בסדר. אספר לכם את הסיפור, איך זה קרה באמת.
הדבר הראשון שחשוב לדעת הוא שזאת לא הייתה אשמתו של אבא שלי. לא המזל הרע, לא השקרים. בטח ובטח לא הקללה. אני יודעת שיש כאלה שינסו להאשים אותו, אבל היה לו מעט מאוד קשר לזה.
ואני רוצה שיהיה ברור שזאת גם לא הייתה לגמרי אשמתי. לא המזל הרע, לא השקרים. בטח ובטח לא הקללה.
טוב.
אולי חלק מהשקרים.
אבל כדאי שאתחיל בהתחלה. בהתחלה האמיתית.
סיפורנו מתחיל ביום אמצע החורף לפני תשע־עשרה שנה, בזמן ירח־עד נדיר.
או אולי מוטב שאומר שההתחלה האמיתית הייתה בימי קדם, כשמפלצות עברו לעיתים בחופשיות את המסך החוצץ כיום בינן לבין בני התמותה, ושדים יכלו להתאהב.
אבל לענייננו, הכול החל בזמן אותו ירח־עד. צבע השמיים היה אפור־צפחה, ועל הסופה ההולכת וקרֵבה בישרו היללות המקפיאות של כלבי הציד, רעם הפרסות על פני הנוף. מצוד הפרא יצא לדהור, אבל באותה שנה הם לא חיפשו רק נשמות אבודות ושיכורים מתנודדים וילדים שובבים שסיכנו את עצמם והתנהגו לא יפה בזמן בלתי מתאים מאוד. השנה הזאת הייתה שונה, כיוון שירח־עד משמעותו שביום אמצע החורף זורח ירח קורן במילואו. רק בלילה הזה נאלצים האלים האדירים ללבוש את צורתם החייתית. הם עצומים. רבי־כוח. וכמעט בלתי אפשרי ללכוד אותם.
אבל מי שמשחק לו המזל או שהוא מיומן דיו, ומצליח ללכוד פרס כזה - האֵל הלכוד ייאלץ להעניק לו משאלה.
המשאלה הזו היא הדבר שרצה שר־היער באותו לילה הרה גורל. כלבי הציד שלו ייללו ויקדו בעודם רודפים אחרי אחד היצורים המפלצתיים. שר־היער עצמו ירה את החץ שפילח את כנפו הזהובה העצומה של היצור. הוא היה משוכנע שהמשאלה תהיה שלו.
אך בחן ובכוח יוצאי דופן הצליחה המפלצת, אף שהייתה פצועה, לפרוץ את מעגל כלבי הציד. היא נמלטה אל מעמקי יער אָשֶן. הציידים שבו למרדף, אך איחרו את המועד. היצור נעלם, ועם אור היום הקרב ובא נאלץ המצוד לסגת אל מאחורי המסך.
בעוד אור השמש מתנוצץ על מעטה השלג, טוחן צעיר קם משנתו בשעה מוקדמת לבדוק את מצב הנהר המסובב את גלגל המים שלו, מחשש שבקרוב יקפא בְּקור החורף. זה הרגע שבו הבחין במפלצת מסתתרת בין צללי הגלגל. ייתכן שהמפלצת גססה, אם אלים עשויים למות. היא בהחלט נחלשה. החץ בעל חוד הזהב עדיין הזדקר מבין נוצותיה המוכתמות בדם.
הטוחן, במפגן אומץ למרות חששותיו וזהירותו, ניגש אל היצור, ובמאמץ רב שבר את החץ ושלף אותו. ברגע שעשה זאת הפך היצור לאֵל הסיפורים. הוא הביע אסירות תודה עמוקה על עזרתו של הטוחן, והציע להעניק לו משאלה אחת.
הטוחן הרהר בכך זמן ממושך, עד שלבסוף הודה שהתאהב לא מזמן בעלמה מהכפר, שניחנה בלב טוב ובנפש חופשייה. הוא ביקש שהאל יעניק להם פרי בטן בריא וחזק.
האל השתחווה, ואמר כי כך יהיה.
עד יום אמצע החורף הבא נישא הטוחן לעלמה מהכפר, ויחד הביאו לעולם בת. היא אכן הייתה בריאה וחזקה, ובכך מילאה אלוהוּת הסיפורים את המשאלה בניסוחה המדויק.
אך יש שני צדדים לכל סיפור. הגיבור והנבל. החושך והאור. הברכה והקללה. ומה שהטוחן לא הבין הוא שאלוהוּת הסיפורים היא גם אלוהות השקרים.
אלוהות תכסיסנית.
הילדה, שבורכה בסנדקוּת כזאת, סומנה לנצח בעיניים לא אמינות -
קשתיות שחורות כזפת, ולכל אחת דוגמת גלגל זהב עם שמונה חישורי זהב זעירים. גלגל הגורל והמזלות, אשר אדם חכם יודע שהוא ההונאה הגדולה מכולן.
עיניים משונות כאלה הבטיחו שכל מי שראה אותה יֵדע שנגע בה קסם עתיק. הילדה גדלה, ואנשי הכפר החשדנים נידו אותה בגלל מבטה המוזר והמזל הרע שנדמה שהיא מביאה איתה. סערות נוראות בחורף. בצורת בקיץ. מזיקים ליבולים ובקר אובֵד. ואימא שלה שנעלמה באמצע הלילה ללא כל הסברים.
כל אלה ודברים נוראים נוספים, שֶקל להטיל את האשמה בהם על הילדה המשונה, נטולת האם, עם העיניים הטמאות.
ואולי מרשיע מכול היה ההרגל שפיתחה עם מילותיה הראשונות. כשדיברה בקושי הצליחה לעצור בעצמה מלספר סיפורים מופרכים ביותר, כאילו לשונה אינה יודעת להבחין בין אמת לבדיה. היא החלה לסחור בסיפורים ובשקרים, ואף שהילדים האחרים התענגו על המעשיות שלה - המלאות שובבות וקסם - המבוגרים הבינו את המצב לאשורו.
זהו חילול קודש, הם אמרו. היא שקרנית מתועבת, תכונה המשולה לרוצחת, זה ידוע לכול, או למי שמזמין את עצמו שוב ושוב לכוס שיכר, אבל לעולם לא משיב טובה על טובה.
במילה אחת, הילדה הייתה מקוללת, וכולם ידעו זאת.
ועכשיו, לאחר שסיפרתי את הסיפור, אני חוששת שמא הטעיתי אתכם קודם לכן.
במבט לאחור, ייתכן שזה היה קצת באשמתו של אבא שלי. אולי היה עליו לדעת שמוטב לא לקבל משאלה מאל.
אחרי הכול... אתם לא הייתם יודעים?
יום השנה החדשה
ירח־שלג
פרק 1
מאדאם זָאוּוֶר הייתה מכשפה. מכשפה אמיתית — לא באופן שאנשים קטנוניים מסוימים משתמשים במילה הזאת לתיאור אישה לא חביבה במראה מרושל, אם כי גם כזאת הייתה. לא, זֶרילדה הייתה משוכנעת שמאדאם זאוור מסתירה כוחות עתיקי יומין ומתרועעת עם רוחות השֹדה בחשכת מולד הירח.
לא היו לה ראיות של ממש לכך. זה היה ניחוש בלבד, אם להודות בָּאמת. אבל מה מלבד זה יכלה להיות המורה הקשישה בעלת המזג הרע והשיניים הצהבהבות המחודדות מעט? (באמת — אילו בחנתם אותן בקפידה, הייתם רואים שהן דומות להפליא למחטים, לפחות כשהאור מאיר אותן בצורה מסוימת, או כשהיא שוב מתלוננת על ילדי בית הספר האיומים שלה). אנשי הכפר התעקשו אולי להאשים את זרילדה בכל אירוע מצער שקרה להם, אבל זרילדה ידעה את האמת. אם מישהי אשמה בכך, הרי זו מאדאם זאוור.
סביר להניח שהיא רקחה שיקויים מציפורני הרגליים, ושהייתה לה חיה מלווה בדמות טריטון אלפיני. יצורים ריריים מגעילים. זה יתאים להפליא למזג שלה.
לא, לא, לא. היא לא התכוונה לזה. זרילדה חיבבה את הטריטונים האלפיניים. היא לעולם לא הייתה מייחלת לאחד מהם גורל נורא כזה, להיות כבול לבת האדם הנתעבת הזאת.
"זרילדה," אמרה מאדאם זאוור בהבעה הזועפת המועדפת עליה. או לפחות זרילדה נאלצה להניח שהמכשפה עוטה את ההבעה הזועפת המועדפת עליה. היא לא יכלה לראות אותה בזמן שעיניה מושפלות בצניעות אל רצפת העפר של בית הספר.
"את בהחלט אינך," המשיכה האישה בדבריה, דיבורה איטי וחד, "בת הסנדקות של וִירְדית. של אף אחד מהאלים העתיקים, למען האמת. אבא שלך הוא אולי אדם ישר ומכובד, אבל הוא לא הציל יצור מיתולוגי שנפצע במצוד הפרא! הדברים הללו שאת מספרת לילדים הם... הם..."
מגוחכים?
מטופשים?
משעשעים למדי?
"מרושעים!" פלטה מאדאם זאוור, ורסיסי רוק ניתזו על לחייה של זרילדה. "מה זה מלמד אותם — להאמין שאת מיוחדת? שהסיפורים שלך הם מתת האלוהות? בעוד שלמעשה עלינו להחדיר בהם את מעלות הכנוּת והענווה. בשעה אחת של האזנה לסיפורים שלך הצלחת לפגום במאמצים שהשקעתי שנה שלמה!"
זרילדה עיקמה את פיה וחיכתה רגע. כשנראה שנגמרו למאדאם זאוור ההאשמות, היא פתחה את פיה ושאפה עמוקות בכוונה להגן על עצמה —
זה בסך הכול היה סיפור, ומה כבר מאדאם זאוור יודעת? אולי אבא שלה באמת הציל את אלוהות השקרים בְּיום אמצע החורף. הוא סיפר לה את הסיפור בעצמו כשהייתה קטנה, והיא בדקה בלוחות הכוכבים. באמת חל ירח־עד באותה שנה — כפי שעומד לקרות שוב בחורף הקרוב.
אבל נותרה עוד כמעט שנה עד אז. שנה שלמה להמציא סיפורים נפלאים ועתירי דמיון כדי למלא בפליאה ובפחד את לבבות האפרוחים, שנאלצים ללמוד בבית הספר חסר הנשמה הזה.
מסכנים קטנים.
"מאדאם זאוור..."
"אף מילה!"
פיה של זרילדה נסגר בבת אחת.
"פיך מחלֵל הקודש אמר די והותר לחיים שלמים," שאגה המכשפה, ואז פלטה נשיפה של תסכול. "יצילו אותי האלים מתלמידה כזאת."
זרילדה כחכחה בגרונה וניסתה להמשיך בנימת קול שקטה והגיונית. "אני כבר לא בדיוק תלמידה. אם כי נראה שאת שוכחת שאני שוהה כאן בהתנדבות. אני סייעת יותר מאשר תלמידה. ו... את בוודאי מוצאת ערך כלשהו בנוכחותי, כי לא אמרת לי להפסיק לבוא. עדיין?"
היא העזה לשאת מבט בחיוך של תקווה.
לא הייתה בליבה אהבה למכשפה, והיא הייתה מודעת היטב לכך שאין בליבה של מאדאם זאוור אהבה כלפיה. אבל לפגוש את התלמידים, לסייע להם בלימודיהם — ולספר להם סיפורים כשמאדאם זאוור לא בסביבה — אלה מהדברים המעטים שגרמו לה אושר. אם מאדאם זאוור באמת תאמר לה לא לבוא יותר, ליבה יישבר. חמשת הילדים היו היחידים בכפר הזה שלא ראו בזרילדה כתם על קהילה מכובדת.
למעשה, הם היחידים שהעזו להסתכל עליה בכלל. חישורי הזהב של עיניה גרמו לרוב האנשים אי נוחות. לפעמים היא תהתה אם האלוהות בחרה לסמן את עיניה, כיוון שאדם אינו אמור להיות מסוגל להביט בעיני אנשים בעודו משקר להם. אבל זרילדה מעולם לא התקשתה להסתכל על אנשים ישירות, בין ששיקרה ובין שלא. כל האחרים בכפר הם שהתקשו להסתכל עליה.
מלבד הילדים.
היא לא יכולה לעזוב. היא צריכה אותם. והיא העדיפה לחשוב שגם הם צריכים אותה.
ואם מאדאם זאוור אכן תשלח אותה משם, היא תיאלץ למצוא עבודה בכפר, ולמיטב ידיעתה העבודה הזמינה היחידה הייתה... טווייה.
איכס.
אבל הבעת פניה של מאדאם זאוור הייתה חמורה. צוננת. על סף כעס. עווית חלפה בעור שתחת עינה השמאלית, סימן ודאִי לכך שזרילדה עברה את הגבול.
ידה של מאדאם זאוור הצליפה, והיא חטפה את ענף הערבה מהשולחן שלה והניפה אותו.
זרילדה התכווצה, תגובה אוטומטית אחרי שנים שאכן הייתה תלמידה בבית הספר הזה. כבר שנים שלא הצליפו בגב ידיה, אבל היא עדיין הרגישה ברוח הרפאים של הענף הצורב בכל פעם שראתה אותו. היא עדיין זכרה את המילים שהייתה צריכה לחזור עליהן עם כל הַנחתה של הענף.
שקר הוא דבר מרושע.
שקר הוא מעשה שדים.
הסיפורים שלי הם שקרים, ולכן אני שקרנית.
אולי זה כשלעצמו לא היה נורא, אבל כשאנשים לא סומכים עליכם שתאמרו אמת, בסופו של דבר הם לא סומכים עליכם כלל. הם לא סומכים שלא תגנבו מהם. הם לא סומכים שלא תרַמו. הם לא מאמינים שאתם מסוגלים להיות אחראים או מתחשבים. זה מכתים את שמכם הטוב מכל בחינה, באופן שנראה לזרילדה לחלוטין בלתי הוגן.
"שלא תחשבי," אמרה מאדאם זאוור, "שלא אוציא ממך את הרֶשע בהצלפות רק משום שעברת את גיל הבגרות. מי שהייתה תלמידתי תישאר תלמידתי, מיס מוֹלֶר."
זרילדה הרכינה את ראשה. "אני מבקשת את סליחתך. זה לא יקרה שוב."
המכשפה נשפה בבוז. "למרבה הצער, שתינו יודעות שזה בסך הכול שקר נוסף."
פרק 2
זרילדה הידקה את גלימתה סביבה בדרכה החוצה מבניין בית הספר. עדיין נותרה שעה של אור יום — די והותר כדי להגיע הביתה לטחנה — אבל היא לא זכרה חורף קר כזה מעולם. השלג הגיע כמעט עד ברכיה, וטלאים מסוכנים של קרח הצטברו במקומות שבהם השאירו גלגלי עגלות חריצים רטובים בדרך. הרטיבות תחלחל אל מגפיה וגרביה הרבה לפני שתגיע הביתה, והיא חששה מפני האומללות הצפויה לה לא פחות מאשר ציפתה לאש שאביה הדליק ודאי באח, ולקערת המרק המהביל שתשתה בעודה מפשירה את בהונותיה.
ההליכות האלה הביתה מבית הספר בחורף היו הזמנים היחידים שבהם הצטערה זרילדה על כך שהם גרים רחוק כל כך מחוץ לכפר.
זרילדה הכינה את עצמה לקור, כיסתה על ראשה בברדס וצעדה קדימה. בראש מורכן, בזרועות שלובות, בצעד מהיר ככל האפשר בלי להחליק על הקרח הבוגדני האורב מתחת לשכבה טרייה של שלג פלומתי. באוויר הצח נמזג ריח עשן עצים מארובות סמוכות.
לפחות לא היה אמור לרדת עוד שלג הלילה. השמיים היו בהירים מאִיום עננים אפורים. ירח־שלג יזרח במלואו הלילה, ואף שהיה מרשים פחות מירח מלא ביום אמצע החורף, להרגשתה של זרילדה היה בהחלט כישוף כלשהו בירח מלא בלילה הראשון של שנה חדשה.
העולם מלא כישופים קטנים, אם האדם יהיה מוכן לחפש אותם. וזרילדה תמיד חיפשה.
"המצוד יחגוג את חילופי השנה כמו כולנו," היא לחשה, כדי להסיח את דעתה משיניה שהתחילו לנקוש. "לאחר הרכיבה השֹטנית הם יסעדו על היצורים שילכדו וישתו יין חם מתובל בדם..."
משהו נוקשה פגע בגבה של זרילדה בדיוק בין השכמות. היא פלטה צווחה והסתובבה באחת. רגליה החליקו תחתיה. זרילדה כָּשלה לאחור, וישבנה נחת על כרית של שלג.
"פגעתי בה!" נשמעה קריאתה הנלהבת של אנה. פרץ של קריאות הידד וקולות צחוק עלה בתגובה בעוד הילדים מגיחים ממקומות המחבוא שלהם, חמש דמויות קטנות מרופדות בשכבות של צמר ופרווה. הם צצו מאחורי גזעי עצים וגלגלי עגלות ושיח שצמח פרא, כבד מנטיפי קרח.
"למה זה לקח לך כל כך הרבה זמן?" שאל פריץ, וכדור שלג ממתין בידו שבכפפה. לצידו, אנה החלה לאסוף במרץ שלג להכנת כדור נוסף. "אנחנו מחכים לך במארב כמעט שעה. ניקֶל התחיל להתלונן על כוויות קור!"
"קר נורא בחוץ," אמר ניקל, התְאום של פריץ, וקיפץ מרגל לרגל.
"אוי, שקט. אפילו התינוקת לא מתלוננת, חתיכת בורג."
גֶרְדְרוּט בת החמש, הצעירה שבהם, הסתובבה אל פריץ בזעף רגוז. "אני לא תינוקת!" היא צעקה והשליכה עליו כדור שלג. היא כיוונה היטב, אבל הכדור בכל זאת נחת בשפלאכט עגום לרגליו.
"בסך הכול ניסיתי להבהיר נקודה," אמר פריץ, הדבר הקרוב ביותר להתנצלות שהיה אפשר להוציא ממנו. "אני יודע שאת הולכת להיות אחות גדולה וכל זה."
דבריו מיהרו לשכך את הכעס של גרדרוט, והיא זקפה אף בנשיפה של גאווה. לא רק גילה הצעיר גרם לאחרים לראות בה את התינוקת של הקבוצה. היא הייתה קטנה במיוחד לגילה, ומתוקה במיוחד, עם תפזורת נמשים על לחייה העגולות ובקבוקים אדמוניים שנדמה שלעולם לא נוצרים בהם קשרים, ולא חשוב כמה התאמצה לחקות את הפעלולים של אנה.
"הנקודה היא," אמר הַנְס בקוצר רוח, "שלכולנו קר. לא צריך להתנהג כמו ברבור גוסס." הנס בן האחת־עשרה היה המבוגר בקבוצה. ככזה הוא אהב להגזים בתפקידו כמנהיג וכמגן בית הספר, תפקיד שנראה שהאחרים מוכנים להפקיד בידיו.
"דבר בשם עצמך," אמרה אנה, והיא משכה את הזרוע לאחור להשליך את כדור השלג החדש שלה על גלגל העגלה הנטוש שלצד הדרך. הוא פגע היישר במרכז. "לי לא קר."
"רק כי את עושה גלגלונים כבר שעה," רטן ניקל.
אנה גיחכה בפה ובו כמה שיניים חסרות, ואז עשתה כמה גלגולים על השלג. גרדרוט צפצפה בעונג — גלגולים היו נכון לעכשיו הטריק היחיד שגם היא ידעה לעשות — והיא מיהרה להצטרף אליה. השתיים השאירו שבילים בשלג.
"ולמה בדיוק ארבתם לי כולכם?" שאלה זרילדה. "לאף אחד מכם לא מחכה אש חמה בבית?"
גרדרוט עצרה כשרגליה פשוקות מולה, ושלג דבק בשערה. "חיכינו לך כדי שתגמרי את הסיפור." היא אהבה את הסיפורים המפחידים יותר מכל הילדים האחרים, אף שלא הייתה מסוגלת להקשיב להם בלי לטמון את האף בכתפו של הנס. "על מצוד הפרא ואלוהות השקרים ו..."
"לא." זרילדה נענעה בראש. "לא, לא, לא. חטפתי נזיפה ממאדאם זאוור על הפעם הקודמת. גמרתי לספר סיפורים. מהיום תקבלו רק חדשות משעממות ועובדות קטנוניות. לדוגמה, ידעתם שיש שלושה תווים מסוימים שאם מנגנים אותם בדוּלצימֶר1 הם יזַמנו שד?"
"את ממציאה את זה," אמר ניקל.
"לא אני לא. זה נכון. תשאלו את מי שתרצו. אה! והדרך היחידה להרוג נאכְצֶרֶר2 היא לשים לו אבן בפה. זה ימנע ממנו לאכול את עצמו בזמן שכורתים לו את הראש."
"או, זאת השכלה שיכולה להועיל יום אחד," אמר פריץ בחיוך שדוני. הוא ואחיו היו זהים חיצונית — אותם עיניים כחולות ושיער בלונדיני פלומתי וגומה בסנטר — אבל לא היה קשה להבדיל ביניהם. פריץ הוא זה שתמיד חיפש צרות, וניקל הוא זה שתמיד נראה נבוך מהקִרבה המשפחתית ביניהם.
זרילדה הנהנה בהבעה ידענית. "התפקיד שלי הוא להכין אתכם לגיל הבגרות."
"פוי," אמר הנס. "את משחקת במורה, נכון?"
"אני באמת המורה שלכם."
"לא, את לא. את בקושי העוזרת של מאדאם זאוור. היא מסכימה שתבואי רק כי את מסוגלת להרגיע את הקטנים כשהיא לא מצליחה."
"אתה מתכוון אלינו?" שאל ניקל וסימן על עצמו ועל האחרים. "אנחנו הקטנים?"
"אנחנו גדולים כמעט כמוך!" הוסיף פריץ.
הנס השמיע נחרה. "אתם בני תשע. זה הבדל של שנתיים שלמות. זה נצח."
"זה לא שנתיים," אמר ניקל, והתחיל לספור על האגודל. "יום ההולדת שלנו באוגוסט ושלך..."
"בסדר, בסדר," קטעה אותם זרילדה, שיצא לה לשמוע את הוויכוח הזה פעמים רבות מדי. "כולכם קטנים יחסית אליי, והגיע הזמן שאתחיל להתייחס להשכלה שלכם יותר ברצינות. שאפסיק למלא את הראשים שלכם בשטויות. אני חוששת שכבר לא יהיו סיפורים."
בתגובה להכרזה הזאת נשמעה מקהלה של אנקות דרמטיות, יללות, תחנונים. פריץ אפילו נפל עם הפנים על השלג ובעט ברגליו בהתקף זעם, שאולי היה חיקוי של אחד הימים הגרועים של גרדרוט ואולי לא.
"אני רצינית הפעם," אמרה זרילדה בזעף.
"בטח," אמרה אנה בצחוק רם. היא הפסיקה להתגלגל ועברה לבדוק את חוזקו של עץ תרזה צעיר בהיתלוּת על אחד הענפים הנמוכים, רגליה בועטות הלוך ושוב. "בדיוק כמו בפעם הקודמת. ובזאת שלפניה."
"אבל הפעם אני מתכוונת לזה ברצינות."
כולם בהו בה בחוסר אמון.
היא הניחה שהתגובה שלהם מוצדקת. כמה פעמים בעבר אמרה להם שגמרה לספר סיפורים? שהיא עומדת להיות מורה לדוגמה, גברת מכובדת וישרת דרך אחת ולתמיד?
זה אף פעם לא החזיק.
בסך הכול שקר נוסף, מאדאם זאוור אמרה.
"אבל זרילדה," אמר פריץ, שהתקרב אליה על הברכיים והסתכל עליה מלמטה בעיניים פעורות מלבבות, "החורף במֵרְכֶנְפֶלְד כל כך משעמם. בלי הסיפורים שלך, לְמה יהיה לנו לצפות?"
"לחיים של עבודה קשה," רטן הנס. "בתיקון גדרות וחרישת שדות."
"וטווייה," אמרה אנה באנחה עגמומית, ואז מתחה רגליים למעלה, תלתה את הברכיים על הענף והניחה לידיה ולצמותיה להשתלשל למטה. העץ נאנק באִיום, אבל היא התעלמה מהקול. "כל כך הרבה טווייה."
מבין כל הילדים, אנה נראתה לזרילדה הכי דומה לה, בעיקר מאז שהתחילה לקלוע את השיער החום הארוך שלה בשתי צמות, כפי שעשתה זרילדה רוב חייה. אבל עורה השזוף של אנה היה כהה בכמה גוונים מזה של זרילדה, והשיער שלה עדיין לא התארך כל כך. והיו גם כל שיני החלב החסרות... שלא כולן נפלו מעצמן.
הן חלקו גם שנאה משותפת לעבודה המייגעת של טוויית צמר. אנה בת השמונה למדה לא מזמן את המלאכה המכובדת הזאת על גלגל הטווייה המשפחתי. זרילדה הסתכלה עליה באהדה הראויה כששמעה את החדשות, וכינתה את העבודה "השיממון בהתגלמותו". הילדים חזרו על התיאור הזה כל אותו שבוע, דבר אשר שעשע את זרילדה והרתיח כל כך את המכשפה, שבמשך שעה שלמה היא הרצתה להם על החשיבות של עבודה קשה.
"בבקשה, זרילדה," המשיכה גרדרוט. "אני חושבת שגם הסיפורים שלך הם קצת כמו טווייה. כי את יוצרת משהו יפה מתוך שום דבר."
"גרדרוט! איזו מטפורה חדת הבחנה," אמרה זרילדה, שהתרשמה מכך שגרדרוט חשבה על השוואה כזאת, אבל זה אחד הדברים שאהבה בילדים. הם תמיד הפתיעו אותה.
"ואת צודקת, גרדי," אמר הנס. "הסיפורים של זרילדה לוקחים את הקיום המשעמם שלנו והופכים אותו למשהו מיוחד. זה כמו... זה כמו לטוות זהב מקש."
"עכשיו אתה סתם מורח לי דבש," אמרה זרילדה בנשיפת ביטול ונשאה עיניים לשמיים, שהלכו והחשיכו במהירות מעליהם. "הלוואי שהייתי יודעת לטוות זהב מקש. זה היה הרבה יותר שימושי מאשר... לטוות את הסיפורים הטיפשיים האלה. השכל שלכם נרקב מהם, כמו שמאדאם זאוור אומרת."
"לעזאזל עם מאדאם זאוור!" אמר פריץ. אחיו העיף בו מבט אזהרה על השפה הבוטה.
"פריץ, שמור על הפה שלך," אמרה זרילדה, שהרגישה שנזיפה קלה נדרשת כאן, גם אם העריכה את יציאתו להגנתה.
"אני רציני. אין שום נזק בכמה סיפורים. היא בסך הכול מקנאת, כי הסיפורים היחידים שהיא יודעת לספר לנו הם על מלכים מתים והצאצאים העלובים שלהם. היא לא הייתה מזהה סיפור טוב גם אם הוא היה קם ונושך אותה."
הילדים צחקו, עד שהענף שאנה נתלתה ממנו השמיע קול התפצחות פתאומי, והיא צנחה בערמה אל השלג.
זרילדה התנשפה ומיהרה אליה. "אנה!"
"עדיין בחיים!" אמרה אנה. זה היה הביטוי האהוב עליה, וכזה שלעיתים קרובות הייתה לה סיבה להשתמש בו. היא חילצה את עצמה מהענף והתיישבה בפנים קורנות. "טוב שקיבלנו את השלג הזה מסוֹלְווילֶה לרכך את הנפילה שלי." היא ניערה את הראש בצחקוק, וסוּפה זעירה של פתיתי שלג גלשה אל כתפיה. כשסיימה היא קרצה אל זרילדה. "אז מה. את תגמרי את הסיפור, נכון?"
זרילדה ניסתה להגיב בהבעה זועפת של מורת רוח, אבל ידעה שהיא לא ממש מוצלחת בלהיות המבוגרת הבוגרת בין הילדים. "אתם לא מרפים. ואני חייבת להודות שאתם מאוד משכנעים." היא נאנחה אנחה ארוכה. "בסדר. בסדר! סיפור זריז, כי המצוד ירכב הלילה, וכולנו צריכים להגיע הביתה. בואו הנה."
המשך הפרק בספר המלא

בסדר. אספר לכם את הסיפור, איך זה קרה באמת.
הדבר הראשון שחשוב לדעת הוא שזאת לא הייתה אשמתו של אבא שלי. לא המזל הרע, לא השקרים. בטח ובטח לא הקללה. אני יודעת שיש כאלה שינסו להאשים אותו, אבל היה לו מעט מאוד קשר לזה.
ואני רוצה שיהיה ברור שזאת גם לא הייתה לגמרי אשמתי. לא המזל הרע, לא השקרים. בטח ובטח לא הקללה.
טוב.
אולי חלק מהשקרים.
אבל כדאי שאתחיל בהתחלה. בהתחלה האמיתית.
סיפורנו מתחיל ביום אמצע החורף לפני תשע־עשרה שנה, בזמן ירח־עד נדיר.
או אולי מוטב שאומר שההתחלה האמיתית הייתה בימי קדם, כשמפלצות עברו לעיתים בחופשיות את המסך החוצץ כיום בינן לבין בני התמותה, ושדים יכלו להתאהב.
אבל לענייננו, הכול החל בזמן אותו ירח־עד. צבע השמיים היה אפור־צפחה, ועל הסופה ההולכת וקרֵבה בישרו היללות המקפיאות של כלבי הציד, רעם הפרסות על פני הנוף. מצוד הפרא יצא לדהור, אבל באותה שנה הם לא חיפשו רק נשמות אבודות ושיכורים מתנודדים וילדים שובבים שסיכנו את עצמם והתנהגו לא יפה בזמן בלתי מתאים מאוד. השנה הזאת הייתה שונה, כיוון שירח־עד משמעותו שביום אמצע החורף זורח ירח קורן במילואו. רק בלילה הזה נאלצים האלים האדירים ללבוש את צורתם החייתית. הם עצומים. רבי־כוח. וכמעט בלתי אפשרי ללכוד אותם.
אבל מי שמשחק לו המזל או שהוא מיומן דיו, ומצליח ללכוד פרס כזה - האֵל הלכוד ייאלץ להעניק לו משאלה.
המשאלה הזו היא הדבר שרצה שר־היער באותו לילה הרה גורל. כלבי הציד שלו ייללו ויקדו בעודם רודפים אחרי אחד היצורים המפלצתיים. שר־היער עצמו ירה את החץ שפילח את כנפו הזהובה העצומה של היצור. הוא היה משוכנע שהמשאלה תהיה שלו.
אך בחן ובכוח יוצאי דופן הצליחה המפלצת, אף שהייתה פצועה, לפרוץ את מעגל כלבי הציד. היא נמלטה אל מעמקי יער אָשֶן. הציידים שבו למרדף, אך איחרו את המועד. היצור נעלם, ועם אור היום הקרב ובא נאלץ המצוד לסגת אל מאחורי המסך.
בעוד אור השמש מתנוצץ על מעטה השלג, טוחן צעיר קם משנתו בשעה מוקדמת לבדוק את מצב הנהר המסובב את גלגל המים שלו, מחשש שבקרוב יקפא בְּקור החורף. זה הרגע שבו הבחין במפלצת מסתתרת בין צללי הגלגל. ייתכן שהמפלצת גססה, אם אלים עשויים למות. היא בהחלט נחלשה. החץ בעל חוד הזהב עדיין הזדקר מבין נוצותיה המוכתמות בדם.
הטוחן, במפגן אומץ למרות חששותיו וזהירותו, ניגש אל היצור, ובמאמץ רב שבר את החץ ושלף אותו. ברגע שעשה זאת הפך היצור לאֵל הסיפורים. הוא הביע אסירות תודה עמוקה על עזרתו של הטוחן, והציע להעניק לו משאלה אחת.
הטוחן הרהר בכך זמן ממושך, עד שלבסוף הודה שהתאהב לא מזמן בעלמה מהכפר, שניחנה בלב טוב ובנפש חופשייה. הוא ביקש שהאל יעניק להם פרי בטן בריא וחזק.
האל השתחווה, ואמר כי כך יהיה.
עד יום אמצע החורף הבא נישא הטוחן לעלמה מהכפר, ויחד הביאו לעולם בת. היא אכן הייתה בריאה וחזקה, ובכך מילאה אלוהוּת הסיפורים את המשאלה בניסוחה המדויק.
אך יש שני צדדים לכל סיפור. הגיבור והנבל. החושך והאור. הברכה והקללה. ומה שהטוחן לא הבין הוא שאלוהוּת הסיפורים היא גם אלוהות השקרים.
אלוהות תכסיסנית.
הילדה, שבורכה בסנדקוּת כזאת, סומנה לנצח בעיניים לא אמינות -
קשתיות שחורות כזפת, ולכל אחת דוגמת גלגל זהב עם שמונה חישורי זהב זעירים. גלגל הגורל והמזלות, אשר אדם חכם יודע שהוא ההונאה הגדולה מכולן.
עיניים משונות כאלה הבטיחו שכל מי שראה אותה יֵדע שנגע בה קסם עתיק. הילדה גדלה, ואנשי הכפר החשדנים נידו אותה בגלל מבטה המוזר והמזל הרע שנדמה שהיא מביאה איתה. סערות נוראות בחורף. בצורת בקיץ. מזיקים ליבולים ובקר אובֵד. ואימא שלה שנעלמה באמצע הלילה ללא כל הסברים.
כל אלה ודברים נוראים נוספים, שֶקל להטיל את האשמה בהם על הילדה המשונה, נטולת האם, עם העיניים הטמאות.
ואולי מרשיע מכול היה ההרגל שפיתחה עם מילותיה הראשונות. כשדיברה בקושי הצליחה לעצור בעצמה מלספר סיפורים מופרכים ביותר, כאילו לשונה אינה יודעת להבחין בין אמת לבדיה. היא החלה לסחור בסיפורים ובשקרים, ואף שהילדים האחרים התענגו על המעשיות שלה - המלאות שובבות וקסם - המבוגרים הבינו את המצב לאשורו.
זהו חילול קודש, הם אמרו. היא שקרנית מתועבת, תכונה המשולה לרוצחת, זה ידוע לכול, או למי שמזמין את עצמו שוב ושוב לכוס שיכר, אבל לעולם לא משיב טובה על טובה.
במילה אחת, הילדה הייתה מקוללת, וכולם ידעו זאת.
ועכשיו, לאחר שסיפרתי את הסיפור, אני חוששת שמא הטעיתי אתכם קודם לכן.
במבט לאחור, ייתכן שזה היה קצת באשמתו של אבא שלי. אולי היה עליו לדעת שמוטב לא לקבל משאלה מאל.
אחרי הכול... אתם לא הייתם יודעים?
יום השנה החדשה
ירח־שלג
פרק 1
מאדאם זָאוּוֶר הייתה מכשפה. מכשפה אמיתית — לא באופן שאנשים קטנוניים מסוימים משתמשים במילה הזאת לתיאור אישה לא חביבה במראה מרושל, אם כי גם כזאת הייתה. לא, זֶרילדה הייתה משוכנעת שמאדאם זאוור מסתירה כוחות עתיקי יומין ומתרועעת עם רוחות השֹדה בחשכת מולד הירח.
לא היו לה ראיות של ממש לכך. זה היה ניחוש בלבד, אם להודות בָּאמת. אבל מה מלבד זה יכלה להיות המורה הקשישה בעלת המזג הרע והשיניים הצהבהבות המחודדות מעט? (באמת — אילו בחנתם אותן בקפידה, הייתם רואים שהן דומות להפליא למחטים, לפחות כשהאור מאיר אותן בצורה מסוימת, או כשהיא שוב מתלוננת על ילדי בית הספר האיומים שלה). אנשי הכפר התעקשו אולי להאשים את זרילדה בכל אירוע מצער שקרה להם, אבל זרילדה ידעה את האמת. אם מישהי אשמה בכך, הרי זו מאדאם זאוור.
סביר להניח שהיא רקחה שיקויים מציפורני הרגליים, ושהייתה לה חיה מלווה בדמות טריטון אלפיני. יצורים ריריים מגעילים. זה יתאים להפליא למזג שלה.
לא, לא, לא. היא לא התכוונה לזה. זרילדה חיבבה את הטריטונים האלפיניים. היא לעולם לא הייתה מייחלת לאחד מהם גורל נורא כזה, להיות כבול לבת האדם הנתעבת הזאת.
"זרילדה," אמרה מאדאם זאוור בהבעה הזועפת המועדפת עליה. או לפחות זרילדה נאלצה להניח שהמכשפה עוטה את ההבעה הזועפת המועדפת עליה. היא לא יכלה לראות אותה בזמן שעיניה מושפלות בצניעות אל רצפת העפר של בית הספר.
"את בהחלט אינך," המשיכה האישה בדבריה, דיבורה איטי וחד, "בת הסנדקות של וִירְדית. של אף אחד מהאלים העתיקים, למען האמת. אבא שלך הוא אולי אדם ישר ומכובד, אבל הוא לא הציל יצור מיתולוגי שנפצע במצוד הפרא! הדברים הללו שאת מספרת לילדים הם... הם..."
מגוחכים?
מטופשים?
משעשעים למדי?
"מרושעים!" פלטה מאדאם זאוור, ורסיסי רוק ניתזו על לחייה של זרילדה. "מה זה מלמד אותם — להאמין שאת מיוחדת? שהסיפורים שלך הם מתת האלוהות? בעוד שלמעשה עלינו להחדיר בהם את מעלות הכנוּת והענווה. בשעה אחת של האזנה לסיפורים שלך הצלחת לפגום במאמצים שהשקעתי שנה שלמה!"
זרילדה עיקמה את פיה וחיכתה רגע. כשנראה שנגמרו למאדאם זאוור ההאשמות, היא פתחה את פיה ושאפה עמוקות בכוונה להגן על עצמה —
זה בסך הכול היה סיפור, ומה כבר מאדאם זאוור יודעת? אולי אבא שלה באמת הציל את אלוהות השקרים בְּיום אמצע החורף. הוא סיפר לה את הסיפור בעצמו כשהייתה קטנה, והיא בדקה בלוחות הכוכבים. באמת חל ירח־עד באותה שנה — כפי שעומד לקרות שוב בחורף הקרוב.
אבל נותרה עוד כמעט שנה עד אז. שנה שלמה להמציא סיפורים נפלאים ועתירי דמיון כדי למלא בפליאה ובפחד את לבבות האפרוחים, שנאלצים ללמוד בבית הספר חסר הנשמה הזה.
מסכנים קטנים.
"מאדאם זאוור..."
"אף מילה!"
פיה של זרילדה נסגר בבת אחת.
"פיך מחלֵל הקודש אמר די והותר לחיים שלמים," שאגה המכשפה, ואז פלטה נשיפה של תסכול. "יצילו אותי האלים מתלמידה כזאת."
זרילדה כחכחה בגרונה וניסתה להמשיך בנימת קול שקטה והגיונית. "אני כבר לא בדיוק תלמידה. אם כי נראה שאת שוכחת שאני שוהה כאן בהתנדבות. אני סייעת יותר מאשר תלמידה. ו... את בוודאי מוצאת ערך כלשהו בנוכחותי, כי לא אמרת לי להפסיק לבוא. עדיין?"
היא העזה לשאת מבט בחיוך של תקווה.
לא הייתה בליבה אהבה למכשפה, והיא הייתה מודעת היטב לכך שאין בליבה של מאדאם זאוור אהבה כלפיה. אבל לפגוש את התלמידים, לסייע להם בלימודיהם — ולספר להם סיפורים כשמאדאם זאוור לא בסביבה — אלה מהדברים המעטים שגרמו לה אושר. אם מאדאם זאוור באמת תאמר לה לא לבוא יותר, ליבה יישבר. חמשת הילדים היו היחידים בכפר הזה שלא ראו בזרילדה כתם על קהילה מכובדת.
למעשה, הם היחידים שהעזו להסתכל עליה בכלל. חישורי הזהב של עיניה גרמו לרוב האנשים אי נוחות. לפעמים היא תהתה אם האלוהות בחרה לסמן את עיניה, כיוון שאדם אינו אמור להיות מסוגל להביט בעיני אנשים בעודו משקר להם. אבל זרילדה מעולם לא התקשתה להסתכל על אנשים ישירות, בין ששיקרה ובין שלא. כל האחרים בכפר הם שהתקשו להסתכל עליה.
מלבד הילדים.
היא לא יכולה לעזוב. היא צריכה אותם. והיא העדיפה לחשוב שגם הם צריכים אותה.
ואם מאדאם זאוור אכן תשלח אותה משם, היא תיאלץ למצוא עבודה בכפר, ולמיטב ידיעתה העבודה הזמינה היחידה הייתה... טווייה.
איכס.
אבל הבעת פניה של מאדאם זאוור הייתה חמורה. צוננת. על סף כעס. עווית חלפה בעור שתחת עינה השמאלית, סימן ודאִי לכך שזרילדה עברה את הגבול.
ידה של מאדאם זאוור הצליפה, והיא חטפה את ענף הערבה מהשולחן שלה והניפה אותו.
זרילדה התכווצה, תגובה אוטומטית אחרי שנים שאכן הייתה תלמידה בבית הספר הזה. כבר שנים שלא הצליפו בגב ידיה, אבל היא עדיין הרגישה ברוח הרפאים של הענף הצורב בכל פעם שראתה אותו. היא עדיין זכרה את המילים שהייתה צריכה לחזור עליהן עם כל הַנחתה של הענף.
שקר הוא דבר מרושע.
שקר הוא מעשה שדים.
הסיפורים שלי הם שקרים, ולכן אני שקרנית.
אולי זה כשלעצמו לא היה נורא, אבל כשאנשים לא סומכים עליכם שתאמרו אמת, בסופו של דבר הם לא סומכים עליכם כלל. הם לא סומכים שלא תגנבו מהם. הם לא סומכים שלא תרַמו. הם לא מאמינים שאתם מסוגלים להיות אחראים או מתחשבים. זה מכתים את שמכם הטוב מכל בחינה, באופן שנראה לזרילדה לחלוטין בלתי הוגן.
"שלא תחשבי," אמרה מאדאם זאוור, "שלא אוציא ממך את הרֶשע בהצלפות רק משום שעברת את גיל הבגרות. מי שהייתה תלמידתי תישאר תלמידתי, מיס מוֹלֶר."
זרילדה הרכינה את ראשה. "אני מבקשת את סליחתך. זה לא יקרה שוב."
המכשפה נשפה בבוז. "למרבה הצער, שתינו יודעות שזה בסך הכול שקר נוסף."
פרק 2
זרילדה הידקה את גלימתה סביבה בדרכה החוצה מבניין בית הספר. עדיין נותרה שעה של אור יום — די והותר כדי להגיע הביתה לטחנה — אבל היא לא זכרה חורף קר כזה מעולם. השלג הגיע כמעט עד ברכיה, וטלאים מסוכנים של קרח הצטברו במקומות שבהם השאירו גלגלי עגלות חריצים רטובים בדרך. הרטיבות תחלחל אל מגפיה וגרביה הרבה לפני שתגיע הביתה, והיא חששה מפני האומללות הצפויה לה לא פחות מאשר ציפתה לאש שאביה הדליק ודאי באח, ולקערת המרק המהביל שתשתה בעודה מפשירה את בהונותיה.
ההליכות האלה הביתה מבית הספר בחורף היו הזמנים היחידים שבהם הצטערה זרילדה על כך שהם גרים רחוק כל כך מחוץ לכפר.
זרילדה הכינה את עצמה לקור, כיסתה על ראשה בברדס וצעדה קדימה. בראש מורכן, בזרועות שלובות, בצעד מהיר ככל האפשר בלי להחליק על הקרח הבוגדני האורב מתחת לשכבה טרייה של שלג פלומתי. באוויר הצח נמזג ריח עשן עצים מארובות סמוכות.
לפחות לא היה אמור לרדת עוד שלג הלילה. השמיים היו בהירים מאִיום עננים אפורים. ירח־שלג יזרח במלואו הלילה, ואף שהיה מרשים פחות מירח מלא ביום אמצע החורף, להרגשתה של זרילדה היה בהחלט כישוף כלשהו בירח מלא בלילה הראשון של שנה חדשה.
העולם מלא כישופים קטנים, אם האדם יהיה מוכן לחפש אותם. וזרילדה תמיד חיפשה.
"המצוד יחגוג את חילופי השנה כמו כולנו," היא לחשה, כדי להסיח את דעתה משיניה שהתחילו לנקוש. "לאחר הרכיבה השֹטנית הם יסעדו על היצורים שילכדו וישתו יין חם מתובל בדם..."
משהו נוקשה פגע בגבה של זרילדה בדיוק בין השכמות. היא פלטה צווחה והסתובבה באחת. רגליה החליקו תחתיה. זרילדה כָּשלה לאחור, וישבנה נחת על כרית של שלג.
"פגעתי בה!" נשמעה קריאתה הנלהבת של אנה. פרץ של קריאות הידד וקולות צחוק עלה בתגובה בעוד הילדים מגיחים ממקומות המחבוא שלהם, חמש דמויות קטנות מרופדות בשכבות של צמר ופרווה. הם צצו מאחורי גזעי עצים וגלגלי עגלות ושיח שצמח פרא, כבד מנטיפי קרח.
"למה זה לקח לך כל כך הרבה זמן?" שאל פריץ, וכדור שלג ממתין בידו שבכפפה. לצידו, אנה החלה לאסוף במרץ שלג להכנת כדור נוסף. "אנחנו מחכים לך במארב כמעט שעה. ניקֶל התחיל להתלונן על כוויות קור!"
"קר נורא בחוץ," אמר ניקל, התְאום של פריץ, וקיפץ מרגל לרגל.
"אוי, שקט. אפילו התינוקת לא מתלוננת, חתיכת בורג."
גֶרְדְרוּט בת החמש, הצעירה שבהם, הסתובבה אל פריץ בזעף רגוז. "אני לא תינוקת!" היא צעקה והשליכה עליו כדור שלג. היא כיוונה היטב, אבל הכדור בכל זאת נחת בשפלאכט עגום לרגליו.
"בסך הכול ניסיתי להבהיר נקודה," אמר פריץ, הדבר הקרוב ביותר להתנצלות שהיה אפשר להוציא ממנו. "אני יודע שאת הולכת להיות אחות גדולה וכל זה."
דבריו מיהרו לשכך את הכעס של גרדרוט, והיא זקפה אף בנשיפה של גאווה. לא רק גילה הצעיר גרם לאחרים לראות בה את התינוקת של הקבוצה. היא הייתה קטנה במיוחד לגילה, ומתוקה במיוחד, עם תפזורת נמשים על לחייה העגולות ובקבוקים אדמוניים שנדמה שלעולם לא נוצרים בהם קשרים, ולא חשוב כמה התאמצה לחקות את הפעלולים של אנה.
"הנקודה היא," אמר הַנְס בקוצר רוח, "שלכולנו קר. לא צריך להתנהג כמו ברבור גוסס." הנס בן האחת־עשרה היה המבוגר בקבוצה. ככזה הוא אהב להגזים בתפקידו כמנהיג וכמגן בית הספר, תפקיד שנראה שהאחרים מוכנים להפקיד בידיו.
"דבר בשם עצמך," אמרה אנה, והיא משכה את הזרוע לאחור להשליך את כדור השלג החדש שלה על גלגל העגלה הנטוש שלצד הדרך. הוא פגע היישר במרכז. "לי לא קר."
"רק כי את עושה גלגלונים כבר שעה," רטן ניקל.
אנה גיחכה בפה ובו כמה שיניים חסרות, ואז עשתה כמה גלגולים על השלג. גרדרוט צפצפה בעונג — גלגולים היו נכון לעכשיו הטריק היחיד שגם היא ידעה לעשות — והיא מיהרה להצטרף אליה. השתיים השאירו שבילים בשלג.
"ולמה בדיוק ארבתם לי כולכם?" שאלה זרילדה. "לאף אחד מכם לא מחכה אש חמה בבית?"
גרדרוט עצרה כשרגליה פשוקות מולה, ושלג דבק בשערה. "חיכינו לך כדי שתגמרי את הסיפור." היא אהבה את הסיפורים המפחידים יותר מכל הילדים האחרים, אף שלא הייתה מסוגלת להקשיב להם בלי לטמון את האף בכתפו של הנס. "על מצוד הפרא ואלוהות השקרים ו..."
"לא." זרילדה נענעה בראש. "לא, לא, לא. חטפתי נזיפה ממאדאם זאוור על הפעם הקודמת. גמרתי לספר סיפורים. מהיום תקבלו רק חדשות משעממות ועובדות קטנוניות. לדוגמה, ידעתם שיש שלושה תווים מסוימים שאם מנגנים אותם בדוּלצימֶר1 הם יזַמנו שד?"
"את ממציאה את זה," אמר ניקל.
"לא אני לא. זה נכון. תשאלו את מי שתרצו. אה! והדרך היחידה להרוג נאכְצֶרֶר2 היא לשים לו אבן בפה. זה ימנע ממנו לאכול את עצמו בזמן שכורתים לו את הראש."
"או, זאת השכלה שיכולה להועיל יום אחד," אמר פריץ בחיוך שדוני. הוא ואחיו היו זהים חיצונית — אותם עיניים כחולות ושיער בלונדיני פלומתי וגומה בסנטר — אבל לא היה קשה להבדיל ביניהם. פריץ הוא זה שתמיד חיפש צרות, וניקל הוא זה שתמיד נראה נבוך מהקִרבה המשפחתית ביניהם.
זרילדה הנהנה בהבעה ידענית. "התפקיד שלי הוא להכין אתכם לגיל הבגרות."
"פוי," אמר הנס. "את משחקת במורה, נכון?"
"אני באמת המורה שלכם."
"לא, את לא. את בקושי העוזרת של מאדאם זאוור. היא מסכימה שתבואי רק כי את מסוגלת להרגיע את הקטנים כשהיא לא מצליחה."
"אתה מתכוון אלינו?" שאל ניקל וסימן על עצמו ועל האחרים. "אנחנו הקטנים?"
"אנחנו גדולים כמעט כמוך!" הוסיף פריץ.
הנס השמיע נחרה. "אתם בני תשע. זה הבדל של שנתיים שלמות. זה נצח."
"זה לא שנתיים," אמר ניקל, והתחיל לספור על האגודל. "יום ההולדת שלנו באוגוסט ושלך..."
"בסדר, בסדר," קטעה אותם זרילדה, שיצא לה לשמוע את הוויכוח הזה פעמים רבות מדי. "כולכם קטנים יחסית אליי, והגיע הזמן שאתחיל להתייחס להשכלה שלכם יותר ברצינות. שאפסיק למלא את הראשים שלכם בשטויות. אני חוששת שכבר לא יהיו סיפורים."
בתגובה להכרזה הזאת נשמעה מקהלה של אנקות דרמטיות, יללות, תחנונים. פריץ אפילו נפל עם הפנים על השלג ובעט ברגליו בהתקף זעם, שאולי היה חיקוי של אחד הימים הגרועים של גרדרוט ואולי לא.
"אני רצינית הפעם," אמרה זרילדה בזעף.
"בטח," אמרה אנה בצחוק רם. היא הפסיקה להתגלגל ועברה לבדוק את חוזקו של עץ תרזה צעיר בהיתלוּת על אחד הענפים הנמוכים, רגליה בועטות הלוך ושוב. "בדיוק כמו בפעם הקודמת. ובזאת שלפניה."
"אבל הפעם אני מתכוונת לזה ברצינות."
כולם בהו בה בחוסר אמון.
היא הניחה שהתגובה שלהם מוצדקת. כמה פעמים בעבר אמרה להם שגמרה לספר סיפורים? שהיא עומדת להיות מורה לדוגמה, גברת מכובדת וישרת דרך אחת ולתמיד?
זה אף פעם לא החזיק.
בסך הכול שקר נוסף, מאדאם זאוור אמרה.
"אבל זרילדה," אמר פריץ, שהתקרב אליה על הברכיים והסתכל עליה מלמטה בעיניים פעורות מלבבות, "החורף במֵרְכֶנְפֶלְד כל כך משעמם. בלי הסיפורים שלך, לְמה יהיה לנו לצפות?"
"לחיים של עבודה קשה," רטן הנס. "בתיקון גדרות וחרישת שדות."
"וטווייה," אמרה אנה באנחה עגמומית, ואז מתחה רגליים למעלה, תלתה את הברכיים על הענף והניחה לידיה ולצמותיה להשתלשל למטה. העץ נאנק באִיום, אבל היא התעלמה מהקול. "כל כך הרבה טווייה."
מבין כל הילדים, אנה נראתה לזרילדה הכי דומה לה, בעיקר מאז שהתחילה לקלוע את השיער החום הארוך שלה בשתי צמות, כפי שעשתה זרילדה רוב חייה. אבל עורה השזוף של אנה היה כהה בכמה גוונים מזה של זרילדה, והשיער שלה עדיין לא התארך כל כך. והיו גם כל שיני החלב החסרות... שלא כולן נפלו מעצמן.
הן חלקו גם שנאה משותפת לעבודה המייגעת של טוויית צמר. אנה בת השמונה למדה לא מזמן את המלאכה המכובדת הזאת על גלגל הטווייה המשפחתי. זרילדה הסתכלה עליה באהדה הראויה כששמעה את החדשות, וכינתה את העבודה "השיממון בהתגלמותו". הילדים חזרו על התיאור הזה כל אותו שבוע, דבר אשר שעשע את זרילדה והרתיח כל כך את המכשפה, שבמשך שעה שלמה היא הרצתה להם על החשיבות של עבודה קשה.
"בבקשה, זרילדה," המשיכה גרדרוט. "אני חושבת שגם הסיפורים שלך הם קצת כמו טווייה. כי את יוצרת משהו יפה מתוך שום דבר."
"גרדרוט! איזו מטפורה חדת הבחנה," אמרה זרילדה, שהתרשמה מכך שגרדרוט חשבה על השוואה כזאת, אבל זה אחד הדברים שאהבה בילדים. הם תמיד הפתיעו אותה.
"ואת צודקת, גרדי," אמר הנס. "הסיפורים של זרילדה לוקחים את הקיום המשעמם שלנו והופכים אותו למשהו מיוחד. זה כמו... זה כמו לטוות זהב מקש."
"עכשיו אתה סתם מורח לי דבש," אמרה זרילדה בנשיפת ביטול ונשאה עיניים לשמיים, שהלכו והחשיכו במהירות מעליהם. "הלוואי שהייתי יודעת לטוות זהב מקש. זה היה הרבה יותר שימושי מאשר... לטוות את הסיפורים הטיפשיים האלה. השכל שלכם נרקב מהם, כמו שמאדאם זאוור אומרת."
"לעזאזל עם מאדאם זאוור!" אמר פריץ. אחיו העיף בו מבט אזהרה על השפה הבוטה.
"פריץ, שמור על הפה שלך," אמרה זרילדה, שהרגישה שנזיפה קלה נדרשת כאן, גם אם העריכה את יציאתו להגנתה.
"אני רציני. אין שום נזק בכמה סיפורים. היא בסך הכול מקנאת, כי הסיפורים היחידים שהיא יודעת לספר לנו הם על מלכים מתים והצאצאים העלובים שלהם. היא לא הייתה מזהה סיפור טוב גם אם הוא היה קם ונושך אותה."
הילדים צחקו, עד שהענף שאנה נתלתה ממנו השמיע קול התפצחות פתאומי, והיא צנחה בערמה אל השלג.
זרילדה התנשפה ומיהרה אליה. "אנה!"
"עדיין בחיים!" אמרה אנה. זה היה הביטוי האהוב עליה, וכזה שלעיתים קרובות הייתה לה סיבה להשתמש בו. היא חילצה את עצמה מהענף והתיישבה בפנים קורנות. "טוב שקיבלנו את השלג הזה מסוֹלְווילֶה לרכך את הנפילה שלי." היא ניערה את הראש בצחקוק, וסוּפה זעירה של פתיתי שלג גלשה אל כתפיה. כשסיימה היא קרצה אל זרילדה. "אז מה. את תגמרי את הסיפור, נכון?"
זרילדה ניסתה להגיב בהבעה זועפת של מורת רוח, אבל ידעה שהיא לא ממש מוצלחת בלהיות המבוגרת הבוגרת בין הילדים. "אתם לא מרפים. ואני חייבת להודות שאתם מאוד משכנעים." היא נאנחה אנחה ארוכה. "בסדר. בסדר! סיפור זריז, כי המצוד ירכב הלילה, וכולנו צריכים להגיע הביתה. בואו הנה."
המשך הפרק בספר המלא