"4*. "הוא נמלא רכות עזה כלפיה, הוא כורך סביבה את זרועו ומרגיש בה רעד. הוא מעביר את ידו בשערה, מנשק את לחייה כאילו היא כבר חברתו, האישה הקרובה אליו ביותר, אהובתו. זה קרה מהר כל כך, בפתאומיות כזו, ובעוצמה, הוא לא ידע עד כמה התגעגע אליה, עד כמה היה זקוק לה" ##### "האושר שלנו היה מביש, הוא היה לא טבעי, הוא היה נגד הטבע" ##### "אני יודע עכשיו שקשה לתאר את האושר. הוא חי את חייו השקטים, הבלתי נראים, בלב היום יום בין אלה שאוהבים. היא שכבה על הספה ונחה. אני עמדתי במטבח ובישלתי, קראתי לה לבוא כשהאוכל היה מוכן. האם לא הבנתי איזה אושר זה שהיא שוכבת על הספה וקוראת? שאנחנו אוכלים ארוחת צהריים יחד? לא חשבתי על זה. הייתי מאושר.""

"4*. קסנדרה היא ילדה בת 6. היא סובלת מדמיון פרוע, גמגום קשה והזנחה רגשית. כל מה שנותר לה זה להתאמץ להיות ילדה רעה כדי למשוך פיסות קטנות של תשומת לב מהמבוגרים שעסוקים בעצמם ובצדקנותם, וגם להציץ בחדרי חדרים ולשקף את היצריות והאומללות של עולמם דרך פנטזיה המהולה במציאות ושוב נשפכת לתוך עולם דמיוני שמרמז על חוויות טראומטיות של הילדה, ועמוס בביקורת גלויה ובוטה נגד ההתחסדות הדתית שעומדת בסטירה להתנהגות היומיומית השנויה במחלוקת של המבוגרים. //" כשאני לבדי, אני מדברת בלי-סוף: אל הבובות שלי (שיעורי נימוסים טובים), אל הקירות והדלתות – דבר לא יעצור בעדי. כשהמשפחה מסביב, המלים מצטמקות, נעשות עגולות וכבדות כמו אבנים, נופלות עמוק לתוכי, אי-אפשר שוב לדוג אותן החוצה." // " כשאני אגדל, אהיה כומר. אטייל בכל העולם עם הכף שלי ואנשים ירוצו אחריי, בוכים ומתחננים לטעימה, והארץ תהיה כל-כך מלאה נוצרים, עד שלא יוכלו להיכנס לגן-עדן. אז אלוהים יצטרך לבנות גן-עדן חדש, מודרני יותר, עם טלפון ובריכת-שחייה וחדרים, שרואים מהם את נוף-הארץ...והשטן יקנא...והוא יבנה לעצמו גיהינום חדש, עם אח מקסימה ושטיחים פרסיים, והנוצרים יעשו כל מיני צרות על הארץ, כדי שיוכלו להגיע לגיהינום, והרעים ייעשו טובים, וגן-עדן יהיה כל-כך מלא רוצחים, שאף-אחד לא יעז לצאת לגן בלילה, אבל בגיהינום הנוצרים ישבו כולם מסביב לאח, ויקלו להם ערמונים.""

"3*. גבר צעיר, נשוי לימימה ואב לילדה קטנה. משועמם, בוגד, מחפש את עצמו, מפוהק מהחיים, ולסיכום – דורש כאפה ובעיטה בתחת. לא נשארתי כדי לגלות מה נסגר איתו, פשוט נמאס לי ממנו ומהיללות שלו. אם כבר מתחשק לקרוא על גברים אבודים, צעירים או מבוגרים, יש את שמעון צימר שיודע לספר על כאלה בלי להשניא אותם על הקורא.// "אני שוכב בעיניים עצומות וחושב במרירות, איך זה שאני כל-כך בודד. יש לי אשה טובה וילדה, והכול טוב. מהיכן מפעפעת הבדידות המייבשת הזאת.""

"3*. נשים שמתגרות מסוסים בחווה מבודדת; אחות בית חולים מענגת גברים מאושפזים דרך הסדין; גבר שמאונן על אשתו המתה והולך לאיבוד דרך מרפסת; השטן שנכשל בהצלת העולם ומתפתה לתאוות בשרים; גבר שמנסה להתנגד לפיתוי מיני מצדה של ילדה קטנה, בתו החורגת; אישה נשואה שנואשת לזכות באהבתו של אביה המזדקן, מטרידה אותו מינית אחרי שרבה עם אימה, ומחכה ללילה נוסף של צליפות החגורה בחדר השינה – אלה הסיפורים של המחצית הראשונה של הספר, והם אכן מפתיעים, נועזים, חכמים ומקוריים, ומצליחים לתאר מצבים נפשיים מורכבים דרך תשוקה, משיכה מינית, אלימות, פנטזיות וסטיות. חלקו השני של הספר מאבד את התנופה של הנועזות הברוכה ומתחיל להתברבר בסיפורי דמיון והזיה. "

"4*. ראובן מירן סינוור אותי ב"שלדגים", סחף אותי ל"דרומית לאנטארקטיקה" והרגשתי שיש לי צורך לעוד מנה של כתיבת שוליים כמו שלו. יש להודות שההתלהבות קצת שככה ועדיין, היו כמה סיפורים חזקים ומשמעותיים שלא אכזבו וסיפקו את התוצר המתבקש. 'אבק כוכבים' הוא אחד מהם, כמו רצף של תמונות שחור-לבן שמספרות חוויה זניחה של שני אנשים, פרמדיק ונהג אמבולנס, במשמרת לילה. בין תיקון של מכשיר אוטומטי להכנת קפה לבין חילופי דברים סתמיים לכאורה בין השניים, נוצרת אווירה של פיסת חיים שלמה, והיא מרתקת. וגם, שני סיפורים על רוקו, ראובן הירש, 'פגישה עם האם' – מלנכולי ומהורהר, מציג את רוקו בביקורו בביתה של אמו המזדקנת; השני, 'מכתבים לרוקו', הוא זיכרון של החבר לאחר מותו של רוקו, ושניהם לא מספקים תשובות ברורות למה שקרה אבל זה לא מה שחשוב כי לראובן מירן לא אכפת מעלילה, הוא מצייר סקיצות של רגשות ותמונות מקוטעות של מצבים וזה הקלף המנצח בכתיבה המיוחדת שלו. "

"4*. אמא צעירה לילד שלא יכיר את אביו כי לאמא שלו עצמה אין מושג מי הוא, ויקי ויקטוריה, ילדה-נערה-אישה, אשר סיפורה מצטלב עם ויקטוריה אחרת שמתה לפני שהספיקה להפוך לאישה, והיא אחותו המאושרת והמאוהבת, "אחותו דוחת הדכדוכים" של מתי ששנים רבות לא התייסר וניסה להרחיק את עצמו מכל השתיקות והצער של הוריו, ורק אחרי שאבא שלו מת ניצת בתוכו רצון עז לגלות מה הוביל את אחותו אל מותה. זה לא סיפור מתח. זה סיפור על זמן והתנהלות במרחב, על אנשים שבוחרים להלך על הפס הרחב ולרצות אחרים וגם על אנשים שבורחים לשוליים ומחפשים מפלט ונחמה בהתכנסות עצמית, ואיך מצטלבות הדרכים של אלה עם אלה כאשר הזמן שעובר רק מחדיר את הכאב עמוק יותר פנימה ודורש לפתוח את מה שהעדיפו להשאיר סגור. "

"5*. לעוזי זק שפת ז'רגון משלו, לטוב ולרע. בהתחלה זה מרגיש יותר מדי מאותו הדבר, בדיוק כמו שקרה לי בספר הקודם שלו (מכאן ולא מכאן) אבל די מהר הגיחוך מתכווץ, החיוך מתרחב ומגיעה גם התפעלות מהשליטה שלו בשפה, הכישרון להשחיל את האותנטיות והחספוס לתוך דיאלוגים, החלקלקות של המעברים בין הטיפוסים השונים, היכולת הווירטואוזית שלו לקחת פרויקט כבד (שוק הספרים והמו"לים בארץ של שנות ה- 80) ולהגיש אותו בצורה קלילה, מעניינת, משכנעת, צינית ומקיפה בו זמנית. הרעים והטובים מתחלפים ומזגזגים, הגבולות בין משחק הוגן לבין רצון להתעשר בכל מחיר מתערפלים אבל עוזי זק לא תופס צד ולא עושה חיים קלים, גם אם במבט שטחי נראה שהוא שופט וגוזר עונש אלא שלא באמת יש בסיפור הזה מנצחים ומפסידים - כולם מפסידים, ואין מנוס מהרגשה שככה זה עובד גם היום. תענוג של ספר. //"כל טמבל יודע שכדאי להיצמד לכסף גדול, כי רק מעגלה של עשירים נופלת עליך בוכטה. מעגלה של תפרנים, מה שייפול עליך זה רק חול וכולרה."// "מרגע שאני איתך, מר בורוכוב, הספרים היחידים שאני אוהב אלה ספרים שאפשר לדחוף בהצלחה לקליינטים שלך, לפי קילו, לפי מטר רץ, מטר קוב, על הסכין, או לפי צבע הכריכה. שלחתי אליו חיוך מתוק ויצאתי מהחדר בלי להסתכל אחורה. את תענוג ההתייפייפות על אהבת הספרות שיחפש אצל מישהו אחר.""

"3*. מסע אל עבר החוכמה האושר והסיפוק על אף ולמרות וחרף. ילד יהודי שאמו נטשה אותו בילדותו (האומנם?) ואביו נטש אותו בנערותו (האומנם?), מוצא את עצמו כבן שני לאיברהים, מוסלמי בעל מכולת שכונתית, והאחרון מלמד את הילד והנער את רזי חוכמת החיים, הסליחה והמחילה. סובל מדביקות ניו-אייג'ית והגיגיות יתר אבל יש לו רגעים פה ושם. "

"2*. בהקדמה לתסריט, הגיבורים של הסרט 'עירום' מתוארים כך: "הם כל כך תמוהים, אבסורדים ומנותקים מכל מציאות מוכרת, שהם יכולים לבוא רק מהחיים עצמם, ולו רק מהסיבה, שהם מטורפים מדי מכדי שאפשר יהיה להמציא אותם." אז כן, דבר והיפוכו. הבה נתחכמה. גם הסרט צולם במעין שיטה כזאת של בית ספר אנתרופוסופי – תעשו מה בראש שלכם, תריבו, תשלימו, תצעקו, תתנשקו, תוציאו מעצמכם את האמת כמו שהיא, בלי לתכנן מראש, תעופו עם הדמיון ותבנו את הדמות תוך כדי תנועה ואז נראה מה ייצא מכל זה. לא ראיתי את הסרט, יש מצב שהוא גאוני. לפי התסריט, שהוא, עד כמה שהבנתי, נכתב רק בדיעבד כי "זרמו" ו"עפו", הרושם שלי הוא פושר מינוס. הניסיון ליצור עולם דפוק ומרוקן שמלא באנשים שהלכו לאיבוד ופגשו בדרך עוד אנשים דפוקים ומוזרים ושילבו ידיים או הלכו מכות, לא הצליח לשכנע. וגם התוספת של הגיגים פילוסופיים דטרמיניסטיים לא שיפרה את המצב. דוגמית לנבואת הזעם של ג'וני: "...את לא יכולה לדעת, אבל אולי כבר עברת את הרגע השמח ביותר בכל החיים הדפוקים שלך, וכל מה שנשאר לך לצפות לו זה גיהנום ומחלות?"//עמוק!"

"3*. סוג של מדריך, מפורט ומפולפל לפרקים, על איך לבנות סוכן השפעה שהוא "מי שמנהל תעמולה טהורה, לעולם לא בעד, תמיד נגד, כשמטרתו היחידה היא לרפות את ההדוק, לרכך את המוצק, לתלוש את המושרש, להתיר את הקשור, לפרום את הרכוס, לפתוח את הנעול... אין חוק מערבי האוסר על פירוק החברה שבה אתה חי. די להמר על האדום והשחור, המספר הזוגי והבלתי-זוגי גם יחד." // "...שלא כבמהפכות העבר, המהפכות המודרניות נעשות נגד הרוב, לא נגד מיעוט. והרוב הזה יהיה בידינו כשנכה אותו בשיתוק כללי. את זה אפשר לבצע בדרכים רבות. לפעמים אפשר להפוך רוב לחבורת מתעמלים ענקית: הרימו רגל ימין, הם מרימים אותה; הרימו רגל שמאל, הם מרימים אותה; הרימו את שתי הרגליים, הישבן נחבט ברצפה. לפעמים דרוש ההפך, יש לפצל את האוכלוסיה למיליוני יחידים, כשכל אזרח מוצא עצמו עומד בודד מול מסכת הגורגונה שמציגים לפניו וחש עצמו מפורק מנשקו ונכון להיכנע. בהלה אילמת זו מחוללים בטיפוח אגדת עליונותו של האיוב, בקצת טרור, בקסם שמהלכת הקוברה על הצפרדע. מוסיפים לעתים מרקחת 'על-טבעית' ובה מגוון של נבואות, חזיונות ושאר תעלולים מבית מדרשו של רספוטין. על כל פנים, כשמדובר ב'גיוס' ההמונים, הכוונה האחת והיחידה היא לשתק אותם.""

"3*. "אדם לעולם אינו יודע מתי הוא נולד: הלידה אינה אלא מוסכמה. רבים מתים בלי שנולדו; אחרים בקושי נולדים, אחרים נולדים גרוע, כאילו הופלו. ואחרים, תודות להיוולדם פעם אחר פעם, עוברים מחיים לחיים, ואלמלא בא המוות וקוטע אותם, הם היו יכולים לכלות את אשכול העולמות האפשריים מכוח היוולדם פעם אחר פעם, כאילו עומדת לרשותם עתודה בלתי נדלית של תמימות והפקרות. עם כל כמה שהייתי חריג, באותו רגע נולדתי בלי לדעת זאת, וכמו הילד שיוצא, מוכתם בדם והמום, מאותו לילה אפל שהוא בטן אמו, לא יכולתי אלא לפרוץ בבכי." "

"4*. "הנרי אהב אותי כמו שחשבתי שאינדיאנים אוהבים טבע; הייתי בשבילו בכל מקום, באוויר, באור, מחלחלת היישר מתחת לעורו. זה הבהיל אותי מעט – גודל אהבתו אותי, רצונו להעניק לי כל מה שיש לו...זה לא היה דומה לשום דבר אחר בחיי, נהר האהבה הזה, שיכולתי לצלול בתוכו ולצאת ממנו ולשוב פעם נוספת ולגלות שהוא עוד זורם, בלתי מופרע מבואי ומלכתי.""

"4* "הכלא הוא מין ישות נוראה, שלמה, בלתי נפרדת, חציה בית וחציה אדם. אני הטרף שלה, היא דוגרת עלי, היא חובקת אותי בכל איבריה. היא מקיפה אותי בקירות הבזלת שלה, סוגרת אותי מאחורי מנעולי הברזל שלה, ומשגיחה עלי בעיני הסוהר שלה." // "מוות הרי נגזר תמיד בחצות הליל, לאור לפידים, באולם קודר ואפלולי, בליל חורף קר וגשום. לא בחודש אוגוסט, בשעה שמונה בבוקר, ביום יפה, עם מושבעים חביבים שכאלה! זה בלתי אפשרי!""

"3*. לפי התקציר, "הטקסט הקצר וחזותם התמימה של הרישומים הם כסות מתעתעת לסיפור רב רבדים של אהבה ובגידה". לוסי הוא טיפוס בודד בעל נטייה קלה עד בינונית לבטלנות פתולוגית, הוא אמור להיות גם מוזר ומורכב ואניגמטי כזה, למעשה סוג של השתקפות לרועי רוזן עצמו שכותב את עצמו בתקופה מסוימת מאוד בחייו, ככל הנראה תקופה של אומללות ותסכול בעקבות דחיות מקצועיות ואישיות, ויש אלפי דרכים לכתוב את זה כאשר הוא בחר בדרך של מעשייה מתיילדת בשילוב רישומים גרפיים מרומזים עד בוטים (מקוטלג בתור ספר ילדים ונוער – אסון בפני עצמו כי הוא ממש לא כזה), והתוצאה הפושרת, לטעמי, לא בדיוק קשורה לדרך אלא יותר לרבדים – ואני מודה שנכשלתי בפיענוח של אותם רבדים, מלבד אלה שכתובים שחור על גבי לבן, כמו למשל: "לוסי נותר לגמרי לבד בביתו הזר והעוין, עם החירות הנוראה שלו...עכשיו הוא מסוגל, חלקית, להתעמת עם השתיקה שחובקת אותו. עכשיו הוא שוב מסוגל לאונן. הוא מאונן באופן כפייתי, והפנטזיות שלו הרות הצעות שאין לסרב להן ואפשרויות צמיחה." אז אם לסכם את החוויה בכללותה, כנראה שאני פחות מתמצאת בהסוואות מורכבות וגם פחות מחפשת להתלהב מדברים לא מובנים רק בשל העובדה כי הם לא מובנים אבל לא חייבים להבין כל דבר, ועדיין – רועי רוזן זכור לטובה בזכות 'ציונה' כך שאמשיך לנסות לפענח אותו, למרות. "

"3*"

"4*"

"3*"

"3*. "איני יכול להישאר כאן לנצח, לשכב אפרקדן כמו מת, בלי אור, בלי תקווה, במבט ובלב שתמיד לופת אותם הריק. עלי לברוח, לשבור את מצור החרדה, הדוחף אותי מדי יום ביומו צעד ועוד צעד לעבר ההתאבדות. עלי להימלט מאדמתי הארורה ולהעמיד קילומטרים של שקט ושל שכחה ביני לבין זיכרוני, ביני לבין הבור הזה, שבו החמימות והייאוש נהפכו לצחנה, המתחילה לחדור לגופי, כפי שחדרה לגופו של אותו איש מנוגלס, שבתום המלחמה...הסתתר מתחת לאבוס ברפת, ויצא משם רק מקץ שש שנים – עיוור, חולה והרוס – כדי שאשתו תקבור אותו בלילה, בסתר, באחת הפינות של גינת ביתם.""

"3*. זה מתחיל טוב. חד וחלק כמו ש-לאה איני יודעת. זה ממשיך באותה תבנית אבל שום דבר אחר לא מוכנס לנוסחה והיא פשוט הולכת להיות עוד ועוד מאותו הדבר, נהי ותלונות ו"ככה זה אצלנו, אתם מכירים את זה ש..." ואת שואלת את עצמך בשביל מה צריך ספר על "ככה זה" אם מספיק לצאת החוצה ולחטוף את כל היופי הישראלי הזה בצורה בלתי אמצעית ישר לפרצוף. "

"3*. מאראיני שבה לכפר ילדותה בסיציליה, אחרי שנים רבות של הכחשה והדחקה, וסוגרת חשבון עם הדמויות שהשפיעו ועיצבו את חייה הבוגרים, לטוב ולרע, וגם חושפת שחיתויות, הטרדות מיניות, מעשי אלימות קיצונית ועשיית "צדק" של המאפיה המקומית לצד השתקה והתעלמות של תושבי המקום מכל מה שהתרחש מתחת לפני השטח, בחדרים סגורים ובחצרות הבתים. הדברים מובאים בערבוביה שלא לטובת הסיפור, ומעורבבים בשלל פרטים ארכיטקטוניים משמימים ועל כך הצטערתי כי התוכן נטו מעניין ושווא קריאה. התפאורה – הרבה פחות."