"רוקו מת ואני נסעתי למדגסקאר. רוקו מת. מה יכול להיות גרוע יותר?החיים נמשכים, אני חושב. לא האמנתי שהחיים ימשכו לאחר מותו של רוקו-ראובן הירש, כפי שכתוב בתעודת הזהות שלו, הנמצאת עתה בארנקי. לא האמנתי, אבל החיים נמשכו. הייתי חברו הקרוב ביותר. לאחר שנהרג מסרו לי את תעודת המוות. היא מקופלת עתה בכיסי, בתוך תעודת הזהות הכחולה שלו. התצלום שבתעודה הוא היחיד שנותר לי ממנו. הוא נראה בו קצת מבוהל, אבל בעיניים יש מין בטחון מוזר. פניו רזים ושיערו דליל. תצלומים אחרים לא נתן לי כי לא היו לו. התמונה הזאת, שהוגדלה, תלויה עכשיו מעל חיילים הלוגמים בירה קרה באחד מבסיסי הצבא."
"זה ממש מופלא, ששלושה גורלות קיימים ואחד שלא נוצר מעולם נפגשים בלילה אחד. ואתה אמרת פעם שהכל מקרי.
המקריות שלך מצחיקה אותי כמו המדרגות הנעות של העיר הזאת. הכל נקבע כבר. זה דומה למרכזיית-טלפונים. עליך לחייג את המספר הנכון כדי לקבל קשר.
אין כאן כל עניין של מקריות. של מספרים אחרים.
אני סבור ששומר-הבנק הקשיש חושב בדיוק כך. הוא מהנהן בראשו. הוא עייף. הוא יודע שאין טעם להיאבק. האקדח שהוא חוגר מתנדנד ברפיון הלוך-ושוב, כמו אלתו של השוטר שממול. עוד מעט יבוא השוטר לעזרתו. אתה יודע. טביעות-אצבעות, תצלומים, מדידות. אחר-כך החקירות, מסירת העדויות, הבעות-התנחומים לאלמנה. אין מנוס מכל אלה."
אלה שני קטעים מתוך שני סיפורים שבספר זה. ראובן מירן פירסם מסיפוריו החל מראשית שנות השישים ב'משא', ב'קשת', ב'סימן קריאה' וב'מאזניים'. ספרו הראשון: 'הגבעות המערביות' (1970).