ביקורת ספרותית על קומדיה בסולם מינורי מאת האנס קיילסון
ספר מעולה

---

בסרט האלמותי "כשהארי פגש את סאלי" נאמר: "ובכן, זה החלק הטוב בדיכאון. אתה מקבל את המנוחה שלך סוף סוף". סליחות על התרגום, אבל ידידיי, כך גם עם קורונה. ולמי מכם שעוקב אחר הביקורות האחרונות שלי, אתם כבר יודעים שמאסתי לעת עתה ב"חבר מעבר" והנה, תודה לאל סיימתי קריאה מענגת של הדבר האמיתי. האנס קיילסון הוא במובנים רבים בן דמותו של שטפן צווייג, גם הוא נולד לפני מלחמת העולם הראשונה, גדל במחוז פסטורלי וקסום בפרובינציה גרמנית, אביו ששרת במלחמה בחזית הגרמנית בצרפת שב ממנה אדם אחר, ועסקי המסחר המשגשגים שניהל בשני מפעלים ובחנות עלית, גם הם - ככל הכלכלה הגרמנית אז, ירדו לשפל מדכא ונורא.
גם קיילסון, כצווייג, מצא עצמו יורד ממעמד הסופר הרם אל דרגת פליט בארץ זרה במלחמת העולם השניה
ובכל זאת, מה עצום ורב ההבדל בין שני אלה.

קומדיה בסולם מינורי משרטטת את גורלן של שלוש דמויות. גבר יהודי כבן 40 בכינוי ניקו, שמגיע להסתתר בביתם של זוג הולנדים, בתיווכם של פעילים הולנדיים המנסים להציל יהודים. הגבר לאחר זמן מה הופך חולה בדלקת ריאות, וחרף המאמצים הרפואיים לסייע לו, נפטר ומת. אין בי אשמת ספויילרים, שכן קיילסון עצמו חושף את העניין על תחילת הסיפור כמו אומר: חברים, סיפור הירואי סוחט דמעות לא יהיה כאן. בוא נראה מה כן. נוצר איזשהו חלל ריק במותו של היהודי, חלל שלא ברור בדיוק מה טיבו: "בלבה דמיינה (מרי) איך ביום השחרור יצאו שלושתם שלובי זרוע מהבית. כולם ידעו מיד במי מדובר, פניו החיוורות, פנים של מי שלא ראה אור שמש, רק ידגישו את זהותו. איזה עיניים ילטשו השכנים וסתם אנשים ברחוב. היה בכך מן הסתם סיפוק מסוים, וכל מי שמוכן להקריב משהו זקוק לסיפוק מסוים. ואז היו מרגישים - ולו במעט - שהניצחון הוא גם קצת שלהם."
אבל כאמור התוכניות הללו משתבשות ובמקומן תופסת מקום "האכזבה האנושית הקטנה, שהוא מת דווקא להם". דווקא להם. הטובים. אלה שרצו להציל, לא הנאצים המרושעים. לא המחנות. או מליוני הדרכים המזוויעות שבחוץ, אלא דווקא כאן. במחבוא המוגן. בביתם.

קיילסון בעיני בוחן בעין רגישה וחפה מפאתוס את מקומו של הריק היהודי שמותירה אחריה מלחמת העולם השניה. כיצד העדרו של היהודי משפיע על הסביבה? אולי - מהו העולם ללא הנוכחות של היהודי. שכן, גם במחבוא תוהים הזוג, אשר קיילסון מתאר בקווים אנושיים מאוד ורכים ומיטיבים, אך בכל זאת תמהים הם:
"אז למה לא עזבת?"
בעצם התכוונה לשאול: "למה לא המרת את דתך?" זאת הייתה טעות, אבל כשהרגישה בה, כבר לא רצתה לתקן.

התמיהה הזו, דווקא כשהיא נשאלת מפיה של מי שמסכנת את חייה מדי יום להצלת יהודי, נשאלת כשהעוקץ האנטישמי כמו ניטל ממנה, ובכל זאת התמיהה: מדוע ממשיך היהודי להתקיים? לשם מה?

החלק השני של הספר במהדורתו זו מביא גם את הקובץ "כאן ביתי" שהוא בעצם אוסף של קטעים ביוגרפיים שהקריא קיילסון לרעייתו בעודו כבר כבד רואי עד כדי כך שלא יכול היה עוד לכתוב ולקרוא בכוחות עצמו. קטעים אלו מנוסחים היטב ומאירים פנים רבות על כתיבתו הספרותית. קיילסון עצמו הוחבא ע"י זוג הולנדים, להם הקדיש את הקומדיה, וכתיבתו הביוגרפית על בית הוריו מסבירה באופן מעמיק אף יותר את לבטיו הפנימיים כלפי יהדותו ומקומו בעולם. כתיבה מרגשת זו התכתבה לי גם עם אפלפלד, שנגע לא מעט בחומרים אלה (ובמיוחד בספרו הנפלא "אבי ואמי"). קיילסון בוחן את מרכיבי זהותו, הכוללים גם את נופי הילדות, השפה, ההשתייכות הגרמנית, וגם את כאב הבגידה של המולדת למענה נלחם אביו וממנה נשלח למות יחד עם רעייתו באושוויץ בירקנאו.
הממתק האחרון בספר הוא ראיון נהדר שנערך עם קיילסון בהגיעו לגיל 100. אמנם יש חלקים מסוימים שחוזרים בין "כאן ביתי" ובין הראיון, אבל לדעתי המאוד משוחדת, שווה ביותר לקרוא גם אותם. למה משוחדת? ובכן, אי שם בשנות התשעים כשכל הבנות התאהבו בבראד פיט, אני שמרתי אמונים לשון קונרי. חובבת קשישים אנוכי וקיילסון בראיון הזה הוא שובה לב באופן מיוחד. בעל חוש הומור משובח, ועוד הומור עצמי, שזה בכלל פסגת השאיפות (ועוד בגיל 100!) ובעל מבט רחב, מורכב, שיכול להכיל ניגודים כואבים מבלי להמתיקם באופן זול ומבלי לבחור צד באופן שיבטל חלקים אחרים בזהותו המורכבת.

את זה שהספר מעולה כבר הבהרתי, נכון?
אז יאללה לפינת הציטוטים המועדפת עליי:

"והיה גם עלבון כלשהו, אכזבה קטנה, למה הוא היה צריך למות? למה דווקא הוא, האחד שהתחבא אצלם? הוא היה צריך למות מוות רגיל, נורמלי, כמו שמתים בכל תקופה, בעת מלחמה או בעת שלום. כאילו לגלג עליהם במוות הזה, הם שהסתירו אותו למטרה שונה לחלוטין. שהרי כדי למות הוא לא היה צריך להסתתר, הוא היה יכול למות כמו כל האחרים..."

"את הנוף שבו נולדים וגדלים אי אפשר לשנוא."
"יש מצבים קיצוניים שבהם המקום הבטוח ביותר הוא לועו של הדרקון."

"האֵבֵל הוא בעצם הבסיס של תחושת החיים שלי"
"ואשר להיותי מפורסם... יש אנשים רבים שקורה להם מה שקרה לי בזמן האחרון, אבל לאחר מותם. העובדה שאני עוד כאן, שאני עוד חווה את זה, היא הזכות המיוחדת שלי... כן, זה משמח אותי, הרי אינני פחות יהיר וגאה משהייתי קודם."

בטוחה שתהנו!

» ביקורות נוספות של זרש קרש
» ביקורות נוספות על קומדיה בסולם מינורי