רשימת הקריאה הינה ציבורית.
מכילה 75 ספרים.
גררה 1643 צפיות.
עודכנה לאחרונה לפני 4 שנים ו-9 חודשים.
מכילה 75 ספרים.
גררה 1643 צפיות.
עודכנה לאחרונה לפני 4 שנים ו-9 חודשים.
|
מה דעתך על הרשימה?
|
1. 50 (חמישים) ישראלים קצרצרים - הספריה החדשה # / חנן חבר
2*. העורכים טוענים שהם ניסו לבטא הטרוגניות אבל לי זה הרגיש הומוגני עד בחילה – הכל ארכאי (ולא במובן החיובי או הנוסטלגי של המילה), הרוב 'אנו באנו ארצה' והיתר אפילו לא ניתן להגדרה, כמו סיפור של גבר שהלך להתקלח באמבטיה ונעלם בתוכה כמו אליס בארץ הפלאות (בטוחני שאפשר להלביש על ההזיה הזאת איזה רובד פילוסופי קיומי). אבל היו גם כמה תגליות שהפתיעו לטובה: 'היה לו קושי, לנהג / יוסל בירשטיין; 'הוא היה גיבור / אדם ברוך; 'סיפור המעשה / עוזי וייל; ודווקא הסיפור הקצר ביותר, בקושי עמוד אחד, הוא הסיפור שבשבילו היה שווה לסבול – 'ספור את הכוכבים' של ראובן מירן – סיפור שקורץ מהחומר ממנו עשויים הסיפורים הטובים באמת, סיפורים שמספרים המון בין השורות, במרווחים שבין הנשימות, בתמונות מתוך הדמיון שמגיע מעצמו כדי להשלים את מה שלא נאמר במפורש אבל נשזר ברקע. וכך גיליתי את ראובן מירן ונשביתי בקסמו אחרי כמה שורות שפותחות צוהר לראשו של אאוטסיידר שלא פוגשים לעתים קרובות.
2. אגו מלגו / גיא עד
5*. גיא עד היא תגלית מפתיעה ומרעננת בנוף החיוור של ספרים שבוחרים אותי לאחרונה, והיא באה לרפא את האגו הסדוק שלי בדיוק בזמן: חדה, קומפקטית, תמציתית ומדויקת עד כאב. כמו חברה טובה שמניחה יד על הכתף, לא שואלת שאלות ומבינה בלי מילים, מחבקת וגורמת לי לחייך ולהרכיב את האגו שלי בחזרה. //" הפסיכולוגית אמרה שיש בי הרבה כעס שמופנה החוצה וזה עניין של זמן עד שהוא יופנה פנימה ואזיק לעצמי, ולזה כדאי לחתור, כי אז יאשפזו אותי בגלל שאני טובה ומסכנה ולא בגלל שאני רעה ומסוכנת, מה שמבטיח תנאים טובים יותר."//
3. אדון איברהים ופרחי הקוראן / אריק עמנואל שמיט
3*. מסע אל עבר החוכמה האושר והסיפוק על אף ולמרות וחרף. ילד יהודי שאמו נטשה אותו בילדותו (האומנם?) ואביו נטש אותו בנערותו (האומנם?), מוצא את עצמו כבן שני לאיברהים, מוסלמי בעל מכולת שכונתית, והאחרון מלמד את הילד והנער את רזי חוכמת החיים, הסליחה והמחילה. סובל מדביקות ניו-אייג'ית והגיגיות יתר אבל יש לו רגעים פה ושם.
4. אהבה ראשונה / סמואל בקט
3*. נדמה שמכל דבר אחר, לבקט חשוב לייאש אותך, כאילו אומר לך "עזבי, מה את צריכה את זה? לכי תקראי משהו משמח, ואם לא משמח אז לפחות לא מתיש, אין לי שום דבר טוב להציע לך כאן, ודעי לך שאני הולך לטמטם אותך במשפטים ללא מוצא, בסיפורים ללא מוצא ובתיאור חיים ללא מוצא. ככה אני". אפשר לקבל את הגישה הזאת בהבנה ואפילו למצוא בה חן, מן הסוג הזה של יופי שמוצאים בכיעור כי הוא חלק מהחיים אבל לי זה לא קרה למרות שאהבתי קטעים אחדים ואפילו משפטים בודדים שצצו מתוך שטף של מים עכורים והפתיעו בחוכמתם אבל אלה לבדם לא מספיקים כדי להתפעל מהמכלול המעייף וחסר התכלית שנרקם כאן, ויש תחושה שזאת בדיוק הכוונה של המשורר. //" איני יודע מדוע סיפרתי את הסיפור הזה. יכולתי בדיוק באותה מידה לספר סיפור אחר. אולי פעם אחרת אוכל לספר סיפור אחר."// " הרהרתי ברפיון וללא חרטה על הסיפור שכמעט חיברתי, סיפור בדמות חיי, כלומר בלי האומץ לסיים ובלי הכוח להמשיך."//
5. אהבה, כמעט כל הסיפור - כיצד חיינו הרומנטיים משתנים עם הזמן / אהרון בן זאב
3*. "בספר הזה נסענו לאורך הדרך הראשית ודרכים צדדיות של האהבה. מסע זה מטיל ספק בניסיונות הפופולריים הנפוצים לגרום לאהבה לשוב לרעננות שאפיינה אותה בראשיתה. כשרעננות זו היא המטרה העיקרית, אנחנו נכנסים לקרב אבוד, שבו נפסיד את האהבה המתמשכת העמוקה עוד לפני תחילתו. תמיד נוכל לחפש, ופעמים רבות אף למצוא, רומנים אקראיים, רעננים ומפתים יותר ממערכת היחסים הנוכחית שלנו. העמדה כלפי אהבה לא צריכה להיות כעמדתו של תזונאי הממליץ לוותר על מזון מהנה שאינו מזין, ומבטיח בתמורה שנהיה בריאים יותר. איננו צריכים לוותר על אהבה עוצמתית ופראית – להפך, החברה הנוכחית חווה תחייה של עוצמה והתרגשות רומנטיות, וזו התפתחות חיובית. עם זאת, הנסיבות החדשות ערערו כל כך את האיזון בין עוצמה ועומק, עד שעומק רומנטי הולך ונעשה קשה יותר להשגה. כאשר הקשר בין בני הזוג מזין והם מצליחים להוציא זה מזה את המיטב, הם נעשים רגועים, מאושרים ובריאים יותר, מה שמאפשר להם לגלות טעמים חדשים בעצמם."
6. אהבת דניאל / תמר קרון
4*. שתי נובלות אוטוביוגרפיות על אהבה עצובה שמגששת את דרכה בירושלים הנצורה בשנת 1948 וגחליה לוחשות גם אחרי 20 שנה, מציתות את הגעגוע. העצבות מפעפעת ועוברת דרכי, לופתת בגרון, מפרה את זכותי לשכוח...//"ריקנות גדולה מתפשטת בי. צובטת צביטת רעב בבטן וממנה והלאה. לא ידעתי...שגם הריק כואב. מה יתפוס את מקומם המתפנה של הגעגועים. אולי יצטמצם המקום. יצטמק, חור שחור שכל הדברים נופלים לתוכו. גדם של אבר גדוע, שאין לו לאן להוליך את הדם הזורם אליו. לבסוף ייבש ויִשור. ייעלם. אחיה בלעדיו. כאילו לא קרה דבר. דבר לא נשתנה. איש לא יֵדה. איש לא ירגיש בחסרון מה שהיה חסוי ועלום. יישארו רק עקבות הזכרון. אחר-כך יימחו גם הם בנדידת החולות הגדולה של הזמן. הרי אי-אפשר לאחוז בגעגועים."//
7. אוטוביוגרפיה של שום אדם / אסתר אורנר
8. אזור (איזור) אפור - וסיפורים אחרים / ויל סלף
3*. סופר בריטי שמכונה "הסאטיריקן וההומוריסט הגדול ביותר בעשור האחרון" זה נשמע כמו אוקסימורון אבל הבחור הזה מתברר כמבדר למדי, חד ועוקץ לפרקים, ומשייט באזור האפור של הספרות רוב הזמן, לא מקפיד על עלילה או על רצף סיפורי, לא על דמויות מסורקות למשעי, ולא על הפרדה בין דמיון למציאות, בין פנטזיה להיתכנות. יש סיפורים המשופעים במשפטים מבריקים וברעיונות מקוריים ומרעננים, ברוב הסיפורים חוזר אלמנט של השפעות נרקוטיות וריחוף מטושטש מעל המציאות האפורה של החיים, וגם קטעים משעשעים של "ירידות" על בריטים שעסוקים בהצגה של התנהגות נאותה שהיא "מסווה לאומללות בכל משפחה בריטית שחונכה כהלכה", אבל יש גם לא מעט טרחנות והתפלפלות עצמית נוירוטית מציקה, וחבל. //"מצאתי את עצמי על רציף ריק, לכודה בפער שבין שתי רכבות שנוסעות מערבה. לשונו המלוכלכת של הרציף נפרשה לאורך הנקבה, שהיתה מצולעת כמו גרון עדוי טבעות משתפעות של מתכת מטונפת. רוח יגעה, שטוחה, חמה ממיחושים קלים, נשבה בעוז באפי. השלט האלקטרוני מעל הרציף הוסיף ליצור את המלה "מודיעין" מתוך מערך של נקודות אור; כאילו זה בפני עצמו היה מין הודעה חשובה. הקשבתי לצלילי האוושה והחריקה של רצועת המדרגות הנעות. בהדרגה החל הרציף להתמלא באנשים. הריח של המבורגר ובצל רווי בריח של גבינה מותכת ובשר חזיר מעושן בדבש, והכל עטוף בריח טבק, חתר תחת ריח החולי הקלוש שעמד באוויר. הם עמדו בקבוצות מפוזרות, מאוחדות ברצון הדדי לנסות ולהימנע מאחידות. על כן עמדו שחורים עם לבנים, נשים עם גברים, הומואים עם סטרייטים, בני המעמד הבינוני עם פועלים פשוטים, המכוערים עם היפים, הנכים עם הבריאים, חסרי הבית עם בעלי הבתים, האופנתיים עם המרופטים. זה שאנשים רבים כל-כך יכלו להאמין שהם שונים זה מזה, רק גרם שייראו דומים עוד יותר."//
9. אח לשינה / רוברט שניידר
3*. 'אח לשינה' הוא אח חורג הפחות מוצלח של 'הבושם'. בחור שנולד עם כישרון מוזיקלי פנומנלי בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון – בכפר נידח בתחילת המאה ה- 19, ובנוסף לעונש שכזה הוא גם מתאהב בצורה נואשת ומרגיש שאלוהים דפק אותו פעמיים. הסבל שלו מאד דרמטי ומוקצן, הוא מוגש בכתיבה מפותלת ומפוזרת, לעגנית במידה ומצועצעת כדי להידמות לאגדה שמישהו מספר לך ממקור ראשון, אחד שהכיר את הנפשות הפועלות וחייב להעביר את הנס הזה הלאה. יש גם התחשבנות לא מוסווית עם אלוהים ולגלוג על אנשי הכפר הצבועים – הזכיר לי את המעשיות של מארק טוויין, אבל גם כאן – הביצוע לא מרשים במיוחד, כך שלא נותר יותר מדי מה לקחת מהספר הזה, אולי כמה משפטים שהיה אפשר למצוא גם בספרים אחרים, וזה אחד מהם: //" כמה אנשים נפלאים אבדו, כנראה, לעולם, רק מפני שלא זכו לחיות חיים שיש בהם איזון בין אושר לאומללות."//
10. אחוזת המצפה / אדוארד קארי
5*. היה הייתה אחוזה אנגלית רחבת ידיים, עם רצפת שיש ותמונות שמן על הקירות - צדודיות גאות של בני משפחת אורם, עשרות חדרים מרוהטים בטוב טעם, טרקלין מפואר, אדונים וגברות שמצלצלים בפעמונים, נערות כובסות ומשרתים המתרוצצים להביא ולהחזיר, להדליק ולכבות, להלביש ולהפשיט, לאבק ולמרק. הפאר וההדר התנדפו ברוח התקופה והשאירו אחריהם זקן משותק בכורסה אדומה, זקנה ממלמלת בחדר שינה ובנם בן ה- 37, פרנסיס אורם, מוגבל שכלית ופגוע נפשית, האיש בעל הכפפות הלבנות הנצחיות שרצה להיות חפץ והגשים את חלומו. פרנסיס אורם עורם היסטוריה מצמררת במרתף של האחוזה, מקטלג וממספר, מלטף ומסדר. הוא קנאי לסדר המעוות של חייו וכאשר מגיעה דיירת חדשה לאחת הדירות המעופשות של אחוזת פאר ז"ל, ומנסה לשנות סדרי עולם, הוא נלחם בכל כוחו ואומללותו ומנסה להכשיל ולסלק אותה לפני שהיא תצליח להפיח חיים בתוך הרקב המתפורר הזה של שגעון והיסטוריה: היסטוריה של אנשים וחפצים.
אדוארד קארי קודח חור הצצה בתוך גוש דחוס של רגשות נעולים, לאט ובטוח הוא מלביש את דייריו בכתונת משוגעים ונותן להם להתרוצץ בתוך עצמם כמו אטומים בצנטריפוגה. הם מוגבלים, הם דפוקים בראש, הם מבודדים חברתית, הם נכים רגשית והם פשוט מרתקים. איזה ספר מטריף!
11. ארץ עיר ילדה / אביגיל קנטורוביץ'
3*. כליל נמצאת בהריון בסיכון גבוה, מתאשפזת ומתגלגלת מקומה לקומה, ממוניטור למוניטור, מבדיקה לבדיקה. בין לבין היא סוגרת חשבונות ומהרהרת בחייה, בהוריה שלא אהבו אותה, בבעלה שמעיק עליה (ונראה שזה הדדי), בילדה הקטנה שלה שצובעת ציפורניים בלק האהוב על כליל ללא רשות, במאמר שאין לה כוח לכתוב, בחנות שאין לה חשק לנהל, ובעיסוק האובססיבי של אבא שלה, הארכיאולוג במקצועו ובנפשו, בחקר השואה. לכאורה, יש כאן חומרים טובים אבל כליל הזאת היא אישה מעצבנת, מנוכרת ומתוסבכת עד בלתי נסבלת אז עזבתי אותה לנפשה לפני שהגעתי למחצית אבל לא יהיה הוגן לכסח את הספר הזה, הוא כתוב טוב – למרות הדמות המשמימה שאיבדתי בה כל עניין, בה ובכל אווירת הנכאים והמשתחצנים שהיא מביאה איתה.
12. בגהריה / דאצ'יה מראיני
3*. מאראיני שבה לכפר ילדותה בסיציליה, אחרי שנים רבות של הכחשה והדחקה, וסוגרת חשבון עם הדמויות שהשפיעו ועיצבו את חייה הבוגרים, לטוב ולרע, וגם חושפת שחיתויות, הטרדות מיניות, מעשי אלימות קיצונית ועשיית "צדק" של המאפיה המקומית לצד השתקה והתעלמות של תושבי המקום מכל מה שהתרחש מתחת לפני השטח, בחדרים סגורים ובחצרות הבתים. הדברים מובאים בערבוביה שלא לטובת הסיפור, ומעורבבים בשלל פרטים ארכיטקטוניים משמימים ועל כך הצטערתי כי התוכן נטו מעניין ושווא קריאה. התפאורה – הרבה פחות.
13. בוא אלי / איימי בלום
4*. "הנרי אהב אותי כמו שחשבתי שאינדיאנים אוהבים טבע; הייתי בשבילו בכל מקום, באוויר, באור, מחלחלת היישר מתחת לעורו. זה הבהיל אותי מעט – גודל אהבתו אותי, רצונו להעניק לי כל מה שיש לו...זה לא היה דומה לשום דבר אחר בחיי, נהר האהבה הזה, שיכולתי לצלול בתוכו ולצאת ממנו ולשוב פעם נוספת ולגלות שהוא עוד זורם, בלתי מופרע מבואי ומלכתי."
14. בכוונה תחילה - מלח מים # / שלמה אריאל
3*
15. דוקטור מריגולד / צ'ארלס דיקנס
3*. דוקטור מריגולד הוא לא באמת דוקטור, יש לו מעשייה נחמדה שמסבירה את השם המוזר, כמו גם את כל היתר. הוא מתבל את קורותיו בקורטוב של הומור חביב ודביק במידה, סוחר בחפצים משומשים למחייתו, חביב כמו המעשיות שלו וידידותי לסביבה (גם כשהסביבה לא ידידותית כלפיו), הוא עני מרוד ומרופט אך שמח בחלקו. דוקטור מתגלגל עם העגלה שלו ברחבי אנגליה, חווה חוויות שבקלות יכלו לאכלס רומן עב כרס אבל דיקנס כתב סיפור קצר לכבוד חג המולד והכל מתומצת בו למזערין, גם טרגדיה אישית וגם האומללות שלפניה (ואחריה). חביב. כאמור.
16. דמיין שאתה חי / שמעון צימר
4*. משקפיים שבורים. שחור על גבי לבן. אתה יכול להיות כמו כולם וללכת במסלול המקובל: צבא, עבודה, משפחה, משכנתא וקמטי אכזבה מסביב לפה. אל תגיד שלא אמרנו לך, ראה את ההורים שלך. לא רצית שיתגרשו אבל מי שאל אותך. ועכשיו הם ביחד כי אתה עושה בעיות, הנה, סוף כל סוף הצלחת להחזיר את המשפחה אבל כבר לא אכפת לך. אתה עריק, אנרכיסט, לא עובד, לא לומד וכבר היית במחלקה סגורה וברחת מהבית. מה יהיה איתך? אתה בסך הכל מנסה לדמיין שאתה חי וגם זה לא הולך לך מי יודע מה, ואז אתה מנסה לדמיין שאתה מת. בסוף אתה לוקח גיטרה ופורט עליה את מסלול חייך הלא נודע: הולכים אל הלך תדע אם זה טוב או רע שם בלא נודע...שוב צימר כמו שצימר יודע להיות: בועט בעיטת עונשין לתוך שער המוסכמות החברתיות.
17. דרומית לאנטארקטיקה / ראובן מירן
4*. "כל מה שרצינו היה להקפיא את הדברים בתוך בועת הזמן שעטפה אותם, כך שביום מן הימים נוכל אולי להפשיר את הכול, כדי שיהיה כמו שרצינו בהתחלה וחששנו שלא יהיה לעולם." // " הוא כינה אותה "צרפתייה" והיא קראה לו "איטלקי". מישהו הגדיר את היחסים ביניהם כאהבה, אבל היתה זו הגדרה פזיזה ושטחית. נכון שהיתה גם אהבה, אבל היו גם צמא ורעב ותחושה של שותפות וברית חשאית בין שתי בדידויות ששינו צורות ולבשו דמויות, בין גבולות מתחמקים ונעלמים, באוויר שלא היה תמיד קל לנשימה."
18. האשה הגדולה מן החלומות / יהושע קנז
3*. זה התחיל בתנופה, בנשימה מלאה, בשפה חדה. זה המשיך קצת באינרציה, קצת בגמגום, חוזר על עצמו ומעלה גירה אבל המבט על הכריכה דרש שאמשיך. המשכתי. לקראת הסוף הכל הפך לעיסה אפילפטית מלאה קצף שמנסה להסתיר משהו שאין ממנו הרבה, לא בספר הזה, שמהדהד ספרים אחרים, עוצמתיים יותר, כאלה שנושמים נשימות מלאות עד סופם, לא מרפים, לא מגמגמים, ממלאים אותך חמצן, מרחיבים את הלב, לא מזייפים ולוקחים שאכטה לריאות במקום לשחרר עשן לבן בפרצוף . לא כך היה עם האשה הגדולה מן החלומות אבל היא כנראה עשתה את המיטב מבחינתה, רק שלי זה לא הספיק.
19. האשליה / עמנואל ברגמן
3*. סנטה קלאוס – out, קוסם יהודי בן 88 – in. סיפור אגדה למבוגרים, סופר גרמני שמתבל את האגדה בשואה לייט, כמיטב האופנה בשנים האחרונות, ילד שבסך הכל רוצה שההורים שלו יישארו ביחד (לא מוגזם לבקש) ומוכן לעשות צעדים מרחיקי לכת (תרתי משמע) לצורך העניין, פה ושם קצת צחוקים שמזכירים צחוק מוקלט בקומדיות מצבים (למה לא סימנו בבולד או במרקר צהוב איפה בדיוק צריך לצחוק?), כמה הרפתקאות וסיבוכים לא מורכבים, והגענו לסוף המיוחל. כמה נחמד.
20. הבן החורג - אלדורדו # / חואן חוסה סאֶר
3*. "אדם לעולם אינו יודע מתי הוא נולד: הלידה אינה אלא מוסכמה. רבים מתים בלי שנולדו; אחרים בקושי נולדים, אחרים נולדים גרוע, כאילו הופלו. ואחרים, תודות להיוולדם פעם אחר פעם, עוברים מחיים לחיים, ואלמלא בא המוות וקוטע אותם, הם היו יכולים לכלות את אשכול העולמות האפשריים מכוח היוולדם פעם אחר פעם, כאילו עומדת לרשותם עתודה בלתי נדלית של תמימות והפקרות. עם כל כמה שהייתי חריג, באותו רגע נולדתי בלי לדעת זאת, וכמו הילד שיוצא, מוכתם בדם והמום, מאותו לילה אפל שהוא בטן אמו, לא יכולתי אלא לפרוץ בבכי."
21. החשד / פרידריך דירנמאט / דירנמט
3*. אחרי "התקלה" שהיה מרשים למדי ו"ביקור הגברת הזקנה" המיותר, הסתמי והמצועצע שלא לצורך, הגעתי שוב לדירנמט ולסיפור שממנף את השואה לצורכי פטפטת משמימה על מוסר ואמונה ועל הדרך משתמש בפיתיון אטרקטיבי של מתח בריא בדמות תעלומה המצוצה מאצבע ומפקח משטרה שמכניס עצמו לגוב אריות ונופל לידיו הרצחניות של הרופא הנאצי שאותו הוא משתוקק ללכוד. חלש.
22. הטביעה שלי - דן קרל #1 / ג'ים גרימסלי
4*. אלן נזכרת בילדותה העלובה במשפחת זבל לבן מרובת ילדים, חיה בשבלונה קבועה של שכרות, אלימות ועוני מחפיר. הזיכרונות שלה מתערבבים עם חלומות שרודפים אותה כל חייה, חיי שפחה, משרתת, ילדה עזובה במשפחה נכה רגשית. יש לה את כל הסיבות לשנוא את הוריה אבל הזעם נמהל בחמלה ואפילו בגעגוע. אין היא יכולה להוציא את האומללות מהראש אבל היא כן מצליחה לארח גם רגשות מורכבים ומנוגדים ולחפש השלמה. זהו הספר הראשון בטרילוגיה, ובמקרה נפלתי קודם על הספר השני (ציפורי חורף) שבו אלן מופיעה כאימו של דני, אחד מתוך חמישה ילדים במשפחה אומללה דומה, ודי ברור שהתפוחים לא נפלו רחוק מהעץ הרקוב למרות שאלן מזכירה את בעלה השני בהקשר חיובי ויש להניח שבזכותו היא הצליחה לנתק את עצמה מתוך מעגל הקסמים של האומללות, ולעת זיקנה היא יוצאת נגד השדים של העבר ומתעמתת עם הזיכרונות הכואבים ועם רגשות אהבה-שנאה שיש בליבה כלפי הוריה. //"עכשיו, במטבח שלי, שוטף אותי זעם, זעם שקט, אבל חזק דיו בשביל להיכרך סביב צלעותי ולשדוד את נשימתי. כאילו מישהו מחכה שאבשל לו, שאביא לו משהו, כאילו אחד האחים שלי, הבעלים שלי, הדודים שלי, אבא שלי, סבא שלי, השריף או איזה גבר אחר מבקש ממני להביא לו משהו שנמצא בטווח הראייה שלו. תביאי לי ספל קפה. תני לי ביסקוויט. תמצאי לי את השלייקס, המכנסיים האלה גדולים עלי. את צריכה לעשות כביסה כדי שיהיו לי בגדים נקיים. הקולות רק מחכים לצאת. שמעתי אותם כל חיי."// "הזיכרונות הכואבים על אמא מתחילים בימים ההם, כשבגדתי בה במחשבותי. עכשיו אני מרגישה את הכאב החותך הזה בדיוק כמו שהרגשתי אז, כשהתחלתי לשפוט אותה."//
23. היה שלום להתראות מחר - כסנונית הם באו / ויליאם מקסוול
3*. לכאורה יש כאן כל המרכיבים הדרושים לסיפור מטלטל, וגם הקתרזיס נבנה בכישרון ובאיפוק ששומר על מתח ועניין אבל פתאום יש תחושה של רפיון וחיפזון, והסיפור מנסה להידחס בכוח לאיזו מסגרת זמן נוקשה כדי להסתיים כבר ויהיה מה. חבל. הסתפקתי בנובלה הראשונה.
24. המושבעים - משפט - Eddie Flynn #4 / סטיב קוואנו
4*
25. הנוסעת האחרונה - ספריה לעם #792 / טל ניצן
3*. פג הקסם
26. הנזירה הלבנה / יגאל חסון
3*. אם המנזר נעלמת באנטיגואה, עיר טרופית קטנה השוכנת למרגלות הר הגעש. יש חקירה, יש לחץ מלמעלה כי האפיפיור צפוי להגיע וכולם במתח. גם אני. העלילה מתפתלת במעלה ההר ובמורדו, ביערות הגשם, בין המורדים לוחמי הגרילה, במסדרונות בית המשפט ובחדרים האפלים של חוקרי משטרה מושחתים. לפי הכריכה האחורית, יגאל חסון מתאר מציאות שהוא מכיר מקרוב בשנים שבהן התגורר באמריקה הלטינית, וזה כשלעצמו מעורר הערכה. הבעיה מתחילה כשהוא מנסה להלביש את המציאות שבוער לו לספר עליה, על הסיפור הדמיוני של היעלמות הנזירה והכל מתחיל לקפץ ולהתערבב ולהסתבך שלא לצורך: המורדים, הצבא, הגנרלים, הקומיסרים, השופטים, הנזירות, הסוחרים, המלשינים, האיש בעל משאית הזבל הצהובה, העיתונאית האמריקאית היפיפייה ועובדי התפאורה והבמה שהוצאו מהחל"ת – כולם מגויסים למטרה אחת חשובה: לקלקל עלילה דמיונית טובה על ידי בליל פרטים ומעשים של נציגי ה"חוק והסדר". ועל כך נהוג לסכם: חבל.
27. העד - שלוש נובלות - ספריה לעם #216 / ז'אן בלוך מישל
28. השחיין / ז'וז'ה באנק
3*. אשתו עזבה אותו, לא ברור מאיזו סיבה – הקוראת מוזמנת לנחש בעצמה. הוא נשרך עם שני ילדים קטנים ממקום למקום, בין קרובי משפחה וחברים, בין כפרים לערים, בין עבודה מזדמנת כזאת לאחרת. הוא סובל (או לפחות אמור לסבול, בתור גבר נטוש שלא מתייחס לשום דבר, גם לא לילדיו). הילדים סובלים. זה נגמר באסון, כיאה לסיפור מהסוג הזה. הסופרת מנסה לגרום לך להזדהות, פחות עם הגבר – יותר עם הילדים. כי מסכנים. רוב הזמן זה לא עובד, הילדים מעצבנים – גם אם קשה להאשים אותם. אז כן, למרות המאמץ לבנות כאן משהו מרגש וכואב, התוצאה די סתמית לטעמי.
29. התעתוע / ולדימיר וולקוף
3*. סוג של מדריך, מפורט ומפולפל לפרקים, על איך לבנות סוכן השפעה שהוא "מי שמנהל תעמולה טהורה, לעולם לא בעד, תמיד נגד, כשמטרתו היחידה היא לרפות את ההדוק, לרכך את המוצק, לתלוש את המושרש, להתיר את הקשור, לפרום את הרכוס, לפתוח את הנעול...
אין חוק מערבי האוסר על פירוק החברה שבה אתה חי. די להמר על האדום והשחור, המספר הזוגי והבלתי-זוגי גם יחד." //
"...שלא כבמהפכות העבר, המהפכות המודרניות נעשות נגד הרוב, לא נגד מיעוט. והרוב הזה יהיה בידינו כשנכה אותו בשיתוק כללי. את זה אפשר לבצע בדרכים רבות. לפעמים אפשר להפוך רוב לחבורת מתעמלים ענקית: הרימו רגל ימין, הם מרימים אותה; הרימו רגל שמאל, הם מרימים אותה; הרימו את שתי הרגליים, הישבן נחבט ברצפה. לפעמים דרוש ההפך, יש לפצל את האוכלוסיה למיליוני יחידים, כשכל אזרח מוצא עצמו עומד בודד מול מסכת הגורגונה שמציגים לפניו וחש עצמו מפורק מנשקו ונכון להיכנע. בהלה אילמת זו מחוללים בטיפוח אגדת עליונותו של האיוב, בקצת טרור, בקסם שמהלכת הקוברה על הצפרדע. מוסיפים לעתים מרקחת 'על-טבעית' ובה מגוון של נבואות, חזיונות ושאר תעלולים מבית מדרשו של רספוטין. על כל פנים, כשמדובר ב'גיוס' ההמונים, הכוונה האחת והיחידה היא לשתק אותם."
30. ויקי ויקטוריה / גיא עד
4*. אמא צעירה לילד שלא יכיר את אביו כי לאמא שלו עצמה אין מושג מי הוא, ויקי ויקטוריה, ילדה-נערה-אישה, אשר סיפורה מצטלב עם ויקטוריה אחרת שמתה לפני שהספיקה להפוך לאישה, והיא אחותו המאושרת והמאוהבת, "אחותו דוחת הדכדוכים" של מתי ששנים רבות לא התייסר וניסה להרחיק את עצמו מכל השתיקות והצער של הוריו, ורק אחרי שאבא שלו מת ניצת בתוכו רצון עז לגלות מה הוביל את אחותו אל מותה. זה לא סיפור מתח. זה סיפור על זמן והתנהלות במרחב, על אנשים שבוחרים להלך על הפס הרחב ולרצות אחרים וגם על אנשים שבורחים לשוליים ומחפשים מפלט ונחמה בהתכנסות עצמית, ואיך מצטלבות הדרכים של אלה עם אלה כאשר הזמן שעובר רק מחדיר את הכאב עמוק יותר פנימה ודורש לפתוח את מה שהעדיפו להשאיר סגור.
31. זיכרונותיו של חבר - לוקוס קלאסי #4 / אוקטב מירבו
3*. זיכרונותיו של חבר מתחילים כהבטחה לסיפור מעניין אבל בדרך מסתבר שהחבר הזה הוא הסופר עצמו שיורה את חיצי הביקורת הגלויה שלו לכל הכיוונים ועושה את זה בצורה די גמלונית: מכניס את עצמו לכלא כדי לזעוק את זעקתם של ההומלסים, מתאונן על האטימות של הממסד, על העיוורון של פריז לעניי עירה, בטענה שפריז מסתירה את המסכנוּת " תחת כזביה המפוארים כאישה המחביאה תחת תחרות מחשופה סרטן שמכרסם בשדיה", מתרעם על אכזריותם של המורים, על טמטומם של השופטים, על אומללותם של הפקידים הקטנים והעכבריים, וכל זה תחת חסותו של סיפור חיים, או כמו שהוא מכנה אותו – "סיפורו של אדם אלמוני ומוזר כמוני". הסיפור הזה התפרסם כסיפור בהמשכים בשנת 1898, והוא נחשב למרדני ומהפכני בזמנו אבל משאיר רושם של משהו בוסרי ומגושם בזמני.
32. חיים שלמים / רוברט זטהאלר
4*. סיפור חייו ומותו של אנדריאס אגר, סיפור פשוט על איש פשוט שעשה כמיטב יכולתו ורצונו, ובזמן שהיכולת, וגם הרצון, לא עמדו לצידו, היה לו מזל להישאר בחיים. הסיפור מתגלגל בכתיבה מאופקת ושקטה, והוא מאד צפוי אבל אין זה בעוכריו. יש משהו קסום, מרגיע ומנחם במלנכוליה הזאת שמתפרשת על פני חיים שלמים, ולמרות האסונות, האומללות והצער שהיו מנת חלקו של הגבר השקט הזה, הוא הצליח לחיות חיים שלמים ושלווים, גם אם היה זה מתוך השלמה עם מה שנלקח ממנו ועם מה שיכול היה לקרות וכבר לא יקרה. //"הוא לא הצליח להיזכר מנין בא ובסופו של דבר גם לא ידע לאן ילך, אבל על הזמן שבין לבין, על חייו, יכול להביט לאחור בלי חרטה, בצחוק שבא מן הלב ובפליאה אחת גדולה"//.
33. חשכה נראית - זיכרון של שיגעון / ויליאם סטיירון
4*. זה לא מדריך לדיכאון וסטיירון חוזר ומדגיש שמדובר בחוויה פרטית שלו עצמו, ודווקא מתוך המקום הפרטי הזה מגיע כוחו של הספר, ובסיומו דבר אחד ברור ביותר, על אף הקלישאה: זה יכול לקרות לכל אחד. וכאן מונחת השאלה הגדולה והמטרידה: איך להתמודד עם מחלה קשה שסטיירון מדמה למצב של פצוע מלחמה הממשיך לצעוד כאשר בכל מחלה רצינית אחרת הוא היה שוכב במיטה ומקבל טיפול, או לכל הפחות – נמצא במקום מבודד וברגיעה לצורך החלמה. איך להמשיך לקחת חלק במצבים חברתיים ומשפחתיים שהופכים להיות בלתי נסבלים, ואפילו לחייך, למרות המאמץ האדיר. איך לזהות חמלה והבנה אמיתית ולא ליפול למלכודות של התנשאות מלומדת והרסנית, והכל תוך כדי מצוקה אדירה שמאכלת את המוח וסוחטת כל טיפה של כוח רצון ויכולת קבלת החלטות, איך למצוא את העזרה הנכונה והמתאימה לך אישית, ומאיפה לשאוב את הכוחות לעמוד על זכותך לקבל טיפול ללא שיפוטיות וללא פגיעה בכבודך.
34. יומו האחרון של נידון למוות | קלוד גה / ויקטור הוגו
4* "הכלא הוא מין ישות נוראה, שלמה, בלתי נפרדת, חציה בית וחציה אדם. אני הטרף שלה, היא דוגרת עלי, היא חובקת אותי בכל איבריה. היא מקיפה אותי בקירות הבזלת שלה, סוגרת אותי מאחורי מנעולי הברזל שלה, ומשגיחה עלי בעיני הסוהר שלה." // "מוות הרי נגזר תמיד בחצות הליל, לאור לפידים, באולם קודר ואפלולי, בליל חורף קר וגשום. לא בחודש אוגוסט, בשעה שמונה בבוקר, ביום יפה, עם מושבעים חביבים שכאלה! זה בלתי אפשרי!"
35. ימי ראשית - הספרייה של בבל # / אילנה ברנשטיין
4*. אילנה ברנשטיין היא שמעון צימר בגלגולו הנשי. היא ישירה וחשופה, היא לא מתחנפת ואין לה עניין להיות ברורה, סדורה וקוהרנטית. הכּנוּת שלה מדבקת והיא לא מאלה שמגישים לך עלילה: התחלה, אמצע וסוף – היא מגישה את הלב שלה, את חוויית החיים שלה, היא יוצרת אווירה של כאב ורגש מלובן והשלמה עם הפגיעוּת כי "מסכן מי שאינו נפגע". //"בינתיים לא קרה אסון. לא נפגשו אפילו, למעט אותה פעם בבית הקפה השכונתי. כלומר לא הזדיינו, וזה מה שנחשב. הזדיינו או לא הזדיינו. זיוני מוח לא נחשבים. היא חושבת שלהפך. לא שהיא מזלזלת בזיונים, בכלל לא, אבל גם לא בזיוני מוח. היתה צריכה לקרוא בין השורות, כי שורות הרבה לא היו. למה מתקשֶה להיפגע? כך כתב, מתקשה להיפגע. כמה נורא, חשבה. מסכן מי שאינו נפגע. כמו המת החי מתהלך לבוש אפוד בין החצים הנורים אל לבו...יותר מכל דבר אחר היתה רוצה לפגוע בו עכשיו. לטלטלו. לחבר לו אינפוזיה לווריד, שתיים שלוש מכות חשמל."// "יש אנשים, סופרים וגם משוררות ולהפך, אנשים, גם נשים, שמוסרים את נפשם על כבשן האהבה. בשבילכם! נשרפים ממש. כדי שיהיה לכם מה לקרוא בחיים היפים שלכם. השתגעה לגמרי, הם אומרים. ולשם מה? תמיד היתה קצת. כי מה שאוהבים לקרוא אסור חיות. אסור בתכלית האיסור."//
36. ימים ללא שינה / יורק בקר
3*. זימרוק הוא מורה בן 36 שיום אחד חש בליבו והמיחושים האלה, שלא שווים התייחסות רצינית בפני עצמם, פותחים לזימרוק מסלול פתלתל של ספקות והרהורים שמשנים את חייו מקצה לקצה. גירושים, פיטורים ופרידות הם מנת חלקו כי הוא מחליט להפוך לאדם "חושב" להבדיל מלהיות "אדם שדעתו צפויה מראש לכל הדורות, ועל כן אינה חשובה", והוא רוצה לבחון, בין היתר, את הגמישות החברתית והתעסוקתית שלו, ו"לרענן את רגשי השייכות" שלו. יורק בקר עקר למערב גרמניה אחרי שהשלטונות של מזרח גרמניה דרשו ממנו לצנזר חלקים מהסיפור, ואין ספק שבטנו הייתה מלאה על השלטון הקומוניסטי האטום לצורכי הפרט, והוא מנסה, וגם מצליח (חלקית) להעביר את תמצית האבסורד של השיטה המנוכרת אבל אין בסיפור הזה שום ייחוד, הוא עוד אחד מהתוצרים הספרותיים הרבים של הייאוש מול דורסנות שלטונית ואוזלת ידו של האזרח הקטן להיאבק על זכותו לשיקול דעת ודעה עצמאית.
37. ימים נוראים - גרסת הסופר - רוח צד # / שמעון צימר
4*. ישיר וחושפני עד מבוכה, לא מתחנף, לרגעים מעורפל ואמורפי, בשתי נובלות - שני עולמות, תמונת ראי: סיפורו של בנימין פרומר, גבר מזדקן, בן לניצולי שואה והשתקפותו של צימר עצמו, זיכרונות על הוריו, אשתו, תחושותיו כסופר וכאיש לא צעיר שמנסה להיאחז בייחודיות אבל גם לא מתבייש לגחך על עצמו. קשה לנתח את צימר, וגם אין סיבה אמתית לעשות את זה, פשוט לשקוע בתוך חוויה וכתיבה לא שגרתית, להתמסר לרגשות החשופים ולמחשבות הכמוסות וכן, גם לפנטזיות מיניות של גבר מזדקן, לתשוקות העבר, לגעגוע, לאווירת נכאים, לאומללות שלא מרחמת על עצמה, לתהליך ההתרופפות ההדרגתית של האחיזה באהבות שכבר אינן, באנשים יקרים שהלכו לעולמם, בשגרה שלא ניתן לשחזר, וגם ברגשות אשם. לא מומלץ לגבוהי מצח.
//"ערב. לילה. אנחנו בבית. יושבים זה מול זה ליד שולחן האוכל, מנקרים במזלג שרידי סלט שהוכן בבוקר. שרועים זה לצד זה על הספר מול הטלוויזיה, שוכבים זה ליד זה במיטה. אנחנו ממעטים לדבר. אומרים זה לזה רק את המובן מאליו ההכרחי. איפה השלט? תחלישי. תגבירי. תסגרי את האור. מרוב שתיקה נדמה לי לפעמים שחלק גדול מהמילים התאדה לי מהמוח. לפעמים, כדי להיזכר בשפה, אני יוצא החוצה וקונה עיתון או אבקת כביסה או כמה ירקות למרות שעדיין יש, כדי לדבר עם מישהו ולהחזיר לעצמי את כישורי השפה. אחת לימים רבים משהו נמסך בהכרה, זיכרון או מחשבה חולפת, וצל תשוקה מתעורר. אבל הגוף כבר יגע וחסר רצון. וגם אם יש בו מעט רצון, לה לרוב אין. מה אם כך עושים בלעדי התשוקה? איך חיים בלעדיה? צריך ליצור שפת קשר חדשה (איתה ועם העולם הנשי כולו). אבל למי יש כוח? למי שי רצון? מה יש בה בתשוקה שקשה כל כך לוותר עליה? כל מה שהפמיניסטיות מתעבות כל כך. תוקפנות, כיבוש, וחפצון. לצד העדינות והאהבה, כמובן. ולמרות זאת אני מעדיף להיות בלתי נאור לחלוטין, אבל מצויד בתשוקה."//
38. ירח של זאבים / חוליו לימסארס
3*. "איני יכול להישאר כאן לנצח, לשכב אפרקדן כמו מת, בלי אור, בלי תקווה, במבט ובלב שתמיד לופת אותם הריק. עלי לברוח, לשבור את מצור החרדה, הדוחף אותי מדי יום ביומו צעד ועוד צעד לעבר ההתאבדות. עלי להימלט מאדמתי הארורה ולהעמיד קילומטרים של שקט ושל שכחה ביני לבין זיכרוני, ביני לבין הבור הזה, שבו החמימות והייאוש נהפכו לצחנה, המתחילה לחדור לגופי, כפי שחדרה לגופו של אותו איש מנוגלס, שבתום המלחמה...הסתתר מתחת לאבוס ברפת, ויצא משם רק מקץ שש שנים – עיוור, חולה והרוס – כדי שאשתו תקבור אותו בלילה, בסתר, באחת הפינות של גינת ביתם."
39. כוכב הצפון / ד.ב. ג'ון
4*. קשה להאמין שזה אמיתי וקורה במציאות של היום, ולא במחנות השמדה בפולין או בגולאג בסיביר לפני 70 שנה. חתיכת סיפור מצמרר. //" איש לא דיבר על המציאות שמאחורי מראית העין של המדינה. כדי אפילו לא לחשוב על זה היה הכרחי לתחזק שתי מערכות חשיבה פנימיות – אחת ציבורית ואחת סודית, היכולת לדעת ולא לדעת בו זמנית.[...] זו הייתה הדרך היחידה לגשר על הניגודים היומיומיים בין התעמולה לראיות בשטח, בין השמרנות למחשבות מהסוג שעלול להנחית אותך בגולאג אם אי-פעם יבוטאו בקול. מערכת החשיבה הסודית מעולם לא קיבלה הכרה מפני שלא היה שום רגש או רעיון, שום היבט בחיים – הציבוריים או הפרטיים - שהתקיים מחוץ לסמכותה של המדינה. הערה בוגדנית הייתה כל מה שהבואיבו היו צריכים כדי לעצור אותך. לפעמים די היה רק במבט."//
40. ככה זה עובד / עוזי זק
5*. לעוזי זק שפת ז'רגון משלו, לטוב ולרע. בהתחלה זה מרגיש יותר מדי מאותו הדבר, בדיוק כמו שקרה לי בספר הקודם שלו (מכאן ולא מכאן) אבל די מהר הגיחוך מתכווץ, החיוך מתרחב ומגיעה גם התפעלות מהשליטה שלו בשפה, הכישרון להשחיל את האותנטיות והחספוס לתוך דיאלוגים, החלקלקות של המעברים בין הטיפוסים השונים, היכולת הווירטואוזית שלו לקחת פרויקט כבד (שוק הספרים והמו"לים בארץ של שנות ה- 80) ולהגיש אותו בצורה קלילה, מעניינת, משכנעת, צינית ומקיפה בו זמנית. הרעים והטובים מתחלפים ומזגזגים, הגבולות בין משחק הוגן לבין רצון להתעשר בכל מחיר מתערפלים אבל עוזי זק לא תופס צד ולא עושה חיים קלים, גם אם במבט שטחי נראה שהוא שופט וגוזר עונש אלא שלא באמת יש בסיפור הזה מנצחים ומפסידים - כולם מפסידים, ואין מנוס מהרגשה שככה זה עובד גם היום. תענוג של ספר. //"כל טמבל יודע שכדאי להיצמד לכסף גדול, כי רק מעגלה של עשירים נופלת עליך בוכטה. מעגלה של תפרנים, מה שייפול עליך זה רק חול וכולרה."// "מרגע שאני איתך, מר בורוכוב, הספרים היחידים שאני אוהב אלה ספרים שאפשר לדחוף בהצלחה לקליינטים שלך, לפי קילו, לפי מטר רץ, מטר קוב, על הסכין, או לפי צבע הכריכה. שלחתי אליו חיוך מתוק ויצאתי מהחדר בלי להסתכל אחורה. את תענוג ההתייפייפות על אהבת הספרות שיחפש אצל מישהו אחר."
41. כל שאר התביעות מוגזמות - הספרייה של בבל # / צבי אבינר ופני
5*. היא אהבה אותו בתיכון. היא אהבה אותו בצבא. היא רצתה להציל אותו, לתקן, להדביק באהבתה את מה שהתקלקל בילדותו, לגרום לו להפסיק לפחד. היא התאבלה על אהבתה הגדולה במשך שנים רבות, שנים מלאות החמצה, של מה היה קורה אילו. הזמן עבר והשתיקות התרבו. היא הפכה לסופרת, אורגת מילים, אורזת מחשבות לשימוש חוזר, שולחת לו מסרים דרך סיפוריה - "במילים הקיפה את עצמה כבאדרת מרופטת. ובכל זאת חיה בה בדידותה" אבל "המילים הרחיקו אותה ממנו, צבעו אותה בצבעים לא מוכרים, כיסו את הזיכרונות הישנים, העמידו ביניהם קיר שלא ניתן לטפס מעליו". בסוף הם נפגשו. האם אפשר להתניע חזרה אהבת נעורים חלודה שחיכתה כמעט שלושים שנה כמו כרכרה עזובה בשולי הדרך? להניח בצד את הקמטים, את הגוף המזדקן, את המבטים המהורהרים, את הזיכרונות המרים, ובעיקר – את שאלת ה"למה" שמתפרצת ועולה על פני השטח ברגעים שמנסים להדחיק אותה בכל הכוח? לנסות להישאר ביחד כאן ועכשיו, בלי להסתובב אחורה ובלי להסתכל קדימה כי אולי רק זה מה שחשוב, וכל שאר התביעות מוגזמות? //" די לנו בנוחות השגרה, במעטה הבוגר של ניסיון חיינו. ויש לנו שם ומקום וכתובת מדויקת לחלומות שעוד נותרו לנו אחרי שנים רבות. כשיגיע תורנו יסיט מישהו את המסך הכבד ויגיד: "היכנסו, עכשיו תורכם!" אבל בתוכנו תיוותר שארית עצב חבוי על האהבה הגדולה שחמקה מאיתנו."//
42. כלום לא נראה באופק - הספרייה של בבל # / ינס רהן
2*. בראשית היה אופק. שני זרים, אויבים, נטולי שם, בסירת גומי בלב הים. אחד מהם פצוע. סיפור הישרדות? וגם אם לא, יש תקווה לספר מהורהר ומטלטל. אבל ככל שמתקדמים האופק מתרחק והולך, ומתחלף בגלים של פילוסופיה קיומית וברברת משמימה במסווה הזיות של אדם גוסס.
43. כמו לילה אחרון / דן שביט
3*
44. כשסבא גלש לפינלנד / דניאל כץ
4*. מבדר, מחכים ומעציב בו-בזמן. ואין על רמי סערי – תרגום נפלא ואחרית דבר מרתקת: "בשילוב מעניין, נדיר וקסום של הומור יהודי שורשי ורצינות פינית ביקורתית הצליח מחברו של כשסבא גלש לפינלנד לשזור את קורותיה הסבוכים של משפחתו בגורל המקומות שהיא עברה בהם. ניתנה אמת להיאמר: סיפורו איננו שיטתי, עקבי ורציף, וממילא כלולות בו תפניות פתאומיות מרובות ושלל הפתעות המעצימות את תחושת האבסורד העזה המתעוררת בקוראים לאורך כל הספר, אבסורד שהוא אחד המאפיינים העיקריים של עלילת הקיום האנושי מנקודת המבט של כץ. ואף-על-פי-כן, ההומור ברומאן ... הוא בעיקרו הומניסטי ולא סרקסטי – כוונתו של הסופר ביצירתו איננה להטיל ספק בטעם החיים, אלא להתייחס אל הקיום בעולם הזה...מתוך השילוב הראוי והרצוי של כובד ראש ובדיחות הדעת."
45. לא אזוז מכאן - סיפורת # / מרקו בלצאנו
3*. סוג של יומן, שיחה חרישית בין אם לבתה, סיפור חיים שמתגלגל על פני השנים, ללא חן ובמונוטוניות יבשושית. הכתיבה לא מרגשת, גם לא הסיפור, אפילו לא בתור פיסת היסטוריה – תיאור חיים של כפר באיטליה על גבול אוסטריה (באזור טירול) שיום אחד הוצא מהמשוואה כי תושביו היו דוברי גרמנית והפכו למצורעים תחת שלטונו של מוסוליני. נפרדנו במחצית הדרך אז אני נותנת לו ליהנות מהספק הקטן שאולי יש שם משהו בהמשך שהיה יכול להפוך את הקערה על פיה, ולכן 2* הפכו ל- 3*.
46. לוסי / רועי רוזן
3*. לפי התקציר, "הטקסט הקצר וחזותם התמימה של הרישומים הם כסות מתעתעת לסיפור רב רבדים של אהבה ובגידה". לוסי הוא טיפוס בודד בעל נטייה קלה עד בינונית לבטלנות פתולוגית, הוא אמור להיות גם מוזר ומורכב ואניגמטי כזה, למעשה סוג של השתקפות לרועי רוזן עצמו שכותב את עצמו בתקופה מסוימת מאוד בחייו, ככל הנראה תקופה של אומללות ותסכול בעקבות דחיות מקצועיות ואישיות, ויש אלפי דרכים לכתוב את זה כאשר הוא בחר בדרך של מעשייה מתיילדת בשילוב רישומים גרפיים מרומזים עד בוטים (מקוטלג בתור ספר ילדים ונוער – אסון בפני עצמו כי הוא ממש לא כזה), והתוצאה הפושרת, לטעמי, לא בדיוק קשורה לדרך אלא יותר לרבדים – ואני מודה שנכשלתי בפיענוח של אותם רבדים, מלבד אלה שכתובים שחור על גבי לבן, כמו למשל: "לוסי נותר לגמרי לבד בביתו הזר והעוין, עם החירות הנוראה שלו...עכשיו הוא מסוגל, חלקית, להתעמת עם השתיקה שחובקת אותו. עכשיו הוא שוב מסוגל לאונן. הוא מאונן באופן כפייתי, והפנטזיות שלו הרות הצעות שאין לסרב להן ואפשרויות צמיחה." אז אם לסכם את החוויה בכללותה, כנראה שאני פחות מתמצאת בהסוואות מורכבות וגם פחות מחפשת להתלהב מדברים לא מובנים רק בשל העובדה כי הם לא מובנים אבל לא חייבים להבין כל דבר, ועדיין – רועי רוזן זכור לטובה בזכות 'ציונה' כך שאמשיך לנסות לפענח אותו, למרות.
47. מגנוס / סילבי ז'רמן
3*. זוג נאצים מאמצים ילד קטן ויוצקים לתוכו זהות זרה שלא מצליחה להעלים את העקבות של זהותו האבודה. הבחור יוצא למסע של חיפוש עצמי, נקם וסגירת חשבון אבל לא בדרך המקובלת כי הוריו המאמצים כבר לא בחיים. סיפור שתחילתו מסקרנת בשל הכתיבה הבלתי שגרתית אבל די מהר הופך לאפילפטי ונוירוטי מדי.
48. מט ילדים / בלה שייר
4*. מהספרים האלה שמתגלים כהפתעה נדירה, סיפורים אנושיים קטנים שמסופרים בצניעות ובחמלה גדולה, על אנשים רגילים, מבוגרים וילדים, שמבקשים להשתייך ומוכנים להקריב חלק מהעקרונות תמורת התייחסות של הזולת, לספוג זלזול והשפלה כדי להמעיט מתחושת הבדידות.
49. מימים ימימה / יעקב בוצ'ן
3*. גבר צעיר, נשוי לימימה ואב לילדה קטנה. משועמם, בוגד, מחפש את עצמו, מפוהק מהחיים, ולסיכום – דורש כאפה ובעיטה בתחת. לא נשארתי כדי לגלות מה נסגר איתו, פשוט נמאס לי ממנו ומהיללות שלו. אם כבר מתחשק לקרוא על גברים אבודים, צעירים או מבוגרים, יש את שמעון צימר שיודע לספר על כאלה בלי להשניא אותם על הקורא.// "אני שוכב בעיניים עצומות וחושב במרירות, איך זה שאני כל-כך בודד. יש לי אשה טובה וילדה, והכול טוב. מהיכן מפעפעת הבדידות המייבשת הזאת."
50. מעשה משעמם - מרשימותיו של איש זקן - קלאסיכיס # / אנטון צ'כוב
4*. מעשה משעמם הוא למעשה *סיפור* משעמם שלמעשה לא משעמם כלל. הוא פיקח, ציני, חד עין ולא מרחם. הוא גם זרוע ברגישות והבנה עמוקה של מכאובי הנפש. הוא צ'כוב עצמו שמשתקף דרך הגיבור המזדקן שלו: איש חולה ומריר שלא מרגיש צורך להמשיך לשחק את המשחק המקובל וחושף את הקלפים של עצמו ושל אחרים, שואל בשביל מה היה כל מה שהיה ולא יודע מה הוא היה כותב על המצבה של עצמו ותוהה איך השם המפורסם שלו עדיין עומד זקוף וגאה בזמן שהוא שפוף ומתנשף מכובד המסע של השנים והתמורות.
51. מר פְרִיפְּקֶה / דניאל כהן-שגיא
4*. "כמה אשליות היו בכל מכתב שכתבה, כמה חמימות ועדנה ספגה מכל שורה שקיבלה ממנו. אלו דמיונות וחלומות התרוצצו בקרבה לאחר כל מכתב, שהיה מגיע ממנו מדי שבועיים במדויק. המכתבים האלה היו כל עולמה. האיש שכתבם ידע היטב למצוא אליה נתיבות, כאילו חי עמה מרבית שנותיו. והיא לא הסתירה ממנו דבר. במכתבים נתנה את כל חייה, אנחותיה, כאביה, תסכוליה וניחומיה. הכל נשאב, נספג ונוצר בעזרת אותם מכתבים. החיים היו לוחצים עליה את לחצם התמידי ורק המכתבים אפשרו לה לנוח מפעם לפעם, לפוש קמעה, להירגע, לנשום נשימה ארוכה ולהסתכל לאחר-מכן בעיניים פקוחות יותר על הקורה אותה ועל המתרחש סביבה."
52. מרי / ולדימיר נַבּוֹקוֹב
2*. כבר קראתי ספרים שאין בהם סיפור. כבר קראתי ספרים שיש בהם קצת מכל דבר, ולפעמים התוצאה גם יוצאת מעניינת בניגוד למצופה מהסגנון של תפסת מרובה לא תפסת. קראתי גם ספרים שבהם הדמויות לא קורצפו והבריקו מעומק ולמעשה היוו רקע מטושטש להרהורים של הדמות הראשית וגם זה יכול לעבוד. כאן יש בשפע מכל זה וכלום לא עבד: דמויות מגוחכות, הכל מבולבל וכל הנגיעות מאד שטוחות ולא מעוררות הזדהות - הגעגוע למולדת, אהבת נעורים, בעיות מהגרים וזהות, חוסר מעש וחיי תלישות - הכל מתערבב למשהו כאוטי ולא ממוקד, ובעיקר - לא מעניין. מתחיל צולע, נגמר בקול ענות חלושה.
53. מרכז תשומת הלב / שושנה קירש
4*. בעלה של ג'וליה, יקירה האחד, הצייר שלה, מתאבד מול עיניה. ישר בלב. כורסת העור האהובה שלו ספוגה בדם ובזיכרונות. הדירה ספוגה בעשן סיגריות, בדיכאון ובהתקפי חרדה. הזמן נוזל ומתמזג עם המחשבות, החיים מתגלגלים במורד וג'וליה לא לוחצת על ברקס. נשים בגילאים שונים מתערבבות בתוך חיי האבל שלה ותורמות גם את מנת הסבל של עצמן: ג'וליה ועדנה, ג'וליה ונטשה, ג'וליה ונעמה. סיגריות בשרשרת ובין לבין, פרטי מידע על העבר, הילדות, הפגישה עם הצייר שמכתיבה את מסלול חייה, הסיגריה הראשונה והאחרונה. פרקים קצרים ומהורהרים, בליווי שירים וקטעים מסרטים ישנים, אווירה של פרידה מאהבה גדולה שלא הייתה לטובתה כאשר הכל מתכנס לתוך הציטוט שפותח את הסיפור העצוב הזה: "מי אמר שלא מתים מאהבה / זה פשוט קורה אחר כך / שנים אחרי / ואז כתוב / סיבת המוות לא ידועה".
54. נגד הטבע / תומס אספדל
4*. "הוא נמלא רכות עזה כלפיה, הוא כורך סביבה את זרועו ומרגיש בה רעד. הוא מעביר את ידו בשערה, מנשק את לחייה כאילו היא כבר חברתו, האישה הקרובה אליו ביותר, אהובתו. זה קרה מהר כל כך, בפתאומיות כזו, ובעוצמה, הוא לא ידע עד כמה התגעגע אליה, עד כמה היה זקוק לה" ##### "האושר שלנו היה מביש, הוא היה לא טבעי, הוא היה נגד הטבע" ##### "אני יודע עכשיו שקשה לתאר את האושר. הוא חי את חייו השקטים, הבלתי נראים, בלב היום יום בין אלה שאוהבים. היא שכבה על הספה ונחה. אני עמדתי במטבח ובישלתי, קראתי לה לבוא כשהאוכל היה מוכן. האם לא הבנתי איזה אושר זה שהיא שוכבת על הספה וקוראת? שאנחנו אוכלים ארוחת צהריים יחד? לא חשבתי על זה. הייתי מאושר."
55. סיפורה של הזדונית - (סיפור קצר) / ג'ון סקאלזי
3*. בבואי לשרבט כמה מילים על הסיפור הדי סתמי והצפוי הזה, קראתי את התגובה של עצמי מלפני 5 שנים, בביקורת של יעלהר על הספר, ותכלס – אפשר לסכם בה את ההיסטריה ההמונית מול טכנולוגיה שתתהפך עלינו ותהפוך אותנו לעבדים (לא שאנחנו לא כאלה כבר עכשיו):
//הזכרת לי את הסרט "התעלות" עם ג'וני דפ (מדען שבנה מכונת בינה מלאכותית...מת...הכניס את מוחו לתוך המחשב...נתקף בשיגעון גַּדְלוּת...בקושי רב הצליחו לנטרל אותו) - מסתבר שהסיפור הזה מבוסס על תחזיות עתידנים לעתיד הלא-רחוק: לאחר שייבנו תחליף מלאכותי לכל איבר בגוף (עוד 20-30 שנה) ויאריכו את הגיל המקסימלי מ- 120 ל- 200, יעברו לקטע של שמירת קבצי מוח במחשבים כדי "לזכות" בחיי נצח. מה שטוב בזה הוא שלפחות נוכל לקרוא המון ספרים דיגיטליים (ז"א, המוח שלנו יוכל) //
56. סיפורי מר קוינר - פרוזה אחרת # / ברטולט ברכט
3*. מר קוינר הוא האדם החכם שמתבונן באנשים, במצבים ובכל דבר שקורה במציאות, בעיניים של פילוסוף ו/או סיני זקן, ומאחד כזה את מצפה שייראה לך את הדרך, או לכל הפחות – יגרום לך להרהר בה. בסוף הספר, המתרגמת ממליצה על קריאה אסוציאטיבית ופתוחה, בלי להתעקש על שום פרשנות ואפילו "לשאוב השראה מן החידתיות". אז אם מאמצים את ההמלצה זה משול להתבוננות בתמונה חסרת פשר מתוך הנחה שיש להתפעל ממנה כי היא שם. קצת קשה לי עם השיטה הזאת ולכן לא נפלתי שדודה מהתפעלות (מה גם שקראתי את רוברט ואלזר ואלכס אפשטיין והם לוקחים את מר קוינר בהליכה), ועדיין יש פה ושם אמרות חביבות שראויות לציטוט: //כשמר ק' אהב מישהו: שאלו את מר ק': "מה אתה עושה כשאתה אוהב מישהו?" ענה מר ק': "אני עושה תרשים שלו ומשתדל שידמה לו." "מי? התרשים? "לא," אמר מר ק', "האיש." //אל מר קוינר, האדם החושב, בא תלמיד מדומה וסיפר לו: באמריקה יש עגל בעל חמישה ראשים. מה אתה אומר על זה? ענה לו מר קוינר: איני אומר כלום. שמח התלמיד המדומה ואמר: ככל שהיית חכם יותר, היית יכול לומר על כך יותר. הטיפש מצפה להרבה. האדם החושב אומר מעט.// אמר מר קוינר: "גם אני סיגלתי לי פעם אחת תנוחה אריסטוקרטית (אתם יודעים: ישר, זקוף וגאה, הראש נטוי לאחור). עמדתי אז בתוך מים גואים. כשהגיעו המים עד סנטרי סיגלתי לי את התנוחה הזאת."// *נחמד.
57. סיפורים אירוטיים / אלברטו מורביה
3*. נשים שמתגרות מסוסים בחווה מבודדת; אחות בית חולים מענגת גברים מאושפזים דרך הסדין; גבר שמאונן על אשתו המתה והולך לאיבוד דרך מרפסת; השטן שנכשל בהצלת העולם ומתפתה לתאוות בשרים; גבר שמנסה להתנגד לפיתוי מיני מצדה של ילדה קטנה, בתו החורגת; אישה נשואה שנואשת לזכות באהבתו של אביה המזדקן, מטרידה אותו מינית אחרי שרבה עם אימה, ומחכה ללילה נוסף של צליפות החגורה בחדר השינה – אלה הסיפורים של המחצית הראשונה של הספר, והם אכן מפתיעים, נועזים, חכמים ומקוריים, ומצליחים לתאר מצבים נפשיים מורכבים דרך תשוקה, משיכה מינית, אלימות, פנטזיות וסטיות. חלקו השני של הספר מאבד את התנופה של הנועזות הברוכה ומתחיל להתברבר בסיפורי דמיון והזיה.
58. עטלף באביב / א. סלע
4*. ברהמס/ברי לוין, שושואיסט לשעבר, מעשן כמו כפר של כורים מקסיקנים ועם בעיה מוזרה של קפאין, שגר בחדר וחצי מתפוררים כמו החיים שלו מעל הפאב שהוא חצי שלו...הגדרה עצמית שכזאת...הוא בדיוק האחד שהייתי צריכה בתקופה המבולבלת הזאת של חיי. עם קצת מאמץ, הוא יכול להיות ג'ק ריצ'אר הישראלי אבל לא לוקח את עצמו ברצינות, מתבדח על חשבון עצמו ומשעשע בכללי, מסתבך באיזו פרשייה מסכנת חיים אבל לא חשובה וגם לא מותחת, ועושה זאת בדרך חיננית ולא מעצבנת, לשם שינוי, תוך כדי שהוא פותר תשבצי היגיון. אהבתי את דרכו הנונשלנטית של הבחור, העלילה זרמה בחוסר חשיבותה ולפעמים זה כל מה שצריך כדי ליהנות מספר.
59. עירום / מייק לי
2*. בהקדמה לתסריט, הגיבורים של הסרט 'עירום' מתוארים כך: "הם כל כך תמוהים, אבסורדים ומנותקים מכל מציאות מוכרת, שהם יכולים לבוא רק מהחיים עצמם, ולו רק מהסיבה, שהם מטורפים מדי מכדי שאפשר יהיה להמציא אותם."
אז כן, דבר והיפוכו. הבה נתחכמה. גם הסרט צולם במעין שיטה כזאת של בית ספר אנתרופוסופי – תעשו מה בראש שלכם, תריבו, תשלימו, תצעקו, תתנשקו, תוציאו מעצמכם את האמת כמו שהיא, בלי לתכנן מראש, תעופו עם הדמיון ותבנו את הדמות תוך כדי תנועה ואז נראה מה ייצא מכל זה. לא ראיתי את הסרט, יש מצב שהוא גאוני. לפי התסריט, שהוא, עד כמה שהבנתי, נכתב רק בדיעבד כי "זרמו" ו"עפו", הרושם שלי הוא פושר מינוס. הניסיון ליצור עולם דפוק ומרוקן שמלא באנשים שהלכו לאיבוד ופגשו בדרך עוד אנשים דפוקים ומוזרים ושילבו ידיים או הלכו מכות, לא הצליח לשכנע. וגם התוספת של הגיגים פילוסופיים דטרמיניסטיים לא שיפרה את המצב. דוגמית לנבואת הזעם של ג'וני: "...את לא יכולה לדעת, אבל אולי כבר עברת את הרגע השמח ביותר בכל החיים הדפוקים שלך, וכל מה שנשאר לך לצפות לו זה גיהנום ומחלות?"//עמוק!
60. על אהבה ומוות - פרוזה אחרת # / פטריק זיסקינד
4*. יש בו משהו חינני, בזיסקינד הזה. יש תחושה שהוא לועג רוב הזמן אבל בעדינות, בנגיעות קטנות, הוא מגחך על החולשות האנושיות אבל בו זמנית גם מזדהה וחומל, יש בכתיבה שלו גם ניגודיות סגנונית מעניינת, הוא מדלג בקלילות מנאומים פילוסופיים לסיפורים פרוזאיים, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, וגם התוכן של הסיפורים, המוקצן לכאורה, שבו מאורע זניח כלשהו משפיע בצורה גורלית על חייה של דמות, יש בזה הרבה אירוניה עצמית שמשאירה מקום להרהורים מחוץ לסיפורים עצמם. במסה 'על אהבה ומוות', עושה רושם שזיסקינד סוגר חשבון עם ישו הנוצרי, השחצן שדואג ליחסי ציבור כל הדרך אל הצלב, ובדרך לא דרך קושר את הנקמה שלו בישו עם סיפורו הטרגי של אורפאוס שהגיע לממלכת המוות כדי להציל את אשתו הצעירה שמתה מהכשת נחש, ונכשל ברגע האחרון בשל חולשתו האנושית, ובכך זיסקינד מנסה להראות שהוא היה האדם השלם יותר, דווקא בגלל שלא היה מושלם, וקשה להתווכח עם הגישה הזאת. //" נראה שמשהו חידתי דבַק באהבה, משהו שאי אפשר לדעת בדיוק מהו, ואין לו הסבר משביע רצון. אמנם גם על המפץ הגדול וגם על השאלה מה יהיה מזג האוויר בעוד שבועיים אפשר לומר זאת. ובכל זאת, תיאוריות על המפץ הגדול ועל תחזית מזג האוויר מרגשות את המשוררים ואת קהלם הרבה פחות מכל מה שקשור באהבה. על כן יש בה מן הסתם, באהבה, משהו שהוא יותר ממסתוריות. כל אדם, כך נראה, רואה את האהבה כעניין שנוגע לו באופן אישי ביותר, עניין בעל חשיבות קיומית מכרעת, עד כדי כך שאפילו האסטרו-פיזיקאי, בזמן הוא מחפש לו כלה, הסוגיה מנין צמח היקום מעניינת אותו כקליפת השום, ומזג האוויר אף פחות מזה."//
61. על שפת חור שחור / שמעון צימר
4*. צימר הוא כמו ידיד ותיק שאת מכירה את כל הבדיחות שלו בעל פה ועדיין הוא מצחיק אותך, כזה שאת כבר יודעת מה הוא הולך להגיד ואיך הראש המלוכלך שלו עובד וזה עדיין מפתיע אותך, אחד שיש בו שילוב אנושי ומרגש של כנות ובושה, חוסר ביטחון ותעוזה, הומור עצמי ועצבות גדולה בין השורות. העלילות שלו הן רק רקע לסיפור מסגרת אחד מתמשך שחוזר בכל הספרים (לפחות באלה שקראתי) ואם מתמכרים לתבנית הסיפור של צימר – לא עוזבים אותו. יש טובים ממנו בכתיבה ובמורכבות עלילתית, ועדיין – לקרוא את צימר זאת חוויה שונה ומיוחדת, וטוב שכך.
//"החיים מופלאים ומסתוריים בעיני. אני מתקשה להאמין באלוהים. יחד עם זאת אני מתקשה גם להאמין בדרווין. אני מקווה שהמוות הוא שינה שלווה, אבל אולי הוא דווקא ערות מתמדת, ללא מנוחה, ואולי סיוט קומוניסטי. פרידה כפויה מהאישיות הייחודית והצטרפות לצבא הנשמות העצום שממלא את הקוסמוס. כמו בצפון קוריאה, מצעד של מיליארדי נשמות אחידות במדים אחידים עם מחשבה צייתנית אחת ואחידה. ואולי המוות הוא רוע גדול: כמרים ורבנים ואינקוויזיטור סדיסט והנהלת חשבונות של טוב ושל רע, ועץ תאנים בגן עדן ונשיכת להביור בגיהינום. ואולי המוות הוא יופי מדהים, כמו ונציה בליל אביב כשהגוף מלא בטסטוסטרון, ואולי הוא יותר כמו התקף חרדה בלי קסנקס, ואולי כמו להתחיל שוב מהתחלה: פלמ"ח ואצ"ל ואולפן לעברית ושוק שחור ומכולת ולעמוד בתור אצל הקצב כמו בימי הצנע, להסתיר את טבעת הנישואים, לפתוח כפתור בחולצה, למרוח אודם על השפתיים כדי לזכות בכמה ביצים ועצם למרק עוף לילד. היו שלום. שמרו זה על זה ואחלו לי שינה עמוקה חסרת חלומות."//
62. עצים בודדים / דניאל טאובה
4*. "תכתוב לי ספר." מיה אמרה לי..."בבקשה תכתוב לי ספר. כשאתה כותב לי אני מרגישה שאף אחד בעולם הזה לא יאהב אותי כמוך, המילים שלך מעוררות בתוכי אש. כשקשה לי ואני לבד בלילה, אני פותחת את אחד המכתבים ששלחת לי, פותחת ובוכה. תמיד בוכה. המילים שלך מתעופפות בתוכי כמו פרפרים, חותכות את עורי כמו סכיני גילוח."
63. פוסטר אתה מת וסיפורים אחרים / פיליפ ק' דיק
2*. פיליפ, מה זה השטויות האלה? כבר היה עדיף שהיית כותב על מצב החסה בשטחים. איזה מפח נפש אחרי "האדם שמחוץ למשוואה".
64. ציונה TM - רומן על-פי סדרת הקומיקס / רועי רוזן
4*."הומור הוא כלי למהפכה", אמר רועי רוזן, פרופסור במדרשה לאמנות ואמן אוונגרדי שמביא את המהפכה גם בספרים, עם סיפור גרוטסקי-פסיכודלי שלא נח לרגע ויורה לכל הכיוונים, עושה פרודיה מגיבורי-על וסאטירה פוליטית-חברתית, בנוסף ליצירת בועה אלטרנטיבית ססגונית לתל-אביב, והיא תל-חורף. // האושר המוחצן, החיוכים הרחבים, חלונות הראווה השופעים, הזללנות והתאווה של עשירי תל-חורף, מכסים אך כסחוס דק את המאבקים התמידיים המאיימים להשבית את מחזור הדם שלה, ואת הקורבנות הצונחים מדי רגע, מוכים, מתפוקקים, מרוסקים, מדממים, מפרפרים, מחרחרים, נושרים מגופה של העיר כמורסה שהתייבשה, או מתעכלים כטרף חי בסבך מעיה.// רוזן מבסס את כל המוזרות הזאת על סדרת קומיקס שבכלל לא קיימת, או קיימת רק אצלו בראש. הוא משרטט דמויות מוקצנות ומתוסבכות ומצב חברתי קיצוני למדי שאומר דרשני לכל מי שמגזים בהתעסקות והאדרה עצמית, ובמקביל מטפח אדישות מפוארת לכל דבר וכל אחד שלא נוגע לו: זרים, מעוטים, עניים – כל אלה אומנם מורחקים מעבר לחומה או לשיכונים של משרתים אבל הצרות לא נגמרות עם הרחקתם של הלא-רצויים והלא-פוטוגניים, הן רק משנות צורה (תרתי משמע). ספר ששווה למסגר.
65. ציפור העופרת / ראובן מירן
4*. ראובן מירן סינוור אותי ב"שלדגים", סחף אותי ל"דרומית לאנטארקטיקה" והרגשתי שיש לי צורך לעוד מנה של כתיבת שוליים כמו שלו. יש להודות שההתלהבות קצת שככה ועדיין, היו כמה סיפורים חזקים ומשמעותיים שלא אכזבו וסיפקו את התוצר המתבקש. 'אבק כוכבים' הוא אחד מהם, כמו רצף של תמונות שחור-לבן שמספרות חוויה זניחה של שני אנשים, פרמדיק ונהג אמבולנס, במשמרת לילה. בין תיקון של מכשיר אוטומטי להכנת קפה לבין חילופי דברים סתמיים לכאורה בין השניים, נוצרת אווירה של פיסת חיים שלמה, והיא מרתקת. וגם, שני סיפורים על רוקו, ראובן הירש, 'פגישה עם האם' – מלנכולי ומהורהר, מציג את רוקו בביקורו בביתה של אמו המזדקנת; השני, 'מכתבים לרוקו', הוא זיכרון של החבר לאחר מותו של רוקו, ושניהם לא מספקים תשובות ברורות למה שקרה אבל זה לא מה שחשוב כי לראובן מירן לא אכפת מעלילה, הוא מצייר סקיצות של רגשות ותמונות מקוטעות של מצבים וזה הקלף המנצח בכתיבה המיוחדת שלו.
66. קברות התאווה / אהרן מגד
4*. ליהונתן דותן יש כמיהה למוות, הוא נכסף לעולם המתים ומשתוקק להגיע לשם כדי להיות מאושר, או אם לסכם זאת בצורה פרגמטית, הוא בורח מהחיים כי הם מביכים אותו - איש מזדקן ותימהוני, הלום קרב עם בעיות זיכרון ובלבול, מפדח את עצמו ואת הסביבה, מקנא באלנה אישתו היפה והעייפה מלחיות בתוך ערפל מוחו הקודח של בעלה, היא אוהבת אותו, או יותר נכון – את האיש שהיה ואיננו עוד, היא מנסה לקלף את קליפתו המתגוננת, לאיים, לנער, לעורר את יהונתן ההוא שהיא מתגעגעת אליו אבל האיש האבוד הזה הולך במבוך של דמיונות והזיות, מכתת את רגליו בהלוויות וחולם על מוות. "אני לא מרגיש טוב כל-כך בין החיים, הם מזלזלים בי, מלגלגים לפעמים. בין המתים אני מרגיש טוב. אני מכבד אותם והם מכבדים אותי." סיפור עצוב.
67. קסנדרה והזאב / מרגריטה קאראפאנו
4*. קסנדרה היא ילדה בת 6. היא סובלת מדמיון פרוע, גמגום קשה והזנחה רגשית. כל מה שנותר לה זה להתאמץ להיות ילדה רעה כדי למשוך פיסות קטנות של תשומת לב מהמבוגרים שעסוקים בעצמם ובצדקנותם, וגם להציץ בחדרי חדרים ולשקף את היצריות והאומללות של עולמם דרך פנטזיה המהולה במציאות ושוב נשפכת לתוך עולם דמיוני שמרמז על חוויות טראומטיות של הילדה, ועמוס בביקורת גלויה ובוטה נגד ההתחסדות הדתית שעומדת בסטירה להתנהגות היומיומית השנויה במחלוקת של המבוגרים. //" כשאני לבדי, אני מדברת בלי-סוף: אל הבובות שלי (שיעורי נימוסים טובים), אל הקירות והדלתות – דבר לא יעצור בעדי. כשהמשפחה מסביב, המלים מצטמקות, נעשות עגולות וכבדות כמו אבנים, נופלות עמוק לתוכי, אי-אפשר שוב לדוג אותן החוצה." // " כשאני אגדל, אהיה כומר. אטייל בכל העולם עם הכף שלי ואנשים ירוצו אחריי, בוכים ומתחננים לטעימה, והארץ תהיה כל-כך מלאה נוצרים, עד שלא יוכלו להיכנס לגן-עדן. אז אלוהים יצטרך לבנות גן-עדן חדש, מודרני יותר, עם טלפון ובריכת-שחייה וחדרים, שרואים מהם את נוף-הארץ...והשטן יקנא...והוא יבנה לעצמו גיהינום חדש, עם אח מקסימה ושטיחים פרסיים, והנוצרים יעשו כל מיני צרות על הארץ, כדי שיוכלו להגיע לגיהינום, והרעים ייעשו טובים, וגן-עדן יהיה כל-כך מלא רוצחים, שאף-אחד לא יעז לצאת לגן בלילה, אבל בגיהינום הנוצרים ישבו כולם מסביב לאח, ויקלו להם ערמונים."
68. ראינו לילה / אליס ביאלסקי
3*. לא ראינו לילה, ראינו אלף לילה ולילה, וכל לילה כמעט זהה לקודמו: סקס, סמים ורוק אנד רול, לאו דווקא בסדר הזה. בהתחלה זה די מגניב, תרבות אלטרנטיבית, מרד נעורים, לבוש פרובוקטיבי, שבירת מוסכמות והפנית עורף מגולח לדוקטרינה סובייטית של שנות ה- 80 שגם כשהיא כבר מפרפרת את פרפורי הגסיסה שלה, היא עדיין מנסה להעמיד את כולם בשלשות.
אבל בעצם, אם לזקק את כל עמודי החינגה וההילולה למשהו תמציתי, מדובר בסיפור אהבה - אהבה נכזבת, מזיקה והרסנית, ועדיין – צובטת ומכמירת לב. לא בטוח שהאהבה הזאת שווה את קריאת ים סוף הזה אבל בזכותה העלילות וההילולות יותר קלות לעיכול.
69. רומן / מיכל קובזמן
"אשמה זה הגז שצריך לעשות ממנו פצצות אטום", אומרת איה, אישה בשנות השלושים לחייה, נשואה ומתוסבכת עד שורשי שערותיה. איה פוגשת את מיקי בסדנת כתיבה. היא נדלקת עליו ומחזרת אחריו כמו טינאייג'רית על סטרואידים כי "כמה פעמים החיים מספקים לך באמצע היום ציפור בלב". מיכל קובזמן רצתה לתפוס כאן שתי ציפורים, לפחות: טעימות של עשר מנות ממנות השף על חשבון הבית – עשרה שיעורים מתוך סדנת כתיבה מדומיינת למרות שאפשר להניח שהיא קרובה למציאות (ומי שחוטא בכתיבה חובבנית ורוצה להשחיז אותה מעט אבל כואב לו לשלם על סדנאות – יש פתרון); ובנוסף, היא מגישה מדריך לפרפרים בלב ופנטזיות מיניות על רקע עבר שמתחיל להרים את ראשו ומזמזם כמו ג'יני שעוד שנייה פורץ מהבקבוק, מלכלך את כל השטיח וגם את כל ההווה המסודר היטב בתוך בתים בורגניים מרוהטים ונוחים.
הכתיבה של קובזמן שוטפת וכוללת בעיקר זרם של מחשבות ודיאלוגים בשפה יומיומית. כל הצבעים, המרקרים, המדבקות והקישוטים מושקעים על שתי הדמויות המרכזיות, איה ומיקי, ולא נשאר כמעט דבר לקשט בו את יתר המשתתפים אז הם תקועים שם לתפאורה, מוזנחים רגשית ולא מטופחים ספרותית. השדים מהעבר מצוירים בדרמטיות אבל נמרחים לקראת הסוף כי נגמרה הסדנה ואין סדנת המשך. לסיכום, קריא, מרגש לפרקים, לא מהווה מאמץ ספרותי, עושה פרפרים בבטן וציפור בלב, לא עשוי מספיק בשביל להיות מנת גורמה אבל לא רע בכלל בתוך מתאבן. 3.5* כזה.
70. רומן 11, ספר 18 - הספרייה של בבל # / דאג סולסטד
3*. היה לי איזה חשבון פתוח עם הכריכה המוזרה הזאת, וכבר לא זכרתי למה ומה מי מו. ולמה רומן 11, ספר 18? ומה זה בכלל הסיפור הזה?? לביורן הנסן יש חיים משמימים. זאת לא המצאה גאונית, השאלה מה עושים? אז הייתה לו מאהבת והוא עזב את אשתו ואת בנו בן השנתיים כדי להוציא את כל המיץ מהריגוש הזה, וכך העביר שנים. עד שיום אחד לא מצא יותר טעם בסידור הזה, ורצה לקום ולעזוב. וכך העביר עוד שנתיים. עד שיום אחד באמת נמאס ואז קם ועזב. וכך העביר עוד 4 שנים, עד שיום אחד הבן שלו, כבר בן 20, הודיע לו שהוא בא לגור אצלו. קרני הריגוש החמימים האירו לו פנים, וכך העביר עוד שנה. עד שגם הבן התחיל לעצבן והגיבור שלנו כבר בן 51, מי היה מאמין שהזמן עובר מהר גם כשחיים אותו מיום ליום הלוך חזור באותה מחזוריות מונוטונית בלתי משתנה. ואז הגיעה העת להמציא ריגוש חדש, משהו מזוכיסטי, מאתגר, מזרים דם של התרגשות בוורידים המזדקנים. היידה, ביורן הנסן. גם כשחשבת סוף כל סוף להפתיע ולזעזע את כולם, ובעיקר את עצמך, יצאת למך. וזה בעצם כל הסיפור שלך.
71. רע / ליאופולד טירמנד
4*. אם היו מספרים לי שאקרא ספר של 600 עמודים שהם שווי משקל לאיזה 4 ספרים שאני מעדיפה לקרוא במקום, וגם העלילה עצמה תתרחש בוורשה של שנות ה- 50, רצופה מכות, עבריינות רחוב, פה ושם שירי הילל לחשמליות או לאביב הוורשאי הקסום, ושוב, אנרכיה, כאוס, יד רוחצת יד, ורובין הוד פולני אחד בעל עיניים אפורות שמפלחות את החשיכה ונמצאות בכל מקום ובכל שעה...ועוד היו אומרים לי שאני אשכרה הולכת ליהנות מכל זה – לא הייתי מאמינה. אבל עובדה.
//"בעלי הכרטיסים התקפים...הסתכלו על גוש האנשים המתנועע לפני שער הקולנוע, ואנחה כבדה, קטועה, עלתה מחזותיהם. אבל מה אפשר היה לעשות: הסרט המקסיקני קסם, והכרטיסים המוחזקים ביד הקנו כוח מוצדק. נדרש היה רק לצלול למערבולת ההתנצחויות, בלי להתחשב בעניבה חדשה, במכנסיים או במעיל קל. וכך, אחרי כמה דקות של הנעת זרועות משוגעת בשחיית חתירה מטורפת, הדיפת ראשים שמנוניים, משוחים בברילנטין, לחיצת המרפקים לתוך ארובות העיניים של הסמוכים ביותר ומשיכה היסטרית של הרגליים אחרי יתר הגוף הנישא בזרם העצום, היה בעלים של כרטיס תקף נוחת לבסוף בשער הקולנוע, מושך את בת זוגו מתחת לרגלי ההמון ברצועה הקרועה של התיק. מתנשם בכבדות, התקין עליה את שרידי המעיל האביבי ושריד של כובע וחיפש את שאריות העקבים של נעלי הזמש ההרוסות; האיפור והבושם נעלמו, כמובן, בלא להותיר עקבות, משאירים לידו רק דוגמת אישה שנראתה כמי שניצלה בנס מאסון טבע."//
72. שומר הדרך - מבוסס על תסריט שנכתב ע"י שון פן / דיויד רייב
2*. כמה טיפוסים מוכי אסון בליווי קול מדומה של ילדה שנהרגה בתאונת דרכים. למה לא כתוב על הכריכה הקדמית שאופרה וינפרי אהבה את הספר הזה? איזה פספוס של יח"צ. הוא אמור לרוקן שק שלם של בלוטות הדמעות.
73. שלדגים / ראובן מירן
5*. לפעמים עוברים חודשים ארוכים של דשדוש וגמגום וגעגוע, עד שפוגשים אותה. וברגע שפוגשים אותה – יודעים מייד. הכתיבה הזאת שעוטפת אותך כמו שמיכה רכה, ואת מתמסרת בלי לפקפק וזורמת בתוך המילים, מתענגת, סופגת, חוזרת חזרה, מפנימה, מתפעלת, סיפורים נפלאים! //"אני יודע שאני מתגעגע למשהו שלא יחזור לעולם, למרות שאולי עדיין לא הגיע" // " כל אחד צריך שיהיה לו מקום אחד שאליו הוא לא יגיע אף פעם...לא כי הוא לא יכול אלא מתוך בחירה. החלטת לא להגיע כי זה הגבול שלך"
74. שנת היובל / ענת לוי
3*. אישה אלמנה בת 50 פוגשת את אהבת נעוריה בריצת בוקר בסנטרל פארק. כיוון הריצה של העלילה מהרגע הזה הוא די ברור אבל אפשר ליהנות מהדרך, ובשליש הראשון באמת נהניתי ואף הופתעתי מאיכות הכתיבה כי אני מכירה את ענת לוי עורכת הדין והיה אפילו משעשע להלביש על הדמות המוכרת את גלימת הסופרת. לקראת האמצע כבר התחלתי לקרוא על אוטומט, הקשר הרומנטי המושלם הרגיש לא אמין, הריקוד התימני של צעד קדימה שניים אחורה עייף אותי ובגדול, עם כל הרצון והסקרנות לקרוא ספר רק בזכות היכרות אישית עם הסופרת, לא באמת היתה סיבה להמשיך לקרוא רק בשביל לקרוא, הדרמה של המפגש המחודש אחרי 30 שנה הרגישה מאולצת ופשוט הנחתי להם להתחרמן בקצב שלהם והלכתי לדרכי. סורי, ענת.
75. תשאלי - רוח צד # / לאה איני
3*. זה מתחיל טוב. חד וחלק כמו ש-לאה איני יודעת. זה ממשיך באותה תבנית אבל שום דבר אחר לא מוכנס לנוסחה והיא פשוט הולכת להיות עוד ועוד מאותו הדבר, נהי ותלונות ו"ככה זה אצלנו, אתם מכירים את זה ש..." ואת שואלת את עצמך בשביל מה צריך ספר על "ככה זה" אם מספיק לצאת החוצה ולחטוף את כל היופי הישראלי הזה בצורה בלתי אמצעית ישר לפרצוף.
|