שלום!! הנה הפרק השני, ו- מי שלא מגיב- מעליב!!!!!!!!!!!!!
פיטר...
פיטר.....
אתה צריך לחזור בחזרה.... אל תישאר פה...
"למה לי? נחמד פה..." השיב פיטר בחולמניות.
הגיע הזמן להתעורר....
"לא צריך, יש לי פה הכול", אמר, והביט מסביבו. כל החברים שלו היו לידו, משחקים בכדורסל. הוא בדיוק חטף מידיהם את הכדור, במטרה להכניסו לסל, כשהקול המשונה קרא לו. הבנות משהכבה הסתכלו עליהם בהערצה, הוא היה אלוף המשחק, הוריו הביטו בו בגאווה... למה לחזור?
אבל הוא הרגיש את תודעתו חוזרת לגופו הפיזי. "לא, חזור לכאן..." מלמל בחוסר שביעות רצון, אך הוא כבר הרגיש את גופו מתעורר.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------
"קים? קים! בבקשה, תתעוררי..." שמעה קים מרחוק. 'אימא! אני באה!' חשבה בליבה. עיניה נפקחו באחת. ראשה של אימה המתייפחת הופיעה לפניה. "היי אימא" מלמלה בחיוך. אימה רכנה לחבקה בחום. "חששתי שלא תתעוררי...." לחשה בשקט, שערה הבלונדיני כשל בתה השתלשל ברישול במורד צווארה העדין.
"פיטר התעורר?" שאלה קים בבהלה. ככה כל יום התנהל בשבועיים האחרונים. אנשים ישנו גם לאחר שהיו אמורים להתעורר, שוקעים בתרדמת אין- סופית. הרופאים תמיד ניסו להעיר אותם, בתקווה להצליח, אך הם אף פעם לא הצליחו. יותר ויותר אנשים בעולם נשארו ישנים, כולל אביה של קים. לפני שבוע הוא הלך לישון, ומאז, לא התעורר. לאחר המשבר, אף אחד מהם כבר לא מתנהג אותו דבר. היא תמיד מתעוררת ורואה את אימה מולה, מתייפחת, ומודיעה לה שפיטר כבר התעורר. תמיד מתעוררת בליווי כאב הראש המציק, כאילו המנגנון שגרם לה להתעורר בקלות אבד. היא תמיד פחדה שיום אחד תתעורר, וראשה של אימה לא יופיע.
בתי הספר הופסקו, העולם כולו בהפסקת אש, אין מדינה שלא מנסה לגלות מה קרה.
"כן" השיבה אימה, בחיוך קטן. היא כבר לא מחייכת הרבה.
"פיטר?" שאלה קים, לאחר שהתלבשה וצחצחה את שיניה. שיער בלונדיני פרוע הציץ מהחדר. "מה", רטן. פיטר לא היה הטיפוס שיביע רגשות. הוא העדיף לשמור הכול בבטן ולצחוק עם כולם. "רוצה לצאת היום? אולי לבריכה? הרבה זמן לא שחיתי. אני רוצה לעשות את זה עכשיו, לפני.." היא בלעה את רוקה בחדות. 'עדיף לא לחשוב על זה', חשבה בעצב.
"בסדר", אמר. קים ידעה שזה חשוב לו, בדיוק כמו שזה חשוב לה.
'ועכשיו, הגיע הזמן לא לדחות את זה יותר', היא חשבה. עליה להתקשר לרף, חברתה הטובה ביותר, ולקוות שמישהו יענה. השעה הייתה שתיים בצהריים. רף התעוררה לאחרונה בערך באחת וחצי, וקים ידעה שאם היא לא תענה לה, זה אינו סימן מבשר טובות. היא לקחה נשימה עמוקה, והרימה את הטלפון בכדי להתקשר. 'צלצול ראשון', ספרה, 'צלצול שני', המשיכה, וככל שהצלצול המשיך, כך קצב דפיקות ליבה גבר. 'לא יכול להיות' חשבה, מרגישה את הדמעות מתחילות לעלות בעיניה. אך רגע לפני שפרצו החוצה בשטף של בכי, היא שמעה את הטלפון מורם. "הי, קים" שמעה את רף אומרת באנחת הקלה. רף כבר התרגלה שקים מתקשרת אליה כל יום בשתיים, בכדי לוודא שהתעוררה. "היי רף. מישהו... עדיין ישן?" שאלה בזהירות. "רק מייק" אמרה, וקים ממש יכלה לשמוע אותה מגלגלת עיניים. "אבל זה כבר רגיל" הוסיפה. אחיה הגדול של רף, מייק, התעורר בשעה מאוחרת ממנה. בארבע אחר הצהריים. קים קיוותה שזה לא יחמיר. מייק היה חבר טוב של פיטר, ותמיד התייחס אליה בנחמדות כשפיטר עצבן אותה. היא לא הייתה רוצה לשמוע מרף שהוא לא מתעורר משנתו.
"את ומייק רוצים ללכת איתי ועם פיטר לבריכה?" שאלה באגביות. עכשיו, כשידעה שהיא ואחיה עדיין בין הערים, כבר לא היה לה אכפת. היא רק יכלה לחוש הקלה.
"בטח!" השיבה רף בהתלהבות. היא תמיד הייתה הנמרצת מבין שתיהן.
"אני רצה להתארגן!" קראה, וניתקה את הטלפון. קים הלכה לעבר הטלוויזיה השחורה והגדולה שלהם והדליקה אותה בחשש. 'מעניין כמה אנשים לא התעוררו היום' חשבה בעצב. היא הביטה סביבה. הספה האפורה המבריקה עדיין הייתה בסלון, הכריות הצבעוניות שאבא קנה לאימא כשאמרה שהסלון מדכא עדיין נחו עליה, והשולחן הבהיר מול הטלוויזיה עמד דומם. אך משהו באוויר הרגיש ריקני. ראש הממשלה הזמני שלהם, לאחר שהתברר כי הקודם הוא בין הישנים, הופיע על המסך. עיניו היו עייפות ותשושות, אך שיערו השחור היה מסודר בקפידה, והבעת פניו הייתה חמורה. תמונתו התחלפה בתמונות של הישנים. זה הפך למנהג, להקרין בטלוויזיה את האנשים שלא התעוררו באותו יום בכל מדינה.
תמונה הופיעה ונעלמה, ותמונה חדשה הופיעה במקומה. לפתע קים נדרכה. היא מכירה את האישה הזו. היא התקרבה במהירות אל המסך לפני שהתמונה תיעלם. האישה הייתה בעלת שיער שחור מתולתל, אף קטן, ועיניים חומות, ידעה קים, למרות שעיניה היו עצומות. זו הייתה המורה שלה למדעים. היא תמיד יחלה שתמות מוות נורא כשלמדה בבית הספר. עכשיו זה כבר לא הרגיש נכון.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------
"ניק, איפה אנחנו?" שאלה פרי בבהלה. היא הביטה סביבה במהירות. זה לא כדור הארץ. מה זה המקום הזה?
"אני לא יודע, פרי" השיב ניק בזעף. השמיים האפורים שמעליו גרמו לו להיראות עוד יותר קודר משהוא היה באותו הרגע. העננים האפורים שעמד מעליהם לא נראו לו כל כך נוחים לשכיבה כמו שחשב לפני רגע. הצמחים שמסביבו לא נראו שופעי חיים כמו לפני כמה דקות. הם נראו קודרים, כאילו צמחו שם רק בכדי להעציב את המסתכלים.
פרי התחילה לרוץ. היא נעלמה בהבזקים של עשן סגלגל וחזרה לרוץ מעל העננים. עיניה תרו אחר פתח מן המקום המשונה הזה, בכדי לחזור חזרה לכדור הארץ. לפתע, היא הרגישה שהתנגשה במשהו. מעין חומה. היא הביטה סביבה בהשתאות. אין כאן דבר. היא נעלמה לצורת עשן שנית בכדי להמשיך לחפש פתח, אך הרגישה התנגשות שוב. ולפתע נחתה עליה ההבנה. היא נזכרה במה שעשו היא וניק בדקות האחרונות. "ניק!" קראה, קולה רועד מעט. ניק הופיעה לידה מיד. "מה?" שאל בכעס. כל המקום הזה גרם לו להיות מאוד זועף. "אני יודעת איפה אנחנו. אנחנו בעולם החלומות.
ואנחנו לכודים."
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
