בכרבת מקום.
אז סביר להניח שהם לא כאן.
או שהם רחוקים מכאן, בכל מקרה לא ממש התכוננתי למשהו מיוחד. חשבתי והבטתי בנשקים שלי ובמעיל הפרווה בצבע אפור דהויי. לבשתי אותו והרמתי את הברדס של הגלימה(שלבשתי מעל המעיל).
משעמם לי...
ידוע, ענה לי שוב קול שאני בתהליך פקפוק עם זה קול ההגיון.
"אני מתוסבכת" אמרתי בשקט וזה שנלחם בשלוש חרבות הסתכל עליי במבט מוזר.
"וחוץ מזה, אנחנו לא צריכים לדעת את השמות אחד של השני?" שאלתי אותו
כן.. שלוש חרבות נייה, נייה שלוש חרבות. נעים להכיר! חשבתי בחיוך. סרטים הם לא מציאותיים, אבל רוב הסרטים מבוססים על ספרים.
הולכים לבקר את אודין! חשבתי בשמחה. אמור להיות לו שער שחור(עם אני זוכרת נכון), הוא יכול לשנות צורה ודי חכם.
ירח לבן לפני 11 שנים ו-6 חודשים
"לדעתי האלים היו קיימים, אולי גם עכשיו אבל משהו קרה. כנראה נעלבו שנטשו אותם לטובת הנצרות, היהדות והאיסלם ועוד הרבה דתות." התערבתי בשיחה כשתיק הצד שלי תלוי על כתפי והחרב שלי על הכתף השנייה, זוג הסכינים על הירכיים שלי וקנה הנשיפה מוחבא בהישג יד.
Palagra לפני 11 שנים ו-6 חודשים
פתחתי את המחשב מיד כשאמרו את שמו של אודין, אז הולכים לטיול. נקווה שלאף אחד אין פחד מטיסות.
"בלה,בלה, בלה.. יפה עכשיו... אני עדיין לא מאמינה שהם לא אבטחו את הרשת הזו, מטומטמים בעליל. חומה.. זהו, הצלחתי." מלמלתי לעצמי
"את שוב פורצת לחברת התעופה?" שאלה סרייה שכנראה נטשה את הדיון הקודם על אלים וכל זה.
"כן" עניתי בקצרה. "הטיסה עוד.. עשה. צריך להגיע בזמן"
"ואיפה יש פה שדה תעופה?" שאלה, היא לא ממש אהבה טיסות וזו הסיבה היחידה שהזמנתי טיסה.
"כן.. מטוס פרטי, מקווה שלא אכפת לך" עניתי. היא חייכה.
"גנבת מדוד שלי את ה-מטוס שלו?" שאלה "יש לך משאלת מוות? הוא מאוד אוהב את המטוס הזה, זו הבייבי שלו"
"עדיין לא, אבל אני אחשוב על אחת" אמרתי
"יש לנו מטוס" הודיע סרייה. נענעתי את ראשי והחלקתי במורד המדרון על קרש יחסית ישר כשהתיק שלי עליי והכנסתי את ידי לכיסי מכנסיי.
הטתי את גופי הצידה והתחמקתי בעץ גדול, ואז לצד השני. קצת כמו תעופה רק שתעופה זה משהו אחר.
הרשתי לעצמי לחייך מעט וצחוק קטן התגנב מבין שפתיי.
הבטתי להמשך המדרון. שורשים. התקופפתי ושלחתי את רגלי אחורה לייצב את המשטח ואחזתי בקצה הקדתי של הלוח. השורש הראשון היה די נמוך ככה שהוא הקפיץ אותי באוויר. בזמן שהייתי באוויר קמתי והפנתי את צד גופי קדימה, שיחתוך את האוויר ולא יתנגד לו.
זזתי הצידה כמה פעמים עד שהגעתי לתחתית ואז נתתי לקרש העץ להיגרר עוד קצת על הקרקע בטרם ירדתי ממנו ואז ראיתי את שדה הקרב. לא היו בו גופות. אף לא אחת!
Stingray לפני 11 שנים ו-6 חודשים
פיהקתי.
הם באמת עושים קרב "מיתולוגיה טובה יותר". חנונים אמיתיים.
היתרון שלי הוא שאין לי הרבה לדעת כדי להפגין ידע. יש רעים, יש טובים, ויש משוגעים.
ממש משפחה חמימה וטובה.
כשמיס לפטופ וחברתה הכריזו שיש לנו מטוס נחרתי נחרת לעג. התקרבתי אליהן.
"מטוס?" שאלתי. "למה לאמץ אצבעות ולזרז דלקות מפרקים אם אפשר לטוס בנורטורס?" חייכתי חיוך מוגזם כמו סוכנת נסיעות חנפנית.
"אנחנו נוותר על התענוג." רטנה אנור.
"היי" אמרתי "השיער שלך באמת נראה טוב יותר מאז הפעם האחרונה."
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-6 חודשים
"הפרצוף שלך לא יראה טוב לעוד הרבה זמן, רק תחכי שתישארי בחוץ ללילה אחד. לא, אולי אני פשוט אעיף את המנורה לתוך הים ואתן למישהו למצוא אותה בעוד אלפיים שנה." רטנתי, ידעתי שהאפשרות השניה תרגיז אותה. היא אולי ג'יני, אבל היא ג'יני ממש לא רגילה.
"בכל מקרה, אני מעדיפה לטוס במטוס עם טייס שיכור ועיוור מאשר לבקש ממך עוד משאלת תעופה אחת" סיכמתי את העניין תוך כדי שאני מנסה לא להחליק את כל הדרך למטה. כבר מלמעלה יכולתי לראות שמשהו מוזר למטה. לא כיסחנו אתמול את הצורה לכמה יצורים מכוערים? איפה הגופות שלהם?
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-6 חודשים
(סיזר זה גולגולת, והדמות שלי לא ממש תגיד דבר כזה..)
Palagra לפני 11 שנים ו-6 חודשים
"כמה מוזר" מלמלתי בעוד שמעתי את הגלישה החרישית של העץ. "לא ידעתי שהם עובדים גם פה"
"מי?" שאלה אירו עם אני לא טועה. זה כבר מתחיל ממש לעצבן העובדה שאני לא יודעת את השמות שלהם.
"השחורים," אמרתי והיא הסתכלה עליי כאילו היא אומרת 'מה זה אומר?'
"השחורים אלא.. יצורים שמפנים מפלצות אחרי קרבות" אמרה סרייה מאחורי אירו והיא הסתובבה במהירות וסרייה חייכה חיוך קר.
"מה שגם מעניין שהם לא עבדו כאן מספיק טוב. בדרך כלל הם מנקים גם את הכתמים של הדם אבל תראו יש דאן עדיין כתמים כהים."
"איך אתן יודעות את כל זה?" שאל סיזר.
"פשוט מאוד, אני הייתי חלק מהם בשנות השמונים. מאוד עזר לי להבין איך להרוג הרבה מפלצות ביעילות והכיר לי כמה וכמה יצורים מיתולוגיים. כמו וויטה," אמרה סרייה
"מי זה וויטה?" שאלה נייה
"זה חצי אלף חצי זמאי" אמרה סרייה "הוא זקן מאוד אבל זריז מאוד ובעל לב של אבן"
"איך את יודעת את זה?" שאלה שוב אירו
סרייה חיככה חיוך צופן סוד ושתקה.
רעות לפני 11 שנים ו-6 חודשים
התחילו להימאס עליי הוויכוחים והריבים. אנחנו אמורים להגיע לסקנדינביה, אז כדאי שנגיע לשם. הבטתי סביבי והבחנתי שכולם כמעט כבר סיימו לארוז. "איך אץ מתכוונת להגיע לשם?" לחשתי לאלפית היא משכה בכתפיה "יש טיסות מאירלנד לסקנדיביה?" היא השיבה לי. למען האמת לא מאוד ידעתי. "אני מניחה שאפשר למצוא שדה תעופה בעיר הקרובה צריך רק לשאול." השבתי "ועשי טובה- אל תנסי לבקש משהו בהקשר מהג'ינית."
נראה שביקשתי את המובן מאליו...
Stingray לפני 11 שנים ו-6 חודשים
פיהקתי. משעמום. רוצים לטוס? שיטוסו! אני לא אמנע מהם את ה'תענוג'.
העיקר, הם מסרבים לטוס עם הג'יני.
כחכחתי בגרוני. "ובכן, כפי שנאמר: 'דיבורים כמו חול, ואין מה לאכול.' תחליטו ותטוסו כבר. אם אתם כל כך מסרבים שאטיס אתכם, אני אקפיץ אתכם טרמפ עד לשדה תעופה. רק טוסו!"
כמה גבות בודדות הורמו. "למה שנבטח בך? את הרי תשבשי את משאלותינו." אמרה בספק גברת שיער-משונה. (הכוונה לסרייה.)
"כי אתם כל כך מעצבנים שאוכל לוותר אפילו על שיפוץ השיער של אנור, המטרה החשובה, רק כדי שתטוסו!" רטנתי.
Palagra לפני 11 שנים ו-6 חודשים
חייכתי חיוך קר כששמעתי את הרעש העמום והטובעני של המטוס והבטתי לשמיים. מטוס כסוף שט קרוב עלינו ונחת לידנו. ראיתי איך הם נדרכים אבל אני-וסרייה- זיהינו את המטוס. סרייה חייכה, אלו היו הפעמים הנדירות שהיא באמת חייכה, ומתוך המטוס יצאה העתק כמעט מדויק של סרייה רק שעיניו היו בצבע כחול והוא היהג גבוהה(מאוד) והבגדים שלו תאמו את משמר היער.
בגדים צמודים בצבע ירוק שנראה כאילו הוא לובש עלים, שריון עור קל(ובלתי חדיר) ומגפי עור גבוהיים.
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-6 חודשים
אה,אנחנו אמורים לבטוח בטייסת חברה של אחת מהקבוצה שלנו?כן,בטח,נשמע בטוח.
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-6 חודשים
אז מה?וויתרתם על המשחק?זהו?
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
אוקיי, הנה סיכום כללי והוראות להמשך:

להזכירכם, יצאתם מהקבר של ייטס אחרי שזקן מוזר אחד סיפר לכם את הסיפור של הפיאנה. פניכם מועדות לבן- בלבן, שם טען הזקן שהפיאנה נמצאים. בדרך התקיפה אתכם חבורה של פומוריאן- תפלצים איריים בעלי עין אחת ענקית ועין אחת קטנטנה. לאחר שהבסתם אותם, ניסה סיזארו ג'ראח (גולגולת) לחקור אחד מהם, ללא הצלחה משמעותית. נייה (זאבה) נעלבה קשות מסיזארו רצה קדימה ופגשה את סרייה בלק נייט (ירח- לבן)

מה שאני רוצה שתעשו עכשיו: תדברו אחד עם השני, תכירו טוב יותר את מי שנמצא אתכם ואז תלכו לחפש את המערה של הפיאנה. ןבבקשה- בבקשה, תגיבו!
מגדת העתידות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(הממממממ. אז מישהו רוצה לדבר עם הדמות שלי?)
אקו לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(אאוץ'.)
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-7 חודשים
אה...לי אין בעיה לדבר עם דמויות...רק תגידו
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
אוקיי, גולגולת, בא לך לדבר איתי?
זאבה~ לפני 11 שנים ו-7 חודשים
רצתי על פני שדה הקרב ונכנסתי ליער. הסתכלתי למעלה במן יאוש. צלע ההר נוטה (ממש) הצידה. כמעט כמו לטפס על צוק מתמשך. אבל היער כאן שוקק חיים. שמעתי חיה כלשהי נסוגה כשנכנסתי ליער. מעניין מה יכול לחיות במקום הזה.
הסתכלתי על הרווחים בין העצים ותהיתי עם אני יכולה לעבור שם בדמות הדרקון שלי. מוות לא יכולה, היא גדולה מידי. משכתי בכתפיי והפכתי דרקון. היה הרבה יותר קל לעלות בדמות הדרקון מאשר בדמות אדם. לדרקון יש גוף יותר גדול וטפרים ככמה שאפשר לאחוז בשורשים ועצים כדי לטפס והזנב ייצב אותי ככה שלא נפלתי. הייתי מה יקרה עם הם ינסו טפס כאן. מה הם יחשבו שקרה?
עצרתי רגע והסתכלתי אחורה. השארתי שביל די ענקי. היה עדיף לעוף וזהו!
כשהגעתי ללבן בלבן כשאני עדיין תוהה למה קוראים לזה לבן בלבן ראיתי מישהי עם שער בגוונים של אדום, כתום וזהוב, עור מצולק ושזוף משהייה ממושכת בשמש.עין ימין בצבע כחול בהיר ובתולי כמו אגם רחב ידיים ועין שמול בצבע ירוק בהיר כמו עלה רענן.
היא לובשת מכנס צמוד, חולצה מעט צמודה בצבע שחור ומעיל עור שמגיע עד הברכיים ופתוח כמעט תמיד.
היא גבוהה, רזה אך גם מעט שרירית ובעלת הבעת פנים שמשדרת שקט עצמתי.
"שלום" אמרה והרימה את מבטה אליי. חזרתי לדמותי האנושית
"מי את?" שאלתי בחשדנות
"סרייה" ענתה "ולא הייתי מייעצת לך למשוך כל כך הרבה צומת לב"
"למה?"
"את עד כדי כך טיפשה?" שאלה "הוא ארגן את הפומוריאנים בזמן לתקוף אתכם והם עוד נסגו למרות שהיה להם עוד כוח. למה את חושבת שעשו את זה?"
"כדי לגבש אותנו" אמרתי בשקט
"אז את לא כל כך טיפשה" אמרה בהנהון "ועם לא, למה שסתם יתקפו אותכם? כדי להאט אותכם? לא חושבת. זה ההסבר היחידי שאיך שהוא הגיוני."
"מה?" שאלתי "איזה הסבר?"
היא נענעה את ראשה כאילו שאני טיפשה גמורה וככה באמת הרגשתי
"החלום זה לא צירוף מקרים" אמרה בשקט כאילו חששה מפני משהו. מה באמת קורה כאן?
ישבתי והרהרתי בזה, למה היא מספרת את זה דווקא לי?
"רגע, מי יכול לשלוח לנו חלומות?" שאלתי והיא נעצה בי מבט קר שהעביר צמרמורת בגב. מה באמת קורה פה? שאלתי את עצמי שוב.
מגדת העתידות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(את יודעת למה התכוונתי.)
ירח לבן לפני 11 שנים ו-7 חודשים
הבטתי בה בדמות הדרקון, דרקונית צעירה שעדיין לא הגיעה לבגרות מלאה. היא לא תגדל עוד הרבה, הכנפיים יתארכו מעט והזנב יתארח מעט אך זהו. ואז בתור בת אדם, נערה, לא יותר. היא דומה בצורה מסוכנת לדרקון שבה. הכרתי חבר שהפך תמיד לדרקון. הוא מת מזמן, לפני 100 ו.. 30 שנה? כן, הרגו אותו.
אבל הייתה תבונה בעניים שלה, תבונה של דרקון עתיק.
היא ישבה מהורהרת. היא גוש חימר. החלטתי, היא תעוצב על ידי כל מה שקרה בהרפתקה הזו.
"רגע, מי יכול לשלוח לנו חלומות?" שאלה לפתע וקטעה אותי מהרהורי, לא עניתי רק תקעתי בה מבט קר.
האלים, יצורים עתיקים ויצורים חזקים וחכמים בעלי מניעים אמרתי בראשי.
פתאום שמעתי קללות למטה וראיתי חבורה משונה עולה או לפחות מנסה לעלות למעלה.
הם ראו את נייה-כפי שהתברר בהמשך- וקראו לה היא התבוננה בהם וחיטתה בכיסים שלה, ושלפה חבל. היא התירה את הקשר שהחזיק את החבל בצורה שלו וזרקה אותו עליהם. היא קשרה את החבל והם התחילו לטפס נעזרים בבורים שיצרו הטפרים שלה. לא ממש גדולים אבל בכל זאת הם לא ייעלמו הרבה זמן, מי שרצה שהם יגיעו לקבר בהחלט ידע שהם הגיעו.
הסתכלתי למטה, אפשר להרוג אותם בקלות יתרה. כאילו זו הייתה הזמנה. יש כאן שלושה דרקונים. עם הזמן יודעים להבחין בהבדלים הקטנים. או הלא כל כך.
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-7 חודשים
אוקיי
Stingray לפני 11 שנים ו-7 חודשים
הר. ולא סתם הר - אלא הר תלול במיוחד בעל מדרון מרשים.
'לא נורא, הר' חשבתי חייכתי לעצמי חיוך חורש רעות. 'שכחת שמישהי פה לא בדיוק צריכה רגלים כדי לטפס'. לפי כמה הבעות תמוהות הנחתי שלשאר זה לא היה ברור כל כך.
התפוגגתי באיטיות לערפל אדמדם. התרכזתי והצלחתי לשמור על עצמי מהתפזרות. למרות יחסי הכוחות המשונים של ג'ינים עם העייפות והכוח הבנתי שאני מותשת. אני שונאת לקום בזריחה. אם כבר לקום, עדיף לקום לפני הזריחה ולצחוק צחוק מאושר למראה. או לקום מאוחר ולצחוק על זה שקם לפני הזריחה ועכשיו נרדם בעמידה.
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-7 חודשים
ההר די תלול,ויחסית לאלה שיוצאים למצוא קרן אגדית,ולהציל את העולם,ככה זה הולך בדרך כלל,אנחנו מתקדמים ממש לאט.ממש קינאתי בג'יני הזאת,שפשוט ריחפה לה שם,בעוד אנחנו גוררים את הרגליים.יצא לי להסתבך עם ג'ינים.זה בהחלט עסק לא נעים,ובדרך כלל אתה לא תצא מורווח מזה.אבל ג'ינים הם בכל זאת יצורים משתעשעים,בדרכם המוזרה.הם רואים את המעשים שלהם,והתכסיסים נראים בעינהם כמו משחק.אבל אסור להתבלבל למראה החזות המשועשעת שלהם.אמנם לא כולם כאלה,אבל זה הטבע שלהם.יש בהם משהו עתיק,ורב עוצמה.משהו שמקרין כאוס.משהו קבור,שהתייחסות לא נכונה לשד תעיר אותו.את זה אפשר להגיד גם על עפרתיים.יצור חלקלק,מסתורי,אפוף ערפל.מתחיל כרעיון,שמתפתח לך במוח,ובהדרגה,הופך למשהו עוצמתי יותר.העפרתיים,לעומת הג'ינים,לא חיים על פי משהו שמאכסן אותם,כמו המנורה.הם ניזונים מבני אדם,ואז מגיעים למלוא עוצמתם.וכשזה קורה...טוב,אין מה להתעמק בזה עכשיו.שמעתי קול צעדים מתקרב אליי.הבטתי אחורה במבט אגבי,שנראה כלפי חוץ כמו התמתחות,ואז ראיתי בזווית עיני את אירו,המנהיגה הלא רשמית שלנו,מתקרבת אליי,עם מבט רציני.זה בטח לא הולך להיות טוב...
אבל אם זה כבר קורה,כדאי לשמור על חזות נורמלית.
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-7 חודשים
לעזאזל, סיטואציה מטופשת. אני ממש לא מתכוון לחשוף את היותי דרקון(אהמ ירח לבן אהמ, לא כולם מרוצים מזה שאת ישר יודעת שאנחנו זמאי ממבט אחד..), והשיטה השנייה מעצבנת למדיי. כל כך שנאתי אותה באימונים שלי, אז.. ובכל זאת.
שלפתי שתי חרבות, עם הלהב מופנה כלפי מטה, זינקתי והתחלתי לטפס ע"י תקיעת הלהבים בקיר האדמה הגדול, והתרוממות. זה יקח זמן.
♥toolip לפני 11 שנים ו-7 חודשים
נו באמת לא יכולה להיות פה מעלית? אבל הודות לדודה פנלופי והשיגעונות שלה טיפסתי על הרים יותר תלולים. הדרקונית שטיפסה לפני השאירה גומות קטנות מהטפרים, שלה שמתי את ידי ורגלי בגומות והתחלתי לטפס. זה לא היה קל האדמה התפוררה כמעט כול פעם שנגעתי בה אבל אין מה לעשות לי אין רגלי-עשן-מרחפות או משהו...
אקו לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(טוב, מייטי, אני ממשיכה לדבר איתך:)

"איך זה להיות זמאית?" שאלתי, מתעלם ממה שאמרה.
אף פעם לא פגשתי זמאי. הייתי די נרגש באותו הרגע.
עומדת מולי זמאית. זמאית אמיתית.
היו לי הרבה שאלות. "איך זה שיש לך עיניים כאלו? לכולם יש? את יכולה לעוף? את יכולה לדבר בתור דרקון? האם נולדת דרקון, או בת אדם?" היא נעצה בי מבט תוהה, כאילו היא שואלת מה הבעיה שלי. "צורת הדרקון שלך נשארת אותו הדבר או שגם היא מתבגרת?"
היא הרימה גבה.
"אף פעם לא פגשתי זמאית." אמרתי לסיום.
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
הייתי לא מרוכזת בעליל במה שקורה סביבי. כל מה שרציתי היה למצוא תא המערה של הפיאנה ולגמור עניין. בחרתי מבין האנשים את זה שנראה לי הקרוב ביותר למתמחה במציאת דברים. לפחות במראה הוא הזכיר לי קצת... משהו בסגנון חוקר, זה התאים לי. "תגיד." פניתי אליו ישירות. "בעולם האנושי, במה אתה עובד?"
הוא חשב לרגע, לא ענה מייד. "ארכיאולוג." נשמתי בהקלה. "יופי, תראה, אני צריכה לדעת איפה הכי סביר שנמצא מערה שמתוארכת בערך לשנת ארבע מאות לפני הספירה. אני יודעת על מה אני מדברת, אני כבר עשר שנים בתחום המחקר האקדמי."
"תיראי, זה לא-"
"לא אכפת לי." קטעתי אותו. "אני צריכה תשובות. יש לך?"
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-7 חודשים
הרהרתי לרגע,וחיפשתי במוחי מידע על האזור,והשנים.אירלנד...המאה ה400 לפני הספירה...תושבים קלטים,רובם גאלים.גאלים...מה הם עשו בשנים האלה?אה,נלחמו נגד האימפריה הרומית.בערך בזמן הזה הם כבשו את רוב שטחיה.אבל איטליה זה רחוק מפה...כאן,מה התרחק כאן?
"המממ...אני מניח שבזמן הזה ישבו באזור קלטים.בקשר למערות...הקארסט הסלובקי.נמצאו שם שרידי פולחנים מאוד ישנים,של עמים שונים.אני חושב שבשלב מסויים,גם תרבויות קלטיות הגיעו לשם.המערות היו משמשות לפולחן בלבד,לא לגיור,או מקום מסחר,או אפילו מחסה.הם נמצאו במקומות סימליים,כמו מערות קרח,מקומות גבוהים במיוחד,דברים כאלה.דברים שסימלו בשביל העמים את הגבול בינם לבין האלים.מקום מיוחד,שיש בו קשר לאלים.אמנם הקארסט סלובקי נמצאה בסלובקיה,אבל אנחנו מדברים כאן על קלטים.אני משער,שהמערה אמורה להיות במקום גבוה,אולי בראש ההר,ומקום שיוצר צורה מיוחדת,אולי סימן.משהו סמלי.זה לא הרבה,אבל אין לי עוד משהו"
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-7 חודשים
הצצתי בזווית עיני לעבר אירו והאיש עם העיניים השונות.
"סימלי כמו זה?" שאלתי את אירו והצבעתי לעבר הפסגה, אבל שבורה יצרה שם סימן של קרן מעוקלת.
Stingray לפני 11 שנים ו-7 חודשים
התגבשתי חרישית מאחורי אנור. "כל הכבוד!" קראתי, כמעט גורמת להתקף לב של ראש-תן ואירו.
"את מפרגנת למישהו מלבד עצמך? יפה." קינטרה אנור.
"לא הספקתי לסיים, כי רציתי לתת לשני אלו להירגע. רציתי לומר שזה די ברור, כי דרושה רמת משכל מינימלית כדי להסתובב עם ג'יני נהדרת כמוני." הסטתי את השיער השחור מפניי ואנור פלטה נחרת לעג.
"את יודעת אנור שנחרת לעג כמוה כהסכמה." הוספתי בידענות. למזלי אנור הייתה מותשת קצת מהטיפוס הקשה (שנחסך ממני) ולא הצליחה לפגוע בי באגרופים.
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"נראה לי שמגיעה לי משאלה" רטנתי תוך כדי שאני מתנשפת.
"לא נכון" היא ענתה תוך כדי שהיא מרחפת לידי בצורת שכיבה.
"כן נכון, אחרת אני אזרוק את המנורה שלך לתוך הבאר בפעם הבאה." איימתי עליה.
נור גיחכה. הסיכוי שזה יקרה שווה פחות או יותר לסיכוי שאני אי-פעם אכנס לאוניברסיטה עם תעודת זהות.
"בכל מקרה, אני רוצה שתעלי אותי למעלה. בבקשה?" הוספתי בסוף.
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(גולגולת, גאלים הם שבט קלטי באזור צרפת ובלגיה. לא אירלנד... לא משנה...)
הבטתי רגע בארכאולוג, רגע באלפית ורגע בג'ינית. היה לי ברור שמשהו בניסוח המשאלה של האלפית יכניס אותה ואולי את כולנו לצרות. אבל זה לא משנה. לא כרגע כשאנחנו כל כך קרובים לסוף. "המפתח." מלמלתי. חרש המתכות זרק את המפתח. "ועוד שאלה." פניתי אליו. "באיזה עומק יהיה חפץ אם הוא הושלך כאן אני מעריכה בסביבות המאה ה- 11 לספירה?"
נקטעתי. האלפית קיבלה את מה שהיא רוצה: היא עלתה למעלה, ועוד איזה למעלה!
"מה את חושבת שאת עושה?" צעקתי על הג'ינית שנראתה תמימה לחלוטין.
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"לא התכוונתי באוויר!" צרחתי על נור תוך כדי שאני מנסה לשמור על שיווי משקל בכלום. "תורידי אותי מפה!"
נור פיהקה "אמרת שאת רוצה למעלה" היא ענתה והמשיכה לרחף.
"התכוונתי למעלה בהר! לא באוויר!" רשמתי לעצמי לבקש משאלה שנור תחזיר את עצה לחיים אחרי שאני ארצח אותה. פעמיים.
"תורידי אותי כבר! ובתורידי אני מתכווננת ללעמוד על האדמה, על ההר. בלי שום צוקים או מפלצות."
Stingray לפני 11 שנים ו-7 חודשים
נאנחתי. "את לא יודעת לעשות שום כיף, נכון?"
"נראה אותך עושה כיף כשרגל של תקועה בפרצוף שלך!" אנור צרחה.
משביתת שמחות שכמוה.
"טוב...בסדר...רק שלא ביקשת שום שינויים בשיער" חייכתי חיוך חורש רעות. לפני שאנור תספיק להגיב הנחתתי אותי על ההר עם שיער הרבה יותר יפה.
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-7 חודשים
זרקתי מבט לאחור. מי האידיוטית הזאת שמעופפת שם בצרחות באוויר לכל העזאזלים ? אני יוצא למסע בחברת מטומטמים. והם מתאמצים כדי להילחם ביצורים כמו טרולים. ופה תקעו אותי ? נו, ברצינות. תביאו כבר משהו להרוג. אני משתעמם כאן.
איבדתי אחיזה עם אחד הלהבים בצוק, ונתליתי ביד אחת מעל האדמה, במרחק 30 מטרים ממני למטה. התקדמתי פחות משרציתי בעשר הדקות האלו. הרמתי את עצמי ביד אחת ונאחזתי בחרב השנייה, הצבתי את רגליי על הצוק והמשכתי לטפס. נו, ברצינות. משעמם פה לגמרי. אני עוד אתפצל ואתחיל לחפש אוכל ואולי אספיק להשתכן באזור לפני שהם יזכרו להגיע למעלה. המפ.
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"די כבר..." התלוננתי תוך כדי שאני מנסה בכוח לגרום לשיער שלי להתיישר. היא הפכה אותו לדבר שכמעט בלתי אפשרי יהיה לסרק אותו. איך בן אדם אמור לטפל בשיער שנראה כמו נחש מתפתל? הרגל הזאת לא תספיק כדי למעוך לנור את הפרצוף.
עמדתי להמשיך לטפס כשקלטתי שהיא באמת הנחיתה אותי על ההר, אבל למעלה, ממש ממש למעלה.
"נור, אני נשבעת שברגע שתגיעי לכאן אני אשבור לך יד!" צעקתי כלפי מטה תוך כדי שאני מתחילה לרדת מהאבן החלקה שעליה נור הנחיתה אותי, ברוב טובה.
"זה לא בסדר לשקר!" היא קראה אלי בחזרה.
החלקתי מהאבן כמה מטרים טובים לפני שנגעתי באדמה שטוחה יחסית. הטלפון שלי רטט, מי ידע שיש קליטה בגובה כזה?
"הלו?" עניתי.
"היי אנור, הם משנים את התאריך של הבחינה לעוד שבוע. אני רק אמורה להודיע לך." הבחורה שאמורה לשבת בשולחן B3 הודיעה לי.
"תודה. להעביר למישהו?" עניתי לה תוך כדי שאני מחזיקה את הטלפון בין האוזן לכתף ומוציאה את הפגיון שלי מהשרוול.
"לא, נדבר."
הקו התנתק והכנסתי את הטלפון בחזרה לכיס. אחר כך התכופפתי כלפי מטה. יש לי עוד לרדת כדי להגיע למקום שבו אנחנו אמורים להיות.
נאנחתי ונאחזתי שוב בסלע.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"הי! צריכים עזרה?" צעקתי להם והוצאתי חבל מהתיק, וזרקתי עליהם אותתו. אחר כך קשרתי אותו לשורש בולט לפני שטיפסו.
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-7 חודשים
[הגאלים היו השבט הקלטי הכי גדול,ולפי מה שאני זוכר,הם היו גם באירלנד,אבל את בטח מבינה יותר ממני בזה,אז לא משנה.רק הוצאתי איזה הסבר חפוז.לא באמת ידעתי לכתוב]
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(הגאלים היו השבט הכי ידוע כי הם אלו שנלחמו הכי הרבה עם יוליוס קיסר, אז יש תיעוד הכי נרחב עליהם. זה למה משערים שהם היו השבט הגדול ביותר, אבל לא יודעים באמת. וזה בלגיה וצרפת. בטוח.)
אני והארכאולוג הגענו לפסגה, יחד עם הג'ינית שעל פניה היה מרוח חיוך זחוח. ראיתי את הדרקונית שנעלבה מקודם וברחה. היא זו שהושיטה לנו את החבל. לידה הייתה עוד מישהי. כשהגעתי לפסגה היה לי הזמן לאמוד אותה. אלפית. מעולה, הרבה נורדים הסיפורים שלהם יכולים להעביר צמרמורת, והם מתעקשים לספר אותם בלילה ליד המדורה ולהוסיף הרבה פרטים. פשוט נפלא.
"תודה." אמרתי לזמאי והצטערתי שאני לא זוכרת מה השם שלה. "נו?" פניתי שוב לארכאולוג "עד כמה עמוק לחפור?"
"אין צורך לחפור." אמרה אנור. היא הצביע לעבר מעין דלת שהייתה קבועה בתל עפר שניצב שם. "גאוני." לחשתי "הם נקברו בתוך שי."


(שי= תל בקלטית. שם התחבאו הפיות, האלים והטואטה דה- דנן לפי האגדה ושם הם נעלמו.)
הבלגית המעופפת לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(הצילו, משהו קרה. באמת שלא שמתי לב שהספקת להתקדם כל כך הרבה כשלא היה לי זמן. אני כבר משיגה אתכם רק לקרוא את הכל ולהגיש את חלק ב' בבגרות ההיא בהיסטוריה. אני באה, בת ירח.)
ירח לבן לפני 11 שנים ו-7 חודשים
הבטתי בבני החבורה עולים בחבל והרהרתי מה יקרה עם החבל ייגזר.
"אין צורך לחפור." אמרה מישהי עם שער שחור ועניים ירוקות והיא הצביע לעבר מעין דלת שהייתה קבועה בתל עפר שניצב שם.
"גאוני." לחשה זאת עם העניים האפורות כחולות "הם נקברו בתוך שי."
"איפה עוד הם יכולים להיקבר?" שאלתי אותה "אהה מור, לא התראינו הרבה זמן" אמרתי למורס אך היא רק שטקה וכנראה חושבת מה היה קורה עם הייתה הורגת אותי. היא הייתה מתה דקה או שתיים אחרי אבל כמובן שיש דברים שעדיף לא לחשוב עליהם.
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-7 חודשים
[אוקיי,הוספת לי מידע...]
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(Elbereth, נראה לי שכדאי שתתחילי להוביל אותנו, אם מצאנו את ה... מערה? קבר? משהו הזה)
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
אוקיי, פרק שלישי בקרוב!
זאבה~ לפני 11 שנים ו-7 חודשים
-כן!-
Palagra לפני 11 שנים ו-7 חודשים
התבוננתי בשקעים שהטפרים של הדרקונית הצעירה יצרו. הם יסגירו אותנו... אותנו? מה קרה לי?
חיכיתי שכולם יעברו אותי, לקחתי ענף וטשטשתי את העקבות. יוכלו לעקוב אחרינו.. אבל לא בקלות.
חייכתי חיוך קפוא והבטתי לשדה הקרב. מי שלא אחראי על זה אני לא אעשה לו חיים קלים.

כשהגעתי למעלה פתאום ראיתי את סרייב.
"אהה מור, לא התראינו הרבה זמן" אמרה סרייה. רציתי להרוג אותה אבל כפיתי על עצמי לעמוד במקום ורק נעצתי בה מבט.
"איך נכנסים?" שאלתי בקול קר
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
עד שהפרק הבא יפורסם (בקרוב מאוד!) אתם יכולים להמשיך להגיב, אבל בשום פנים ואופן לא להיכנס אל השי. (כן, גם אם גרגוילים לבושים בבגדי בלט מתחילים לרקוד ריקודי בטן לצלילי מוזיקה קלאסית)
זאבה~ לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(חחח, עם המזל שלי זה עוד יקרה!)
"לא יודעת, הי! לא היה לך מחשב?" אמרתי
"הוא כבוי" אמרה
"טוב, אולי כדאי להקים מנה. כבר נהיה חשוך" אמרתי והתבוננתי בשמש שמתחילה לשקועה
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"מחנה זה רעיון טוב." אמרתי "בתנאי שהרשויות יהיו בסדר אם זה שחבורת תיירים תמימים יחנו ללילה על פסגת אחד ההרים האהובים עליהם." התיישבתי על הארץ "אם לא, נזייף משלחת מחקר, כולם מסכימים, נכון?" הנחתי שהתשובה חיובית, מאחר ואף אחד לא מחה. שלפתי מהתיק שלי שמיכה מדובללת פרסתי אותה על האדמה הלחה וסידרתי את חבילת החיצים שלי, לראות כמה נשארו לי.
כמה עשו כמוני, השאר התחילו לדבר אחד עם השני, צעד חכם. אנחנו צריכים להכיר אחד את השני אם אנחנו רוצים להצליח במה שזה לא יהיה. הוצאתי קלסר בו תויקו כל מיני דברים שמצאתי בספרייה של האוניברסיטה במהלך העבודה שלי.
זה יכול לעזור... נראה לי.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"מה זה?" שאלתי את...
"אירו" היא אמרה
"נייה" אמרתי "אז מה זה?"
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"הדף הזה ספציפית הוא תרגום לאנגלית של ה'קאלוולה' מאת לנרוט, אם זה אומר לך משהו. אבל זה לא רלוונטי" היא התיישבה לצידי והסתכלה על הדפים המנויילנים בניילוניות מקומטות וישנות שקיבלו כבר צבע עכור מרוב שימוש. "אני מנסה לראות אם יש לי כאן משהו על פין. בא לך לעזור לי? אני בכל מקרה לא אצליח לעבור על הכל בלילה אחד."
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-7 חודשים
מתחתי את הזרועות בשעמום. הייתי צריכה להביא איתי ספר, או משהו כזה.
"נו..." נור כנראה הבינה שאני עומדת לבקש ממנה משהו, כי היא התפוגגה ונכנסה למנורה שלה לפני שהספקתי אפילו לגמור את השם שלה.
"תודה רבה לך, על חברות נאמנה כזו. תמיד ידעתי שתיהי לצידי" אמרתי למנורה בעוקצנות.
קמתי וסרתי במבט מהיר את כל האנשים, מישהו שנראה כאילו שהוא לא יעיף אותי מהצוק...
אירו והדרקונית (נייה, או משהו כזה) היו עסוקות בכמה דפים, נור צללה לתוך המנורה שלה, לאלפית האחרת היה מבט לא מאוד מזמין, הצטמררתי.
בסופו של דבר בחרתי את הגבר שישב בצד. היה לו מבט שליו, אבל הוא ישב בנפרד מכולם.
"היי" צנחתי לצידו בישיבה מזרחית.
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"היי.." עניתי לה בשקט וסיננתי מספר קללות ביפנית בראשי. בדוק הדבר שממנו חששתי. ילדה בת 16 תבוא ותציק לי. המפפ.
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-7 חודשים
וואו, לא מאוד חביב. המבט שלו רמז לי לעוף מפה.
אבל משעמם לי.
"איך קוראים לך?" התעקשתי להמשיך.
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"יוריאו." עניתי בהתרסה. "שם יפני." מיהרתי להוסיף, ללא סיבה ברורה. מתוך נימוס שאלתי "ואת ?". התחרטתי מייד.
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"יפן!" צהלתי וזכיתי ל"שקט" מנייה ואירו.
"למדתי שם לפני בערך עשרים שנה. תרבות יפה. השפה שוברת שיניים, והבגדים נוחים באופן מדהים." חייכתי בהנאה, אחת הארצות האהובות עלי.
"לי קוראים אנור, שם... טוב, זה שם. וזה מה שהוא צריך להיות." הרגע יצאתי סתומה. "מצטערת" מלמלתי וכיסיתי א העיניים לכמה שניות ביד.
הוא עדיין שתק.
כשהבטתי סביבו ראיתי שלוש חרבות. מי מסוגל להשתמש בשלוש חרבות? הכי הרבה שאני מכירה זה שתיים, וגם זה מסובך.
"אתה משתמש בשלוש חרבות?" שאלתי אותו בסקרנות.
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"כן, סאנטוריוו ביפנית. לא הרבה מכירים את הסגנון הזה, הוא מסובך למדיי.." עניתי, מעט יותר מסוקרן. לפני עשרים שנה... זה אומר שהיא גם יצור "מהאגדות". אידיוט, כולם כאן לא רגילים. היית צריך לצפות לזה.
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"התמחית בזה?" שאלתי אותו בהלם "לא התמחיתי אפילו בשתי חרבות, ובחיים לא שמעתי על שלוש. איפה לעזאזל אתה מחזיק את החרב השלישית? כמה זמן לקח לך ללמוד את זה? ממי למדת? אתה יכול להראות לי?" עצרתי כדי לנשום וכדי לתת לו הזדמנות לענות.
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-7 חודשים
היא שואלת מהר. "ברור שלא שמעת, הרי זה לא סגנון מקובל, כפי שאמרתי כבר." הגבתי ביובש.
"בפה, או בכל מקום אחר שפנוי, 17 שנים ועוד כמה של אימונים, מאבי, וכן, אם תגידי לי על מה." השבתי. ידעתי שאני מנצל את ההזדמנות להשוויץ, אבל אף אחד לא אסר עליי. ולפחות אני לא משנה צורה לדרקון בלי סיבה. העפתי מבט מאשים אל הילדה הפזיזה, ופניתי בחזרה אל אנור, אם כך קראו לה למיטב זכרוני.
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-7 חודשים
התרשמתי עמוקות. "אתה יכול לנסות להילחם נגדי איתם?" הצעתי "אני לא מעולה באף סוג של חרבות, אבל למדתי בערך ארבעים שנה גם חרב אחת וגם שתיים, אז אני חושבת שאני אסתדר."
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"אוקיי, אם אין לך בעיה להיות מושפלת לשארית חייך. או בעצם לא, ההרי אני טוב כל כך..." גיחכתי מההערה הצינית שלי, ושלפתי את שלושת החרבות. הייתי סקרן לדעת אם היא תצליח להשתוות אליי.
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-7 חודשים
כולם התחילו להקים מחנה,בעוד אני בוחן את השי.המילה היחידה שעולה לי היא
"דרואגר..."
קול אקראי מהצד שואל
"מה?"
לפני שאני מספיק לענות,אירו מדברת בקול ענייני וקצת משועמם,בלי אפילו להרים את המבט.
"דרואגר,הפירוש של רוח,או אל-מת,בנורדית עתיקה.רוחות מתים מקוללות,שעולות מהקבר שלהם,ומקבלות כוחות על-אנושיים.זה תלוי בכמה כוח הושקע בלהעיר אותם.הם פוקדים את הקבר שלהם,ורוצחים כל מי שמגיע לשם.אבל דרואגרים נמצאים באזורים צפוניים יותר מאירלנד"
"אבל תילי דרואגרים נמצאו גם בשבטים הגרמאניים,יכול להיות שגם כאן"
היא נראתה קצת מעוצבנת מזה שאני ממשיך להתווכח,והיא קמה,והצביעה על השי.
"קודם כל,אין שום סיבה שדרואגר יהיה במקום שמוגדר כטריטוריה קלטית.דבר שני,אני לא רואה פה שום מצבה של דרואגר"
הרגשתי חסר אונים.לבסוף,הבטתי לכיוון הנורדים היחידים בקבוצה הזאת.אני לא מומחה,ואירו בהחלט יודעת יותר ממני,אבל אני רוצה להיות בטוח,ודרואגר זה לא דבר להקל בו ראש,אז עדיף לפנות לאלה שבטוח יודעים על הדרואגרים.
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"אל תתנשא" עניתי לו בבוז "בסוף אתה עלול להיות מושפל כשבחורה שנראית כמו ילדה תנצח אותך."
בלי להמתין לתשובה שלו ניגשתי אל המנורה של נור והתחלתי לנער אותה. "קומי, קומי, קומי, קומי..."
"תסתמי!" היא שאגה עלי כשיצאה מהמנורה שלה. "מה את רוצה?"
"שתי חרבות."
"הערת אותי בשביל זה?!" היא נראה כאילו שהיא וקלת האם להפיל לי את החרבות על הראש, כשהחוד כלפי מטה.
"נו, אל תיהי קטנונית, אני אסחב לך את המנורה ליומיים."
נור נחרה בבוז, אבל כנראה שלא הייתה לה סבלנות אלי כי זוג חרבות נחו לי על יד הרגליים.
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"תקני את עצמך, את נראית כמו סתם ילדה." חייכתי בשעשוע. היא מתעצבנת מהר.
"אז עד כמה לוותר לך ?" שאלתי, כמיטב המסורת - עקיצות לפני הקרב.
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"אם תוריד אפילו קצת מהיכולות שלך, אני פשוט אגמור אותך במקום בדקה, בשניה." נאנחתי אנחה מזוייפת "לא היינו רוצים שזה יקרה, נכון?"
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-7 חודשים
הממ.. נראה אותה. "אם אוריד אפילו מעט מהיכולות שלי, את פשוט תושפלי יותר כשתפסידי, זה די ברור. הרי, את ילדה, לא ?" צחקתי בשקט, היא בהחלט זועמת עכשיו. בקרוב יגיע שלב הקרב.
(את מזומנת להתחיל)
Stingray לפני 11 שנים ו-7 חודשים
אנשים דיברו ודיברו. אולי לדעתם זה היה מעניין, אבל מה שאני קלטתי היה בסגנון "בלהבלהבלה, מילים מוזרות בקלטית! בלהבלהבלה, משעמם לנו בחיים!" פלא שהעדפתי להיעלם במנורה?
היתרון במנורה הוא שלא צריך אפילו לעשות בה משהו. אפשר להעביר בה אלפי שנים במצב דמוי תרדמת עד סוף העולם, או עד שבן אנוש יעיר אותך מהשינה הנצחית בשביל איזה סנדוויץ' ענק או משהו.
פקחתי עיניים בבהלה. אולי החברה בחוץ לא מרתקת, אבל אני לא רוצה להתעורר אל העולם שיהיה בעוד אלפי שנים. כמה חודשים אחרי הפיכתי לג'יני רציתי להיעלם. הסתגרתי במנורה לזמן שנדמה ככמה דקות, אך הוערתי כמאה שנים לאחר מכן על ידי קשיש שחשב שהכד הנוצץ הוא דבר יקר שיוכל למכור.
כן. עדיף לצאת.

יצאתי וראיתי את אנור עושה דבר מה שאמור להיות אימון בחרבות עם שחור השיער. לא שאני כל כך טובה בחרבות - אבל אני אף פעם לא גרועה מדי בשביל לרדת על אחרים. יצאתי מהמנורה אבל אז הבחנתי שיש לשחור-השיער שלוש חרבות. הממ...למה יצור דמויי אנוש יצטרך שלוש חרבות? כדי להחזיק אותה בפה ולחשוב 'איזה (לא) מאגניב אני, אני נראה כמו שודד ים'? לא משנה למה הוא מחזיק שלוש חרבות אבל מעתה הוא לא יקרא שחור השיער. מעתה ואילך ייקרא תלת-חרבי.
השם הזה גרם לי לצחקק בקול קטן, בגלל שהשם גורם לי לדמיין את בעל שלושת החרבות מחזיק את שלושת החרבות בפה כמו שיניים בעודו מרסק כדור צמר.
כן. מסתכלים עליי מוזר.
לא נורא. לפחות אני נהנית פה, במקום לערוך קרב-חנונים. ("אני יותר חנון!" -"לא, אני יותר חנון!" "בואו נמציא מילים שיגרמו לאחרים להרגיש פחות חכמים מאיתנו!")
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-7 חודשים
גיחכתי "ילדה? אני חיה כבר חצי מאה. בן כמה אתה בערך? שלושים? תזכיר לי שוב מי הילד?"
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"את, למקרה ששכחת. ונמאס לי לדחות את קיצך. אז, שנתחיל ?" ובמילים אלה שיספתי בשתי החרבות לכיוון גרונה. זו לא הייתה מכה רצינית, יותר כדי לבדוק. היא חסמה את המכה בקלות בחרב אחת וניסתה לדקור בחרב השנייה, אך במהלך לא שימושי וראוותני למדיי הסטתי את חרבה עם שוק רגלי השמאלית ודחפתי בשתי ידיי את גופה. היא מעדה לאחור, אך התכופפה במהירות והתחמקה מהמכה ששלחתי לעבר ראשה. המשכתי בסיבוב וניסיתי להנחית את הניצב עליה, אך היא זיקה תוך כדי בעיטה לרגלי. קפצתי במקום, ובשתי רגליי בעטתי בקרקע ובסיבוב בעטתי בעיטה אחורית אל כתפה. הבעיטה פגעה בה, אך היא בתגובה פערה חתך שטוח בחזי. החלטתי להעלות רמה. את החרב הימנית הפכתי כך שהלהב פנה כלפי מטה. כעת סובבתי את החרבות במהירות, ובחיוך אכזרי מעושה רצתי אליה. ו...
היא הצליחה לחסום את זה. היא הרבה יותר טובה משחשבתי. אבל אני לא עומד לוותר לילדה-זקנה הזאת. כעבור כמה מהלומות הגעתי איכשהו למצב שהגב שלי צמוד לשלה ובחרב שבפי אני חוסם אח תשלה, והשנייה שלה חוסמת את השמאלית שלי. ורק הימנית נשארה פנויה לרקד לה על השכם.
"ניצחתי..." אמרתי. התנשפתי מעט. היא באמת הייתה טובה. אבל זה היתרון שבשלוש חרבות - זה קשה, אבל אף אחד לא יכול להתמודד מול זה.
התנתקתי ממנה והחזרתי את החרבות אל הנדנים. "את... לא רעה." אמרתי לה. היא התנשפה יותר ממני, אבל אם זה היה פחות, לא הייתה מבין אותה. היא נלחמה כמו שדה.
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
נאנחתי, כמו ילדים קטנים. אם הם היו באמת רציניים הם לא היו רואים לנכון להפגין את כישוריהם כך, הם היו מחכים לקרב אמיתי. "זה מספיק." אמרתי לנייה והודיתי לה מקרב לב על העזרה שלה. מצב הרוח שלי נעשה גרוע יותר ויותר. וההערות של הארכאולוג על דרואגרים לא הועילו במיוחד. מדובר בשי, יכולתי להישבע, ויעידו העיטורים הקלטים שעל הדלת, אם אני לא טועה, ביקרתי פעם באחד כזה כשהייתי קטנה, משהו עם איזה דרואיד זקן... זה היה כל- כך מזמן!
אספתי בעצבנות את הדפים ותחבתי אותם מקומטים ומעוכים לתוך ניילונית אחת. נשכבתי על השמיכה וצפיתי בכוכבים במעין תסכול מוזר וזימזמתי איזה שיר ילדים ישן שעלה לי לראש באותו רגע.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"לילה טוב" אמרתי לה והיא מלמלה משהו בחזרה, אני פשוט יניח שזה היה לילה טוב. הסתכלתי מסביב ורציתי לעשות משהו ולא הייתי עייפה.
"הלכתי לצוד" אמרתי ולקחתי את הקשת שלי. רצתי לתוך היער בצעד שקט וידעתי שעכשיו היער שולט. זו הממלחה שלו.
הלכתי בשקט זמן מה, מה שמוזר זה שהאזור כאן היה יותר מישורי ויותר סבוך. בטח יש לזה תשובה גאוגרפית או משהו כזה. 'אפקט ה...' חייכתי לעצמי ודרכתי את הקשת שלי, מקשיבה לכל צליל.
פתאום ראיתי ראש קטן. התקרבתי קצת וראיתי שזה גדי קטן ולבן.
"תגיד, למה דווקא אני?" שאלתי אותו וליטפתי את הראש הקטן שלו והוא רחרח אותי בעט בחשדנות ואז החליט שאני לא איום וליקק אותי.
"בוא קטנצ'יק" אמרתי. החזרתי את הקשת והחץ למקומות שלהם והרמתי אותו. כשחזרתי למחנה הוא כבר ישן בזרועותיי. הייתה לו פרווה לבנה עם כתם חום בהיר באוזן השמאלית ועניים כחולות יפהפיות.
"חשבתי שאמרת שאת הולכת לצוד" אמרה אירו
"ואני חשבתי שאת ישנה" השבתי והתיישבתי לידה. הנחתי את הגדי בצד שלי וכיסיתי אותו בסמיכה.
"לילה טוב קטנצ'יק" אמרתי לו והוא נרדם.
מגדת העתידות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"כן, שמתי לב לעובדה הזאת." מלמלתי חזק מספיק כדי שישמע מה אמרתי. סרקתי אותו בעיניי במקום לענות, כאילו מחפשת משהו לא נכון בו, למרות שהוא נראה כמו כל אדם אחר שהייתי יכולה לפגוש. מצד שני, הוא לא היה. הוא פשוט מוזר. "כן," אמרתי באיטיות, "נולדתי דרקונית, כן, אני יכולה לדבר, כן הצורה הדרקונית שלי מתבגרת. מה אתה? אמור להיות?"
Palagra לפני 11 שנים ו-7 חודשים
הסתכלתי על האיש בעל שלושת החרבות, לא חשבתי שיש אומנות כזו של שלוש חרבות אבל אני יודעת שיש בערך חמישה כוכבי שחר או פחות.
אני לא ממש מבינה למה אני מופתעת, הרי מישהו בסופו של דבר ימצא דבר כזה או אחר.
חיוך הבזיק על פניי ונמוג מיד על המחשבה שיש עוד יצורים שלא גילו אותם. אולי בני ים וכאלה. כשחושבים על זה זה יהיה נחמד לפגוש ענק.
קמתי וניגשתי לסרייה.
"רוצה להילחם?" שאלתי, היא הרימה את מבטה אליי ורק אמרה "למה לא?"
"אל תקחי חרב מורעלת" אמרתי לה
"לא מרחתי רעל היום" ענתה ושלפה את החרב שלה. רצתי ריצה קלה לחרב שלי, שלכת והוצאתי אותה מהנדן שלה.
החזקתי אותה בשתי ידיים והעברתי את המשקל מיד אחת לאחרת. זו אומנם זו חרב שתי ידיים אבל אפשר להחזיר אותה גם ביד אחת.
סרייה לא בזבזה זמן וישר תקפה אותי. היא הנחיתה מהלומה ימנית נמוכה וחסמתי אותה במהירות ונסוגתי בשנייה שהיא באה לדקור אותי.
"השתפרת" אמרה
"כנראה" אמרתי ותקפתי
ירח לבן לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"השתפרת" אמרתי
"כנראה" השיבה והתקיפה במכה צדית. חסמתי בקלילות ותקפתי שוב. היא נסוגה, הקיפה אותי, תפסה את מבטי והנחיתה מכה סיבובית על הרגליים שלי. קפצתי והחרבות שלנו נגעו זו בזו והשמיעו קול צורמני.
נסוגתי ונתתי לרגע של הפוגה לחלוף ואז תקפתי שוב. איך היא מצליחה להישאר כל כך זמן? זה ברור שאין לה יתרון. כאילו קראה את מחשבותיי היא אמרה רק:
"תהפוך את החיסרון ליתרון" ואז הבחנתי איפה הייתי, בקצה. היא חייכה חיוך קטן והסתערה פעם אחרונה אך זזתי הצידה והיא כנראה ראתה את זה כי היא נאחזה בענף עבה ועם החרב היא הקיפה את העץ באוויר כשהיא משתמשת בענף כדי להסתובב. ניתקה מהענף וקפצה על הקרקע. כשהענף השתחרר הוא זינק לעברי בקול מעורר דאגה. התחמקתי אך לא במהירות מספקת והענף פגע במותן שלי. נשכתי את שפתיי והרשתי לעצמי להישען לשתי שניות על העץ ואז חזרתי לקרב.
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
שימו לב! זה הפרק השני.
אלה מכם שלא הספיקו להגיע לקבר- נצא מתוך נקודת הנחה שהגעתם. פרטים על דרך הגעתכם אם אתם מעוניינים לשתף, תוכלו להשלים ולספר תוך כדי המשחק.
השעה עדיין- מוקדם בבוקר.
בלילה ירד גשם ועכשיו הערפל מתחיל להתפזר. אתם מתחילים להתאסף בבית הקברות.
הקבר של ייטס עצמו מכוסה בחצץ ועל המציבה חקוקות המילים:
"מבט קר תישא
אל החיים אל המוות
פרש, עבור וסע!"
ומתחת השם: ו. ב. ייטס. אתם קרובים לקבר, שלוש עשרה נפשות, חלקכם לא מכירים זה את זה כלל חלק רק בקושי. אתם מביטים זה בזה. ברור לכולם שהחלום הוא שהביא אתכם לכאן. .
לפתע, כמו בהתעלמות מוחלטת מכל מה שמסביב, נשמע קול עמום מזמזם איזה שיר לכת עליז בשפה מוזרה. עד מהרה נותן לראות את בעל הקול: זקן בעל זקן ארוך להפליא, לבוש בבגדים מוזרים, ססגוניים וצעקניים, מפזז תוך כדי הליכה על שביל בית הקברות, הערפל עוד לא סמיך דיו בשביל להסתיר אותו ונראה שבכל מקום שהוא מתקדם הערפל כמו נס מפניו. הוא מגיע עד אליכם ומשתתק, נעמד מול קברו של ייטס, ורק לאחר מכן כמו נזכר בקיומכם ומסתובב בחדות. "הא!" הוא פולט תרועת ניצחון. "לקח לכם זמן!" הוא סוקר אתכם "לא, לא, אין לי שום קשר למתים לאלים או לחלומות אם זה מה שרציתם לשאול." הוא אומר במבטא שוודי כבד ומגחך. "אני יודע בדיוק בשביל מה אתם כאן!" הוא מכריז בקול צעקני לא יותר ממעילו, וחיוך ערמומי מבצבץ על שפתיו. "אבל קודם כל- לשבת!" והוא מתיישב על הקבר, כשגבו שעון על המצבה. "ועכשיו- אל תגידו לי- באתם בשביל...." הוא חושב קצת ואז מתחיל לדקלם משהו כמו-
"סיפור ושיר,
מזמור עשיר,
מתים נעיר,
סיפור ושיר.
אהא! סיפור!" הוא צוהל וזוקר אצבע גרומה. "אז ככה:" הוא פותח לפני שמישהו מנסה לעצור אותו.
"תגידו מה שתגידו, הסיפור הזה אמיתי והוא קרה עוד לפני שהנוצרים באו לכאן עם כל השטויות שלהם, יכול להיות שיש מי מכם שעוד זוכר את התקופה הזאת, אם כי אני בספק רב.
באותה תקופה היה כאן מלך, שמו היה פין ,(Fin) הוא היה ידוע בתור מלך בעל חיבה עזה למיתוסים ואגדות עם ושלטונו גם היה ידוע בתור שלטון של צדק. הוא היה לוחם דגול ואהוב מאוד על בני עמו אנשיו המובחרים נקראו "הפיאנה" והם הוקמו בגלל כשרון סודי אך גדול ביותר שהיה לאותו פין: לרכוש לעצמו אויבים. ולא סתם אויבים. הנה הרשימה המקוצרת שלו שהכילה אממ, בואו נראה: כת ערפדים, כמה ענקים, רשימה מכובדת של שדים יפנים, פומוריאן כמובן, המכשפה לוהי, האל היסי, האל לוקי, כמה מינוטאורים, כמה אשמדאים מהמזרח, טרולים, אה..." הזקן גירד בראשו. "היו עוד כמה... לא חשוב! הבנתם את הנקודה, נכון? בכל מקרה- יום אחד, אף אחד לא יודע להסביר איך ולמה פין וכל הפיאנה שלו פשוט- נעלמו! כן, כן, נעלמו!" הוא נשמע נלהב מעצמו. "בכל מקרה, מאות שנים חלפו וחרש מתכות אחד הזדמן למקום קרוב, פה בסביבה." הוא החווה לעבר ההר בן- בלבן השקיף על העיירה. "לקראת הלילה הוא רצה להכין לעצמו מקום לשינה, ואז הוא מצא דלת. אותו חרש היה מיומן מאוד במלאכתו והצליח לאחר זמן- מה להתקין מפתח לחור המנעול, מן הסתם הוא קיווה למצוא לעצמו מחסה.
"בכל מקרה, הוא נכנס, וגילה שם בערך חמישים לוחמים לבושים במדי- יער איכותיים וחמושים בכלי נשק מפוארים, ישנים אמנם אך מפוארים. באמצע האולם הייתה מונחת קרן. החרש ניסה להעיר את הלוחמים, אך לשווא. לבסוף נטל את הקרן ותקע בה- הם החלו לנוע. החרש המסכן כל- כך נבהל שהוא זרק את הקרן נמלט משם, ולא שכח לנעול אחריו ולזרוק את המפתח." הזקן גיחך. "האידיוט לא חשב לרגע על מה שהוא עושה, עד שהיה רחוק מאוד משם. על עץ אחד עמדה ציפור ואמרה לו: 'טיפש! לו הייתה תוקע שלוש פעמים היו הפיאנה מתעוררים!' החרש הצטער מאוד, אך הוא לא חזר לשם עוד. כפי שכבר ציינתי אולי- אידיוט.
"זה הכל חברים, כנראה שעכשיו אתם מבינים למה באתם לכאן בשביל... סיפור." חיוך קטן הצטייר על שפתיו הדקות. הוא קם "ייטס, בחור אנוכי שכמוך- כל החיים פיטפטת על הקבר שלך ונוח לא יכולת לעשות אותו?" הוא צעק על הקבר. הוא מתרחק כמה צעדים, ובסוף נעלם בין שאריות הערפל.


בהצלחה!
Stingray לפני 11 שנים ו-7 חודשים
רציתי לקרוא לו, אבל האיש נעלם בערפל.
חבל. קשישים אוהבים אותי.
"יש לכם הצעה? רעיון? משהו?" שאלתי בייאוש. שמעתי כחכוח בגרון וכמה שיעולים. הרוב נראו מלאי רעיונות וידע כמוני.
Palagra לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"למצוא את הקרב" אמרתי "ולתקוע עוד פעמיים כדי שהלוחמים יתעוררו כי כבר תקעו פעם אחת"
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"תגידו מה שתגידו, לפי מה שהזקן אמר, זה צריך להיות שם." הוריתי על הר בן- בלבן. "ולכן אני מאמינה שלשם אנחנו צריכים להגיע." שמעתי כמה מילמולי הסכמה והזכרתי לעצמי שאנחנו אמורים להיות עייפים. "אני מציעה שמצא כמה שיותר מהר, לפני שאנשים אחרים יגלו את מועדון המעריצים החדש של ייטס."
זאבה~ לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"נכון.... אפשר לעוף לשם" אמרתי בחיוך. כל כך רציתי לעוף למרות שכשאני בתור דרקונית אני די קטנה.
RayOfLight לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(תזכירו לי באיזה מדינה זה?)
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(אירלנד)
RayOfLight לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"הנה! היא מגיעה!" אחותי קוראת בהתלהבות, ומנענעת את היד של אח שלי, שזז ממנה עם מבט נרתע.
אני מניח לרוח לפרוע לי את השיער, לעומת אמא שלי, שמשתדלת לשמור על התסרוקת שלה שלמה.
לפתע, כמו דג ניקוי שחור מכוער וענק, אני רואה את גוף הצוללת מתחיל לעלות מן המים, ולרסס אותנו מעט.
כשהגוף מתקרב מעט יותר לנמל, אפשר כבר לצעוד אל תוכו, והפתח נפתח.
"אני ראשונה!" מצייצת אחותי וממהרת לתוך הפתח.
"וואו! תראו איזה חלון ענקי! אני ישנה לידו!", ולאחר מכן מגיעות התנגדויות, אבל לי לא אכפת מהן. אני פוסע לתוך הצוללת. לרגע אני מבין את ההתלהבות שלה, המקום גדול, הרבה יותר ממה שנראה מבחוץ. יש שטיחים נאים על הרצפות, ומיטות די גדולות פרושות לאורך החדר. ואיך אפשר להתעלם מהבר! מלא במשקאות אלכוהוליים, ובצד יש גם מכונת מילקשייק וקפה. בקיצור? המובן מאליו.
אני תופס מיטה בקצה החדר, ולרגע אני מבחין במשהו- הצבע של הקירות פה צהוב, כמו חרדל, כמו השמש כמו....
"ביטלס!" אבא שלי קורא. "זה כנראה מחווה לביטלס!"
כנראה שמרוב שהייתי להוט להיכנס לצוללת, לא שמתי לב לזה שהיא צהובה. נחמד.
אני מרגיש את החדר מתחיל לנוע מעט, ואני שומע את רעש המנוע המחריד. אני טומן את ראשי מתחת לכרית.

"והנה, מימין זה בית הקברות העירוני. יש שם את הקבר המשורר המפורסם ייטס. אני שוקל אם כדאי שניכנס לשם או לא..."
המדריך תוהה, וכל הקבוצה מסתכלת עליו במבט מתחנן, וזה מובן מאליו שהם מתחננים לא להיכנס.
"טוב, אני מניח שכדאי שניכנס."
אנחות מגיעות מכל עבר. אבל לי משום מה זה קורץ. בזמן שאנחנו הולכים, אני רואה את אחותי מביטה על הקברים בסלידה, אני לעומתה, כשהייתי ילד לא ראיתי בבתי קברות כמקום מפחיד- אלא כמקום שלוו, שאליו כולנו מגיעים בסופו של דבר. בכל מקרה, אני מעדיף לבלות את יום הולדת ה-17 שלי כאן, ולא בצוללת המחרידה.
"טוב, זה חסר פואנטה. זה כולה קבר, כמו כולם פה. למה שלא נלך למקום אחר?" אמא שלי אומרת בטון עצבני.
"אני רוצה לראות, מה אכפת לכם? המדריך בטוח לא לוקח אותנו לסתם מקום."
"נחכה לך בכניסה." אומר העציץ.. כלומר, אבא שלי.
"אני ממשיך לצעוד עם הקבוצה המזיעה. כשאני מבחין בקבר בקצה השביל, מכוסה חצץ, אני רואה שכבר קבוצה התאספה סביבו. "כנראה נצטרך לבוא יותר מאוחר, שיהיה פה יותר מקום." המדריך ממלמל, והקבוצה נושמת לרווחה. אני מחליט בכל זאת לצעוד לעבר הקבר, למרות שהקבוצה מתחילה להתקדם לעבר השער, ולעבר המשפחה שלי. אני ממש סקרן לדעת מה כתוב על הקבר, תמיד שהייתי בהלוויה הייתי עובר ומסתכל על מה שכתוב על כל קבר...
(אז אמשיך את זה מחר, כי אני עייף, ויש לי הרבה לכתוב. הרי הגעתי לקבר רק עכשיו...)
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"לעוף לשם ? איך ? הרי אני לכל הפחות, ואני משער שגם את לפי ההצעה, לא יכול להפוך לדרקון כאן, אחרי הכול אנחנו באמצע עיר. יש עוד רעיונות ?" שללתי במהירות את ההצעה חסרת ההיגיון שלה. היא עד כדי כך פזיזה ? היא לא עברה שום הכשרה ? מוזר, חשבתי שאת מורשות הזמאי ההורים תמיד מעבירים... בכל מקרה, אחזור להרהוריי עליה אחר כך. כעת יש לנו משימה לבצע.
"אי אפשר פשוט ללכת ?" שאלתי לאחר התלבטויות קצרות.
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-7 חודשים
ראיתי את מה שקורה,והתחלתי להיבהל.זה המעשה הנכון?
"היי,היי!חכו רגע...אתם פשוט הולכים בעקבות זקן מקומט,שהחליט להופיע כאן,ולספר לנו סיפור?אני מציע שנעצור רגע,ונחשוב.יכול להיות שהוא מלכודת?יכול להיות שהוא מטעה אותנו מהמשימה האמיתית!"
חלק מהם התחילו לשקול את הדברים שלי,ואחד או שניים אפילו הנהנו,אבל אז הבחורה עם העיניים הכסופות,נראה ששמעתי שהשם שלה הוא משהו כמו אירו,נתנה מבט תקיף,ואמרה
"ומה היא המשימה האמיתית?אנחנו לא יודעים!כולנו באנו לפה,בעקבות חלום.אין לנו מושג קלוש מה אנחנו עושים פה.הקבר של ייטס חסר משמעות...הוא היה רק נקודת מפגש,אני משערת.אנחנו צריכים ללכת בעקבות השיר.וכרגע,הרמז היחיד שנותר לנו,הוא הקרן,והפיאנה.אם יש לך הצעה אחרת,אני בטוחה שכולם יהיו שמחים לדעת אותה"
היא לא נעצה מבט כועס,אבל היה לה משהו קריר בעיניים.התחלתי להזיע.אין לי אפשרות אלא ללכת בעקבות כולם.
'אני יודע מה המטרה שלכם.אם רק תיתן לי להגיד לך...'
אני לא מבין איזה אינטרס יש לו להטעות אותי יותר...אני עושה מה שהוא אומר לי.
אמרתי לו בתוך מחשבותיי
"מה אתה משחק פה?חשבתי שאנחנו פועלים לאותה מטרה...למה אתה עושה לי את זה?אני עושה בדיוק מה שאמרת לי לעשות"
הצחוק הקר שלו הדהד לי בראש.
'אני בסך הכל בוחן אותך.בודק שאתה לא שברירי מדי,כדי לשרת אותי'
"אני מבין שכל השנים שלי איתך לא הספיקו כמבחן?"
אני אולי מסתיר את מה שעובר לי בראש טוב,אבל הם לא חבורת אידיוטים.אולי הם כבר שמים לב שאני לא נותן להם את תשומת הלב המלאה.ואכן,כמה כבר התחילו לבחון אותי במבטים...
חייכתי חיוך קטן,והחוותי בידי אל ההר.
"אחריכם"
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
מה הקטע שלו? לעזאזל, הייתה לי תחושה לא נעימה כלפיו, וכעסתי שזה קורה. כשיוצאים למשימה כחבורה, צריך לבטוח אחד בשני, ככה תמיד אמר אבי בנאומיו הנלהבים, "את באורח טבעי בוטחת באלו שיוצאים איתך." היה מטיף לי. אני כבר לא לגמרי בטוחה בצדקתו. אבל קיבלתי את מה שרציתי ולא הייתה לי הזכות להתלונן. התחלנו לצאת מבית הקברות וכחבורה יצאנו לבן- בלבן. הבחנתי שגדלנו, בשעה האחרונה. מעניין...
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-7 חודשים
זה היה... מוזר. אם לקצר.
"או-קי..." אמרתי בגיחוך מאולץ תוך כדי שאני מצביעה על ההר "בגלל שכנראה אין לו שום דבר בתוך הראש" הפניתי את מבטי אל ראש-תן "או לפחות משהו שאנחנו רואים, אני מציעה שנתן לו לשמור את העניינים שלו לעצמו ונתחיל ללכת. תיירים מגיעים"
הצצתי לשניה אחת במבקרים שנעצרו במרחק מה מהקבר ואז התחילו לצאת מבית הקברות. בכל זאת, עדיף לא להתערב יותר מדי.
אספתי שוב את השיער שלי לצמה, באנחה כבדה ומתוסכלת. היה יכול להיות נחמד להסתובב כאלפית בלי צורך להחביא את זה.
חיככתי את היד שלי בצוואר. אמרתי שאין לראש-תן שום דבר בתוך הראש, אבל אני בעצמי לא כל כך בטוחה בזה. הוא נראה מוסח.
ניערתי את ראשי, קדימה, אל ההר.

(זאבה, לא נראה לך קצת לא הגיוני שאת יודעת משהו שהיה בתוך המחשבות שלו כשהוא לא הראה כלום על זה?)
Stingray לפני 11 שנים ו-7 חודשים
כשכולם קמו באנחות כדי ללכת עצרתי ובחנתי את התיירים. אם כל חברי הקבוצה נראים כמעדיפים לשמש כשטיחון ניגוב רגליים ביום ההקאות הפומביות ברחוב שכרגע המצאתי למה הם פה? רגע. לא כולם היו במצב הרוח הזה. הבטתי עוד רגע. היה אחד שנראה משועמם מעט, כן, אבל הוא נראה גם טרוד מעט וחשדני. טרוד וחשדני נשמע תיאור מוכר..
ברור! האם לא תיארתי כך לעצמי כל מי שבא לכאן בעקבות החלום?
טוב, השתמשתי רק ב'חשדני'.
(אני אמשיך עוד מעט)
RayOfLight לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"מה?"
אני לא מוצא משהו אחר שיכול לתאר את מה שיש לי בראש כרגע.
אני עומד ליד קבר של משורר, עם כמה תיירים, ופתאום מגיע זקן תימהוני שמדבר שטויות על גבי שטויות, ומצפה מאיתנו שנענה לו.
אני פשוט צוחק, ומסתכל תוך כדי על שאר התיירים, בשביל להראות להם שגם אותי זה הצחיק, אבל אף אחד לא צוחק. כולם מתחילים להתלחש בשקט, כאילו הם מייחסים לדברים שאמר חשיבות.
אני שומע מישהי שואלת "יש לכם הצעה? רעיון? משהו?". "רעיון למה?" אני שואל אותה, ומתחיל להיות רציני כמו כולם.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-7 חודשים
-בסדר, מחקתי-
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
אני מתחילה ללכת ולוקח לכולם קצת זמן לקלוט שמישהו התחיל להתקדם "היי! מה את עושה?" צועק מישהו שאין לי מושג מה שמו. "אנחנו הולכים או לא הולכים? כי לי אין סבלנות לעמוד ליד קבר יום שלם." אני זרקת תוך כדי הליכה את הנעלים מרגלי ואוספת אותן כשאני עוברת לידן. השאר מתקדמים ומשיגים אותי. אי- אפשר לומר שאני לא צודקת, ואני נהנית מהתחושה הזאת לזמן קצר. כבר מזמן לא קרה שאף אחד לא חלק עליי במשהו...
מהרגע שיצאנו מהעיירה ונכנסנו לתוך השדות המקיפים את בן- בלבן ראיתי שהם מתחילים להשתחרר מכל מה שהסתיר את זהותם. יש משהו באירלנד שגורם לך להרגיש כאילו חזרת חמש מאות שנה אחורה. אני עצמי שיחררתי את הקשת שלי ממקום מסתורה. כעבור זמן מה היינו כבר במקום שנסתר מעיני עוברי אורח.
לפתע שמעתי קול דריסת רגל גסה שבהחלט לא הייתה קשורה אלינו. הסתובבתי. "אירו מאחורייך!" הסתובבתי שוב, לא ייתכן שהקיפו אותנו בכזאת קלות אבל זה מה שזה היה- יצורים גדולים בעלי עור אפור, עין אחת צרה כמחט עין שנייה גדולה כמו כדור טניס ושתיהן בצבע צהוב מחליא. הם חמושים באלות קוצניות וגרזנים. אני דורכת את הקשת שלי. גל תיעוב מצית אותי. כוחם ההולך והנחלש של אבותיי גורם לחוד החץ להידלק באש קטנה.
"פומוריאן." אני אומרת באיבה.
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-7 חודשים
פלטתי מחרוזת של קללות. היצורים האלה ענקיים, אנחנו אמורים לשמוע אותם מקילומטרים! וחוץ מזה, הם לא יוצאים ליד ערים גדולות של בני אדם.
אבל זה כבר לא משנה, העובדה היא שהם כאן, והם נראים עצבניים מאוד.
הנחתי לפגיון להחליק מהשרוול אל כף היד שלי, העור של היצורים האלה קשה ויש רק כמה נקודות תורפה. אירו בטח ממש טובה עם הקשת אם היא משמשת בה כדי להילחם באלה.
"בסדר" מלמלתי "מי רוצה להיות ראשון?"
אחד מהפומוריאן נהם והניף את האלה שלו מעלינו. עד שהיא נחתה כבר לא היה שם אף אחד.
אחזתי ביתר כוח בפגיון וזינקתי לעבר היצור שתקף אותנו תוך כדי שאני מתחמקת ממכות חזקות אבל לא מכוונות בעליל כשהוא ניסה לפגוע בי.
נעצתי את הפגיון קצת מעל הברך שלו - המקום הגבוה ביותר שהצלחתי הגיע אליו בקפיצה - וטיפסתי על הגב שלו. הריח שהוא הדיף היה יכול כנראה לבדו להרוג עיר שלמה.
הפומוריאן ניסה לזרוק אותי מעליו, מה שמאוד הקשה על ההתקדמות שלי, נעצתי בו שוב את הפגיון והוא שאג מכאב.
הגעתי לראש שלו תוך כדי שאני בודקת את הגולגולת. היא אמורה להיות מאוד קשה, אבל יש כמה חלקים יותר רכים..., לעזאזל עם זה.
נעצתי את הפגיון בעין אחת, ואז בשניה. כשהוא הרים את ידו כדי להגן על העיניים חתכתי לו את ארבע אצבעות ואז ירדתי אל העורף וחתכתי אותו עד שהיצור הענק נפל סופסוף.
חייכתי, כמעט שכחתי איך נלחמים. נחמד לעשות את זה שוב.
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-7 חודשים
מחק אחד היצורים הגדולים הניף את האלה שלו. אלה גדולה מברזל מחושל, בהחלט עלולה להסב הרבה נזק, מגושמת וכבדה לתפעול, יותר מדי כדי להדוף, אם אתאמץ מעט אצליח להסיט מכה. קפצתי באלכסון קדימה, והתעלמתי מהדמוי-טרול הטרולי הראשון, כיוון שהייתי בטוח שמישהו יהרוג אותו במהרה. אני מקווה, לפחות. פניתי אל שניים שהגיעו מאחוריו. אחד גדול יותר ושואג, השני אוחז ב - מה זה לעזאזל ? חרב מעוותת כלשהי ? לא משנה - ומגיע לקצה כתפו של רעהו המסריח. קפצתי אל הנמוך יותר, וחתכתי עמוק אל תוך בוהנו הימנית. הוא השמיע שאגת כעס וכאב וברוב טמטומו ניסה לחתוך אותי לשניים. במהרה התגלגלה בוהן גדולה במיוחד על הקרקע. הוא צרח שוב, התכופף לאחוז בגדם המדמם, ואני טיפסתי על אמתו, עליתי על גבו וחתכתי זוג חתכים עמוקים במרכז הגב, ולאחר מכן תקעתי את זוג הקטאנות על הניצב אל תוך הלב, ישר מהגב. היצור צרח והתמוטט, ואני עליתי על ראשו וזינקתי אל מאחורי היצור השני. חתכתי את אחורי ברכו השמאלית, והוא מעד לאחור. עברתי בין רגליו, והשתדלתי מאוד לא להסתכל למעלה, שכן דבר לא כיסה את מותניו מלבד כיסוי חלציים. היצור התייצב בינתיים, והטיח את אגרופו לכיווני. התחמקתי בגלגול ועליתי על זרועו, התחמקתי מהכף שכיוון אליי במטרה למחוץ אותי וחתכתי לו את הנחיר ולאחר מכן נתח גדול מהאף. פרץ דם הגיע במהרה, והיצור שאג וניסה לתפוס אותי, אך אני עברתי אל גבו, זינקתי על ראשו ותקעתי קטאנה אחת היישר בעינו הגדולה, ולאחר מכן קטאנה שנייה בעין הקטאנה, ואז זינקתי מראשו בסלטה ושיספתי במהירות בשלוש הקטאנות את גרונו, עמוק פנימה. זינקתי אל כת]ו ומשם אל הקרקע בזמן שהיצור הגדול התרסק קדימה בקריאה/שאגה/התרשמות מהיכולות האדירות שלי. במבט קצר ראיתי תן - כן, תן. אין לי מושג מה תן עושה כאן. אולי זה איש התן המוזר ההוא שדיברתי איתו מקודם... - התן תקף אחד מדמויי-הטרולים והתחמק בזריזות מהמכות שלו. רצתי לכיוונו, לעזור לו.
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-7 חודשים
אני שונא להיות תן.אני מדגיש,בחרתי בדבר המסויים הזה,רק מתוך ברירה אחרונה.הייתי כבר במצב נואש.בטפשותי הגדולה,החלטתי,בעצתו,להלחם באחד מהם.הוא אמר לי שזה יבסס את המעמד שלי אצלם.כן,בתור גופה.הגעתי למצב,שבו נשכבתי על הבוץ,בחוסר אונים,בעוד הצלעות שלי בוערות ממכת אלה,כשהאחד מהפומוריאן צוחק בתערובת מבחילה של רוק ומוגלה צהובה וגסה,שנוזלת מהעור הגבשושי שלו,מתקרב אליי,מתכונן להפוך את הראש שלי לעיסה מדממת של בשר,ושברי גולגולת.עשיתי חשבון נפש,והגעתי למסקנה שאני חייב להשתמש בצורת התן שלי.האקדחים שלי הושלכו הצידה,חסרי תועלת,שבעזרתם הצלחתי רק לגדוע לו אצבע,ולגרום לו לפצע ירי נקי בכתף.אני לא יריתי שנים,אז החטאתי את רוב הכדורים שלי.נתתי לדם הפרעונים העתיק שלי להשתלט עלי,בפעם הרביעית בחיי מאז שאימא שלי מתה.הראש שלי,מהנקודה הזאת,השתבש לגמרי.הזדקפתי,והכאבים נעלמו,בעקבות האנדרנלין הטהור שזרם בעורקיי.גופי הפך מכוסה פרווה דקה ושחורה.החושים שלי התחדדו,עד לרמה שהצלחתי לשמוע את לב היצור פועם.הפה שלי התארך,והתמלא שיניים מריירות,מראה הגוף שהם הולכות לשסע.הציפורניים שלי הפגו לטפרים דהויים,עם דם יבש עליהם.כל מה שהיה בראש שלי,זה הרצון להטמיע את שיניי בפומוריאן,לקרוע את בשרו,ולשבור את עצמותיו.רצתי במהירות,ובפרץ אנרגיה,זינקתי לעבר החזה שלו.הציפורניים הם אלה שפגעו קודם.הם קרעו את החזה שלו,וריססו דם לכל עבר.נחתתי על הקרקע,וקפצתי בקלילות מעל האלה שהונפה לעברי,ואז זינקתי מאחוריו,והשארתי על גבו שריטות עמוקות.הוא שאג,הסתובב,והטיח את האלה שלו,שנחתה כמה ס"מ ממני.למזלי הרע,הוא פגע בי עם ידו הפנויה,והעיף אותי ממנו.לפני שהספקתי להתאושש,הוא כבר הסתער אליי.לפתע,הבזק כסוף הופיע,ולהב קטאנה פילח את זרועו,בדיוק דרך הגידים.הוא זעק,וניסה להלום בידו השניה,בסמוראי,שקפץ בקלילות מעל ראשו,נחת,ותקע את הלהב ישר בכף רגלו.הוא שאג,ותפס את רגלו הפצועה באוויר,כאשר הסמוראי ניצל את חוסר שיווי המשקל שלו,ותקע חרב שניה בדיוק בצד ברכו.הוא נשם נשימה עמוקה,וסובב את החרב בתנועה חלקה ומהירה.נשמע קול שבירת עצם,והפומוריאן צרח,וקרס למצב כריעה.הוא ניסה להלום באלתו בסמוראי,אבל הוא קפץ,רץ במעלה זרועו,ותקע את החרבות יש בחיבור בין הכתף לשכמות.זה היה סימן בשבילי.זינקתי לעבר הכתף הפרוקה,ובתיאום מושלם,הסמוראי קפץ,וחרט שריטות עמוקות בחזו של הפומוריאן,כשאני שיקעתי את שיני ישר בכתפו של היצור.הבשר נקרע,וסוף סוף התחפרתי בכתפו,עד שמצאתי את העצם.ניפצתי את העצמות בבת אחת,והדם התמלא לי בפה,כאשר קרעתי את זרועו.הוא צרח,ואז ניסה להוריד את ראשי בנגיסה,אבל חרב נתקעה לו ישר בלוע.הוא עדיין היה חי,והוא השתנק,וירק דם ורוק לכל עבר.לבסוף,הסמוראי נעץ את שתי הקטאנות שלו,בעוד השלישית נעוצה בפה של הפומוריאן,ופחר בחזו,עד שהחרבות יצרו קרע ענק מצידו השני,ועל אחת מהם,היה משופד הלב המוגלתי שנעקר מהחזה של הפומוריאן.הסמוראי שלף את החרבות בתנועה, נמרצת,וסגר אותם בתנועת מספריים,ושכרתה בהבזק את ראשו של היצור הזה.הוא קרס בכבדות,וחדל לנוע.הסמוראי נראה מרוצה,ומיהר לנקות את החרבות שלו.זה לא הספיק לי.רציתי עוד דם,עוד בשר לקרוע...נהמתי בלי שליטה,והתקרבתי בהדרגה לסמוראי,שמיהר מדי להכניס את החרבות לנדן.אבל למזלי,ומזלו,הצלחתי לשלוט בעצמי.חזרתי לצורתי המקורית,וקרסתי בעייפות.זה דורש הרבה אנרגיה.ההבעה על פניו לא הייתה ברורה.נראה כאילו הוא לא שם לב לרצון שלי לקרוע אותו לחתיכות בצורת התן שלי,או שלא היה אכפת לו.
"אממ...סליחה שראית אותי ככה.אני בעצמי לא אוהב את זה"
הוא המשיך לחייך.
"נראה כאילו זה ממש הציל אותך"
"כן,אבל אני-"
לא הספקתי לסיים את המשפט,והוא כבר נעלם.
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
הפומוריאן הם האויבים הותיקים ביותר של הטואטה דה דנן. האיבה שעלתה בי הייתה לא סתם איבה לנוכח המראה המכוער שלהם. הם היו רוצחים.
לפני אלפי שני שיעבדו הפומוריאן את הטואטה דה- דנן והכריחו אותנו להעלות מיסים חסרי הגיון למלכם שעינו הקטלנית הייתה הורגת את כל מי שהיה מעז להתייצב מולה. הפומוריאן האלה היו במקרה הטוב טיפשים שממלאים אחר הוראות. יש כל מיני סוגים של פומומריאן כמו אצל בני אדם.
החץ הבוער שלי חדר דרך העור העבה של הפומריאן ופגע לו בכתף. הוא נפל, אבל ידעתי שהוא לא מת. שלפתי את סכין הציידים שלי וקרעתי חתך ענקי ומדמם בצווארו בשנאה. העולם נמחק. אלא היו אני ופומוריאן. התחמקתי בקושי מאלה שהונפה לעברי בכוח עצום. שביב עץ שרט את לחיי. בעודי כורעת על הקרקע דרכתי את הקשת ויריתי שוב לעבר בעל האלה וחייכתי לעצמי בסיפוק. "בול פגיעה." לחשתי בשפת אימי.
Stingray לפני 11 שנים ו-7 חודשים
בזמן שכל השאר רצו להפגין את צעצועי הקרב שלהם בהתלהבות אני עמדתי.
כן, עמדתי.
רגליים נועדו כדי לעמוד, השלד נועד כדי להחזיק אותנו זקופים, נוזל שיווי המשקל באוזניים נועד כדי שנשמור על שיווי המשקל שלנו. אז למה לא להשתמש במה שיש לנו בשביל לעמוד?
פשוט תהיתי אם כדאי לי ללכת לקרב. היצורים הללו לא נראו לי אינטילגנטים המיוחד וכל הרג כאן יביא לניסיון הרג של אחד מאיתנו אחר כך. אני לא בטוחה אם זה שווה את זה.
בזמן שעמדתי בוהה-לא בוהה בקרב המתרחש המנורה נשמטה מידיי והתגלגלה. מובן שעמדתי במקום הגבוה ביותר מבחינה גיאוגרפית ביחס למקום הנמוך שבו רגליהם המרסקות של היצורים רקעו וצעדו. מאיימים למחוץ את המנורה שלי.
המנורה נראית דבר לא כל כך חשוב - אבל היא הדבר החשוב ביותר. היא הקשר שלי עם העולם הזה. בלעדיה אני ערפל אדמדם שכוחו הוא להשתלט על אנשים. להיות דיבוק ותו לא.
אני אוהבת להיות ממשית וגשמית בלי שקולות המוסר והאדם שהשתלטתי על גופו יזמזמו לי במוח.
רצתי אל המנורה המתגלגלת לה בנחת למטה. ברגע שתפסתי אותה הרגשתי בנוכחות היצור מעליי, מניף את האלה למכת המוות.
שלפתי את החרב המעוקלת שלי ושיספתי אותו לשניים. התגלגלתי בפתאומיות הצידה כדי לא להימחץ תחת גופת היצור. התרוממתי על ברך אחת וממנה זינקתי על הרגליים. מתנפלת על כל פורמ-בלה-בלה שמתקרב.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-7 חודשים
הפכתי לדרקונית וזינקתי לשמיים. סרקתי את שדה הקרב וצללתי בזמן שאני נושפת על היצורים המכוערים האלו להבות. לא ממש הבנתי למה מוות לא הפכה לדרקון אבל..... אחד היצורים האלה זרק עליי משהו לא ממש ברור. התחמקתי בקלילות והחזרתי לו בנשיפה ארוכה של אש צורבת ועליתי גבוהה יותר, מחוץ לתווך מה-שזה-לא-יהיה.
הייתי עכשיו בדיוק מתחת לעננים וחזרתי לצורה האנושית שלי, שלפתי את הקשת ויריתי על אחד היצורים המכוערים, הפכתי לדרקונית, צללתי את המרחק שנותר ביני לבין היצור ושיספתי אותו עם הטפרים שלי, עליתי במהירות מעט למעלה ונשפתי עליו אש. בזמן שנשפתי האש השתקפה בעיניי. אהבתי את תחושת השחרור הזו, זו תחושה של חופש!
♥toolip לפני 11 שנים ו-7 חודשים
מיער יוצאו יצורים אפורים מגעילים וגדולים.
כולם החלו להתנפל עליהם בחרבות חצים ועוד דברים שיצאו מהמאה הקודמת, והיצורים תוקפו בחזרה. בדרך כלל הייתי מנסה לדבר בהיגיון אבל היצורים נראו חמומי מוח ולא מוכנים להתפייס. אז שלפתי את שני האקדחים שפנלופי הקריצה לי מאיפה שהוא(ואני בעצמי הופתעתי שעברו את הבדיקה הביטחונית במטוס) וכיונתי לנקודות התורפה; שלא נראו, עורם היה קשה למדי. עד שמיפלץ אחר הרים את ידו והניף גרזן ענקי לכיוון ראש התן ,שכרגע גמר לפחלץ ענק אחר בשינו,.
בית השחי של המיפלץ ניראה רך למדי, כיוונתי במהירות אח האקדחים ויריתי. הכנתי את אוזני לרעש המחריש אוזניים של האקדח אבל זה לא הגיע, זה כנראה היה אקדח מסוג המשתיק קול.
המיפלץ מיהר לדחוף את ידו תחת בית השחי, כן כאילו שזה יעזור, בינתיים יריתי עוד שתי יריות למצחו. המיפלץ, שכנראה היה לו יותר שכל משחשבתי שיש לו, זיהה מאיפה ההתקפה ושלך לעברי יד ענקית ומגואלת מדם,. במהירות שלא ידעתי שיש בי שלפתי את החרב שהייתה מאוכסנת על גבי מתחת לתיק הגב, וחתחתי את ידו. אז המיפלץ צנח לקרקע, חסר חיים...
מגדת העתידות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(אהאהאהאה. שנתי לב לפרק באיחור של שבוע. אני מרגישה אבודה.)
זאבה~ לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(בעיקרון, אנחנו נלחמים.)
Palagra לפני 11 שנים ו-7 חודשים
שלפתי את החרב שלי, רצתי וניתקתי את אחת הזרועות שלו. הוא צרח בכאב , ניסה לחבוט בי במכה מרושלת ונשכב על הרצפה בקול בום! קולני.
הסתובבתי והסתערתי על אחד היצורים שנמצא מולי.
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
משהו מאוד מוזר כאן. חשבתי לעצמי בעודי מתחמקת ממכה מגושמת של אלה. מה לעזאזל עושים כאן פומוריאן אם הפעם האחרונה ששמענו מהם הייתה לפני בערך חמש מאות- שש מאות שנה? מה העיר אותם פתאום לתקוף חבורה של- טוב אם להודות על האמת אנחנו נראים כמי שמבקשים התקפה פומורית. אלפים, טואטה דה דנן, כל היצורים שאותם הם מתעבים. היי, אפילו דרקונית אחת. מדהים! בהיתי לרגע בגוף המכוסה קשקשים. את הפומוריאן הבא השתדלתי לא להרוג למרות שהדבר בער בעצמותיי. ריתקתי אותו לאדמה. החלטתי לתחקר אותו.
מגדת העתידות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(אבל אני לא יכולה סתם להצטרף באמצע.)
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(לא, את יכולה. פשוט תזכירי שהגעת בקצרה ותנסי להשתלב. להזכירכם- כולם הגיעו, מי שלא הספיק לכתוב את זה יכול לספר איך הוא הגיע, [רק אם הוא רוצה!] אח"כ)
מגדת העתידות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
סרנה ואני עפנו מחצית מהדרך לאזור אירלנד, אבל בסופו של דבר- כשהגענו למקום פומבי מדי- החלטנו שיהיה בטוח יותר להגיע למקום היעד בדרך הרגילה, מייגעת ככל שתהיה.
הגענו כדי לשמוע את מילותיו האחרונות של אותו איש זקן, כשכל שאר המוזמנים כבר החליטו להתחיל בדרך להר כלשהו.
ואז, כמובן, משהו קרה.
תמיד משהו חייב לקרות.
נראה שתגובתה של סרנה הייתה דומה לשלי, והיא נאנחה בזעף. בנסיבות רגילות כנראה שהיינו מתרחקות מהקרב וממשיכות לבד מבלי להתעכב, אבל נראה שבהתחשב במצב שלנו מעכשיו ואילך זה לא יהיה מהלך מקובל במיוחד.
שלפתי את האקדח שהחבאתי בין בגדיי, תוהה כמה כדורים אצטרך כדי להפיל אחד מהפומוריאנים.
מגדת העתידות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
התשובה הייתה לפחות שלושה.
שלושה כדורים בשביל יצור מגודל אחד.
זה ממש לא הוגן.
סרנה נעלמה במקום כלשהו בין כל שאר האנשים, ודי הצטערתי על כך. אף פעם לא באמת הייתי מספיק זמן עם מישהו כדי שיתחיל לחבב אותי, אבל נראה שאני מגיעה איתה לנקודה הזאת, והייתי רוצה שתילחם ותעזור לי אחרי שהצלחתי למשוך את תמותם לבם של שני פומוריאנים אחרי שחוררתי את ראשו של הראשון.
אופס.
יריתי פעמיים לכיוונם, אבל כל מה שהצלחתי לעשות היה להפיל אותם. הם קמו מייד אחרי הירייה הראשונה, אז החלטתי לשלוף את החרב שלי בנוסף לאקדח. יכול להיות שיהיה קשה לכוון עם יד אחת, אבל זאת נראתה לי כמו בעיה שולית כנגד שני ענקים מעוצבנים.
קפצתי על האחד ויריתי לכיוון ראשו. לפני שהספיק להתאושש הצלפתי בחרבי בחזהו, ודקרתי את הפומוריאון השני באזור הבטן באותה הזדמנות- מה שגרם לו לסגת.
דקרתי את הפומוריאון בין העיניים.
זה לא הספיק.
הוא זרק אותי כמעט מטר אחורנית. המהלומה טשטשה אותי לרגע, אבל מיהרתי לקום לפני שהבאה בתורה תגיע.
דקרתי אותו שוב, עמוק וחזק יותר. ירייה נוספת הספיקה כדי להרוג גם אותו.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-7 חודשים
צללתי ולקחתי את את האלפית עם הקשת, אנור נדמה לי.
"מה את עושה?" שאלה ב... צעקה עלי.
"קשת באוויר לא נפגע, וחוץ מזה את יודעת כמה משעמם להרוג אותם באש וטפרים?" החזרתי לה, זרקתי אותה והיא נחתה לי על הגב.
"תחזיקי חזק, צוללים!" אמרתי לה וצללתי אחרי שהרגשתי את הידיים שלה מתהדקות סביב צווארי. אני באמת בודדה כאן באוויר הרהרתי בזמן שנשפתי על אחד היצורים המכוערים האלו אש. ייצבתי את עצמי מולו ואנור ירתה עליו כמה חיצים שחדרו דרך העור המומס. הוא צווח ומיהרתי לעלות למעלה.
הפרד ומשול חשבתי לעצמי. וצללתי שוב לעבר יצור מכוער אחר, נדמה לי שככה אני יקרא להם מעכשיו.
מגדת העתידות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
פתאום מצאתי את עצמי מגחכת לעצמי. זה היה יותר מדי כיף.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(אני מסכימה אתך:)
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-7 חודשים
אני יוכל להגיב רק ביום רביעי,סליחה
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
שימו לב, הודעה חשובה!
כדי לעשות את המשחק מעניין ופעיל יותר, מעכשיו אני מידי פעם אכתוב במודגש הכוונה היא שאני משחקת דמויות אחרות, אויבים שלכם, אלים או סתם ציפורים... נא לעקוב. המטרה היא שיהיה מעניין יותר.
תודה על תשומת הלב
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
פומוריאן.
הדרקונית הקטנה צללה לעברו כשעל גביה האלפית הארורה. הוא הכין את אלתו הכבדה למכה חזקה וכואבת. כשהדרקונית ירדה עמוק יותר לעומתו הוא הכה. למרבה הצער, הוא פספס את החלק המשמעותי של הגוף במעט והצליח להכות בקצה הזנב. זה הרגיז אותו. הוא רצה דם. הרבה דם. הוא התכונן למכה הבאה.
מגדת העתידות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(כולם אוהבים דם!)
זאבה~ לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(אלא אם כן זה הדם שלו!)
היצור הירוק הזה פגע לי בזנב! לעזאזל זה כאב!
שאגתי בזעם ונראה שזה שעשע אותו! צללתי שוב וירקתי אש, נראה שהוא נרתע מזה. שלפתי ציפורניים וחתכתי בבשר החצי חרוך.
הרגשתי שהאפית החזירה בי חזק ועליתי מעלה ממש לפני שהוא הנחית עוד מהלומה על המקום שהייתי בו לפני רגע.
"את משוגעת! את אולי דרקון אבל אני לא רוצה למות!" אמרה לי.
"דרקונית" תיקנתי אותה, אם רק מבט יכל להרוג...
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(מצטערת שאני לא מגיבה, אני עוקבת והכל אבל יש לי כמה בעיות אז ייקח לי זמן להגיב. תעשי עם הדמות שלי מה שאת רוצה בינתיים, אבל אל תגזימי! >.<)
זאבה~ לפני 11 שנים ו-7 חודשים
-חחח:)-
מגדת העתידות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(אההה, אין לי כוח לכתוב עוד סצנת קרב :P)
זאבה~ לפני 11 שנים ו-7 חודשים
-נראה לי שזהו לא? נלחמו בדי הרבה ודם זה לא המאכל האהוב עליי עם לומר את האמת)
Palagra לפני 11 שנים ו-7 חודשים
הפומוריאן הזה איך שהוא העיף את החרב שלי למרחק של שני מטר.
"נו.. בת אנוש?" שאל בקול מלגלג ועם חצי ממנו מרוח בדם " את לא יכולה לעשות כלום בלי החרב המגעילה שלך?"
זהו! הוא עבר את הגבול! אף אחד אבל אף אחד לא אומר דברים כאלו על החרב שלי!
"מה? פגעתי בך?" שאל בלעג נוטף
"אתה. לא תדבר. עלי. או. על. החרב. שלי. ככה!" סיימתי בצעקה בתוך שנייה הפכתי לדרקון שחור גדול ומפחיד. הזעם קפוא בער בעניי.
היצור המכוער נסוג, מעד ונפל. חייכתי חיוך קר ומרושע והתקדמתי עליו והוא גרר את עצמו אחורה.
"לא...לא התכוונתי" אמר בפחד. פרסתי את כנפיי ונשפתי להבה שחורה עליו. הוא צרח ומת.
חזרתי לצורה המקורית שלי וכנראה הפחדתי את האחד שנשאר כי הוא ברח ונייה רדפה אחריו וכעבור רגע ראיתי להבות נייה חזרה וגשם כבר החל לרדת. ואני עמדי בגשם בלי לזוז ומשום מה חייכתי את אותו חיוך קפוא שחייכתי לפומוריאן.
Stingray לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(גם אני לא הגבתי טונות של זמן, אבל קראתי.)
השחלתי במהירות את הרדיד דרך ידית המנורה וקשרתי אותם לכתפי. קצת כמו תיק קטן וזהוב ומלוכלך בדם מצחין. זה לא ממש אשמתם של הפורמ-בללה שהרגתי אותם מעל למנורה שלי, אבל הם ישלמו על זה בכל מקרה. 'לא. זו לא סיבה' חשבתי לעצמי. אם לא על זה אז...הו! הם תוקפים את השאר. אז הם ישלמו על זה שהם תוקפים את השאר.
מלאת אנרגיה וסיבת מוצדקת ביותר להרג חתכתי עוד פורמיאן. אם לא הייתי ג'יני הייתי מתעלפת, כי כבר שנים שלא נלחמתי. שיספתי פורמ-בללה במהירות ובעטתי אותו מעליי מחייכת. לצערם, אני כן ג'יני. רצתי במעלה הגבעה ודקרתי עוד כמה פורמ-בללה-בלה אחרים.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-7 חודשים
ראיתי פתאום ראיתי דרקון שחור ענקי שהופיע מאמצע שום מקום והוא היה מפחיד, כל כך מפחיד עד שכמעט הפלתי את אנור. כן, כמעט.
"מי זה היה?" שאלה, ברגע השני שהסתכלתי הדרקון השחור הגדול והמפחיד לא היה שם.
"מישהו שאוהב להפחיד דברים" אמרתי ורדפתי אחרי אחד הדברים האלו שניסה לברוח מפני הדרקון הנורא.
זה היה ממש פתטי! הוא הרים ידיים וצעק כמו מטורף! אנור ירתה חץ אחד בבי השחי שלו והוא נפל ואז נשפתי עליו אש והוא מת.
"הוא היה הקטן ביותר" אמרה אנור
"כן" אמרתי ופתאום החל לרדת גשם. גשם כבד.
"כדי שנחזור כמה שיותר מהר" אמרתי וחזרתי במהירות. אנור כמעט נפלה שלוש פעמים ופעם אחת היא באמת נפלה אבל לא הספיקה להגיע לקרקע כי תפסתי אותו בטפרים שלי והיא רטנה בשתי השניות שעברו עד שהגענו.
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-7 חודשים
נתתי לעצמי ניסיון אחרון להיות בעל תועלת,אז הרמתי את האקדחים,דרכתי אותם,והתפללתי לאלים שאני לא יירה לעצמי ברגל.הסתערתי לעבר הפומוריאן שנלחם בדרקונית,כיוונתי,וכשהוא שם לב אליי,יריתי.חור נפער בכתף שלו,אבל זה לא מנע ממנו להניף את האלה הכבדה שלו.בלית ברירה,אחרי שכבר לא יכולתי לעצור,יריתי שוב,תוך כדי הפיכה לצורת התן.הכדור פגע ברגל של הפומוריאן,ואני הנתגחתי בו במהירות ועוצמה.שנינו עפנו לעבר תלולית בוץ,ונפלנו.הרגעים האחרונים היו מלאי בוץ,דם,וכאוס.השניים שלי השתקעו באזור מסוים בגוף שלו,עד שנחתנו בחוזקה על הרצפה הבוצית,וחלק נכבד ממה שהסתבר הכתף שלו נקרע.הוא צרח,ודם פגע בי.חזרתי לצורת הבן אדם.הוא זעק חלושות,וניסה להגיע לאלה שלו,אבל דרכתי את האקדח,ויריתי לו ביד.הוא ילל,ונכנע סוף סוף.הוא השתרע על הקרקע,והגשם ניקה את הפצעים שלו.הוא התנף בכבדות.דרכתי את האקדח השני,וכיוונתי לו לראש.ההדק כמעט נלחץ,עד ש...
'חכה...תעצור'
"לעצור?אתה רציני?הוא יהרוג אותי"
'הוא לא במצב לעשות לך כלום.תפסיק להיות פחדן,ותישאר במקום.תוציא ממנו מידע'
"אבל-"
'חשבתי שהסכמנו שאתה מקשיב לי?תאמין לי,עפרתיים יודעים יותר ממה שאתה חושב'
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(להבה שחורה..?)
הבטתי בשעשוע בדרקון השחור. הוא שאג וירק אש לכל מקום, ועדיין, לא התרשמתי. הוא היה משהו כמו... שלושה רבעים ממני, אולי קצת יותר אם יתאמץ. ועדיין, אני בבירור יכול להיות יותר גדול. רק שאני לא אידיוט. שני הדרקונים מהקבוצה המוזרה שלנו מבזבזים את כוחם לשווא, ועוד על היצורים החלשים האלו ? לעזאזל. אני תקוע עם חבורת מטומטמים. אני לא מבין, אין שום צורך להשוויץ ולבזבז סתם כוח בזה. המפ.
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
דרכתי את הקשת שלי שוב וחיפשתי מטרה ראויה. בקרוב הקרב הזה ייגמר, זה היה כמעט עלוב. אלא אם כן זו רק טעימה. החץ השתחרר מהקשת שלי לאחר שמתחתי את המיתר קצת יותר ממה שהתכוונתי. למזלי זה לא שינה הרבה. החץ שנורה ננעץ עמוק בחזהו של פומוריאן אחד. הדם והשומן זלגו ממנו במפגן מבחיל. ראיתי את הסמוראי, מה שמו? לא חשוב... בכל מקרה, הוא הביט בדרקונים במעט זלזול. מצד אחר ראיתי את הג'ינית דוקרת כמה פומוריאן בגבם, צורה מבישה למות אם ישאלו אותי.
שקעתי בבחינת שדה הקרב שבקושי שמתי לב לאלה שמונפת מעליי. למזלי, ברגע האחרון מישהו קרא בשמי. זכיתי לשריטה שיטחית על הזרועה. מילא, היו דברים גרועים יותר.
שלפתי את הסכין והחלטתי להתרכז בפומוריאן שתקף אותי ולא בשאר, בסופו של דבר אני אמורה לצאת בחיים מכל הבלגן הזה.
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
פומוריאן (של גולגולת)
הוא שכב בכבדות על הקרקע ועסק באנחות על מר גורלו. הוא האמין שאין אומלל ממנו בשדה הקרב ברגע זה. הוא אפילו לא טרח לקום, חבל על המאמץ.
הוא העדיף פשוט לשכב שם ולבהות בשמים המעוננים מחכה לעזרה ראשונה שלא ניתן למצוא בשורות הפומוריאן. לעזאזל. לבסוף, חסר ישע ותועלת ככל שיהיה, קריאות הקרב קסמו לו. עצלן ככל שיאמרו, הוא לא יפספס שום הזדמנות למכות. כאשר סיים לשקוע ברחמים עצמיים הוא קם, בקרטוע ושאג, מספיק בשביל להסב את תשומת ליבו של האיש- זאב.
Stingray לפני 11 שנים ו-7 חודשים
אני גאה בעצמי.
אני גאה בעצמי ושמחה כי השמלה שלי אדומה ולא רואים עליה את כתמי הדם. וזה יופי, כי אני מתעבת כביסות.
הגשם שנחת עליי בבת אחת טיפה העכיר את שמחת אי-הכביסה שלי אבל הוא שטף ממני את כל הדם שלא היה על השמלה שלי. הגשם גם צינן את ההתלהבות שלי. הבטתי בכל גופות הפרומים-או-איך-שלא-קוראים-להם מסביבי. הן היו מגוונות ביותר, אבל גופות. עכשיו הבטתי בשאר. גיחכתי קלות למראה האנרגיה הרבה שהם משקיעים. לא ידעתי שכל כך משעמם להעמיד פני אדם.
הבחנתי בזוית העין בגבר שחור השיער. הוא נראה משועשע כמוני, אבל בפירוש נקי ממני. סחטתי מעצמי את עיסת המים-דם וחציתי בדילוגים את השדה המוכתם באדום. לא מרגישה בפורמים הנרצחים מכל עבר.
איזה עמק שליו. וגם הגשם נחמד.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-7 חודשים
חייכתי חיוך רחב, "זה היה ממש כיף!" אמרתי "ממש משעמם לא לעשות כלום בחיים של בני האדם"
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-7 חודשים
הרבה מבטים הופנו אליי בזמן האחרון. הזמן האחרון זה הזמן שבין הפומוריאן האחרון שהרגתי לשלושה שרק סיימתי להוציא להורג. נראה כי כולם נעלבו מהמבט המזלזל שלי/הופתעו/הזדהו/המשיכו להרוג ולהיפצע אנושות לטעמי. אני לא מבין, איך אפשר להיפגע מדבר כל כך איטי ? זה כמו להילחם בסלע שעשוי מגבינה. רק שהסלע הגבינתי הזה מפיל גושי סלע-גבינה גדולים מפעם לפעם. המחשבות האלו עושות אותי רעב. נראה מיותר להוסיף שאני בדיוק עסוק בלבעוט במפרקת העדינה להחריד שלהם. לעזאזל, אני רעב, ומשעמם פה.
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
פומוריאן.
הוא הביט סביבו, הם השיגו את מה שהם רצו... פחות או יותר. גם אם הוא היה נשאר לבדו בחיים הפעולה הייתה מוכתרת בהצלחה. "לסגת!" הוא צעק בשפתם העתיקה בבת אחת כל מי שעוד עמד על הרגליים עזב את הקרב והם פתחו במרוצה מעבר לבן- בלבן. הוא שמע בשביעות רצון את צעקותיהם הנדהמות של החבורה.הם יהיו בטוחים בעצמם עכשיו, הוא היה גאה באדונו.
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
עוד הודעה...
ברגע שתגיעו לבן- בלבן, תפגשו את ירח- לבן, רק אז תוכלו ללכת לחפש את הפתח למערה של הפיאנה...
תודה!
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-7 חודשים
משהו מוזר קרה.הפומוריאנים התחילו לעטות מבט מבולבל עליה,ואז להתחיל ללכת בהדרגה מהקבוצה שלנו.כאילו הם מנסים לסגת...הבחנתי ביצור המיילל שניה לפני שהוא הצליח להגיע לאלה שלו,ודרכתי לו על פצע הירי ביד.הוא יילל,אבל בשילוב של צחוק מלא רוק ודם.
"או,לא,אתה לא הלך מכאן.לא עד שתספר לי מה שאתה יודע"
האקדח שבידי לא זז הפעם.אם הוא יתקיף,יש שמונים אחוז שהוא ימות.העשרים אחוז האחרים...טוב,אני מעדיף לא לחשוב עליהם.
"קדימה"
זאבה~ לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"קדימה!" אמר זה עם השער החור והעניים הלא תואמות (גולגולת)
הלכתי לעברו כשהיצור המכוער התחיל לגמגם משהו לא מובן והוא לחץ חזק יותר על הפצע.
"אתה יודע, כאב זו לא הדרך היחידה לחץ תשובות" אמרתי לו והוא העיף מבט מהיר וחזר להביט ולגרום כאב ליצור הזה.
"איך קוראים לך?" שאלתי וכרעתי לצד ראשו
"פו..פולוגון" ענה בגמגום
"למה תקפתם אותנו?" שאלתי בקול שליוו וחייכתי חיוך קל
"לא יכול להגיד" אמר בדבקות והאיש בעל העניים הלא תואמות לחץ על הפצע שלו עוד יותר. השוטר הטוב והרע חשבתי.
"תעזוב אותו" אמרתי "לא הכל סובב סביב הכאב. וחוץ מזה הוא עוד מעט ימות ונראה שהוא מורגל הכאב אז זה לא יעזור" אמרתי והצבעתי על הצלקות הרבות שהיו לו.
הוא מלמל משהו ונסוג.
"נחמדה.. לא נחמד!" נהם פולוגון
"פולוגון," אמרתי לו "למה תקפתם אותנו? לא היית רוצה שהוא יחזור להכאיב לך"
"אבל.. אבל" התחיל לומר
"פולוגון, אם אני לא אצליח אז תמות בכאבים ותישאר בכאבים עזים במשך כל הנצח, לא היית רוצה את זה נכון?"
"..לא" מלמל "בסדר, אבל לא יודע הרבה" אמר בקול מגושם
"קדימה" אמרתי לו
"ביטחון...גדול..לא...הרבה" גמגם פולוגון ומת.
"יופי" פלט זה עם העניים השונות
הסתכלתי על פולוגון. מה הוא ניסה לומר. זה ברור שהמפקד לא חלק עם החיילים הרבה כי הוא לא רצה שהם יגידו מה המטרה ואלי פולוגון לא קלט את מה שהמפקד אמר.
"למה רוצים שיהיה לנו ביטחון עצמי?" שאלתי "וזה גם כנראה מגבש אותנו אבל לאיזו מטרה?"
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-7 חודשים
מהרגע שהיא הוציאה את המילים מהפה,הזעם התחיל לעלות בי.הוא כילא אותי כמו אש,ועלה לכיוון הראש.יצור מטורף מזעם,התחיל לחשוב במקומי.אני לא בדיוק יודע איך להסביר את זה.כאילו זה לא הכעס שלי,כאילו אני מסתכל מהצד בעוד משהוא זר מאיים לשלוף ציפורניים ולקרוע את הטיפשה הזאת לחתיכות.התחלתי להרגיש את הציפורני תן כמעט נשלפות,אבל הצלחתי במאמץ אדיר,לעצור את עצמי
המחשבות שלי זעקו בכעס
"מי את חושבת שאת?!את חושבת שאת יודעת לטפל בהם יותר טוב!?שאת תוציאי יותר מידע?!את בסך הכל חסרת תועלת,זוהמה,עפר לרגליי!אני מהשושלת הכי מיוחסת כאן!אני זה שאמור לעשות את זה,אני!"
ברגע האחרון,הבנתי שמשהו זר באמת משפיע עליי
"תפסיק!די!מה אתה עושה?"
'חה חה חה...משהו שאני באמת יכול להגיד לזכותך,זה היכולת שליטה עצמית שלך.הנה אני,גורם לך כמעט להרוג אותה,ואתה נראה מבחוץ כמו גופה,חסר הבעה.אבל זה לא רק אני משפיע עליך.עמוק בפנים,זה הרצון שלך...'
החלטתי לתעל את הכעס למשהו אחר.לעג
גיכחתי,כשהיא שאלה את עצמה מה הפירוש של הדברים שהפומוריאן אמר.
"את אולי יכולה להפוך לדרקון,אבל יש לךצדדים חלשים הרבה יותר.אני מופתע מזה שבאמת חשבת שהשטויות שהוא פלט זה מידע...זה בסך הכל מה שאימנו אותם להגיד.כדי לבלבל אותנו אולי,או סתם להסיח את דעתנו.הם כמעט חסרי בינה.הם לא ידעו לענות לך על כלום,אלא אם כן אמרו להם לעשות את זה"
היא הסתכלה עליי במבט כועס.לא ידעתי מה הולך לקרות עכשיו.אבל המשימה הושלמה.היא לא חושדת בכלום,יש לה רק רצון עז לרצוח אותי.
שקלתי את הדברים שמארתי,ולבסוף נתתי את המבט המעצבן של:הבנת-בכלל-מה-אמרתי-?.
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
ניגבתי את הדם מזרועי, נפצעתי משבב עץ גדול של אחת מאלות הפומוריאן במהלך הקרב. זו תהייה הזדמנות מצויינת לחזור ולתרגל את שיטות הריפוי הכמעט קסומות של הטואטה דה דנן, בכל זאת, אנחנו סוג מסויים של פיות.
קרבתי אל האיש בעל העיניים הלא- תואמות מספיק בזמן בשביל לשמוע אותו מטיח עלבונות בדרקונית. משהו כאן נראה לי מוזר יותר ממקודם. נראה היה שהפומוריאן שהם התכוונו לחקור נשכח מלבם. זה גם לא יצליח להם, פומוריאן יכולים לפלוט שקרים מכאן ועד הודעה חדשה בלי למצמץ.
"אם יורשה לי." נדחפתי וריכזתי את תשומת ליבם של כולם בי. דרכתי את הקשת ויריתי בפומוריאן. שניהם הביטו בי בתדהמה. "זה במילא לא היה עובד לכם. אף- פעם אל תאמין לפומוריאן, תאמינו לי." משכתי בכתפיי, "ועכשיו, אם לא אכפת לכם, יש לנו משימה קטנה לעשות, והיא לא תעשה אם לא נזיז את הרגליים בשבילה."
אקו לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(אני יודעת שלא הייתי כל הפרק, אבל אני מצטרפת עכשיו ואני ממש מבולבלת אז סליחה אם אני לא מעודכנת O.O תעמידו פנים כאילו הייתי שם או משהו ולא שמתם לב...)

הקרב הסתיים, ואין טעם להגיד שעדיין הייתי מבולבל ביותר. לא הצלחתי להבין מה בדיוק קרה. לא הצלחתי למצוא הסבר הגיוני.
"מה... קרה הרגע?" מלמלתי בצורה מספיק ברורה בכדי שיוכלו לשמוע ולהבין את מה שאמרתי.
"פומוריאנים, מה לעזאזל אתה חושב שקרה?" אמרה מישהי לידי כשבידיה אקדח וחרב (מייטי).
היא נראתה די צעירה, אולי בשנות העשרים לחייה, בעלת שיער בלונדיני ופרוע ומראה תמים.
משהו בה נראה לא בסדר. רק אחרי כמה שניות הבנתי שהעיניים שלה נראות כמו עיני חתול.
לא. לא חתול. זה לא הגיוני.
דרקון.
"את... זמאית?" שאלתי.

(הממ. מייטי, תגיבי.)
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(אוי! אופס! לא שמתי לב שהפומוריאן כבר מת. סליחה.)
זאבה~ לפני 11 שנים ו-7 חודשים
אופס
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(סוף סוף יש לי זמן להגיב! יחי טיולי של"ח!)
גירדתי את הראש כשאירו הסתובבה והתחילה ללכת. יכול להיות שבאמת אי אפשר לסמוך על פומוריאן. אבל יכול להיות שהיא אומרת את זה כי היא שונאת את הגזע שלהם מלידה, או כי היא איכשהו קשורה לתוכנית אפלה וזדונית שמאיימת להחריב את העולם ע"י הבאת מפלצות כדי לתקוף את היצורים המיתולוגיים שנותרו.
גיחכתי. כן, בטח. מפלצות התחילו להעלם. לראות חבורה גדולה של פומוריאן בתוך היערות שלהם זה נדיר, שלא לדבר על מחוץ להם.
אז... גברת דרקון-שחור-שחוטפת-אנשים-בלי-רשותם שיחקה את השוטר הטוב לעומת ראש תן ששיחק את השומר הרע, ע"פ המבט המלגלג שהוא שלח לה אחרי השאלה המוצדקת מאוד שלה - ניתן להניח שהוא לא שיחק בזה מרצונו.
ניערתי את הראש, אני חושבת על דברים יותר מדי.
התכופפתי אל הפומוריאן המת, שמת כנראה מכמה דקירות בבטן, חץ בצוואר, ודקירה אחת בריאות. שיהיה בריא. הפכתי אותו על הגב שלו עם לא מעט מאמץ. לא מצאתי שם את מה שחיפשתי אז עברתי לאלה שלו.
"מה את עושה?" שמעתי קול משועמם מאחורי.
לא טרחתי לענות, בחנתי את האלה שנחה כמה מטרים ממנו.
"תראו את זה" קראתי והצבעתי על האלה, היה שם סימן של שלושה טבעות שהשתלבו אחת בשניה. צורה מסובכת מדי בשביל כל אחד שהאיי-קיו שלו נמוך ממאה ועשרים לפחות. "פומוריאן יותר מדי מפגרים בשביל לצייר דבר כזה, הוא גם יותר מדי מדוייק בשבילם. אז או שהם יצאו אינטיליגנטים במיוחד, או שיש להם מישהו חכם יותר ביניהם." במקרה הזה - יכול להיות שיש ביניהם מפלצת אחרת, ואז יש לנו בעיה, כי רוב המפלצות מפגרות ומפלצת חכמה תמיד מוגדרת כ"בעיה", חוץ מזה שפומוריאן שונאים כל יצור חי אחר, לפעמים הם אוכלים את הזקנים ביניהם, מאוד מאוד תרבותי. או שיש מישהו כמו בן אדם או יצור אחר שעוזר להם, ואז זה אפילו פחות טוב, כי הוא יודע יותר עלינו.

(אממ... קראתי את התגובות, ואין לי מה לכתוב חוץ מזה שאנחנו מגיעים להר ואני אשמח לתת את הכבוד הזה למישהו אחר. אז אם זה מפריע איכשהו למה שתכננת (Elbereth) תגידי לי ואני אמצא משהו אחר לכתוב.
מגדת העתידות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"כן," עניתי, לא יודעת אם להרגיש גאווה כלשהי או לכעוס על השאלה. "זמאית. ואני גם לא היחידה, לפי מה שראיתי. אבל זה לא מדנה בכל מקרה, אנחנו צריכים להמשיך."
אקו לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"איך זה להיות זמאית?" שאלתי, מתעלם ממה שאמרה.
אף פעם לא פגשתי זמאי. הייתי די נרגש באותו הרגע.
עומדת מולי זמאית. זמאית אמיתית.
היו לי הרבה שאלות. "איך זה שיש לך עיניים כאלו? לכולם יש? את יכולה לעוף? את יכולה לדבר בתור דרקון? האם נולדת דרקון, או בת אדם?" היא נעצה בי מבט תוהה, כאילו היא שואלת מה הבעיה שלי. "צורת הדרקון שלך נשארת אותו הדבר או שגם היא מתבגרת?"
היא הרימה גבה.
"אף פעם לא פגשתי זמאית." אמרתי לסיום.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-7 חודשים
-דבר ראשון: זה לא אנושי שצריך לרדת כל כך הרבה רק כדי להגיב!
דבר שני: שכחתי...טוב לא נורא!-


"כן! זה מודון מעריצים של ייטס! מה לא ידעת? אנחנו עורכים פגישות חשאיות כי יש מועדון כזה אבל יותר וותיק אז חברי המועדון ההוא יכסחו לנו את הצורה וזה לא הולך לקרות! אז כן, זה מועדון, לא הייתי אומרת מעריצים, של ייטס" אמרתי במהירות ובשכנוע של מי שכל קינוח המציא נאום למה זה צריך להיות שלה.
נראה שהיא שקלה אם להאמין לי וחיוך ענקי התפשט על כל פניי וניסיתי בכל כוחי לא לפרוץ מצחוק אך לבסוף הצלחתי.
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(דבר ראשון: הנה תמונה של הקבר לכל המבולבלים: http://www.poetsgraves.co.uk/images/yeatswilliam.jpeg
דבר שני: אני שוקלת לפתוח פרק חדש, אז מי שבעד שיגיד.)
RayOfLight לפני 11 שנים ו-7 חודשים
אני בעד מחר, כי נשארה לי רק תגובה אחת עד שאגיע לקבר.
Stingray לפני 11 שנים ו-7 חודשים
סבבה.
ואת צודקת זאבה! זה לא אנושי, אכזרי ולא מוסרי!
אתם הורסים לי את הסחוס באצבע!
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(אופס! סליחה stingray! *הזדהות* הייתה לי דלקת שלושה חודשים בפרק כף היד לא מזמן...)
הפרק מוכן כעיקרון. אני רק מחכה לראות כמה מכם מוכנים לזה.
Stingray לפני 11 שנים ו-7 חודשים
יאיי!
מישהי יודעת מה זה סחוס!
וווהוווהוווהווהוו~~~
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-7 חודשים
אני מוכן
מגדת העתידות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
מישהו מוכן להכריח את אנג'ל להגיב?
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-7 חודשים
*מתנדב*
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-7 חודשים
כן! נמשיך!
זאבה~ לפני 11 שנים ו-7 חודשים
קדימה! עוד פרק!
POLLO לפני 11 שנים ו-7 חודשים
מוכן >.<
Palagra לפני 11 שנים ו-7 חודשים
כן!
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
שימו לב! שעת השין לפפרסום הפרק: 20:30 היום.
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
סליחה! טעות! התכוונתי 21:30.
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-7 חודשים
מה?! לא! יותר מוקדם! אני לא אהיה פה!
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
אני רוצה לאפשר לאלה שפחות הגיבו להגיב לפני שאני מפרסמת...
סליחה אריה.
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-7 חודשים
המפף!
כשמחר אני אכשל במבחן כי לא למדתי - אני אאשים אתכם!
רעות לפני 11 שנים ו-8 חודשים
הנה זה בא- הפרק הראשון!
פרק 1:
ערפל בהיר וסמיך ממלא את החלל. הוא מסתחרר ומערבל בלי הרף, יוצר ומחריב את דמויות הרפאים שלו. לפתע, כמו משום מקום, מתחילה להתגבש דמות על רקע הערפל. אט אט ניתן להבחין בה, עד שהיא נעשית ברורה לחלוטין. דמותו של עלם נאה עולה. הוא נראה צעיר, בערך כבן עשרים, אולי פחות. על פניו נופלים תלתלים בלונדינים יפהפיים, עיניו בצבע תכלת זוהר והוא עושה רושם תמים. הוא לובש אפודת עור ופרווה פתוחה מעל לחולצת צמר, מכנסיו רפויות ובלויות והן תחובות לתוך מגפיים ישנות. הוא מתיישב כמו באוויר, מסיט את שיערו ומתחיל לדבר בקול צלול. "שמי בלדר, בנם של אודין ופריגה." הוא אומר "ואני מת." הוא שותק לרגע, מניח למילים שלו לחלחל ואז ממשיך: "אני מדבר מהמתים, כי יש דברים שהוטל עליי לעשותם, אפילו במותי." הוא נושם עמוק ופותח שוב:
"אבי, אודין, נשכח מלב כל זה מאות ואלפי שנים, אפילו הויקינגים, מאמיניו האחרונים, אמרו שנבואת הייד התגשמה, ואסגרד נפלה. אלים חדשים עלו." בלדר מניד בראשו בצער. "רחוקה השעה הזאת. וכמובן שאיני רוצה במותו של אבי..." הוא נושם עמוק. "בחיי נחשבתי לאל של צדק וטוב וזה מה שהביא עליי את מותי. אבל רוחי, נשמתי, עדיין קיימת בניפלהיים, והיא אינה שקטה עוד. משהו רוחש מתחת לפני השטח, מאיים על בני האנוש והמיתוסים כאחד.
נשכחנו מלב. בני האדם אינם מאמינים עוד. לא באוסיר, לא בוניר ולא בשאר האלים, מצד שני, מניסים לחשוף אותנו, אתכם, לעיני כל ובבושתכם, להכפיש אתכם." הוא נעמד, הוא נראה זועם, כועס, הערפילים רוחשים סביבו. לפתע הוא נרגע, נושם עמוק. "לא ניתן לעשות דבר." הוא נאנח. "עד אשר תישמע שוב קרן הפיאנה שלוש פעמים באירלנד." הוא מחייך ברוך "דברי סתומים, לא מובנים, אני יודע. אך לא ניתנת לי השהות להסביר, כי בקרוב הל תיקח אותי בחזרה."
הדמות שלו מתחילה להיטשטש. "רק זאת אוכל לומר:" הוא אומר בקול כמו מנסה להתגבר על רוח חזקה. הוא מתחיל לשיר:
" לְמַרְגְּלוֹת בֶּן בַּלְבֶּן הֶחָשׂוּף מֵעֵץ,
בַּחֲצַר כְּנֵסִיַּת דְּרַמְקְלִיף טָמוּן יֵטְס.
כְּכֹמֶר שִׁמֵּשׁ שָׁם אֶחָד מֵאֲבוֹתָיו
לִפְנֵי שָׁנִים הַרְבֵּה. שָׁם כְּנֵסִיָּה תִּצַּב.
וּלְיַד הַדֶּרֶךְ צְלָב עַתִּיק מֻצָּג,
לֹא מִשַּׁיִשׁ, לֹא חָרוּת כַּמִּנְהָג.
עַל אֶבֶן גִּיר שֶׁנֶּחְצְבָה פֹּה מִקָּרוֹב
יֵטְס צִוָּה מִלִּים אֵלֶּה לִכְתֹּב:

מַבָּט קַר תִּשָּׂא
אֶל הַחַיִּים, אֶל הַמָּוֶת.
פָּרָשׁ, עֲבֹר וְסַע!"
הוא נעלם, חושך משתרר לפתע, ואתם מתעוררים בבהלה מהחלום הכל- כך מוחשי שהיה לכם.

*בפרק הזה אתם מתנהלים לבד (או בזוגות) בעקבות החלום, הפרק יסתיים ברגע שכולם יפגשו בקברו של ייטס, משורר אירי, בעיירה סלייגו, למרגלות ההר בן בלבן, מערב אירלנד.

בהצלחה!
אנג'ל לפני 11 שנים ו-8 חודשים
התעוררתי מהחלום המוזר כאחוזת שד. הייתי המומה; הרגשתי שהחזה שלי התלפף כנחש סביב לבי, וראשי הלם בכוח בתוך הגולגולת שלי.
זה היה הסיוט הכי מוזר שהיה לי.
נעמדתי אוטומטית והסתכלתי החוצה מבעד לחריצי העץ - חושך. ולמרות היתרון של הצצה, בשינה בתוך בית עץ בלוי אקראי ונטוש היו גם חסרונות; רוח מקפיאה נשבה פנימה וגרמה לי להצטמרר.
ישנתי רק בחלק הדק של הקימונו שלי, הלבן, כי תמיד פחדתי לקרוע את העבה והעליון תוך כדי שינה. לכן מיהרתי ונעמדתי, עוטה מעליי את הגרסה העבה יותר של הקימונו, שהסתיים באמצע ירכי בצורה לא הולמת במיוחד לבנות שמקורן לא ביפן, אבל לא יכולתי להיות פחות אכפתית. החל מהבקרים היה חם יותר ויותר.
התנערתי ממחשבותיי כשהרגשתי בכאב דק בבטני, חיפשתי אחרי פיסת אוכל שאולי השארתי אתמול.
שום דבר.
בהיותי אדם נצלן, החלטתי ללכת לביקור קטן אצל ליידן. גם בשביל אוכל, גם בשביל לשמוע מה דעתה על החלום המוזר.
מגדת העתידות לפני 11 שנים ו-8 חודשים
חלומות תמיד היו כאלה- חלומות, ולא דבר מעבר. אבל הפעם, כשהתעוררתי מבוהלת ומבולבלת, לא יכולתי לא יכולתי להכחיש את העובדה שזה לא עוד חלום רגיל. הוא נראה אמיתי כל כך, כאילו אם אושיט את ידי אוכל לגעת בכל חלק וחלק ממנו, כל פרט ופרט.
היה לי קר, אבל היה לי קשה להתייחס לצורך להתחמם באותו הרגע. עדיין הרגשתי משונה. אולי פשוט לא הייתי רגילה לישון בין קירות, לא שהעובדה הזאת שינתה יותר מדי את התנאים הלא נוחים. המקום הזה הוא רק מקום זמני, אבל כבר רציתי להמשיך הלאה מכאן.
התרוממתי באחת כשהדלת נפתחה בחריקה, שולחת את ידי לעבר האקדח שהיה מונח על הרצפה לידי. כשכיוונתי אותו אל סרנה, היא רק הזעיפה פנים וסגרה את הדלת אחריה. ידיי נשמטו באחת ואני נאנחתי.
"אוכל?" ניחשתי.
Stingray לפני 11 שנים ו-8 חודשים
פשוט להתחיל ובסוף התגובה להגיע לקבר?
רעות לפני 11 שנים ו-8 חודשים
לא, אחרי כמה תגובות.
Stingray לפני 11 שנים ו-8 חודשים
פקחתי את עיניי במהירות. מרוב בהלה הספקתי להתעורר מספיק כדי להימנע מהפרצוף שלי להימחץ מהנפילה.
ניערתי את ראשי והבטתי אל הרחוב הסואן. מה עשיתי לפני שנרדמתי? אה, כן. נשענתי על קיר והסתכלתי על הרחוב. תענוג אדיר.
הסתובבות ברחובות שונים בעולם, ובעיקר בערים ערביות, גרמו לי לחשוב. אומנם אני לא יכולה להכחיש שנהינתי מהאפשרות להעמיד פני אנושית ולזכות באמון. אכן נהינתי. אבל זו הייתה העמדת פנים בלבד, כבר לא הייתי אנושית. כעת מי שראה אותי בזמן שהפעלתי את מלוא כוחותיי התעלף או נכלא במחלקה סגורה. אם היה חכם מספיק הוא היה שותק. לצערי אין הרבה בני אדם חכמים באמת כיום.

ניסיתי להפעיל קצת את הגלגלים במוחי. ויקינגים אלו נורדים, לא? חייכתי אל תייר שיכור שחייך אליי. למה יש תייר שיכור? אה, אולי כי אני נשענת על קיר של בר. החלום הזה היה כל כך מבהיל ומציאותי שהוא גרם לי לשכוח הכל מלבדו. בדרך כלל אני שוכחת רק את החלום.

סובבתי את ידית המנורה שלי על אצבעי. היצור הזה, מוזר ככל שיהיה, צדק. כל האסלאם הזה עיוות לגמרי את דמות הג'יני. שינה אותנו. העכיר עלינו. האסלאם החליט שאנחנו השטן שמסרב לציית לאל ההוא. אללה, או משהו בסגנון הזה. אפילו צבעו אותנו בצבעים נגד עין הרע וקראו למשוגעים על שמנו. אולי אני עשויה להסכים עם היצור הנורדי.

בתור ג'יני אני יכולה להופיע בכל מקום בו מישהו מבקש משאלה לעצמו - כלומר בכל מקום. עצמתי את עיניי וחיפשתי מישהו שקרוב לידידתי הנורדית. כן, אנור בוודאי תוכל להסביר לי קצת על החלום המשונה הזה. חשתי איך הכד נשמט מאצבעותיי המתערפלות רגע לפני שהוא הופך לערפל בעצמו.
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-8 חודשים
"אח" סיננתי ופלטתי כמה קללות כשמשהו פגע לי בראש. "מי זורק כדים מהשמיים?!" צרחתי כלפי מעלה כשנזכרתי פתאום שאני באמצע רחוב, מלא וסואן. קודם החלום ועכשיו זה, היום הזה משתפר מרגע לרגע.
"ס-סליחה" מלמלתי ונדחקתי לסמטה צדדית כדי להימלט מהמבטים.
בחנתי את הכד ונאנחתי "עשית את זה בכוונה, נכון?" שאלתי תוך כדי שאני משפשפת את הכד בכל הכוח.
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(שכחתי שלג'ינים יש מנורה... >.< בבקשה תעמידי פנים שכתבתי מנורה!)
Stingray לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(לא אעמיד, ולא אעמיד! אמרת כד ואת צריכה להתמודד עם ההשלכות של זה לכל חייך! נו, טוב. אני אהיה נחמדה.)
"שאני אנחית את עצמי בכוונה על הראש שלך?" שאלתי בהגזמה בעודי מתערפלת לי אל מחוץ למנורה. "ממש לא מתאים לי." חייכתי הנחתי את רגלי על האדמה והרמתי את המנורה. (עכשיו עשית לי חשק לכתוב כד כל הזמן!) אנור עשתה פרצוף חמוץ קצת מעל הידיים השלובות. "טוב, טוב. בסדר. אני מתנצלת מעומק ליבי על כך שפגעתי בך קשות ועלבתי בך. בסדר?" חייכתי אליה והיא שחררה את ידיה ואת הפרצוף הנעלב. "יש לך מזל שאני ידועה בתור אלפית רחמנית." גיחכתי. "את? אלפית רחמנית? בכל מקרה, אני מניחה שגם את קיבלת מסר מאל נורדי בלונדיני שמתעב בני תמותה." אנור נשענה על קיר בית והידיים עוד פעם נשלבו. נראה היה לי שגם אותה החלום הפחיד.
"בגלל זה באתי אליך." אמרתי בשקט. "אני? אני סתם ג'יני מהחיג'אז. מה לי ולאלים נורדיים. אבל את בטח יודעת משהו עליו, לא?" הבטתי בה בתקווה.
Stingray לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(האמת, כל הכבוד שבאמת הבאת משורר אירי אמיתי. לצערך, בגלל שהוא אמיתי, אני יכולה לקרוא עליו בויקיפדיה ולגלות עוד על מה שהיצור הזה רוצה ממנו! מוחעחע! ~חנניות מרושעת~)
רעות לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(את מוזמנת, רק אני לא בטוחה עד כמה המידע בויקיפדיה אמין בקטע הזה...)
Stingray לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(זה בסדר. זה כל כך משעמם שלא היה לי כוח ^^'. אגב, לא עשיתי נשקים. אפשר שהיא פשוט תוכל לשלוף אותם מהמנורה שלה?)
רעות לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(את יכולה, אבל לא להגזים.)
(הדמות שלי מופיעה ללפני הבלגית המעופפת)
התעוררתי ובהיתי לכמה שניות בקירות של דירת החדר הקטנה שלי, שכל הקירות שלה כוסו בניירות שהוצמדו לקירות המתקלפים בסלוטייפ, ספרים וכמה ממצאים ארכאולוגים כמו כלי נגינה עתיקים ופגיונות חלודים. חלום מוזר, שהעביר בכל גופי רעד של התרגשות קלה. מיד נעמדתי כמו שכחתי את העייפות שלי.
שלפתי את ספר מושאל אחד, ששימש אותי לכתיבת התזה שלי, שהספיקה להרגיז אולי חמישה פרופסורים באוניברסיטה.... גיחכתי כשהמחשבה עלתה בי. בני אנוש, בכל זאת. התחלתי לדפדף בספר כאחוזת דיבוק... בלדר, שמעתי את השם הזה פעם. ויקינגים ...נורדים... נבואת הייד? מה כל זה אמור להביע? "הא!" נפלטה מפי תרועת ניצחון. בלדר... עמודים 134- 135... טוב, זה לא מעניין... הנה- הוא אכן מת, "אחיו העיוור הרג אותו בשוגג שלאחר שרומה ע"י אל התעלולים השקרים וכו' וכו'." לא הרבה פרטים... טוב, נו, בכל מקרה רציתי לנסוע לאירלנד בזמן הקרוב. זה הצחיק אותי, התייחסתי לכל העניין כאילו לא הופיע לי איזה אל מת בחלום ואמר לי שמשהו מאיים על העולם של ההורים שלי.
למרות שהיה אפילו לא ארבע לפנות בוקר, החלטתי שאני אצא לדרך עוד בשעות הקרובות. מה יש לי להפסיד? אם לא יהיה שם כלום, אז לפחות זכיתי לבקר באירלנד, חלומו של אבי, הארץ שנקראתי על שמה... וחוץ מזה לאף אחד באוניברסיטה זה לא יפריע אם אני אעדר לכמה ימים חשבתי במרירות בעודי דוחפת דברים לתוך תיק גב. יצאתי מהבית, וטמנתי את הקשת של אבי בתוך תיק הגב. "ועכשיו מה, אירו מטומטמת שכמוך?" שאלתי את עצמי כשכבר התיישבתי במונית ישנה ומקרטעת, היחידה שהסתובבה ברחוב בשעה הזאת.
אנג'ל לפני 11 שנים ו-8 חודשים
חמש דקות אחרי זה כבר שתינו ישבנו לשולחן שלה, אני בלסתי דברים לתוך פי בחיוך החביב היחיד שלבשתי רק בנוכחותם של ידידי, וליידן הביטה בי, ידה על לחייה ואנחה כמעט מחלחלת מפיה.
"את חסרת תקווה." אמרה כשבלעתי חתיכת לחם בגודל אגרוף בלי ללעוס.
הנהנתי בשעשוע. "תודה, ליידן."
היא נאנחה וחיוך ריחף על פניה לדקה, אבל היא מיהרה למחות אותו. וכשזה קרה, מצאתי את עצמי מרצינה. ליידן קימטה את גבותיה.
"מה קרה, סרנה?"
"אני... היה לי חלום."
"חלום?"
"על הבן של אודין ופריגה."
מגדת העתידות לפני 11 שנים ו-8 חודשים
הזדקפתי באחת למשמע דבריה, מרימה את מבטי אל עיניה הכהות והחשוכות שהחזירו לי מבט מבולבל. "האם הוא... דקלם שיר?" שאלתי.
אנג'ל לפני 11 שנים ו-8 חודשים
"הוא לא דקלם. הוא שר. בעצם, הוא זייף. זה היה נוראי." אמרתי. ואז קלטתי את מה שהיא אמרה - "לעזאזל, חלמת את זה גם?"
ליידן לבשה הבעה מודאגת והנהנה לאיטה.
"טוב, זה חייב לומר משהו."
"וואו, באמת?"
"לא. אני מתכוונת - זה ששתינו חלמנו אותו." קימטתי גבות ובהיתי באוכל שלי, לא יכולה למנוע מעצמי לאכול עוד חתיכה. "א - "
"אל תדברי בפה מלא."
זה נתן לי פלאשבק ממי שאני בדרך כלל; לא מורעבת. הנדתי בראשי לשלילה ואחרי שלעסתי בעדינות את האוכל והתיישבתי כראוי, רגל על רגל, דיברתי. "אני חושבת שיש עוד."
מגדת העתידות לפני 11 שנים ו-8 חודשים
הסתכלתי עליה לרגע, מרימה גבה. "עוד? מה זאת אומרת?"
Stingray לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אנור הסיטה את מבטה ממני והביטה עמוק יותר אל הסמטה האפלולית.
"גם אצלך הוא דקלם שיר?" היא החזירה את ראשה אליי ומבט תוהה ניבט מעינייה.
"הממ..כן. על ייטס. הוא האמין במיתולוגיה הנורדית, לא?" בכל מה שקשור לתרבויות אירופיות ו\או סקנדינביות אני לא יודעת יותר משמה של המיתולוגיה. אז עכשיו גם מצפים ממני לזכור כל אחד שהאמין בה?
"כן. ממתי הראית התקרבות לעבר האינטילגנטיות הפרימיטיבית ביותר?" היא חייכה אליי בקנטרנות.
"חה. לא שהיית חכמה מספיק כדי לזהות את הגאונות שלי." השיער שלי מונף בשחצנות אחורה וחיוך זוהר ומתנשא מאיר את פניי. אנור מגלגלת עיניים אבל אני מבדרת אותה מעט. נכון, בידור אינפנטילי ביותר - אבל גם זה סוג של בידור.
"אז..הולכים אל ייטס האירלנדי החופר?" שאלתי בחיוך. אנור התלבטה מעט. אולי היא סתם חשה צורך לעצבן וניסתה למתוח אותי.
הבלגית המעופפת לפני 11 שנים ו-8 חודשים


זו פעם ראשונה שחלמתי.
אוי, תהיי בשקט. את תמיד חולמת. את פשוט לא זוכרת.
סליחה, אני. זו פעם ראשונה שזכרתי מה שחלמתי.
פעם ראשונה השבוע.
מה זה היה החלום המוזר הזה?
אין לי מושג. למה שיהיה לי מושג אם לך אין?
יש משהו בדברייך.
מה נאכל?
צנימים עם חמאה.
למה את משתמשת במילה הזו?
כי היא מצחיקה.
נכון.
קשה להתווכח עם עצמי.
גם זה נכון.
אם לא אכפת לך, עוד מעט מגיע מישהו לביקור. כדאי לנו להפסיק לדבר עם עצמנו כי אנחנו לא רוצות להיראות משוגעות.
היה לך כבר חלום מוזר. זה סימן.
כן, כן. לכי כבר.
טוב.
***

יש דפיקה בדלת. הוא הגיע.

argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-8 חודשים
פקחתי את עיניי במהירות. בדרך כלל אני לא זוכר חלומות בבוקר, חזקים ככל שיהיו. אבל זה... החלום הזה לא היה רגיל. למעשה, הנער הזה נראה מוחשי כל כך, כאילו באמת עמד מולי, כאילו באמת הייתי שם. אבל זה לא יכול להיות ככה... נכון ?
התרוממתי לישיבה במיטה הצרה שלי. הבטתי למטה. הלב שלי דפק בפראות בחזי. החלום השפיע עליי עד כדי כך ? אם כך, אני כנראה איאלץ ללכת על פי החושים שלי... כרגיל. הם לא שיטו בי מעולם.
אבל מה אם זו מלכודת של אחד האויבים שלי ? שלנו ? יש לא מעט אויבים חזקים, מלבד האדם שממשיך לדחוק אותנו, לחנוק. איאלץ לחשוב על זה.
יצאתי אל הרחוב, שמסיבה לא ברורה לא המה עכשיו. אף על השעה המאוחרת, תמיד היה פה זרם אנשים קבוע. אחרי הכול, זוהי יפן. התנהלתי לאטי ברחוב, שוטטתי מסביב וחשבתי. מה בעצם היה פשר הדבר ? הוא דיבר בלשון רבים, משמע אני לא היחיד. אז... מה בעצם פירוש הדבר ?
הומלס מזדמן שכב בסמטה צדדית, ושתה משקה אלכוהולי כלשהו, מהריח שהגיע לאפי. זרקתי לו כמה מטבעות והמשכתי. אולי אנשים לא רואים את זה, אבל מחווה קטנה של נדיבות יכולה לשנות חיים של אדם.
עצרתי בפארק הקרוב. התיישבתי בשקט על אחד הספסלים, והמשכתי להרהר. האם זה חכם ? איך אדע שזו לא תחבולה כדי לפתות אותי ? ומי באמת זה היה ? הוא אמר שהוא מת, מה יכול להעיר אדם מת ולגרום לו להופיע בחלומות של אנשים ?
אחרי כשעה, חזרתי לדירה. הגעתי להחלטה. אני אסע לאירלנד, אחפש את הקבר ואראה. ובמידה ואכן רימו אותי... שלחתי מבט אל הקטאנות. הם יצטערו על זה.
רעות לפני 11 שנים ו-8 חודשים
השחזתי את הסכין שלי במונית, מאחורי הגב של הנהג שנראה טיפה מעורפל משהו, והתפללתי לכל האלים שאני מכירה שהוא רואה לפחות את הדרך. הבטתי דרך החלון בעודי מתכננת את הימים הקרובים. מן הסתם אני אצטרך לקחת מטוס, זה יהיה מטוס ישן וגרוע כי אין לי הרבה כסף. המטוס ינחת די רחוק מסלייגו, בטח מרחק של כמה ימים ברגל, אז אני פשוט אצטרך ללכת, המונית עצרה בכניסה לשדה התעופה. שילמתי לנהג, (גנב! אתה בקושי הצלחת לראות לאן אתה נוסע, כל- כך הרבה אתה לוקח?) ירדתי ונכנסתי לשדה התעופה.
כעבור כמה שעות משמימות ישבתי במטוס. הצצתי בפלאפון שלי, ישן בערך כמוני. ואז קיבלתי מסרון, ממספר חסוי, "שלא תעזי." היה כתוב שם. ובאמת לא העזתי לענות. הכל קורה כל- כך מהר, הרי אבי דיבר שנים על כך שהיצורים "העל- טבעיים" בלשון בני האנוש לא יוכלו להמשיך ככה, שעידן האגדות, הטובות והרעות לא נגוז, אלא נרדם. ש- אבל אבי מת, יחד עם כולם, וכל נאומיו הנלהבים לא הועילו לו. מה לא להעז? מה? להגיע לקבר של ייטס? לחזור לאירלנד? לצאת בכלל מהחיים ה"נורמלים", האנושיים, שסיגלתי לעצמי. לא משנה מה, הוא לא יכול להיות בעל כוונות טובות. חשבתי בשלווה מוזרה ועצמתי עיניים.
POLLO לפני 11 שנים ו-8 חודשים
פילחתי בקלילות תפוח ירוק מהדוכן ונגסתי נגיסה מהירה. ילדה קטנה הביטה בי בסקרנות, כנראה תוהה אם להלשין עלי או להמשיך הלאה.
גלגלתי עיניים ויצאתי מהשוק העמוס לפני שהיא הספיקה לפתוח את הפה. התיישבתי על ספסל אבן קר ובהיתי באוויר. נשמתי נשימה עמוקה והרגשתי את הרוח הקרה מלטפת לי את העורף.
לפי התרבות שבה אני חי, אסור לזלזל בחלומות. אני זוכר שפעם אמא שלי חלמה על נחש זהב, ושבוע אחר כך הייתה רעידת אדמה באזור. היא אמרה שהחלום ניסה להזהיר אותה, אבל אני חשבתי שזה סתם צירוף מקרים.
אולי להתעלם מהחלום שלי זה לא רעיון כול כך טוב. ניסיתי להיזכר בפרטים מתוכו. נער שקשקש על אלים וסכנה, וגם אירלנד. חייכתי חיוך קטן. ברור שבני האדם לא מאמינים יותר במיתולוגיות, אבל חשיפה? לא נראה לי. בני האדם רואים רק מה שהם רוצים לראות, ופנטזיה נשאר רק בגדר סרטים וספרים.
אבל החלום הזה הרגיש כול כך מציאותי.. והאמת שמלחיץ.
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-8 חודשים
גיחכתי "אירלנד האהובה, ארץ הקשתות בענן וסירי הזהב" (אנשים, אם אתם לא יודעים מה זה אומר כנראה שלא קראתם ארטמיס פאול ואתם לא יודעים כלום על האמונה על הלפרקונים).
"טוב, רוצה לבקש משאלה?" היא שאלה אותי וחיככה את כפות הידיים.
"שני כרטיסים לאירלנד" מלמלתי תוך כדי שאני מוציאה טלפון מהתיק "אם נישאר שם יותר מיומיים זה יצא על בחינות הסיום שלי" הערתי.
"את שוב עושה תיכון?" היא התפלאה כשעצרה רגע מלחשוב על איך לאמלל את החיים שלי בבקשה הפשוטה הזו.
"טוב, לפעמים נעשה משעמם בחיים" רטנתי "לא כולנו יכולים להשיג ערמות של כסף בנקישה של אצבעות ויכולים להשיג המלצות לכל עבודה קיימת. אני חייבת לחדש כל כמה זמן את כל התעודות שיש לי."
היא חייכה במתיקות ואז הושיטה לי כרטיס טיסה. בחנתי אותו ואז חטפתי את שלה.
"למה לעזאזל את נוסעת במחלקה ראשונה ואני בתיירים?" שאלתי אותה בכעס.
"כי אני מיוחדת." החיוך שלה התרחב.
"אז תני לי כרטיס למחלקה ראשונה" רטנתי.
היא הושיטה לי כרטיס נוסף. הפעם היעד היה פרו בדרום אמריקה.
"את מנסה לגרום לי לרצוח אותך?" סיננתי בזעם. היא פרצה בצחוק.
"לא היה לי בידור טוב כבר הרבה זמן." היא ענתה לי "זו הבקשה השלישית שלך, נו?"
"אני לא מסתכנת. אני אלך לקנות אחד." עניתי לה ודחפתי את הטלפון בחזרה לתוך התיק. "את באה? ניקח מונית לשדה תעופה, אמורה לצאת טיסה עוד שעתיים."
Stingray לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(היי! אני לא כל כך מעצבנת! אבל זה יותר מצחיק. לא משנה, כל עוד אני המעצבנת ואת המעוצבנת :P)

חייכתי וצחקקתי בצורה אולי מעט מטופשת אבל חשבתי על מה שאנור אמרה. חשבתי פעם על התחזות לאנושית כדי לעשות משהו בחיים שלי. אבל אולי באמת הקלות של המשאלות דיכאה בי כל רצון למאמץ.
יצאתי אחריה מהסמטה אל הרחוב הרחב והסואן. הרבה אנשים נעצו בי מבטים משונים. אה, אולי כי אני לובשת שמלת כתפיות דקה וקיצית בזמן שכל בני האדם קבורים עמוק במעילים ומתקהלים מסביב לכוסות הקפה שלהם. אופס..?
"חכי." אמרתי. אנור עצרה והסתובבה אליי. "מה עכשיו?" היא נהמה בתקיפות. נקשתי באצבעותיי וכפתורי מעיל אפור וארוך שהופיע עליי נסגרו. הרמתי את הצווארון ופניתי אליה "הירגעי. התכוונתי להצחיק. תמיד חשבתי שאת מתחזה לבת אדם כדי להעסיק את עצמך. לא ידעתי שזה בא מצורך אמיתי. למה זה מתסכל אותך?"
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-8 חודשים
סימנתי למונית לעצור ואז נדחקנו לתוכה "נמל התעופה" אמרתי לנהג וסגרתי את המחיצה בינינו.
חזרתי אל השאלה של נור "תחשבי על זה. אני נראית עדיין כמו בת שבע עשרה, שזה מתחת לגיל החוקי. כך שאני לא יכולה לעשות כלום בלי תעודת זהות. ואם אני רוצה לחיות איכשהו אני חייבת לקבל תעודות מבתי ספר כדי שאני אוכל לעבוד אחר כך."
היא גיחכה ומלמלה משהו שלא שמעתי.
"מה זה היה?" שאלתי אותה.
"כלום, כלום" היא הפנתה את מבטה אל החלון "אז מה את עושה באוסטרליה?"
"מעבירה את הזמן, נחמד פה בקיץ. אבל החורף לא משהו. חוץ מזה שאני חייבת להתרחק מקנדה למשך כמה שנים טובות, העברתי שם שלושים שנה ואני נראית בדיוק אותו דבר" נחרתי בכעס. "אז מה את עושה כדי להעביר את הזמן?
זאבה~ לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(החלטתי על פתיחה אחרת)

זיכרון החלום היה עדיין טרי. ואיזה קרן תישמע ולמה דווקא באירלנד?
הסתכלתי על המראה שלי, די כמו של איזה מאיזה סרט. הנהנתי בשלילה למראה האנשים שהסיטו את מבטם לעברי ברחובות. הורי לימדו אותי הרבה אך כלום לא היה יכול להכין אותי לחיים כאן. כל כך הרבה רעש שזה מעצבן! וכל כך, אפילו יותר מידי מודעות. אני זוכרת-לפי סיפוריו של אבי- תקופה שהכל היה שקט יותר ולא כל כך רועש. משכתי בכתפיים והלכתי ליער הקרוב, היער בו גדלתי.
אחרי כחצי שעה של הליכה-ריצה לכיוון המשוער של אירלנד-לפי המפות שלמדתי באל פה- הפכתי לדרקונית הזהב והרגשתי מן חופש. רצתי במהירות ביערות עד שתושבי העיר לא יוכלו לראות אותי, עליתי על זרמי האוויר וטסתי אירלנד. טסה מעל העננים כדי שלא יראו אותי. תהיתי מה יקרה כשגברת אף-נפוח-בלי-סכל תראה שאני נעדרת מרוב השיעורים שהכריחה אותנו ללמוד. אוף זה היה מיגעה!
בעיקרון ילד עוזב את בית היתומים כשהוא בן 18 אך לא הצלחתי ממש ב"דבר המציאותי" אז נשארתי בבית היתומים תחת עינה השומרת עם כי טורדנית במקצת. חייכתי לעצמי, תמיד אהבתי את הלשון הגבוהה.
Palagra לפני 11 שנים ו-8 חודשים
התעוררתי שטופת זיעה, עכשיו. שנאתי חלומות ניבויים רק חבל שצריך לטוס לאירלנד עכשיו!
אני יכולה גם לא לבוא אך החיים כאן לא מזהירים. הסתכלתי על הדירה הקטנה שלי, לא יהיה מי שיחפש אותי.
קמתי ולבשתי את הבגדים שלבשתי אתמול, חולצה לבנה מלוכלכת חסרת שרוולים, מכנס עור חום עם שתי חגורות שתלויות על המותניים שלה בX ומגפי עור רכים וחומים.
סירקתי במהירות את השער שלי, דחפתי כמה דברים לתיק שלי, לקחתי את הארנק שלי בצורת מלבן עם ציור של דרקון שחור(או.. האירוניה) ושמתי צמיד זהוב ללא עיטורים על ידי.
הלכתי, כמעט רצתי משם ולא טרחתי לסגור או לנעול את הדלת. חייכתי לעצמי, יחשבו שפרצו לדירה שלי וחטפו אותי או משהו כזה. הרי הדירה שלי מבולגן, בכוונה.
בסדר אפשר לראות יותר מידי ואילו בבלגן איש לא מחפש. מעניין מה הם יחשבו כשהם יראו את שלל הסכינים שלי. קפאתי במקומי, חזרתי במעלה שלוש הקומות שהספקתי לרדת ולקחתי את תיק המסעות שהכיל את אוסף הסכינים שלי וכמה רעלים מאוד שימושיים.
בדרך אספתי מן מזוודה שלא רואים מה שיש בפנים, רק מה שרוצים שתחשוב. כמה גרביים, תחתונים ומכנסיים.
ישבתי במונית שטסה ברחובות העיר.
"לא מהר. לאט. שנינו נרווח מזה" אמרתי לנהג והוא האט במידה משמעותית.
החלטתי בלב כבד לוותר על שני פגיונות מעוטרים מדהימים ביופיים, בסופו של דבר שמתי אותם בכיסים והחלטתי לנסוע ברכבת. זה עדיף. ואז החזרתי את הסכינים לתיק, יצאתי מהמונית ושילמתי לו איזה מאיה, הוא אמר כמה מילות תודה וטס במהירות למקרה שאתחרט. הרי למה לי? אלו שטרות מזויפים.
חייכתי לעצמי והלכתי לתחנת הרכבת. הכל עבר ללא בעיות.
Stingray לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אנור סימנה למונית לעצור ואז נדחקנו לתוכה "נמל התעופה" היא אמרה לנהג וטרקה את המחיצה בינינו.
הבטתי על פנים המונית באי נוחות. המושבים היו מרופטים וראיתי מושבת נמלים שבטח הייתה בעבר מסטיק בתא שבדלת. הנמלים היו בסדר מבחינתי, אבל המסטיק לשעבר נראה דוחה ביותר. "תחשבי על זה. אני נראית עדיין כמו בת שבע עשרה, שזה מתחת לגיל החוקי. כך שאני לא יכולה לעשות כלום בלי תעודת זהות. ואם אני רוצה לחיות איכשהו אני חייבת לקבל תעודות מבתי ספר כדי שאני אוכל לעבוד אחר כך." ענתה על השאלה שלי אנור.
"שבע עשרה, שמונה עשרה, ארבע מאות תשעים שנים. אין הבדל." אמרתי בהיסח הדעת בשקט. לא שאלפית הייתה חושבת על זה. גיחכתי ממחשבתי.
"מה זה היה?" שאלתי אותה.
"כלום, כלום" הבטתי בחלון. אלפים הם אינטיליגנטים למדי, אבל הם הותרנים שביצורים ה'מיתולוגיים'. אפילו אני, בת אדם במקור, שמה את הגרשיים הקטנות הללו במוחי במילה "מיתולוגיה". הם יותר מדי נוטים להתבוללות. כן. עדיף לשנות נושא.
"אז מה את עושה באוסטרליה?" אמרתי אל הרחובות המלאים והקפואים שבחוץ.
"מעבירה את הזמן, נחמד פה בקיץ. אבל החורף לא משהו. חוץ מזה שאני חייבת להתרחק מקנדה למשך כמה שנים טובות, העברתי שם שלושים שנה ואני נראית בדיוק אותו דבר" היא נחרה נחרת כעס. אפים סתומים ממש טובים להבעות רגש. "אז מה את עושה כדי להעביר את הזמן?" היא שאלה והסתובבה אליי. מנסה להעביר נושא גם כן.
"העברתי זמן לא מבוטל במנורה שלי. אני מגיחה פה ושם כמשעמם לי ומגשימה משאלות או סתם מבלה. למדתי קצת על מה שקורה בעולם וקפצתי לבקר את וידאד חסן." אמרתי ונשענתי בייאוש על משענת המושב.
"מי?"
"היא בתו של הנינה של הנכד של אחי השלישי. היא חיה בארצות הברית והיא התגרשה." בלעתי את רוקי בזמן שאנור הרימה גבה. "את יודעת, מניפולציה או שתיים והיא מבקשת ממני מספיק כסף." כחכחתי בגרוני. לא אהבתי לדבר על קרובי המשפחה שלי, רחוקים ככל שיהיו.
"טוב, יש לך רעיון למה שמצפה לנו אצל ייטס?" שמחנו להעביר נושא.
"איך אנחנו נדע בכלל לאן להגיע?"
"אולי יש לך ג'יני מהממת שיכולה להטיס אותך לשם בנקישת אצבע?" חייכתי חיוך זוהר שוב.
היא הבליגה על ה'מהממת'. "יכולת להביא אותנו לשם במשאלה אחת?!?!" היא קראה בתדהמה.
"ברור שיכולתי" חייכתי בקנטרנות "איזו ג'יני הייתי אם לא יכולתי לעשות כך?" אמרתי וניסיתי להתחמק מהמכות של אנור.
כן. איזה חברות מעולות אנחנו.
רעות לפני 11 שנים ו-8 חודשים
משהו ניער אותי, פקחתי את עיני- אישה זקנה וחביבה עם מטפחת על הראש ניסתה להעיר אותי. "אה, סליחה." היא אמרה במבוכה ובאנגלית רצוצה עם מבטא לא מזוהה. "עוד רגע נוחתים בקורק."
"קורק!" אני קוראת, כמעט בקול מידי. רחוק מידי, כמעט בקצה השני של הארץ. אני חושבת ספק באכזבה ספק בהקלה. אני שולפת את התיק שלי לאחר שמעכתי אותו בכל צורה אפשרית בערך ומודה למי שזה לא יהיה שדאג שהקשת שלי לא תשבר בקלות.
לאחר שהמטוס נחת לבסוף, יצאתי בתחושת הקלה מהמטוס כל מה שהיה לי היה בתוך תרמיל הגב למטיילים הבינוני בגודלו כלפי חוץ. החלטתי שאת הדרך לבן בלבן אני אעשה ברגל, שלושה ימי הליכה לא יזיקו לאף אחד. לאחר שיצאתי סוף סוף משדה התעופה פניתי לכיוון השדות שנפרשו לצדי הכביש, כשהייתי רחוקה סוף סוף מעיני עוברים ושבים צנחתי אל תוך הצמחייה הגבוהה את הפלאפון שהיה ריק מאנשי קשר והיה חסר ערך מלבד השימוש שלו כשעון, קברתי עמוק. זה מה שהורי היו עושים מן הסתם. אחר כך הוצאתי את הקשת ואשפת החצים ממקומם בתיק ותליתי אותם על כתפי, לא הייתה לי כל כוונה להיראות בזמן הקרוב לעיני בני- אדם. חלצתי את נעליי, כדי שאוכל לנוע בקלות , הייתי רגילה לזה. לאחר כל ההכנות האלו התחלתי ללכת לכיוון עיירת סלייגו. נושמת את האוויר הנקי של השדות/
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-8 חודשים
נקשתי על המחיצה ביד אחת תוך כדי שאני מנסה לחנוק את נור ביד אחרת "סליחה, אנחנו נרד פה" שילמתי לנהג וירדנו למדרכה.
"או-קי..." כיווצתי את המצח "תביאי אותנו לאירלנד, למקום הנכון, מעל לפני האדמה, בדיוק באותה הצורה שבה אנחנו עכשיו, בלי שום שינויים, נחוצים או לא."
נור חשבה לרגע ואז נאנחה "אוף, הייתי יכולה לשפר כמה דברים אצלך. את יודעת, השיער שלך מעצבן אותי, והגובה שלך בכלל חייב שינוי..."
"נור" התעצבנתי.
היא צחקקה ואז נקשה באצבעותיה.
בשניה שהאדמה הופיעה מולי שוב ווידאתי שיש לי הכל. ארנק, תעודות, תיק, ראש, ידיים.
"וואו" התרשמתי "הבאת אותנו לכאן באמת בלי שינויים"
היא גלגלה עיניים "תהיה לנו קצת הליכה."
"נו באמת" רטנתי בשקט "גם כן ג'יני"
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-8 חודשים
יש סיכוי שאני עוד יכול לשלוח דמות?
Stingray לפני 11 שנים ו-8 חודשים
"הייתי יכולה אפילו להביא אותנו בדיוק על הקבר של ייטס.."
"אז למה לא עשית את זה?!" קטעה אותי אנור בזעם.
"כי יש שם בני אדם! האם בני האדם השתנו עד כדי כך שהפועה פתאומית של שתי נערות תראה להם נורמלית והגיונית?!" סיננתי בעצבנות. זה השתיק אותה לשנייה.
"אגב, באמת חבל שניסחת את המשאלה בצורה כזאת...כי אחרי שהייתי מסדרת לך את השיער ומגביהה אותך הייתי יכולה לדחוף כמה חבילות של שטרות לארנק שלך.." גיחכתי.
"היי!" קראתי בזמן שאנור תפסה אותי בצווארון המעיל, מתכוננת להנחית עליי מכת מוות. "זו לא אשמתי! עדיף שנתרכז בלהגיע לקבר ולהבין מה כל כך מיוחד בו, לא?" ניסיתי לשוות לפניי הבעה חכמה והגיונית. אז ניסיתי..זה לא אומר שהצלחתי במיוחד..
רעות לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(זהו, אתה אחרון! אולי בהמשך אני אשנה את דעתי.)
Stingray לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(הפועה=הופעה. וגולגולת הזעם-תשלח אליה בהודעה פרטית. לא נראה לי שהיא לא תסכים.)
אקו לפני 11 שנים ו-8 חודשים
"פואה," אמרתי בהתנשפות בעודי נכנס דרך הדלת.
לא חיכיתי לתשובה לאחר שדפקתי על הדלת ונכנסתי מיד. גם ככה הבית כמעט אף פעם לא נעול.
ולפואה לא כפת. בדרך כלל.
השחר בדיוק עלה, ואני שאלתי את עצמי למה חיכיתי עד לרגע זה לדבר איתה אם הייתי בסביבה הזאת במשך שעות לפני הזריחה.
אני חושב. כנראה. די בטוח.
מהרגע שהתעוררתי מהחלום מיהרתי לפה, אם כי במחשבה שנייה אני לא לגמרי בטוח למה. אני מניח שאני פשוט רגיל לדבר איתה על דברים כאלו.
זה לא שלא היו לי חלומות מוזרים קודם. אבל... לא יודע, משהו בזה היה מוזר. ליבי עדיין פעם באותו קצב מהיר מאז, ואני פשוט יודע שזה חשוב. די בטוח. אני חושב.
כנראה.
"פואה?" אמרתי שוב. לא ראיתי אותה כשנכנסתי.
צעדתי למרכז החדר, סורק את הסביבה. איפה היא?
"בוקר טוב." נשמע קול מאחורי, שידעתי שהוא של פואה, שהבהיל אותי כהוגן.
הסתובבתי במהירות בכדי לראות אותה עומד כמה מטרים מאחורי עם חיוך זחוח שבדרך כלל מתאים לי יותר מאשר לה.

(יאיי! הגבתי!)
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-8 חודשים
כיווצתי את הגבות בזעף ומלמלתי לעצמי "אני לא נמוכה"
"תמשיכי לעודד את עצמך, תמשיכי" היא לגלגה.
"טוב, את יודעת, אני לא חיה בתוך בועה" - "מנורה" היא רטנה - "ואני דווקא מודעת לעולם שמסביב, בניגוד אלייך. הו זקנה חכמה" עניתי לה, מדגישה את ה'זקנה'.
פתחתי את הפלאפון שוב ואחרי שביטלתי את כל ההודעות של שירותי הרשת על כך שעברתי את הגבול בדקתי סוף סוף איפה אנחנו.
"טוב. עוד בערך קילומטר הליכה לכיוון שם" הצבעתי על נקודה לא ממוקדת באוויר "ואנחנו נגיע."
Stingray לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(אריה! הדמות שלי היא "צינית באופן נסבל". נסבל לא הכוונה לנסבל ע"י ציניות מוגזמות - אלא ע"י אנשים נורמטיביים!)
"זקנה זקנה, אבל נראית טוב יותר ממך לא?" סיננתי. "את לא אמורה להיות בכלל מבוגרת ממני?" עצרתי וגם היא נעצרה כמה צעדים לפניי. היא נשמה נשימה עמוקה כמנסה להירגע והמשיכה ללכת אחרי כמה רגעים.
"חוץ מזה, אין לי מה למצוא מחוץ לבועה. מהרגע שהג'ינים הפכו למציאות רק בקרב סרטי ילדים אנשים רוצים בחברתי. כשבני אדם רוצים בחברתך הם גם צריכים לדעת מתי נולדת, כמה פרעושים יש על הכלב שלך, ואיך קראו לשומה של המורה שלך בכיתה א'. את יודעת הרי כמה זה מעצבן להמציא שקרים. ועוד שקרים אמינים." נחרתי נחרת בוז. אף סתום זו אכן דרך הבעה מעניינת.
אנור שתקה כל הזמן הזה ופשוט צעדה בדממה אל המקום. אולי הגזמתי בירידות עליה.
ניסיתי מחדש. "תראי," אמרתי בקול רגוע יותר. "הרי אם זה היה תלוי בי הייתי יכולה לחכות כמה שנים ואז להעמיד פני אנושית. להתבגר. להתחתן. להיות אמא לילדים חצי-ג'ינים שלא ידעו על כך לעולם. הייתי יכולה להיות עובדת הייטק משועממת, להזדקן, לשלוח את כל הילדים ולחכות שיחזרו בחופשות. הייתי יכולה אפילו לזייף מוות ולעזוב למקום אחר, לשנות את המראה שלי ולהתחיל הכל מחדש." נאנחתי. "זה לא כל כך פשוט. אני לא יודעת איך זה עם אלפים אבל בני אדם מתחברים אחד לשני. ברגעי החיבה שלהם הם מוזרים יותר ממה שכולנו נחלום להיות. אני לא יכולה לחיות באשליה שכלום לא קרה ומעולם לא הייתי ג'יני." אמרתי והישרתי את מבטי אליה.
שתיקה נבוכה קצרה. "כן," היא אמרה בקדרות "אבל את לא יכולה לחיות באשליה שכלום לא קרה ומעולם לא היית אנושית." היא הגבירה את צעדיה על המדרכה הסדורה והמבריקה. אני העדפתי לברוח במבטי אל העצים.
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(מצטערת... =( אני אנסה!)
צעדנו בדממה מוחלטת במשך עשר דקות, ובסופו של דבר אמרתי "אני לא יותר זקנה ממך. אני רק בת חמישים."
היא משכה בכתפיה והמשיכה להסתכל בהתעניינות מזוייפת על הדרך והאבנים.
זה לא הוגן, היא לא יכולה לצפות ממני להבין את זה. לה לפחות יש את האפשרות לנסות להשתלב עם בני האדם. אצלי זה אפילו לא בא בחשבון.
נכנסנו לבית הקברות והתחלנו לבדוק את המצבות.
"מצאתי" היא קראה אחרי כמה דקות. רצתי לכיוונה.
המצבה הייתה פשוטה, לבנה. עליה הייתה כתובה השורה מהחלום שלי, שרק באותה שניה נזכרתי שהייתה חלק מאחד השירים המפורסמים שלו.
נו באמת, עשיתי כאן בחינות בספרות לפני כמה שנים. אני אמורה לזכור את זה.
"טוב" סיכמתי את העניין והתיישבתי בשילוב רגלים ליד הקבר "יש לי תחושה שאנחנו לא מיוחדות בעניין של החלום. בואי נחכה שיקרה משהו."
Stingray לפני 11 שנים ו-8 חודשים
לא בדיוק הייתי בטוחה מהו הגיל של אנור כיוון שהכרתי אותה לפני כארבעים שנה. כשהיא ענתה משכתי בכתפיי. יש יצורים זקנים כל כך שכבר חדלו מלספור את אלפי השנים שעברו. הגיל בעולם הזה לא משנה. מה שמשנה הוא אם זוכרים אותך וברגע שזוכרים אותך אתה בן אלמוות. עד לרגע שבו מתחילים לשכוח. סקרתי את המצבות בהתלהבות מזויפת שלא טרחתי לנסות להסתיר. לחפש קבר של איזה אירי (אירלנדי נשמע מגניב יותר האמת.). ייאי.
בדיוק כשחיפשתי משהו נחמד להביט בו מבטי נחת על המצבה הפשוטה והלבנה.
"מצאתי" קראתי ואנור רצתה לכיווני.
על המצבה התנוססה השורה מהחלום.אולי הייתה חלק מאחד השירים המפורסמים שלו.
"טוב" נאנחה אנור ישבה בישיבה מזרחית על יד הקבר. היא לא נראתה כמתכוונת לזוז משם בזמן הקרוב.
"יש לי תחושה שאנחנו לא מיוחדות בעניין של החלום. בואי נחכה שיקרה משהו." היא אמרה. התיישבתי בכבדות לידה תוך כדי שערפל המעיל המתפוגג שלי אופף אותנו ואת הקבר. פשפשתי במנורה ושלפתי חרב מעוגלת מבריקה. אנור הביטה בי בתהייה.
"מה? עדיף שנהיה מוכנות לכל משהו." פלטתי והסתרתי את החרב מאחוריי בין קפלי השמלה.
אנור גיחכה "את לא יכולה לעשות הוקוס-פוקוס-כיסוח-משהואוקוס ולחסל כל משהו אחר? בושה.." היא ניסתה להעמיד פנים מלאות חלחלה אבל פרצה בצחקוק.
"אני יכולה, אבל צריך קצת בידור. את הרי לא יצור מבדר במיוחד." היא ניסתה למרפק אותי אבל מרפקתי אותי בחזרה. בקרב מרפקים תמיד עדיף להמר על המבוגרת. המרפקים שלה חדים יותר ויש לה יותר ניסיון. בעיקר אם המבוגרת זו אני.
פתאום שמענו משהו. הזדקפנו וניסינו לאתר את מקורו.
Stingray לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(רצתה=רצה.)
רעות לפני 11 שנים ו-8 חודשים
סלייגו. עיירה אירית לכל הדעות. עם ברים אירים, בתים דו קומתיים, ירוק בכל אשר תפנה את מבטך, כנסייה פרוטסטנטית, בתי קפה וכו' וכו' הדבר היחיד שצד את עיני היה שכמעט כל דבר שם היה קרוי על שמו של ייטס.
משכתי בכתפיי והמשכתי לשרך את דרכי בחיפוש אחר בית הקברות שאמור להיות די בולט. בפאתי העיירה, מצאתי אותו: שטח גדול מכוסה בקברים, מעל חלקם התנוססו צלבים קלטים גדולים: צלבים עשויים אבן שאת מרכזם מקיף חישוק אבן, והם מכוסים בגילופים של חיות ואנשים. התחלתי לערוך טיול קצר בין הקברים לבסוף שמתי לב שאחד הקברים פשוט מכוסה בערפל. התפלאתי שאף- אחד מבני האנוש שהיו שם לא שם לב לזה. בטח יש שם גם איזו שהיא אשליה או משהו. כבר עשר שנים שאני חיה כמעט במנותק מכל זה. כנראה שאני לא היחידה. אחרי שלושה ימים של הליכה ברגליים יחפות וציד ארנבים יהיה מרענן לפגוש משהו גם אם הוא עוין.
החלטתי לא לגשת לשם מיד, אלא ללכת לשכור חדר, לאכול, ולחזור בערב, לראות אם הערפל עדיין שם.
הבלגית המעופפת לפני 11 שנים ו-8 חודשים
"בוקר טוב." אני מאחלת, ומחייכת. "לא ציפיתי לך. ציפיתי לשליח מהחווה האורגנית. הוא אמור להביא ירקות."
טייטם נועץ בי מבט. מסוג המבטים שהוא בדרך כלל נועץ בי. מבט של "אוי, פואה, תחשבי קצת"
אני ממשיכה לפטפט.
"אתה יודע, השליח שבא כל יום חמישי. הוא מביא ירקות אורניים. רוצה שנכין ארוחת בוקר מהירקות שהוא יביא?"
הוא עדיין מסתכל עלי.
"...אם אתה מעדיף, הוא מביא גם פירות. נאכל סלט פירות עם יוגורט. אתה מעדיף את זה?"
הוא סוף סוף מגיב, למרות שהוא עדיין נועץ בי את המבט ההוא.
"פואה, היום יום שישי. את באמת צריכה להתחיל לעקוב אחרי ימי השבוע."
"מה? אבל אם השליח היה כאן אתמול, איך זה שמגירת הירקות כבר ריקה?"
"המממ... מסתורי ביותר. אולי זה קשור לפשיטות הלילה שלך על המקרר."
"שששש. אסור שאף אחד ידע על הפשיטות האלה. לא שהן מתקיימות, כמובן. רוצה משהו אחר? צנים? צנים חמים, פריך וצנום היישר מהמצנם?"
פה התחלתי לצחקק, קרסתי על הספקה, הפסקתי לצחקק ובמקום צחקתי צחוק פרוע. טייטם הצטרף אלי, באיחור של כמה שניות.
נחמד להצחיק אנשים. נחמד להצחיק את טייטם. אולי בגלל זה אנחנו מסתדרים כל כך טוב.

כשאני חוזרת מהגיחה הקצרה שלי לחדר האמבטיה, טייטם יושב במטבח ואוכל חביתה.
"הכנת לעצמך חביתה? כמה חבל. השתוקקתי לטגן לך חביתה שחומה, עם מעט גבינה מותכת במרכזה, ומלפפונים דמיוניים בצד."
"נעלמת לעשרים דקות, והייתי רעב. מצטער." הוא אומר, אבל אני שומעת את הצחוק בקול שלו. "איפה היית, בכל מקרה?"
"הסתרקתי."
"את לא נראית מסורקת יותר. את שונאת להסתרק. עשית טקס זריקת מסרקים חגיגי שנה שעברה, והזמנת את כל החתולים מהשכונה להצטרף אלייך."
אני יודעת שאם נתווכח אני אפסיד, לכן אני מחליפה נושא.
"לא הכנת גם לי חביתה? אגואיסט. אלו הביצים שלי. לכל הפחות יכולת להכין עם לי אחת."
"חשבתי שהשתוקקת לטגן חביתה שחומה עם מעט גבינה מותכת במרכזה."
"חלק מההשתוקקות הייתה כרוכה בכך שאתה תכין לי חביתה. החביתות שלך יותר טעימות."
"מעניין למה."
"קדימה, תכין גם לי-" אני מעיפה מבט בשעון, ומשתנקת. "-טייטם, השתגעת? מה אתה בא לביקור בשעה כזו? יכולתי לישון עוד שעתיים."
"היית ערה."
"הייתי בשירותים. איזה אדם שפוי מבקר בשעה כזו? אני חוזרת לישון. יש לי עוד חצי שעה עד שאני צריכה להתארגן. לך. אני אשן לי."
טייטם נראה קצת אומלל. אני מנסה לעודד אותו.
"אל תדאג. אני מבטיחה לחלום חלום טוב, בסדר?"

(תורך. עשי מה שאת ורצה, תעירי לי אם יש יותר מדי דיאלוגים. אני אוהבת כאלה)
אנג'ל לפני 11 שנים ו-8 חודשים
"עוד אנשים שחלמו את החלום." כיווצתי גבות והבטתי בה. "זה לא היה ברור?"
Stingray לפני 11 שנים ו-8 חודשים
חיפשתי את מקור הרחש אבל לא מצאתי אותו. בטח אירלנדי (מעכשיו אירים הם אירלנדים. למה? כי החלטתי! וזה גם נשמע מגניב) אבל שבא לבקר קבר. אולי אלמנה שבאה לשיחה היומית עם המצבה של בעלה.
בררר..צמרמורת טיפסה אל כתפיי. אני שונאת בתי קברות. רוב היצורים הלא-אנושיים לא מבינים אותי. הם לא צריכים לקבור אף אחד. ואם כן, כבר לא אכפת להם. הם הרי במילא חיים שנים על גבי שנים.
"טוב..." אנור אמרה. שתיקה קצרה.
"אני לא חושבת שיבואו עוד עכשיו. אולי עדיף ללכת לשכור חדרים ולחזור בבוקר." אנור הסיטה את מבטה. "נו, באמת. על חשבוני." חייכתי. "ואני מבטיחה לך חדר נאה ביותר." ניסיתי לשכנע אותה. וזה עבד.
אנור צחקקה. "אה, לי חדר נאה ולך את בית העירייה? שווה." היא צחקה בקול רם כעת.
"חה! בית העירייה!" קראתי בקול נעלב. "המקום העלוב הזה! המנורה שלי עדיפה בהרבה!" הצטרפתי לצחוקה. זה היה אומנם מטומטם, אבל לחכות הרבה זמן זה מתיש וחברתי מתישה עוד יותר.
"טוב...אבל..." אנור קטעה את צחוקה בקול מהוסס. "אולי יגיעו לפה עוד אחרינו?"
"נשאיר איזה מכתב, שנראה כמו שיר של מעריץ אלמוני, טוב?" הרגשתי כמו שמרטפית שמנסה להשתיק ילד קטן לפני שאימא שלו תבוא ותגלה שאחת בלילה והוא עוד לא ישן. גיחכתי קלות על המחשבה.
"מה?"
"כלום." עניתי מיד. "עדיף שנכתוב את הפתק ונלך.
שיטחתי את הדף המקומט שהתגשם על מצבת האבן החלקה והחלתי לכתוב בעט השחור שהופיע בידי. סיימתי, קיפלתי במדויק לארבעה חלקים ונעצתי ברווח שבין המצבה האנכית לאופקית. בדיוק באמצע, כך שלמי שיגיע לכאן זה ייראה חשוד.
"רגע!" זעקה אנור וחטפה את הדף מהחריץ במהירות שיא.
"חלום על אל
מזייף פזמון אירי
שהקסם יישוב בזריחה.
חכו לבואו." היא סיימה להקריא במהירות. היא שילבה ידיים ונעצה בי מבט. "שתי שאלות: אחת, מה קרה שהידרדרת כך? שתיים, את באמת תקומי לפניי הזריחה?" היא קימטה את הפתק והשליכה אותו לעברי.
"תראי, צריך שזה יהיה ברור אבל לא ברור מדי, כדי שסתם בני אדם רגילים לא יחכו פה או יזרקו את הפתק. מה רצית שאכתוב? 'היי, אם גם אתם יצורים קסומים שחלמתם חלום על אל נורדי מוזר וזייפן ובאתם לפה ניפגש בזריחה ונדון איך לחסל דבר-מה שמאיים על העולם! יום כיף וקסום ~משחק מילים משובח~'?" סיננתי בזעם.
לפני שהספיקה להגיב הפתק כבר היה נעוץ באדמה והיא עצמה נגררה לכיוון שער היציאה.
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-8 חודשים
"טוב, טוב" ניסיתי להשתחרר ממנה כשהיא גררה אותי לאורך הרחוב, ללא טעם, היא התעלמה ממני לגמרי.
"אנשים יחשדו שאת מנסה לחטוף אותי" מחיתי תוך כדי שאני מנסה איכשהו לבעוט לה ביד. מטומטם.
היא גיחכה "יכול להיות שהם חושבים ככה בהתחלה, ואז הם שמים לב אלייך באמת, ומבינים שאף אחד לא ירצה לחטוף אותך, אפילו אם ישלמו לו" אבל היא עזבה אותי סוף סוף.
המשכנו ללכת לכיוון החדרים הנוחים ההם, שהיו יכולים להיות מאוד מועילים כשאין לך מנורה לישון בה.
"אז את משלמת" הוריתי לה.
"למה? זה יהיה מטופש. אני בכל מקרה נשארת במנורה שלי."
"כי אני לא יודעת לדבר אירית, והעיירה הקטנה הזאת נראית מאוד מסורתית ולא-דוברת-אנגלית."
היא מצמצה "גם אני לא יודעת לדבר אירית"
"אבל את יכולה ללמוד את זה בעשירית השניה ולדבר כאילו שנולדת פה."
Stingray לפני 11 שנים ו-8 חודשים
"לא צריך לדבר אירית כשאתה מכיר את שפת הכסף." גיחכתי ופניתי לבית בהיר וקטון עם טיח מתקלף. נכנסתי למעיין סלון גדול. כמה ספות מהוהות, שולחן נמוך, דלפק משושפף והרבה הרבה פיצ'פקס אירלנדי. מדפים שלמים מלאו את הקירות בתמונות ובובות. על אחת שהייתה מונחת על מפת הרקמה היה כתוב "ייטס", נראה לי.
"שני חדרים בבקשה." הפתעתי את הקשישה שרקמה מול הדלפק כך שכמעט וחטפה התקף לב. היא נראתה כל כך זקנה ואירית שאפילו לפרקונית בת רבבות של שנים לא הייתה מנצחת אותה בקשישות אירית. שלפתי שטרות אירלנדיים והנחתי אותם על הדלפק. נראה לי שהוא חרק קצת מהמכה.
לקחתי את המפתחות מהקשישה ועליתי למעלה במדרגות העץ החורקות. עוד נמלה! נמלים הם טעימות. לא שניסיתי לטעום. טוב, לפחות לא את הספציפית הזו.
"למה לקחת שני חדרים? זה סתם בזבוז של כסף" סיננה אנור בעודה מרקדת ריקוד מגושם בניסיון לא למחוץ למוות את הנמלה האומללה.
"א. אני שתטלנית. לא כדאי לך להיות איתי באותו החדר." אנור פלטה מעיין שיעול הסכמה. העדפתי להתעלם ממנה.
וב. זה נראה קצת מטריד ששתינו שוכרות ביחד חדר לאחד." אנור הרימה גבות. ועלתה על המדרגה האחרונה.
"ובכן, נראה שלצערי לא איאלץ לראות את זיו פנייך עד מחר. לילה טוב!" קראתי וטרקתי את דלת חדרי בפנייה של אנור.
"אבל עכשיו רק 6 בערב!" שמעתי אותה רוטנת מבעד לדלת. דלת לא מבודדת אקוסטית במיוחד, אם יורשה לי לציין.
גיחכתי. "איך חשבת שאני אקום בזריחה?" אני מגיפה את החלון ומשליכה את המנורה שלי על המיטה. אפילו מהמנורה המיטה מצליחה לחרוק ולהתפרק.
אקו לפני 11 שנים ו-8 חודשים
"-אני מבטיחה לחלום חלום טוב, בסדר?" אמרה פואה.
חלום.
אלוהים, החלום.
הדיבור ההולך סחור-סחור של פואה למרות שאפילו לא ממש התחלנו לדבר וההתנהגות שלה הצליחה להשכיח ממני את הסיבה שבאתי, איכשהו.
הרי בכל זאת, זאת הסיבה שבאתי. לא כדאי לאכול או לדבר איתה על מסרקים וירקות
דעתי שוב הוסחה לשנייה כשתהיתי אם זה האופי האמיתי של פואה או שזה רק העמדת פנים מוזרה. או שאולי היא מתנהגת ככה רק לידי. או שאולי היא מתנהגת ככה כשהיא שמחה.
פואה אף פעם לא ממש הייתה הגיונית.
או רצינית במיוחד.
"פואה, חכי!" אמרתי בחצי צעקה כשהיא כבר התחילה ללכת. קמתי באחת מהכיסא שעליו ישבתי והוא נגרר לאחור ברעש צורם שגרם לפואה להתכווץ ולפניה להתעוות. היא הסתובבה והסתכלה עליי אם כי עדיין לבשה את אותה הבעה שהתיאור היחיד שהייתי יכול לתאר אותה בה היא- לא רצינית.
"אני יודעת שאינך יכול לחיות בלי חברתי בסביבה," התחילה פואה לומר, "אבל השינה חשובה לי יותר ממך. או מכל דבר אחר, ליתר דיוק. אפילו מחיות המחמד הדימיוניות של-"
"פואה, בבקשה, תהיי רצינית לשנייה." היא שמה לב לנימת קולי הלחוצה ולהבעתי והתנהגותה הפכה לפחות ...שטותית.
היא נראתה קצת מודאגת, וגם מסוקרנת.
אותה הבעה שלא ראיתי מאז שהייתי בן עשר ואמרתי לה שאני לא עומד לחזור הביתה ולהישאר לתמיד בבית הקברות, עם אחי.
מחקתי את המחשבה הזאת ממוחי. זה לא קשור כרגע.
"מה קרה?" היא שאלה והסתובבה בכל גופה לעברי. היא נשמע כמו אימא שלי. או כמו אחי הגדול.
פואה היא מבוגרת ממני בשלוש שנים, אבל אף פעם לא ראיתי אותה מתנהגת כאדם מבוגר.
משהו בהתנהגות הזאת אצלה קצת הטריד אותי.
"אני חלמתי חלום." התחלתי לומר באיטיות. "ואני יודע שזה יכול להישמע מטופש-" על מה אני מקשקש? זאת פואה שאני מדבר אליה. כל הדברים שאנשים אחרים היו צוחקים עליהם אם הייתי אומר אותם, היא הייתה מתייחסת אליהם במלוא הרצינות. "אבל משהו אומר לי שזה חשוב. ממש חשוב."
♥toolip לפני 11 שנים ו-8 חודשים
"...קומי..." נישמע קול מעורפל מאחורי "קומי כבר אנחנו סגורים", נישמע הקול שוב אבל יותר כועס היתבוננתי למעלה בשאלה,"מה השעה?" שאלתי אחרי שקלטתי איפה אני. "שמונה צאי" אמר הקול שאחר כך מיסתבר שהיה רק מלצר עייף ועצבני. "אוקי אני קמ... שמונה??? אתה בטוח?" שאלתי,"דודה פנלופי עומדת להרוג אותי..." מילמלתי. "ואה. כן, היה כאן מישהוא מוזר ניראה בן 20 בערך שהתחיל לשיר שיר מוזר?" שאלתי את המלצר כבדרך הגב, "לא את היית היחידה כאן בשעתיים האחרונות.." מילמל בכעס.
יצאתי מהבר לרחוב הסואן, אור השמש סינוור את עייני. היתקדמתי בצעדים קלילים לכיון הבית שבינתיים הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. עוד לפני שפתחתי את הדלת שמעתי את הצעקות באיטלקית של דודה פנלופי,"בוקר טוב גם לך.." אמרתי וכפי שציפיתי גל של צעקות באנגלית משולבת באיטלקית נשפך אלי. "בשם כול האלים איפה היית לעזאזל?! (פרץ איטלקית לא מובן) ואשארת אותי לדאוג לך את יודעת שמישהו זר ענה לך לטלפון?! (פרץ נוסף של איטלקית)" פנלופי אמרה את כול זה בנשימה אחת שעוד חששתי שאצתרך להביא לה אמבולנס. "מצחיק שאת מזכירה אלים הבן של אודין בא לי בחלום..." אמרתי בנימה צינית, "אמרתי לך להפסיק לצחוק על הדברים האלה, אלה הם דברים רציניים שצריך לדבר עליהם בכובד ראש ולא ב.. (מילה איטלקית נוספת)" אמרה דודה פנלופי וניראה שהיא כועסת יותר על זה ולא על האיחור שלי.. "לא, בירצינות!" אמרתי וניסיתי להעלים ללא הצלחה את הציניות מקולי "לא רק חלמתי עלו הוא אפילו התחיל לשיר!". "מה הוא אמר?" שאלה ופניה הכעוסות הישתנו להבעה של סקרנות.
"אממםם.." חשבתי מנסה להיזכר במה שהוא אמר למרות שראיתי את החלום כימעת ממשי וחזרתי עליו כול הדרך עכשיו הוא פרח מזיכרוני "אהה נכון היה משהוא אים כנסית דרמקליף, וגם הוא אמר שהוא לא יוכל לעשות כלום אם לא תישמע קרן הפיאנה שלוש פעמים באירלנד.." אמרתי אבל דודה פנלופי קטעה אותי כאשר ניגשה לחדר שלי ממלמלת לה משהו. "מה את עושה?" שאלתי ונעמדתי בינה לבין הדלת. "מה את חושבת שאני עושה?! אני מכינה לך תיק" אמרה כאילו זה מובן מאילו. "וזה כי...?" שאלתי והיתבוננתי בה מצפה לתשובה . "למצוא את מה שאמרו לך ברור!"אמרה עדין כאילו אני אמורה להבין הכול. "אוי נו באמת, לא שוב, אל תגידי לי שאת מאמינה לשטויות האלה.." אמרתי ונקטעתי על ידי מבט כועס. "חלומות לא באים סתאם, לכול חלום יש משמעות!" אמרה. טוב, חשבתי לרגע, להיסחף אל השטות הזאת אך לצאת סוף סוף מהמקום הזה או להישאר בדעתי ולא לצאת מפה לעולם? טוב למרות שזה נגד האינטרסים שלי אני מוכנה להקריב את זה כדי לצאת סוף סוף מהמקום המדכא הזה!
הדבר הבא שאני זוכרת זה אותי על מטוס לכיוון אירלנד מנסה להעלאת על כתב את החלום..
מגדת העתידות לפני 11 שנים ו-8 חודשים
הרגשתי נבוכה לרגע. ברור שלזה היא התכוונה. "לא, זה פשוט... לא משנה." שתקתי לרגע, מנסה להבין מה זה אומר. "טוב, אז סביר להניח שיש עוד. בסדר. אבל מה זה אומר? למה?"
אנג'ל לפני 11 שנים ו-8 חודשים
"וזה מה שאנחנו צריכות לברר." אמרתי, בולעת את שארית האוכל שלי. "את זוכרת את השיר בעל פה? כי אני לא. ואם את לא אז - זאת תהיה בעיה."
RayOfLight לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אני מתעורר לאט לאט, כמו כמעט בכל חלום חזק שיש לי. רק שתמיד בחלק הזה אני מנסה להיאחז בשאריות החלום, ולהחיות אותו, אבל הפעם אני פשוט מנסה להתנתק.
זה היה חלום מטריד. מטריד בלשון המעטה. תמיד אומרים שהחלומות מסכמים את מה שקרה במהלך היום, אבל לעולם לא חשבתי על דמות רפאים מוזרה שתבוא, תתחיל לדבר על מיתוסים ולפייט. אולי קצת קריאת ספרים של ריק ריירדן השפיעה עליי...

אני לוחץ על "פליי" באצבע רופפת, והשיר האהוב עליי, "bedtime stories" מתנגן על רקע צחצוח השיניים. כשהזמרת מגיעה לשורה "בואו נהפוך לחסרי תחושה... בואו נהפוך לחסרי תחושה...", יש לי לפתע דז'ה וו מהרגע בחלום שבו האיש אמר "מבט קר תשא, אל החיים, אל המוות." ולרגע אני בוהה במראה, חסר מנוח (וקצת קצף של משחת שיניים נוטף לי מהפה).
אף פעם לא הרגשתי מפוחד ממשהו. משהו שלא קשור לציון טוב, לעבודה, לרישיון נהיגה. אני מכבה את השיר, שסוחף אותי למחשבות אפלות עוד יותר, ויוצא מהחדר. החלום הזה היה חייב לבוא ביום של מבחן?!
Stingray לפני 11 שנים ו-8 חודשים
שמעתי ריב במסדרון. בטח איזה קשיש שמתלונן על המוזיקה הרועשת שלא שמנו.
התכוונתי להיכנס למנורה שלי. היד שלי נשאבה פנימה והתכוננתי להמשיך להישאב לגמרי.
~פאך!~
הדלת נפתחה בעצמה זועמת. הצירים צווחו וצווחו והדלת התנגשה בחוזקה בקיר. מרוב בהלה הסתובבתי אל המסדרון בהלם, בעתה ודחוסה עד המרפק בתוך מנורה. אנור כימעט טיגנה אותי מרוב כעס. למזלי לא טוגנתי בגלל ההפתעה שלה למראה היד השאובה שלי. אבל ההפתעה של האישה השנייה הייתה גדולה משל אנור פי מאה.
זבוב היה יכול להתנחל לה בפה ביחד עם כל הקרובים שלו עד דרגה עשרים אלף ועם שכנו הפיל. זה בוודאי היה מבדר יותר אם גם שיערה השטני הקצר היה סומר. העיניים התכולות האפרפרות שלה איימו להתאבד בקפיצה מהפרצוף הארוך שלה.
עמדתי לנסות לכשף אותה או משהו אבל היא פלטה פתאום "ידעתי שאני לא היחידה." היא נרגעה מעט ונראתה טוב יותר. גם אנור נראתה פחות כועסת, אבל חשדנית.
"לא היחידה שמה?" שאלה בזהירות אנור, שגנבה ל את המשפט.
"לא היחידה שחלמה את החלום והגיעה לפה. גם אתם חיפשתם את הקבר של ייטס?" היא נראתה נלהבת יותר. ניצלתי את ההתלהבות שלה בשביל לשחרר במהירות את ידיי ולהשליך את המנורה אחורה על המיטה.
החורקת.
"מי את?" יריתי לעברה וניסיתי להתאפק שלא לכשף אותה לשלוח אותה מפה. יכול להיות שהיא סתם מעריצה של ייטס. למרות שקשה לי להאמין שנותרו לו מעריצים.
רעות לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(היא לא מאוד מכוערת, stingray!)
מי אני? די מסובך כשחושבים על זה. "בואי נראה..." אני אומרת "קוראים לי אירו, שזה אלת הריבונות של אירלנד." עלוב, עלוב. את אף פעם לא יודעת להציג את עצמך בלי להזכיר את הפרט הזה. אני גוערת בעצמי. "בעיקרון הגעתי מהטואטה דה- דנן, אבל אני חיה המון זמן בין אנשים, אני כותבת תזה באוקספורד כרגע, יש לי כשרון להרגיז את כל הפרופסורים שמעליי.. מה עוד? זהו בערך, ומי אתן?"
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-8 חודשים
הבטתי לרגע בנור, בטוח לספר לה?
"אני אנור, מ... אממ... דרום אמריקה, בערך." לא הצלחתי להציג את עצמי. מאיפה אני? לא כאן. איפה אני לומדת? כל מקום. כאב ראש.
"זאת נור" אמרתי לחדשה והנחתי לנור להסתבך עם העניין בעצמה.
Stingray לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(אחחח..התיאור הזה של הדמות שלך היה כשהיא הייתה מופתעת!!! זה בכוונה מוגזם! לא חשבתי שהיא מכוערת.)
חייכתי חיוך רחב אל אירו. טואטה דה-דנן...לא נשמע לי מוכר. "אני מסתובבת בעולם, מטיילת. רואה כל מיני מקומות מעניינים. איזה חלום חלמת שהביא אותך לפה?" חייכתי עוד פעם. חיוכים מסתירים חשדנות.
רעות לפני 11 שנים ו-8 חודשים
הייתה לי תחושה לא נוחה שעשיתי טעות, שהייתי נלהבת מידי אחרי ששמעתי פרטים מהשיחה שלהן... או שלא?
כמו כן התחילה להתגנב למוחי המחשבה שאולי הנערה שמלפני משחקת איזה משחק... טבעי שתהיה חשדנית. "רק שנייה!" אני מבקשת ומתחילה למלמל לעצמי בניב עתיק של קלטית, הניב שדיברנו בבית. היתרון בניב הזה היה שגם דובר קלטית לא יצליח להבין אותו מרוב שהוא עתיק...
השפה הזאת עזרה לי לחשוב, וזה בדיוק מה שהייתי צריכה כרגע. עיני נחו לפתע על מנורה שהייתה אחוזה בידה של מה שמה... נור. "הא! צדקתי!" אני קוראת שוכחת לחזור לאנגלית.
Stingray לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אירו הייתה שקועה לחלוטין במלמולים משונים. החלפתי מבט עם אנור. החלטנו שבמידה ואירו תחליט לעשות משהו אנור תחזיק אותה בזמן שאני עורפת לה את הראש על החרב שלי.
לפתע אירו קראה בקול. בשמחה, בהתלהבות, כיאילו גילתה את הפתרון לכל בעיות העולם. חבל רק שהיא אמרה זאת בשפה המשונה שלה. הרמתי גבה. "סליחה?"
מגדת העתידות לפני 11 שנים ו-8 חודשים
בהיתי בצלחת הריקה של סרנה וניסיתי להיזכר בחלום, אבל הוא כבר התחיל להיטשטש. מעולם לא הצטיינתי בזכירת דברים- נתתי להם לעבור אותי ולהיעלם באופק. אבל עכשיו זה היה הכרחי. "הממ..." מלמלתי, "הממ, אני זוכרת משהו. הוא אמר משהו לגבי כנסייה. אה... שם משונה כלשהו. דרמקליף?"
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-8 חודשים
שורותיו האחרונות של החלום עוד הדהדו לי בראש,כשיישבתי על כיסאות הפלסטיק,בשדה תעופה של ישראל.הארץ הזאת זרה לי.אומנם אני מצרי במקור,ומצרים זה קרוב לישראל,אבל בכל זאת,אני גר בלוס אנג'לס בכלל,אז כן,ארץ זרה.טוב,זה לא מפריע לי במיוחד,כי הייתי במקומות הרבה יותר שונים.האמת שמזכיר פה את קליפורניה.אבל אני לא כאן לחופשה.אני כאן בשביל עסקים.יותר נכון,ארכאולוגיה.המשרדים שלי,שלחו אותי לפה,כדי למצוא איזה מגילה עברית עתיקה,שכביכל אמורה לתת רמז קטנטן למיקום ארון הברית האגדי.כן,בטח.טוב,אני בהחלט יוצא מכאן מאוכזב,כי לא מצאתי כלום.אוקיי,כלום זה אומר בית מרחץ תת קרקעי,מלפני שלושת אלפים חמש מאות שנה.אבל למי אכפת,זה לא המטרה שלי.אני מציץ ברולקס שלי.תשע ורבע.הטיסה שלי יוצאת בעשר וחצי.אני קורא את "חקירה באדום".ניסיתי להתעלם מהזמזום המוזר והחלוש שבוקע מהתיק שלי.מה הם ימצאו בבדיקה הבטחונית הפעם?עט?כד ישן?אני כנראה פשוט יאלץ לחכות ולראות.אני מנסה להתרכז בספר,אבל המחשבות שלי ממשיכות לטייל לחלום.חלמתי אותו אתמול,באכסניה העלובה של האתר חפירות.הייתי מאוד עייף,מהיום חפירות הלא מוצלח האחרון,אבל שמחתי שבקרוב אני יחזור לבית הגדול שלי,ויהיה לי סוף סוף קצת שקט,ושלווה.זה היה היום חפירות האחרון,מסבב ארכאולוגי מסביב לעולם,שנמשך חודשיים וחצי של הסתובבות במקומות אקזוטיים,והזעת יתר.כן,אני יודע,עבודה מעניינת,שכר גבוה מאוד,תהילה בקרב ארכאולוגים,והיסטוריונים,כרטיס למקומות היפים ביותר בעולם,לבן אדם זה היה בהחלט מספיק בחיים.אבל אני לא נורמלי.לי תמיד נשארת תחושת הריקנות,שחלק ענק מהחיים שלי לא ממומש.זה הרגשה אופיינית לאנשים בני ארבעים אולי,אבל אני צעיר.טוב,זה לא כאילו שאני לא יודע מה אני מנסה להסתיר,וטכנית,אני עושה את זה מרצון.אני מתרחק כמה שאני יכול מהעבר שלי,והדברים שמתקיימים אצלי בסתר,מה שהופך לפרדוקס,בהתחשב בעבודה שלי,ארכאולוג.אני חופר יותר ויותר לתוך מעמקי העבר,והעולם העתיק,ויותר ויותר אני מרגיש כאילו זה עומד להתפרץ.ולמה אני עושה את זה?כי אני חייב.אני חייב להמשיך לחיות את החיים שלי.אבל החלום אתמול שינה הכל.במשך השנים הבנתי לאט לאט שיש עוד כמוני,אבל ניסיתי להתרחק מהם,להדחיק אותם,כמו את הסודות שלי.אבל עכשיו ברור לי מה הולך לקרות.זה לא עניין של בחירה.האלים לא פועלים ככה,לא משנה איזה אלים אלו.הם משתמשים בנו כחיילים במשחק השחמט המעוות שלהם.אבל זה לא מונע ממני להמשיך לברוח.
'אז מה,ג'ראח,ממשיכים לברוח.בתקווה שהם לא ימצאו אותך.עלוב ביותר,למישהו עם שושלת כמו שלך'
התעלמתי מהקול הלועג.הוא אוכל אותי מבפנים,אני יודע,אבל אין מה לעשות,את זה כבר הבנתי לבד.התחושת ריקנות מנקרת בי מבפנים.יש לי הרבה דברים שאנשים יכולים רק לחלום עליהם.בית גדול,מיקום מעולה,כסף,עבודה מעניינת.האמת,שאני בגיל צעיר מדי כדי באמת לתפוס פרסום,אבל המעבידים המסתוריים שלי מוכנים לשלם הרבה מאוד כדי שאני יביא להם חפצים מכל העולם.
'אתה לא באמת יכול להתעלם ממני.אני חלק ממך עכשיו'
קמתי בעצבנות,אבל באדישות,והלכתי לכיוון השירותים.השארתי את התיק שם,ממש לא היה לי אכפת אם מישהו היה גונב אותו.האמת,שהייתי מת שמישהו יקח אותו.נכנסתי לשירותים,והסתכלתי מול המראה:אני מראה סימני עייפות.טוב,אחרי הלילה שעבר,זה לא מפתיע.אני שוטף פנים במהירות,ומנגב אותם,ואז מתרומם שוב למראה
'הם ימותו'
אני מסתובב במהירות,למרות שאני כבר יודע שאין שמה כלום
'הם כולם ימותו.אתה חושב שאתה יכול לברוח מזה,אבל אתה לא.כל מי שאתה מכיר,האנשים המעטים שבאמת חשובים לך,ימותו,אם תמשיך לברוח'
בפעם הראשונה בימים החרונים,אני פולט צחוק.אבל זה צחוק מריר.
"אתה חושב שיש לי כאלה?אנשים שאכפת לי מהם?אתה חושב שעוד נשארו כאלה,שלא תקעתי להם סכין בגב כדי להגיע למי שאני היום?"
שתיקה קצרה,ואז הקול מדבר שוב.זה קול עבה,אבל מלא ארסיות,ולעג.
'חה!אתה באמת בן אדם רקוב מהעצם,סיזר ג'ראח'
"אני שמח שיש ביננו הבנה"
'אז מה אם אני יציע לך שחרור?מה אם תעשה מה שאני אומר לך,ואני יעזוב אותך,כמו שכל כך רצית,הרי זה ברור לי כבר ממזמן שאתה לא מלא נאמנות לשושלת שלך'
היססתי לרגע...הוא הדבר האחרון שאתה רוצה לפעול על פיו.זה בטוח מלכודת.אבל יש לי דרך לכבול אותו להבטחה.
"אני מקשיב"
'אני רוצה שתעשה בדיוק מה החלום שלך אומר.זהו,לעכשיו'
"רגע,מה גורם לך לרצות לעזור לאלים?הם אף פעם לא עזרו לך.ואתה לא מהסוג שפשוט עוזר..."
'מי אמר לך שאני רוצה לעזור להם?אני בסך הכל רוצה מישהו מבפנים,שיעזור גם לאינטרסים שלי,וגם לשלך'
עוד היסוס.זה הימור ענק.זה נקודת מפנה בחיים.ואני פועל לפי הפה שלו...אבל מה עוד יש לי לעשות?זה יקרה בכל מקרה.והפעם אולי יהיה לי סיכוי להשתחרר סוף סוף...
"אני מסכים"
...
כמה דקות אחר כך,עליתי למטוס הראשון לאיסלנד...

Palagra לפני 11 שנים ו-8 חודשים
קול הדיילת אמרה שעוד כ-10 דקות נגיע ליעד. יופי, נמאס לי לשבת פה ולא לעשות כלום. ירדתי בזינוק מהרכבת והלכתי ישר לחנות. הצצתי בשעון שעל הקיר, יש לי 2 דקות לפני שהרכבת תעזוב את התחנה.
"שלום, אני צריכה את ראול" אמרתי למוכר הג'ינג'י
"ראול לא פה" גמגם לנוכח המבט הזועם שלי.
"שיט! אני פשוט שונאת אותך! תצא משם כבר!" אמרתי בכעס
"אל מי את מדברת גברתי?" שאל הנער, בן 14 אם להעריך, אסור לו לעבוד. לפחות בעני. יוכלו לשדוד את החנות בלי בעיה. רעיון ניצת בראשי אך שללתי אותו מיד, אין מספיק זמן!
צעדתי במהירות סביב הדלפק הקטן והלכתי לדלת שהייתה חבויה בקיר, פתחתי אותה, נכנסתי וטרקתי את הדלת. עוד 40 שניות.... והתיק ברכבת!
רצתי במעלה מהדרגות לקחתי את התיק שהיה על שולחן העץ וזרקתי לו כמה מאיות. הוא הנהן בהערכה ואני טסתי למטה, עברתי את הבחור ה ג'ינג'י, יצאתי מהחנות ונכנסתי בשנייה האחרונה לרכבת.
אחר כמה זמן הגעתי ליעד ויצאתי משם.
(אין לי זמן לכתוב יותר)
Stingray לפני 11 שנים ו-8 חודשים
מופתעת, אירו השיבה את מבטה אלינו. האם היא כבר הספיקה לשכוח שאני פה? במשאלה הבאה שלה אני כוללת נחש מבעית או מפלצת שתרדוף רק אותה. אולי נחיל מקקים?
"אתן גם...שונות. מבני אדם, אני מתכוונת. אתן לא... אנושיות במיוחד." אירו ענתה בקול זהיר כחושדת שאולי אנו אכן אנושיות לחלוטין.
החיוך המסנוור שלי נותר על פניי אבל מבטי פזל אל אנור. הנה מה שציפינו לו ליד קברו של ייטס. נקבת טואטה דה-דנן, או מה שזה לא יהיה. החלטתי להקשיב לאישה התזזיתית שמולי ולפעול בעיקר בהרמת גבות. הנורא ביותר שיקרה זה שהיא תתייאש ותעזוב אותי ואת המנורה שלי לנפשינו.
אירו נאנחה ונראתה כבלון שהאוויר ברח ממנו. מבינה שהישועה לא תגיע מאנור וממני היא הסבירה. "את, נור, את ג'יני. יש לך מנורת ג'יני שלפני כמה רגעים חצי מהיד שלך הייתה שאובה בתוכה." היא כחכחה בגרונה ונשמה.
אנור ואני לא הגבנו. אין מה לתרץ ולכשף, גם היא חלמה את החלום.
"אם את" היא פנתה לאנור ההמומה "לא הזכרת את העניין מרגע התרחשותו משמע שגם את אינך אנושית. לפחות לא בשלמותך." היא סיכמה ושילבה את ידיה. אומנם היא אינה מחייכת מאוזן לאוזן אך את פניה מעטרת הבעת ניצחון.
נשפתי אוויר בהקלה-לכאורה. "פיו. איזה מזל שגם את כמונו. חשבתי שאת בת אדם מוזרה או משהו. אל תיעלבי, אבל בימינו צריך להיות חשדניים. אני ואנור השארנו רמז על המצבה. אנחנו מתכוונות ללכת לשם מחר בזריחה. בואו נלך לישון עכשיו ונלך לשם מחר בבוקר." אני מחייכת חיוך פייסני. אנור ואירו גוררות את רגליהן בתסכול. אנור ממלמלת לי משהו בסגנון 'לילה טוב' ונכנסת לחדרה. מאירו אני מקבלת ברכת לילה טוב מכובדת יותר אבל ניכר שגם היא רוצה להיפטר מחברתנו החשדנית.
אירו נראית לי בסדר, לא שיכורה מכוח וטירוף חושים. אבל אם הייתי צריכה להרוג את מי שאני פחות בוטחת בה אנור ואני היינו הולכת ביחד, ממרפקות אחת את השנייה, ליד גופתה של אירו לפני סיום המשפט.
בגלל זה אני אפילו לא יורדת על אנור. רק סוגרת בהקלה את הדלת ושוקעת בדממה אל תוך מנורתי השלווה.
רעות לפני 11 שנים ו-8 חודשים
לאמון לוקח זמן לבוא. אני מעודדת את עצמי. את פשוט קיווית שדברים יקרו מהר יותר ממה שהם קרו. אני מדליקה בדל נר ליד המיטה החורקת ופותחת את המאמר האחרון שעלי לקרוא. הדבר הבא שאני זוכרת זה איך שאני מדמיינת בחיוך את המנחה המעצבן שלי, מנסה במשך שעות להתקשר לפלאפון כבוי שקבור אי שם ליד העיר קורק...
לפתע עלה בי חשש מסויים- מה אם נכנסתי למלכודת? כשחושבים על- זה, זו הייתה אמורה להיות המחשבה הראשונה שלי. הודיתי לכל האלים שלפחות נשאר בי די שכל לקחת את הסכין והקשת. כעבור זמן מה החלטתי שהגיע הזמן לישון. אפילו לא טרחתי לכבות את הנר. נרדמתי כשאור כמעט בתוך העיניים שלי.
Stingray לפני 11 שנים ו-8 חודשים
פקחתי את עיניי. מופתעת ומיוזעת. עוד חלום.
בחלומי הופיע האל הבלונדיני. הוא צווח על אנור ועליי לחסל בני אדם על ידי הפיכתם לג'ינים ולנעול אותם בבקבוק מלא רעל שמופק מזיתים. אבל החלום היה מטושטש וכבר החל להימחות מזיכרוני. הרפיתי ממנו. הוא לא מסר מאלים משונים ובינתיים הוא גם לא חשוב לי. רק מוזר.
שמעתי פעם על מחקר ובו קטעו את שנתן של חיות בדיוק בשלב החלום. אחרי כמה זמן הם מתו. החוקרים הסיקו מכך שהחלומות חיוניים לקיומינו. אני הסקתי מכך שחשוב לישון שינה רצופה. ממש גאוותה של כל אמא.
קמתי, ומתחתי את העננות שאמורות להיות זרועותיי. בתור המנורה הג'ינים לא מוחשיים, כמעט כיאילו היו חלום בעצמם. שעון הופיע. יש עוד שעה לזריחה. פתחתי את מכסה המנורה וגלשתי ממנה החוצה. לא התכוונתי לחזור לישון. אולי אני אסתובב קצת בחוץ. בתוך ערפל הבוקר איש לא יבחין בערפל ג'יני קטן.
רעות לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(לאור הפערים בין השחקנים בהתקדמות המשחק: מי שעוד לא הגיע ליעד, אנא השתדלו להיות שם עוד תגובה אחת, מקסימום שתיים. תודה מראש.)
Stingray לפני 11 שנים ו-8 חודשים
(עם איזה חבורה בדיוק? אנחנו לא יצאנו עדיין)
הבלגית המעופפת לפני 11 שנים ו-8 חודשים
מה יכול להיות כל כך חשוב?
הלו? צד שני?

הוא ביקש שנהיה רצינית. הלכתי.

***

התיישבנו בחזרה. טייטם בוהה קצת בצלחת שלו, בתקרה, בכיסא, ולפעמים הוא מעיף בי מבט, לראות איך אני מגיבה.
"חלמתי. יש לי תחושה שהחלום הזה חשוב." טייטם אומר, ומחכה. אולי הוא לא שם לב, אבל אני חושבת שבתת המודע הוא מחכה לשמוע אם אצחק עליו. אנחנו מדברים הרבה על חלומות, ומעולם לא צחקתי עליו. מצד שני, הוא מעולם לא טען שזה חשוב.
כשאני ממשיכה לשתוק, הוא ממשיך. "היה שם בחור בלונדיני. הוא אמר שהוא מת. הוא אמר שהוא בנו של אודין. הוא אמר שהוא קיבל משימה, ושהוא חייב למל אותה, אפילו אחרי שהוא מת. אז, הוא דקלם שיר והתפוגג. הוא אמר משהו על קרן פיונה או משהו כזה. אני לא זוכר הרבה יותר."
הוא משתתק, הפעם בציפייה שאגיב.
"טוב, אתה רוצה שנחקור את החלום או משהו כזה? נבדוק מה הפשר שלו? אני חושבת שעדיף שננסה להבין לבד מה הבלונדיני ההוא רוצה ממך.רוצה שאודיע שאני חולה ולא אגיע היום לעבודה, ונבדוק מה זה קרן של פיונה באינטרנט?". נראה שהוקל לטייטם באותה מידה שהוא מרגיש מוזר. לקחתי אותו ברצינות, וגם התנהגתי ככה.
"כן. נחפש באינטרנט."

כמה שעות מאוחר יותר, לא התקדמנו הרבה. קרן פיונה לא העלתה הרבה ברשת, גם לא שאר הפרטים. בפעם המי יודע כמה, תשאלתי אותו עוד על החלום.
"אולי אתה זוכר את השיר שיורג דקלם?" באיזשהו שלב החלטתי שלבלונדיני קוראים יורג.
"מי?". מסתבר שטייטם לא ידע את זה.
"הבלונדיני. יורג." אמרתי, בנימה של מישהי שזה מתחיל לעלות לה על העצבים, אבל מתאפקת.
"אני לא זוכר כלום חוץ ממה שסיפרתי לך. אנחנו במבוי סתום."
אכן, אנחנו במבוי סתום. דווקא עכשיו, הצד השני שלי חוזר.

אני לא רוצה להפריע, כן, אבל יש לי משהו להגיד.
מצטערת, את הלכת. אני עסוקה כרגע בלעזור לטייטם.
אבל זה חשוב...
מה?
אין צורך בכזו נימה גסה.
אנחנו לא מדברות אנחנו חושבות.
חשבת בנימה גסה.
מצטערת. מה יש לך לספר לי?
לא התכוונת לזה, אבל בסדר. זה יעזור לטייטם.
באמת? מה זה? ספרי כבר!
גם לך היה את החלום הזה היום בבוקר. כשצחקנו על המילה צנים.
אנחנו תמיד צוחקות על המילה צנים.
את יודעת לאיזה חלום את מתכוונת.
או.... את לגמרי צודקת. למה לא חשבתי על זה לבד?
כי לא הייתי פה כדי לעזור לך.
שקט. אני צריכה לשחזר את החלום שלי.

***
"פואה? את שותקת כבר שלושת רבעי שעה. הכל בסדר?" טייטם נשמע קצת מודאג.
פקחתי את העיניים. "הכל מצוין. איכשהו גם לי היה את החלום הזה -אני מקווה מאוד שזה החלום היחיד שאנחנו חולקים- ושחזרתי אותו. אז, אי פעם היית באירלנד?"

(קדימה, הביאי אותנו לאירלנד, התלונני על בעית הזכרון שלך, אם זה לא מוצא חן בעינייך. נצליח להסתדר איכשהו)
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-8 חודשים
הטיסה לאירלנד,הייתה איך לומר,נוראית.המטוס היה קטנטן,והיו מלא כיסי אוויר,כך שהמרטיני שלי נשפך על הספר.
"גבירותיי ורבותיי,אנחנו סובלים מקשיי מזג אוויר,אבל בקרוב ננחת בנמל התעופה בדבלין,תודה"
או,תודה לאלים,זה עומד להיגמר.אגב,בתיק מצאו חבילת מהדקים.המ,זה חדש.במהלך רוב הטיסה,לא הפסקתי לחשוב על המשימה שעומדת בפני.לקחת משימות מהאלים,זה בכלל מסוכן,ואני מדבר מנסיון.אבל להסתנן כמרגל במשימה שהטילו עליי?זה מעבר לכל דבר מסוכן.זה התאבדות.תהיתי אם האלים בכלל יודעים שאני חותר תחתם.אה,אני חושב שהם עסוקים מדי בבעיות שלהם בינתיים,למרות,שבכל זאת,כנראה היה להם מספיק תושייה לשלוח אליי את החלום הזה.או שזה בכלל נשלח לכל האנשים מהצד שלי?אולי אני בין מליונים של אנשים שנשלח אליהם החלום,ואני בכלל לא נבחרתי מסיבה?עם המזל שלי,אין סיכוי.מצד שני,אם הם היו יודעים,המטוס היה שוכב כרגע בקרקעית האוקיינוס.לבסוף,המטוס נחת בטלטלה בנמל התעופה של דבלין,בלי פגע.ירדתי מהמטוס,ויצאתי מהשדה תעופה,לרחוב ראשי,בעיר דבלין.מיד תפסתי מונית,ונכנסתי לתוכה.הנהג,גבר בשנות הארבעים שלו,לובש בגדים של מנצ'סטר יונייטד,שאל במבטא אירי כבד.
"אז לאן,חבר?"
"אממ...חכה רגע...שניה"
הוצאתי פיסת דף מקומטת,עם שם חברת הטיסה שטסתי בה,וקראתי:
"אה,סלייגו,הר בלבן,בבקשה"
"מה?אתה צוחק עליי?זה בצד השני של אירלנד!"
אני ממש לא הייתי צריך להבריז משיעורי גיאגרפיה כשהייתי בתיכון.
"סליחה,אני לא בדיוק מתמצא כאן.ישב במקרה רכבת לשם?"
"יש לך מזל היום,בנ'אדם,את אלי עוד תספיק לשם"
"אז לתחנת רכבת בבקשה"
כשהגעתי לתחנת רכבת,רצתי במהירות,וקניתי כרטיס.עליתי על הרכבת,שהתחילה בדיוק לנסוע.ישבתי בנוחות בתא הריק שלי,והבטתי מעבר לחלון.טפוף קל החל לרדת.הנסיעה עורכת בערך שלוש וחצי שעות.הנוף היה בעיקר גבעות ירוקות,מדי פעם עיירות ציוריות.הגשם התחזק מעט.הבטתי בחשש לעבר התיק,אבל שום קול לא נשמע.לבסוף,הרכבת עברה ליד נוף עוצר נשימה,של אגם רחב שוליים,אפור,ועמוק,על רקע גבעות שהשתקפו בו,ואחרי האגם,העיירה סלייגו.כשירדתי מהרכבת,הגשם הפך למבול,ורצתי מהר לתוך בית קפה קטן,ויצאתי עם מאפה חם שיצא ישר מהתנור,וקפה רותח.העיירה לא גדולה במיוחד,אז הלכתי ברגל לעבר השלטים,שהורו על הקבר של ייטס.לבסוף,הגעתי לבית קברות,ונכנסתי אליו בנשימה עמוקה...
Stingray לפני 11 שנים ו-8 חודשים
ריחפתי לי מסביב לקברו של אלדראדו אוק'נור אחד. הנחתי שערפל מעל לקברו של ייטס ירתיע כל יצור שיתקרב לכאן, לכן העדפתי את קברו של אותו אלדראדו. אלדראדו. שם משונה.
חיכיתי. חשתי קרן שמש בהירה שנחה עליי, מאירה את מערבולות הערפל. בקרוב השמש תזרח לגמרי ותעיר לאט לאט את הכפר. כשהעלטה הערפילית תיעלם הערפל שלי יראה חשוד. עוד יותר חשוד יראה אם אשאר פה במשך כל היום.
החלטתי להתמצק. הבטתי בשמש בחשש. אף אחד לא בא. השמש התמקמה בשמיים בנחת ואני עקרתי את הפתק מהחריץ.
Palagra לפני 11 שנים ו-8 חודשים
הלכתי אל חנות המזכרות ליד תחנת הרכבת.
"שלום, איפה הקבר העתיק?" שאלתי את המוכר
"כבר עתיק?" שאל כמו אידיוט
הנהנתי לחיוב
"הנה קחי מפה" אמר והושיט מפה שהמחיר שלה 4.
לקחתי גם כמה קופסאות שימורים, שילמתי לו ויצאתי מהחנות. הלכתי על פי המפה לקבר ועצרתי שם.
פתאום ראיתי נערה עם שער זהוב ועניים בצבע ירוק שחוק.
"שלום" אמרתי והיא הרימה את מבטה אלי והשלימה את הפעק בנינו בכמה שניות.
"מי את?" שאלה
"מורס" אמרתי אחרי כמה שניות
"אני נייה מוות, אני יכולה לקרוא לך ככה נכון?" אמרה
משכתי בכתפיי "אני מעדיפה שלא"
היא הסתכלה על לוח אבן שחוק ואמרה " לְמַרְגְּלוֹת בֶּן בַּלְבֶּן הֶחָשׂוּף מֵעֵץ,
בַּחֲצַר כְּנֵסִיַּת דְּרַמְקְלִיף טָמוּן יֵטְס.
כְּכֹמֶר שִׁמֵּשׁ שָׁם אֶחָד מֵאֲבוֹתָיו
לִפְנֵי שָׁנִים הַרְבֵּה. שָׁם כְּנֵסִיָּה תִּצַּב.
וּלְיַד הַדֶּרֶךְ צְלָב עַתִּיק מֻצָּג,
לֹא מִשַּׁיִשׁ, לֹא חָרוּת כַּמִּנְהָג.
עַל אֶבֶן גִּיר שֶׁנֶּחְצְבָה פֹּה מִקָּרוֹב
יֵטְס צִוָּה מִלִּים אֵלֶּה לִכְתֹּב:

מַבָּט קַר תִּשָּׂא
אֶל הַחַיִּים, אֶל הַמָּוֶת.
פָּרָשׁ, עֲבֹר..."
"וסע!" השלמתי את דבריה, היא לא הייתה צריכה לשאול אך בכל זאת שאלה.
"גם את חלמת את החלום?" שאלה
הנהנתי
"את מאמינה בדרקונים?" שאלה
"אולי" השבתי
"אני כן, אני מאמינה בכל העולם הזה עם הזמאי והאלפים" אמרה. החלטתי שאני יצטרך את האמון שלה אז חשפתי מעט מעולמי.
"גם את זמאי" אמרתי אותה, היא חייכה והנהנה. התיישבתי על האדמה ונשכבתי עליה. יכולתי לשמוע אותה יושבת גם.
"אני רעבה" רטנה. זה מוזר עד כמה הייתי...פתוחה עליה. היא בסך הכל ילדה!
"יש לי אוכל" אמרתי ופניה קרנו מאושר "הוא בתיק, תא קטן"
"היא פתחה את התיק ואיך שהוא פתחה את קופסאת השימורים.
"רוצה טונה?"
"לא" אמרתי לה
Stingray לפני 11 שנים ו-8 חודשים
החלטתי לחזור ברגל אל בית ההארחה הקטן. ניסיתי להראות כמו מישהי נורמלית בבוקר. הבטתי על הרחוב השומם. כן, מישהי נורמלית הייתה עדיין במיטה.
פסעתי בגיל על מרצפות המדרכה. הסתכלתי על העצים הרבים והמדשאות שנמתחו מרחוב אחד לקצהו של רחוב אחר. הגעתי למבנה הלבן הקטן והססגוני. נכנסתי פנימה ודילגתי על המדרגות החורקות אשר בנס לא התפרקו לגמרי מדילוגיי. דפקתי בחוזקה על דלתה של אנור. שמעתי רטינה מעומעמת ואז שקט. דפקתי על הדלת מספיק חזק עד שאנור פתחה את הדלת. שיערה הזדקר מצמתה השחורה והיא נראתה כרוצה להרביץ לי שוב, בתנאי שלפני כן תנמנם מעט.
"מה?" נהמה.
"אנחנו צריכה לשוב אל הקבר, שכחת? יש לי הרגשה שהיום יגיעו עוד." עניתי. ניסיתי לא להיראות שמחה. אחרי שאני רואה זריחה יש לי חשק לצחוק, ואנשים שמחים בבוקר זה דבר מעצבן.
אנור הציצה מאחורי כתפי, מחפשת משהו. "אחחח.. הערת אותי לפני אירו?" היא רטנה שוב ושפשפה את עיניה בידה.
"ברור. רציתי להעניק לך את הכבוד להעיר אותה." חייכתי. עכשיו זה כבר בסדר לחייך, כי גם אנור חייכה חיוך רדום.
"נשמע מעולה." היא אמרה ופנתה לדלת חדרה של אירו. היא דפקה על הדלת חזק עד שחששתי שהדלת פתאום תתנפץ ותתפורר. אירו יצאה מהחדר באותה חזות של שינה כאנור, אבל נראתה ערנית יותר. אומנם שיערה היה פרוע ומזדקר אבל היא נראתה כיאילו חיכתה לרגע שבו תוכל להתעורר.
"בוקר טוב." היא מלמלה לעברנו.
"טוב, אנחנו חשבנו ללכת אל הקבר.." התחלתי אבל אנור קטעה אותי.
"'חשבנו'? את הערת אותי בדפיקות!" היא קראה.
"לא נורא." חייכתי. "בכל מקרה אנחנו הולכות אל הקבר כדי לבדוק אם יש שם עוד אחרים. נחכה שם כמה זמן ביחד ואז אולי נחכה במשמרות או משהו." אמרתי. "אני מניחה שאת רוצה לבוא איתנו?"
"כן, כן. רק תנו לי להתארגן קצת." היא מלמלה בקול ערני יותר ונכנסה לחדרה. דחפתי את אנור לתוך החדר שלה.
"היי! היי!" היא קראה במחאה. "מה זה אמור להיות?"
צחקקתי. "גם את צריכה להתארגן קצת. בעיקר השיער שלך"
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-8 חודשים
בזמן שהלכתי בבית קברות,בקור המקפיא,והגשם,התחלתי לחשוב על פרטי החלום,בעוד אני מחמם את אצבעותיי הקפואות,בעזרת הקפה.המממ...הדמות קראה לעצמה בלדר...מה אני יודע עליו?ההורים שלו,הם אודין ופריגה...אז הכל קשור כרגע לאלים הנורדים.אני מתאר לעצמי שהוא חשוב,אם הוא הבן של מלך ומלכת האלים הנורדים.אה!לוקי הרג אותו!נכון,אני זוכר ששלחו אותי לחקור מזבח מוזר,בצפון איסלנד,שהיה בנוי סלע גדול,שעליו היו חצובים דבקונים.עשיתי מחקר מקיף כדי להבין למה,וגיליתי שהוא שייך לבדר.סוג של מזבח-אנדרטה.לפי המיתוס,כל היצורים החיים נשבעו לא לפגוע בבלדר,או משהו כזה.אני לא זוכר בדיוק למה.כולם,חוץ מהצמח דבקון.לוקי,האל הערמומי,והתעלולן,בעל ההומור השחור,קשר דבקון לחץ,או משהו כזה,וכיוון את האל הוד,העיוור,לירות בבלדר.אני כבר לא בדיוק זוכר מה קרה ללוקי.אבל מה זה קשור?בלדר לא מופיע כבר במיתוסים,לאחר שהוא מת...למה הוא הופיע עכשיו?אני חייב להזכר...
'אל תהיה מטומטם,ג'ראח,זה קל,אפילו אני יודע את זה...מתחיל בר'...'
התעלמתי ממנו,והמשכתי לחשוב.
'טוב,נראה שאתה לא רוצה את העזרה...תצטרך לפעול בלי לדעת את המטרה...'
"חשבתי שהמטרה היא שאתה תשתחרר,ותעזוב אותי,לא?"
שאלתי בקול חושד.
'זאת המטרה שלך,כן,אבל יש סיבה למה שקורה כאן,וזה נותן לי את החלון הזדמנויות הזה,אז המטרות קשורות ביחד'
המשכתי להתעלם ממנו.עצות מיצורים כמוהו בדרך כלל יובילו אותך למוות,או כאב תמידי,משהו כזה...
'חשב האיש שפועל לפי עצתי...אבל הפעם שנינו נרוויח מזה...'
טוב,ממש לא יעזור לי לחשוב על זה כרגע,זה רק יסיח את דעתי...
פתאום,בלי שום אזהרה,מעדתי על מצבה,ונחתתי בכבדות על האדמה הרטובה.הרמתי את מבטי,וראיתי שאני ניצב מול פסל מתכת שחור,של בחור גבוה,עם מבט אלגנטי בפרצוף.
הגעתי לביקור בקבר של ייטס.
[אנשים שרוצים להפגש עם הדמות שלי,מישהו?
רעות לפני 11 שנים ו-8 חודשים
הטמנתי את הסכין הישנה שלי בתוך המגף לאחר שהצלחתי לגרום לשיער שלי לחזור לצורתו המקורית (או שהזדקרות היא צורתו המקורית? מילא, זה לא באמת משנה.) לקחתי את הקשת שלי ואת תיק הגב בו השתמשתי גם כאשפת חיצים. צפתי שברגע שנפגוש את אלה שחולקים אתנו את החלום נצא מיד לאן שזה לא יהיה. בטח נחפש אחר קרן הפיאנה או משהו דומה.
יצאתי מהחדר ופניתי לחכות ליד חדרה של אנור. נור, זו שחשדתי בה באופן מבוסס ביותר שהיא ג'ינית, דבר ששימח אותי מהרבה סיבות שהעדפתי לשמור לעצמי. בקשת משאלות בהחלט לא הייתה אחת מהן.
כעבור זמן מה יצאנו לעבר בית הקברות, לאחר שפילסנו את דרכנו בין קברים ממלחמת העולם השנייה וצלבים קלטים מהמאה התשיעית לספירה הגענו לקבר של ייטס. ולא היינו הראשונות שם.

(אוף, גולגולת! תיכננתי לשמור על הסיפור של בלדר ולוקי לאחר כך. לא נורא, נסתדר...)
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אופס
\:
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אופס
\:
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-8 חודשים
השתדלתי להתרווח במושב הצר שלי במטוס. לידי נחר איש עסקים מבוגר בחליפה, ומצדי השני ישבה אישה צעירה ויפה וקראה. שקלתי אם לפנות אליה יהיה רעיון טוב, אבל במחשבה שנייה התחרטתי. אני לא רוצה להיכנס לקשר כזה עכשיו... לא כרגע.

ירדתי מהמטוס ועברתי ליד מסוע המזוודות, ואסוף את שלי. לא שהיה בה בגד... אלא רק נשק. המון נשק. לא הפתיע אותי שאף אחד לא עצר את המזוודה בדרך. השומרים מושחתים ועצלנים, בחלק מהמקומות. ברובם, למעשה.
המשכתי לכיוון היציאה ולקחתי מונית לכיוון העיירה סלייגו. אפילו שהמרחק רב והמחיר גבוה, הכסף לא יהיה בעיה. יש איתי כמות מוזמנים וכרטיס אשראי עם כסף שיספיק לי לפחות כדי להשתכן כאן עם בית גדול.

*כהמון זמן לאחר מכן*
לעזאזל, הנסיעה הזאת לקחה יותר מדי זמן. הייתי מופתע כשהנהג הסכים להסיע אותי, אבל עברתי על זה בשתיקה. ישנתי רוב הזמן, ובשאר הזמן קראתי או הסתכלתי על הנוף. הנוף של אירלנד היה יפהפה. המשכתי לחשוב על כך כשירדתי מהמונית, ושילמתי לנהג את המחיר בתוספת לא קטנה. הוא הודה, וחזר אל המכונית, כנראה במטרה לישון.
התחלתי ללכת, שואל אנשים איפה הקבר. כל אחד הפנה אותי לכיוון אחר, ולבסוף מצאתי את עצמי בסמטה ללא מוצא. לעזאזל. עכשיו זה ממש הזמן ללכת לאיבוד.
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-8 חודשים
ארגו...רוצה להיפגש?
Stingray לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אני חושבת שאחד היתרונות בלהיות ג'יני זו הקימה הקלה בבוקר.
שדים לא צריכים לצחצח שיניים או להסתרק. הם גם לא צריכים לבחור מה ללבוש או לחפש את המפתח לרכב. הם פשוט מתגבשים להם לצורה בה הם רוצים להיות והם מאורגנים.
חשבתי על זה בזמן שחיכיתי לאנור ואירו. כחמש מאות שנים של אי-התארגנות בבוקר השכיחה ממני את הזמן שזה לוקח. בעיקר בגלל שסלון בינוני שמעוצב בסגנון סבתא אירית ומדרגות מתפרקות ששוכנות בהן נמלים הם לא בדיוק המקומות הכי מעניינים בעולם לבלות בהם חמש עשרה דקות משמימות.
אירו ואנור יצאו (ועשו משהו בנוגע לשיער שלהן) מאורגנות וערניות הרבה יותר. קיפצנו לקומה הראשונה והחזרנו את המפתחות לסבתא-אירלנד הקשישה. נופפנו לשלום לבעלה האירלנדי הקשיש גם הוא והוא השיב בהנהון מנומס. בריטים.
הגענו אל הקבר במהירות. ראיתי מרחוק כמה דמויות. מעניין למה קראו לכולנו.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-8 חודשים
פתחתי את הטונה והנחתי את החרב והקשת שלי על העשב הרטוב. חיטטתי בתיק של מוות ומצאתי חרב מדהימה ביופיה אבל כשהסתכלתי אליה לראות אם היא שמה לב היא הביטה בי במבט שקט ומפחיד.
"תחזירי אותה!" אמרה וחזרה לעצום עניים. החזרתי אותה כשפתץאום ראיתי בערך שלוש דמויות מתקרבות אלינו.
"שלום!" קראתי אליהם ונופפתי בידי. אחת מהן החזירה לי ניפנוף.
"מי את?" שאלה מיחשהי עם עניים בצבע תכלת אפרפר(אירו)
"אני נייה, ואתן?" שאלתי
"אני נור" אמרה זאת עם השער השחור "זאת אירו" אמרה והצביע על זאת עם העניים הכחולות אפורות "וזו אנור" אמרה והצביע על זו עם העניים הירוקות המלוכסנות.
"מי זו?" שאלה אנור והסתכלה על מוות אבל כדי שאני אקרא לה בשם שלה. מורס, שם מוזר אם חושבים על זה.
"מורס, או מוות. טלוי באיזו שפה את אומרת את השם שלה" אמרתי ופתאום קלטתי שהטונה עדיין ביד שלי."רוצות טונה?" שאלתי
Stingray לפני 11 שנים ו-8 חודשים
כאשר השאר זללו טונה אני העדפתי לשבת בשקט. אני מעדיפה שלא לאכול טונה על הבוקר. בעצם, אני לא ממש אוכלת. בשביל לא להיראות מוזרה או מתנשאת לקחתי מעט טונה והשלכתי אותה בחתיכות אל מאחורי הקבר. זה אורגני. בערך.
תוך כדי האוכל דיברנו קצת והבנתי סוף סוף מה זה טואטה דה-דנן. בינתיים כולם נחמדים אבל אף אחד לא יודע מה המטרה של כולנו. יכול להיות שבתוך רגע ישמע קול 'פוף' ואנחנו נופיע בזירה בתור איזה בידור לאל בנייפלהיים שלו.
"מה את?" פנתה אליי בשקט הנערה הבלונדינית השדופה. "מה זאת אומרת? לא רואים עליי שאני חד-קרן-ורוד-קסום-מנצנץ-ומרושע?" גיחכתי וצחקתי מעט. כולם צחקו קצת. אני חייכתי והסתכלתי על החתול המוכתם בשחור וכתום שכירסם בטונה המכוסה בחול.
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-8 חודשים
בזמן שחיכיתי שמשהו יקרה,נאבקתי בדחף להפוך לצורת התן שלי.טוב,לא תן שלם,רק ראש תן.אני שונא את המצב הזה.אולי הוא מעניק לי חושים יותר חדים,אבל הוא מקרב אותי יותר לעולם שאני מנסה להתחמק ממנו כל החיים שלי.משום מה הרגשתי נוכחות,כאילו הרוח,והגשם,הם לא סתם רוח וגשם.כאילו יש בהם משהו.זה לא הרגשה ברורה,אבל זה דומה להרגשה שמישהו נועץ בך מבט מאחוריי הגב.בחנתי את הסביבה.אין כאן עוד אף אחד...ואז,התחלתי לשמוע צעדים במרחק...
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-8 חודשים
הנחתי שכל מי שהיה איתנו ליד הקבר היה יצור לא אנושי, או לפחות הרוב. אז שחררתי סוף סוף את הצמה, הפעם הראשונה שבה פיזרתי את השיער מחוץ לבית כבר כמה שנים. האוזניים שלי הרגישו מוזר כשרוח קרה התחילה לנשוב בלי שום סיבה, חוץ מהעובדה, כמובן, שהיה עכשיו אמצע החורף.
אבל זה היה בקצה השני של כדור הארץ.
הצצתי בפלאפון שלי תוך כדי שאני לוקחת את החתיכה האחרונה של הטונה שנשארה. בסדר, אם נסגור כאן את העניינים מהר יישאר לי זמן לעבור על החומר שלמדתי אותו בפעם השביעית בעשרים שנה האחרונות. אני שונאת מתמטיקה.
אחרי שווידאתי עם הבוחן איפה אני אשב בזמן הבחינה סגרתי את הפאלפון.
התחלתי לשמוע צעדים מתקרבים, מדהים כמה טוב אפשר לשמוע כששער לא מכסה את האוזניים. כמה שניות אחר כך הגבר עם העיניים השונות הרים מבט אל כיוון הצעדים.
המתנתי בשקט תוך כדי שאני מסובבת את האצבעות מסביב לפגיון שבשרוול, משום מה הייתה לי צמרמורת.
POLLO לפני 11 שנים ו-8 חודשים
"טיסה 664 לאירלנד יוצאת בעוד מספר דקות" נשמע הקול הרובוטי ממערכת הכריזה.
לא ממש כדאי לי לפספס את ההמראה הזאת. יש טיסה לאירלנד ממצריים רק כול יומיים, כי אירלנד היא לא יעד "נחשק" במיוחד לדעת המצרים.
טיפסתי במהירות על מדרגות הפלסטיק שמובילות למטוס. הצלחתי להשיג כרטיס ברגע האחרון, ובמחיר שאני עוד מצליח להתמודד איתו. התיישבתי בקלילות במושב.
כשהמראנו הקעקוע צרב לי את העור, כמו שקורה כול פעם כשאני בגבהים. הבטתי מהחלון וחשבתי על אבא.
הוא בטח לא מרוצה מזה שאני לבוש בחליפה מערבית שכזאת.
בשעה האחרונה חשבתי על החלום, בעיקר הייתי מודאג מהבעיה שהדבר היחיד שאני יודע הוא שאני צריך להגיע ל "מרגלות בן בלבן", כנראה שזה הר. משהו בסגנון.
המטוס נחת, והקעקוע נרגע מעט. אירלנד, הנה אני בא.
Palagra לפני 11 שנים ו-8 חודשים
הוצאתי את החרב הסקוטית שלי מהתיק, נעמדתי וחגרתי אותה על הגב. הלכתי קצת כדי לוודא שזה בסדר. העברתי את ידי בשער שלי, הוצאתי קופסת שימורים של משמשים ואכלתי את כל המשמשים חוץ מאחד ששחה ברוטב מתוק מידי.
שמתי את הקופסה הצד והלכתי אל החבורה אך קודם שמתי משקפי שמש. הרוב סתם לוטשים בעניים שלי מבטים או מקניטים אותי. סתומים. זה לא כישוף שחור או כל דבר אחר אלא מוטציה גנטית. יש אפילו כאלה שהעניים שלהם משתנות ויש להם נגיד פס אדום בשער שחור או משהו כזה. נראה שנייה הציגה אותי כמוות, טוב זה פרוש אחד של השם.
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-8 חודשים
רגע,מי בקבר?אני מבולבל
רעות לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אני, stingray, אריה, זאבה, per vacuum, אתה, פיספסתי כמה נראה לי.
בכל מקרה, אם כולם יזכרו להגיב, עוד מעט נוכל לפתוח את הפרק השני... ;)
Stingray לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אני, elbereth, אריה, Per vacuum וזאבה. (והשמות שלנו זה נור, אירו, אנור, מורס ונייה.)
Stingray לפני 11 שנים ו-8 חודשים
פסטפסתי (הפועל של לעשות 'פסססטטט' לחתולים) לחתול בעל הכתמים השחורים-כתומים. הוא התקרב אליי בלא חשש. שרלטן קטן. בטח כל הזקנות בעיירה מאכילות אותו ואת שאר חתולי הרחוב פה באזור. הוא ריחרח קצת את ידי והחליט שזה בסדר שאלטף אותו.
בדרך כלל אין לי בעיה לדבר עם אנשים.
רק שהם לא אנשים.
מול בני תמותה אני יכולה להיות מי שאני רוצה להיות. אני יכולה להיות כל אחת. בשל היותי ג'יני אני יכולה אפילו לשנות את שערי, פניי, מבנה גופי, גובהי. אף פעם לא הייתי צריכה לדבר עם יצורים לא אנושיים ולדבר איתם כלא-אנושית כמוהם.
אני סתגלנית מדי.
רוב היצורים המשונים שדיברתי איתם היו ג'ינים מאובקים וחלודים. הם בדרך כלל היו מטורפים מזקנה ומכוח שאין בידם. לא בדיוק היצורים שאני רצה להתחבר איתם.
יצורים אחרים אני מכירה דרך בני האדם ובשל אירוע או התנהגות חריגה אני מעמידה אותם על אי-אנושיותם ואנחנו מתיידדים. אף אחד לא רוצה להיות אויב של ג'יני.
הרבה זמן לא חשבתי ככה. עדיף שאתרכז בלהתחבר לאנשים כדי שיסמכו עליי. כן. ככה הם יהוו מצע נהדר לבקשת משאלות. המבקשים האנושיים משתגעים מהר מדי.
"טוב, למי יש השערות לגבי הסיבה שאנחנו פה? אני מהמרת על שיעמום מערוץ הטלויזיה הקהילתי של ניפלהיים." אני פונה אל החבורה בציניות, וסוף סוף, כמו שאני פונה תמיד.
רעות לפני 11 שנים ו-8 חודשים
"לא נראה לי שיש טלוויזיה בעולם המתים." עניתי, והשפלתי קלות את ראשי מהמבט התמה של האלפית, מיתולוגיה נורדית היא בהחלט לא מנת חלקם של בני הטואטה. "ובכל מקרה, לא נראה לי שכדאי שנשאר כאן יותר משעתיים. אם אף- אחד לא יגיע, נשאיר פתק ונבוא מחר."
"ואם גם מחר לא יהיה כאן משהו?" מישהי שאלה. "אז נצא." השיבה מישהי אחרת, שהבינה לרוחי.
"ההיגיון אומר שנצא לחפש את קרן הפיאנה." אני אומרת "לא את הערוץ בניפלהיים." שוב אותם מבטים שואלים. אני ממשיכה, מפחדת לאבד את חוט המחשבה "תראו- הסיפור של קרן הפיאנה הוא יחסית מוכר באירלנד לפחות החלק על הפיאנה, לא על מה שבלדר אמר." אני מוסיפה במהירות. עוד משהו הגיע. זה יגדל עוד. אמר קול קטן בראשי.
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-8 חודשים
הרמתי גבה. פיאנה? משהו בשיעור אזרחות כשלמדתי פה לפני כמה שנים. מפלגה כלשהי... או משהו כזה.
אבל קרן הפיאנה? בחיים לא שמעתי על זה.
"פיאנה היו מפלגה באירלנד במאה ה-20" מלמלתי לעצמי "אבל אף פעם לא הייתה להם קרן. וניפלהיים בכלל לא קיים."
באמת, חיים אחרי המוות, ועוד אצל אלה מוזרה. לא יכול להיות סיפור יותר מופרך מזה.
RayOfLight לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אני יורד במדרגות, ומזמזם את "bedtime stories". לפתע אני נקטע על ידי הקריאות הנלהבות של אחותי, ה"וונאבי אמא שלי", שצועקת "בלו! בלווו! חדשות טובות..." אני קוטע אותה עם נימה טרחנית "מה."
"נחש!"
אני מדמיין את כדורי העיניים שלי יוצאים מהחורים.
"נו כבר!"
"אוקיי. אנחנו נוסעים עוד כמה ימים לאירלנד! ונחש איך? בצוללת!"
"מה?" לוקח לי רגע לעכל את מה שהיא אומרת. זה לא שזה כזה לא שגרתי, אבל.. צוללת? באמת?
זה רק מחזק את המסקנה הדי מובנת מאליו שלי, שלעשירים אין מה לעשות בחיים.
"שיהיה בכיף." אני אומר וממהר לעבר דלת הכניסה, וממשיך בדרכי לבית ספר..
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(גולגולת, אני מגיע !
אגב.. אולי כדאי לעשות דיון חדש ? אנחנו הרבה יותר מדי למטה..)
כעבור שלוש שעות מעייפות ומרגיזות ביותר של איבוד, הגעתי סוף סוף לבית הקברות המזורגג. רק שלא ציפיתי שהם יקברו את כל תושבי העיר שמתו כאן. לעזאזל, המקום הזה אינסופי !
שוטטתי בין הקברים עד שראיתי דמות נמוכה, עם זרועות עבות וארוכות ביחס לגוף ועור נחושתי. החלטתי לגשת אליו, אולי הוא ידע איפה הקבר המחורבן. מזמן כבר נמאס לי לחפש. רק שמשהו בראשו נראה מוזר, כמעט כאילו... יש לו ראש של זאב ?! לא, תן, למעשה. הבנתי מהר מאוד שאני במקום הנכון, וניגשתי אליו.
"שלום ?" שאלתי בשקט. הוא הפנה את ראשו אליי במהירות.
Stingray לפני 11 שנים ו-7 חודשים
חייכתי לאירו. "מעולם לא היית בניפלהיים, איך את יודעת שאין להם טלויזיה? אולי אפילו יש להם משחקי מחשב." אמרתי בנימה צינית מעט. בהיסח הדעת המשכתי ללטף את החתול. אם רק החתול הזה היה יותר רזה אולי הייתי לוקחת אותו איתי למנורה שלי. הבטתי עליו שוב.
לא, לא הייתי לוקחת אותו. הייתי מצליחה ליצור לו טראומה תוך שבוע בערך.
קרן הפיאנה...חוץ מהעובדה שזה כלי נגינה, המופעל ע"י נשיפה כנראה, מהתרבות הנורדית המשונה לא ידעתי על זה דבר. גם אנור לא ידעה עליו כלום. אם בת לתרבות מוזרה לא מבינה את אחת מהמוזרויות אני אמורה קצת לחשוש. או שאולי לא. כל דבר בעולם הזה לא מובן לחלוטין, כולל בני האדם.
לפעמים אני כל כך שמחה שאני מהחיג'אז. הכל שם פשוט וקל: יש את השטן, שזה רע, יש את המלאכים, שהם טובים, ויש שדים, שעושים מה שבא להם. החתול הבין שאין לי אוכל והתרחק ממני.
כולם מתים עליי פה, אה?
RayOfLight לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(יש לציין שהרעיון של הצוללת הוא של הבלגית)
Stingray לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(טוב, אני הולכת לעשות איחוד היסטורי בין קבוצות הקברים.)
הבטתי בשמיים והחזרתי את מבטי אל שאר הבנות. כולנו נראינו עייפות ומשועממות וחסרות טונה.
"עדיף שאלך להסתובב פה באזור, לחפש כמה שאולי הלכו לאיבוד. אני אעשה את זה הכי מהר מכולן." אמרתי. כמה הספיקו לתת לי כמה מבטי אישור שלא חיכיתי להם לפני שהתפוגגתי. גלשתי אל השורות השונות עד שהבחנתי בשני גברים שעמדו ודיברו. הם איתנו?
לא. סתם שני גברים מזדקנים שבאו לבקר חבר שנפטר.
מיהרתי לרחף משם לפני שיבחינו בענן ערפילי שעוטף אותם.

לאחר מכן ראיתי עוד שני גברים. כמה גברים יושבים פה? או השאלה החשובה יותר: האם לגברים האירלנדים אין מה לעשות בחיים מלבד לחשוב על מתים?
התקרבתי לאחד הקברים והתגבשתי מאחוריו באיטיות. ככל שאני ממוקדת יותר כערפל קל לי יותר להבחין בפרטים. אחד מהם נראה בסביבות גיל השלושים ועיניו המלוכסנות ושיערו הכהה שיוו לו מראה מעט אסייתי. הוא הקרין תחושה ידידותית, אבל היה לי ברור שזו רק מסכה. ממש כמוני, רק שאני עושה זאת טוב יותר. המסכה הידידותית בקושי הסתירה את הדריכות המעט פרנואידית שלו.
השני היה נמוך יותר מהראשון, והיה כהה יותר. קיוויתי שהוא אכן מאפריקה, כמוני. למרות שהוא היה מעט נמוך הרגליים והידיים שלו לא היו קצרת ביחס לגובהו. בניגוד לראשון, שניכר כי היה בכושר, הרושם שהאפריקאי הותיר היה של כושר ממוצע. אבל הפנים שלו היו מבעיתות. כמו פנים של תן.
פנים של תן?
התגבשתי יותר ויותר עד שהפכתי לשדה בעלת מראה אנושי שמזכירה יותר ג'ינים רגילים. הצצתי שוב. כן. פנים של תן. הם אלו שחיפשתי. החלטתי לחזור למראה האנושי והגשמי שלי.
"שלום." אמרתי בקול יציב. הם הסתובבו אליי. הבנתי כי שיחתם הייתה שיחת היכרות ראשונית.
"אתם גם מחפשים את הקבר של ייטס?" חייכתי חיוך קטן. "אני נור."
זאבה~ לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"עדיף שאלך להסתובב פה באזור, לחפש כמה שאולי הלכו לאיבוד. אני אעשה את זה הכי מהר מכולן." אמרה נור.
פתאום היא התחילה להיעלם ובגלל שלא היה לי משהו אחר לעשות הכנתי את עצמי ורצתי במלוא המהירות אחריה. חלפתי על פני שני זקנים שרכנו והניחו פרחים מעל קרב מסוים והופתעו מדמותי המהירה.
חייכתי לעצמי, תמיד הייתי מהירה.
קפצתי מעל קבר וניסיתי לא לנחות על מצבה ולשבור לעצמי את הרגל, מעדתי והזזתי את הראש כדי שלא יפגע באבן גדולה.
קמתי, ניקיתי את האדמה מהמצח שלי וראיתי מעט דם, סתם חתך. המשכתי לרוץ בקו בערך ישר עד שמצאתי את נור בחברת שני גברים ולאחד מהם היה עד לפני רגע ראש של תן!
מעניין, זו הפעם הראשונה שאני רואה אנוביס. או לפחות ככה אני חושבת שקוראים לזה.
"היי" אמרתי והסדרתי נשימה כמה שאפשר בכמה שניות "אני נייה, ואתם?"
Palagra לפני 11 שנים ו-7 חודשים
נייה הזו התחילה לרוץ פתאום אבל נראה שהיא נהנת מזה. מוזר. עלה בי חשק עז לעשות משהו, בחנתי את המצב המשעמם להפליא. נייה ונור, נדמה לי, כבר לא כאן.
חזרתי למקום שלי ליד התיק העור המסע השחור שלי התיישבתי ונשכבתי.
אחרי כמה זמן שמעתי צעדים, 4 או 5 זוגות רגליים להערכתי. הן הביאו איתן שני גברים.
התיישבתי, הורדתי את משקפי השמש שלי והסתכלתי עליהם במבט אטום. מי הם?
♥toolip לפני 11 שנים ו-7 חודשים
המטוס נחת.
נדחקתי בין האירים והתיירים השונים ועליתי על המונית הראשונה שראיתי, מוזנחת מתפרקת שמשמיעה טרטור מעצבן כאשר נוסעת, עליתי ומלמלתי לנהג את הכתובת הוא מלמלל משהוא בחזרה באירית ומאז לא שתק. אחרי נסיע ארוכה מהמצופה במונית מטרטרת אם נהג חופר הגעתי לבית הקברות המזוגג.
היו שם אלפי, לא מיליוני מצבות ישנות וחצי מתפוררת. ניראלי שבית הקברות הזה בית הקברות היחיד באירלנד או שפשוט קיים מאז שהקימו את אירלנד.
שוטטתי בין המצבות בית הקברות היה שומם פרט לזוג זקנים שדיברו באירית ופיזרו אוכל ליונים.
אחרי בזבוז של לפחות חצי שעה של הסתובבות סתמית בין הקברות שמעתי קול "גם אתם מחפשים את הקבר של ייטס?", פניתי לכיוון הקול זו הייתה מישהי ככול הנראה בת 18-19 בעלת שיער שחור שפנתה אל שתי אנשים, אחרי שיחה שלא כללה הרבה מילים הם התקדמו לכוון קבר כלשהו. שם היה הקבר המזוגג?! גם כן האירים האלה הם צריכים להציב שלטים!
התקרבתי, ליד הקבר הייתה חבורה די מעניינת ללא ספק לא משפחה שבאה להתאבל.
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-7 חודשים
לאחר שהגענו, כולם התחילו לדבר. רק אני ככל הנראה חשדתי במצב, אז כמובן שעשיתי החלטה מהירה וחכמה ביותר, ושלפתי שתיים מהקטאנות שלי שהחבאתי במכנסיים. מוזר שלא שמים לב לזה, אבל השיטה הזאת עובדת.
כולם זינקו בהפתעה לאחור, עם מבטים מזועזעים שמופנים... אליי ? מה, הם אף פעם לא ראו חרב ? נו באמת, אפשר לחשוב. במחשבה שנייה, יכול להיות שדווקא עצם שליפת החרב הפתיעה אותם. הגיוני.
"אז... מה שלומכם ?" שאלתי בנימה ידידותית.
הבלגית המעופפת לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(יש לציין שריי לא הלך איתי עד הסוף וצבע את הצוללת בצהוב.
אין לי מושג אם זה קרדיט או האשמה, אבל תודה שחלקת את זה עם כולם, ריי. אם תחפשו, תמצאו התייחסות לביטלס בכל דבר שאני עושה. גם פה במשחק. חפשו את ההתייחסות& הידד& חפש את המטמון בנושא הביטלס&)
Stingray לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"יש לי עצה בשבילך, " אמרתי והתקרבתי חזרה. "ידידותיות וחרבות לא הולכות ביחד. אם אתה רוצה לגרום לאנשים לחשוב שאתה ידידותי אל תעשה את זה תוך כדי שאתה כמעט חותך אותם לשניים. משום מה זה לא בדיוק עושה רושם." שמץ גיחוך הופיע על פניי. מר-קטאנות חשב אם הוא אמור לצחוק או להיעלב.
לצחוק, חכם. גם העלבות משום מה לא עושות רושם.
בסוף הוא החליט לחייך קצת כמו כולם. השני בינתיים ישב ליד הקבר, נראה כיאילו הוא היה מעדיף שלא להיות פה. למזלו, זה לא נראה מהתנשאות. אחרת מתישהוא בחיים בארוכים שלו הוא היה מצטער על זה.
ישבתי בנחת על יד המצבה. "לפני ששיעמם לי והלכנו לחפש אתכם ניסיתי לנחש למה קראו לנו. יש לכם גם רעיונות?"
"לא. את יודעת, קאטנות לא באות יחד עם נורדיות מסורתית." מר-קטאנות חייך. יאיי. חושבים שאני נחמדה.
"ואתה?" פניתי אל המצרי (ראש תן הוא לא בדיוק חלק מהחיג'אז) שנראה רחוק יותר ויותר.
"גם לי אין מושג." הוא פלט.
"אם אנחנו מחכים כאן, כנראה שיש עוד. רק כשכולם יגיעו נדע." אמרה מורס בקול שקט אך מפתיע. היא לא נראתה כאחת שמדברת יותר ממה שהיא צריכה.
"לא משנה אם יש עוד. אנור, אם אני אחכה פה עוד שנייה אני מעניקה לך את הרשות לנעול אותי ואת המנורה בחדר עתיק ולא לפתוח לעולם. בית הקברות הזה מעצבן אותי." קמתי ממקום מושבי בהחלטיות.
"טוב, רק תזכרי שאת אמרת את זה" גיחכה אנור.
RayOfLight לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(בלגית, זה קרדיט.
והיי, לא הגעתי עוד לצוללת, כך שאת לא יודעת אם היא צהובה או לא! (היא כן)!)
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-7 חודשים
כל החבורה המבלבלת הזאת,התחילה להתווכח,וידעתי שזה לא הולך להוביל לשום מקום.ההופעה של היפני הלהיטה גל חדש של התווכחויות.הוא לעמשה נראה די רגוע,ואפילו קצת משועשע.אני לא אוהב להתבלט.אני לא אוהב להחליט החלטות בשביל אנשים.אבל אם אני הולך לרגל אחריהם,כדאי שאני יהיה במרכז העניינים,כדי שאני לא ידחף הצידה.ובשביל זה,אני צריך תשומת לב.
"אה,אהמ-"
קולות ההתווכחות קטעו את הקול שלי,ואף אחד לא שם לב.הרמתי מעט את הקול,ואמרתי
"אה,סליחה,אבל-"
עדיין שום הקשבה.
'תשתמש בכוח.תנסה למשוך את התשומת לב שלהם בעזרת רעש וצלצולים.יצורים כמוהם מקשיבים בדרך כלל לכאלה דברים'
ניצלתי את הרעש וההמולה,ואמרתי בקול שקט.
"נראה לך?אני ממש לא מהתיפוסים כאלה,שמושכים תשומת לב,אני-"
'אני לא מבקש ממך להיות מנהיג או משהו כזה,אני דורש שתגרום להם להקשיב לך'
"אה,טוב"
הם המשיכו להתווכח,ולא שמו לב אליי.
במקום לצעוק,פשוט הפכתי את הקול שלי ליותר רשמי,ולא חזק,אבל ברור,כמו שאני עושה בנאומים,בכנסי אראולוגיה.טוב,יש בזה קצת מהקטע של הדם האנובי.בדרך כלל,ה"ברכה" של להיות אנובי,מדלגת בשלושה דורות.סבא שלי מצד אימא,היה אנובי.הראש שלו עדיין עומד במפקדה של הציידי שדים מהכנסייה הקתולית הסודית,שיושבת מתחת לוותיקן[המצאתי,לא אמיתי,דא].להיות אנובי באיטליה זה לא הדבר הכי בעל טקט.אם הוא נחשב,כשד,כמובן.אבל בכל מקרה,אנוביס היה השופט של המתים.מישהו שמקשיבים לו.אבל החזרתי את הראש שלי לצורה הנורמלית,כי מי הולך להקשיב לתן מרייר?
"אה..היי.אני מניח שכולם פה בגלל החלום,אני צודק?"
מלמולי חיוב.
"אז,אני מציע שכולם נשתף את מה שאנחנו יודעים.אבל לפני זה,כולם מתכננים להשאר פה?"
[תענו]
הבלגית המעופפת לפני 11 שנים ו-7 חודשים
(יופי. צוללות בצבע צהוב יעלו את הרמה של המשחק. לא שהמשחק לא טוב, אבל צוללות צהובות מעלות את הרמה של כל דבר שהן מופיעות בו)
Stingray לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"כן. אחרת לא היינו מגיעים לפה." עניתי לראש-תן. התרכזתי לרגע בהתנהגות שלו. הוא התלבט קצת בין שני המשפטים. אני תוהה אם זה בגלל דיבוק או התלבטות טבעית. אני מעדיפה שלא לחשוב על כך שאחד מהיצורים שכאן הוא מקלט קטן של איזה אל משועמם שרוצה לפצפץ את כולנו. אני מביטה בו עוד פעם אחת ומחליטה לזכור את זה לאחר מכן. בתור שדה, אני מעדיפה שהסובבים אותי לא יהיו 'תפוסים' על ידי שד אחר.
רעות לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"אני אגיד לך ממה שידוע לי." אני עונה. "בעיקר בגלל שאני מגיעה ממשפחה אירית מאוד." יותר מידי אפילו. אני חושבת בחיבה. "ייטס היה משורר מאוד מוערך באירלנד, לפחות בתחילת המאה התשע עשרה, אני מוכנה להמר על זה שמי שסיפר לי את זה היה תקוע אי- שם בתקופה הזאת, והוא מת." גוש קטן מצטבר בגרוני. אך אני שומרת על קור רוח "בלדר הוא אל נורדי עד כמה שאני יודעת, וכן אל מת זה אפשרי." אני מחפשת את אישורה של אנור, הנורדית האמתית כאן. "הפיאנה שכולכם מן הסתם שמעתם עליה מהחלום הם גדוד מובחר של איזה מלך, הסיפור היה מאוד מוערך בקרב המחתרת האירית."
"זה בקיצור נמרץ מה שאני יודעת על הפירוש של החלום, מה זה אומר מעבר לזה- אין לי מושג." הופתעתי שכולם הקשיבו לי עד הסוף. רוב האנשים שדיברתי איתם בעשר שנים האחרונות איבדו אותי בערך במילה השנייה. "עוד מישהו?" שאל המצרי.
Stingray לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"אני לא. אני לא באה מהתרבות הנורדית. עדיף שתשאלו את אנור." (~התקלה!~)
אֵרִיַה לפני 11 שנים ו-7 חודשים
נעצתי בנור מבט רצחני. מה לעזאזל אני אמורה לדעת על התרבות הנורדית? אני חיה בלעדיה מצויין כבר שלושים שנה. וזה מסתדר מעולה.
"אני זוכרת שהיו לו נטיות דתיות במחשבות ושהם השפיעו על כמה מהשירים שלו, מבחינה דתית-נוצרית. הוא התעניין בשיטות מיסטיות מאוד לא מקובלות ועשה סיאנס. אבל הוא ניסה להחיות את התרבות האירית אז בהחלט יש לו דברים קצת יותר... רגילים." אמרתי את הכל בנשימה אחת, ואז שאפתי אוויר. באמת זכרתי את זה? מסתבר ששיעור ספרות באירלנד כן מועיל, לפעמים.
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"אני חושב דווקא להתרכז בבלדר...אלא אם כן,ייטס גם היה בחלק שלנו בעולם"
Stingray לפני 11 שנים ו-7 חודשים
חייכתי אליו. "מעניין. לא חשבתי על זה שהוא האמין בנו בגלל שהוא באמת ידע שאנחנו קיימים. אולי גם הוא היה דמות מיסטית כל שהיא? אולי הוא הכיר את בלדר?"
Palagra לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"אתם מודעים לזה שאפשר לחפש באינטרנט" הערתי בעוקצנות והוצאתי את המחשב הנייד שלי, כל(או רוב) המבטים ננעצו בי
♥toolip לפני 11 שנים ו-7 חודשים
היתבוננתי בחבורה המשונה שנחה באופן חשוד ליד הקבר של ייטס, יש סיכוי שגם הם חלמו את החלום? טוב זה יכול להיות הרי ההוא דיבר בלשון רבים.
היתקרבתי בשקט לחבורה (לא היתגנבתי רק הלכתי בשקט) לבסוף שהגעתי מספיק קרוב שאלתי "גם אתם חלמתם חלום מוזר?"
Stingray לפני 11 שנים ו-7 חודשים
חייכתי אל הנערה. "לא, אנחנו מקיימים מפגש מעריצים סמוי של ייטס."
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"אה, אז זה מה שזה ?" שאלתי בצחוק "אם כך, אני לא אמור להיות כאן.." מסיבה לא ברורה כולם הסתכלו עליי. מה, הם לא יודעים מה זה לצחוק ? נו, באמת. מתחיל לשעמם כאן.
"יופי, אז אחרי שאמרנו את מה שאנחנו יודעים, בואו נמצא מה צריך לעשות. ומה לעזאזל כתוב כאן, על הקבר עצמו ? על זה חשבתם ?" שאלתי שאלה רטורית. כמובן שהתחילו להגיע תשובות. בחרתי להתעלם מהן, ופניתי אל הקבר עצמו.
(אלברת', יש מצב לדיון חדש ? הדיון הזה ממש ארוך.. אגב, מה כתוב על הקבר באמת ? XD)
אנג'ל לפני 11 שנים ו-7 חודשים
היא הביאה לי קצה חוט. ובתור אחת עם זיכרון לא רע, לקחו לי רק עשר דקות לשחזר את השיר.
כלומר, חלק ממנו. אני והיא התחלנו להשלים חלקים שזכרנו ולנסות להוסיף את החסר על פי מה שנשמע הכי הגיוני.
"כנסיית דרמקליף." מלמלתי, מהנהנת בכובד ראש. "יש לך מושג איפה זה לעזאזל?"
רעות לפני 11 שנים ו-8 חודשים
הפרק הראשון כבר מוכן. מה שאני מבקשת עכשיו זה שתחליטו אם אתם לבד או בזוגות (ועם מי) אל דאגה! זה רק לפרק הראשון. אתם תבינו אחר- כך...
זאבה~ לפני 11 שנים ו-8 חודשים
עוד יום אחד!
רעות לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אכן...
רעות לפני 11 שנים ו-8 חודשים
שמתי לב שלהרבה אנשים יש הרבה שאלות על המקצועות הנשקים והגזעים של המשחק, אז במקום שכל אחד ישלח לי שאלות בפרטי, אני אפרסם כן תשובות לכל מה שלא היה מובן, ומי שיש לו עוד שאלות שישאל כאן כי אולי יש עוד אנשים שרוצים לדעת.
על זדוהצ'ים, טואטה דה דנן, זמאים והאנובים, ראו הדיון האחרון.
פיות אלא יצורים אלפיים קטנים יחסית, שאוהבים להציק לבני אדם, אבל לא מרושעים.
ג'ינים- מכירים את הסיפור של אלאדין? לא בדיוק זה. ג'ין זה סוג של שד מהמזרח הקרוב. הם לאו דווקא רעים, אבל כשמבקשים מהם משאלות הם יקיימו אותן לפי איך שזה ישרת אותם. וכן, הם נוהגים להכנס אל תוך מנורות ובקבוקים רוב הזמן.
פייטנים- בארצות ערב יש חשיבות מיוחדת לשירה. פייטנים הם אנשים בעלי לשון חדה ושכל חריף שמחברים שירי הלל לשבטם, שירים עוקצניים ומלאי בוז וקללות יצירתיות כלפי אויביהם ושירים להנאת אנשיהם, לעיתים מספיקות כמה מילים של הפייטן כדי שהאויב יברח עם זנב בין הרגליים...
חרב סקוטית- חרב עצומה בגודלה שאפשר לשאת אותה רק על הגב והיא דורשת כוח רב בשביל להניף אותה.
לוחמים קלים הם פשוט לוחמים שמשתמשים בנשק קל ומסתמכים על זריזות ולא על כוח וחוסן. (בניגוד ללוחמים כבדים)
אני מקווה שעניתי על הכל...
רעות לפני 11 שנים ו-8 חודשים
ועוד דבר- אני מבקשת מכל מי שמעוניין, שלחו לי את טפסי ההרשמה שלכם עד יום שני בערב!
רעות לפני 11 שנים ו-8 חודשים
כמה דברים שהובאו לתשומת ליבי ולכן כמה כללים:
זמאים יכולים להיות דמויות חזקות מידי רק בגלל העובדה שיש להם דמות דרקונית ודמות אנושית. לכן:
1. זמאי אינו יכול לשנות יותר מ-4 פעמים ביום את דמותו.
2. אתם זקוקים להרבה שינה ואוכל. יותר מהאחרים.
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-8 חודשים
הו, חשבתי כמות כללית קבועה. אוקיי, זה נראה לי בסדר. אני אסתדר עם שלוש.
רעות לפני 11 שנים ו-8 חודשים
בבקשה בבקשה- תשלחו לי את טפסי ההרשמה שלכם, אני רוצה להתחיל עד שבוע הבא וצריך שיהיו מספיק שחקנים רשומים.

תודה!
Stingray לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אני אשלח..פשוט יש לי חוג ואין לי רעיון לדמות ><
רעות לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אין בעיה...
Life Angel לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אפשר הסבר בקצרה?
רעות לפני 11 שנים ו-8 חודשים
על מה? על המשחק או על המיתולוגיות עצמן?
Life Angel לפני 11 שנים ו-8 חודשים
על המשחק.
Life Angel לפני 11 שנים ו-8 חודשים
והמיתולוגיות.
רעות לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אוקי, אז ככה:
במשחק עצמו,אתם יצורים שמקורם מאחת המיתולוגיות, או בני אדם רגילים שיש להם קשר כלשהו לאחד מהאלים/יצורים/ ישויות של אחת מהמיתולוגיות.
השנה היא שנת 2013.
משהו מאיים על העולם הנסתר הזה של המיתולוגיות, שאר הדברים אני אפרט כשיהיו מספיק שחקנים ואני אשחרר את הפרק הראשון.
בקשר למיתולוגיות:
אני מצרפת לך כמה קישורים למקורות מידע ואתרים אם אתה רוצה מידע כללי וסיפורים מתוכן. (שים לב, במקרא של המיתולוגיה הסרבית והקלטית, תזהר מוויקיפדיה!)
http://www.planetnana.co.il/myth16/index.htm
http://www.realms.co.il/PageDisplay.asp?Artnum=53
http://tpeople.co.il/mythology/myth/Slavic/myth_slav.htm

אם יש לך עוד שאלות, אתה יכול לפנות אליי בפרטי, אם כי אני מקווה שהכל יתברר במהלך המשחק.
אקו לפני 11 שנים ו-8 חודשים
האלפים הם בכלל אגדה גרמנית לפי מה שאני יודע
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אולי.. גזעים ? או מה שזה לא יהיה שיסביר לנו את האפשרויות ?
רעות לפני 11 שנים ו-8 חודשים
המקור של האלפים מכל מיני מקומות, אבל המקור הברור ביותר הוא אצל הנורדים. (הם נהגו להקריב להם קורבנות כדי שהם לא יפגעו בהם)
אגב, מקורם של הגרמנים הוא בשבט קלטי. (הגרמאנים)
רעות לפני 11 שנים ו-8 חודשים
יש בהמשך של התקציר, תסתכל עד הסוף.
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אגב, דמויי אנוביס קטנים נקראים לרוב אנוביטים..
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-8 חודשים
ותוסיפי קטאנה ^^
רעות לפני 11 שנים ו-8 חודשים
חשבתי שזה יעלה... הסתמכתי על אתר של מבוכים ודרקונים בקשר להאנובים.
רעות לפני 11 שנים ו-8 חודשים
אני יודעת שחלק מהגזעים לא ברורים, לכן אני אפרט את זה כאן, אם יש לכם שאלות/בקשות בקשר למשחק שאתם חושבים שיכולים להיות רלוונטים לכולם אתם מוזמנים לשאול כאן.

טואטה דה דנן- בעלי מראה אנושי החולקים קשר מיוחד עם פיות, ומהם יצאו אלי הקלטים. בעלי כוח גופני טוב ונוהגים לאמץ לעצמם כשרון המזהה אותם. (יש לציין זאת בטופס הרשמה) ולפיתוח אומנות הדרואידים.

האנובים- אנשי מדבר בעלי ראש תן, מקומם במצרים ורק שם ניתן למצוא אותם (בניגוד לגזעים אחרים) ונוטים להתנהגות אפלה ומסוגרת.

זמאי- הזמאי הוא אדם המסוגל להפוך לדרקון, או לטענת אחרים- דרקון המסוגל להפוך לאדם. הוא דמות הנוטה להרבה רעש וצלצולים. דרקונים אלה הם בעלי חשיבות עצמית גובהה בדרך כלל.

זדוהאץ'- הזדוהץ' הוא אדם, אשר בשנתו הוא הופך ליצור אחר השומר על חבריו כפרו, עירו וכו' מפני פולשים מהצד האחר. רוב הזדוהאצ'ים אינם מודעים להיותם זדוהאצ'ים, שכן הם אינם זוכרים דבר מאירועי הלילה.


©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ