ניסיתי ליצוק דמות טלוויזיונית לדמותו של אמזלג וזה היה קל מאוד: נורמן עיסא, אמג'ד מעבודה ערבית. כך בדיוק נראה ונשמע אמזלג, שהוא שעטנז של אמא טריפוליטאית, אבא מרוקאי, וכדי להוסיף על המבוכה, הוא גם ניים דרופר בלתי נלאה ונהנה להציג את שמות חברות הבגדים והנעליים בהם הוא מתהדר. את זה אומר אשכנזי פרוויליגי, שלא יכול לקנות חולצה בעשירית המחיר ששילם עליה אמזלג עמנואל ועלתה לו כמעט משכורת חודשית. חולצה. כזה

"מלח הארץ על הפצעים שלנו"
משפט זה מסכם את חוויית ההגירה הקשה של אמיליה ומשפחתה מבנגזי שבלוב לפרדס כ"ץ שבמדינת ישראל.
אמיליה רוצה להיקבר בלוב "כי בן אדם צריך להיקבר איפה שחי ולא איפה שמת." כמובן שבקשתה לא נענית. אמיליה, משכילה, דעתנית, ניצולת ברגן בלזן מנסה לנקום את נקמתה דרך נכדה <mark>יוסי</mark>. <mark>יוסי</mark> הוא המספר והוא גם בן דמותו האוטוביוגראפי של הסופר. ספר זה הוא הוידוי שלו, כמו גם של אמיליה, סבתו האהובה. ש

הרומן החדש של <mark>יוסי סוכרי</mark> עוסק בהתמודדות עם המוות. שני גברים ושתי נשים מקבלים בשורה קשה שהם חולים בסרטן ועליהם לקבל טיפול נגדו.
רון עורך דין תל אביבי מקבל את הידיעה על מחלתו בגיל 46. הוא חש אימה וכותב למשפחתו מכתב אחרון. קירה סטודנטית צעירה בלונדון מתבשרת שחלתה בסרטן ומתחילה לעבור כימותרפיה.
גבריאלה מוזיקאית ישראלית צעירה מופיעה עם להקתה ברחבי הארץ היא קרובה מאוד לסבתה ומתאהבת במוזיקאי שמופיע את

קראתי שלושה ספרים של <mark>יוסי סוכרי</mark>, כולל זה. אם הייתי מקבלת אותם לקריאה עיוורת, לא הייתי אומרת שהם יצאו תחת ידו של אותו הסופר.
סוכרי יודע להמציא עצמו מחדש בכל ספר, ואף ספר שלו לא דומה לקודמו. וזה נהדר, וחתיכת כישרון בפני עצמו.

ארבעה אנשים שאינם מכירים זה את זה מקבלים בשורה בצורת שעון חול אשר עומד מעל ראשם ומעתה ואילך יזכיר להם שזמנם קצוב. נכון, זמנו של כל אדם קצוב, אבל אצלם הספירה לאחור כבר החל

ברעום התותחים המוזות שותקות, כך אמר פעם מַרְקוּס טוּלִיוּס קִיקֶרוֹ (או סיסרו, או ציסרו? מה זה משנה בעצם – Cicero) באחד מנאומיו בסנט הרומי. אמר וצדק. מאז אותה שבת נוראית ביום 7 באוקטובר, התהלכתי בבית כמו זומבי ופרט לצריכת חדשות אשר רק גרמה לי לזעם, לתסכול אשר איני יודע אפילו כיצד להביעו במילים ולתחושת השפלה ההולכת וגוברת עם הזמן, לא ממש תפקדתי. אך לאחר שבועיים החלטתי לנסות ולשוב לשגרה עד כמה שהדבר

כש<mark>יוסי סוכרי</mark> זכה בפרס ברנר,אחד מנימוקי השופטים היה שהיצירה שלו היא נדבך חשוב בספרות העברית.כן. <mark>יוסי סוכרי</mark> האיר פה פינה שהיתה חשוכה,ולו רק בגלל העובדה הזו הגיע לו לגרוף את הפרס.

השואה, שבדרך כלל נצמדת אוטומטית ליהדות אירופה,מסופרת פה מצד אחר,ומביאה את סיפורה של יהדות לוב,שסיפורה לא נלמד(הכיצד???!!??) ולא ממש נשמע,ונשאר עלום.כל סיפור שואה צריך להיות מסופר,צריך לצאת לאויר העולם,צריך להמשיך לחיות ל

בואו נניח לרגע את הדיון הלא מכבד, האם השואה שייכת לאשכנזים בלבד. <mark>סוכרי</mark> הכניס את זה בעצמו לספר. כדור שני לשואה, שואת יהודי לוב, הוא ידע במה דברים אמורים.
370 יהודים, שרובם ככולם בעלי אזרחות בריטית, בחלק של צפון אפריקה שנכבש ע"י הבריטים, נלקחו לברגן-בלזן דרך איטליה. לאיטליה הגיעו במרץ 1942 ולאחר מכן למחנה שלא נחשב מחנה השמדה, אלא מחנה אליו נלקחו יהודים ולא יהודים מכל מיני ארצות כבעלי אזרחות כזו שיכ

הרומן הזה עוסק בשואה.
אלא מה? שמדובר כאן בשואה לא של יהודי אירופה.
השואה של יהודי צפון אפריקה וליתר דיוק במקרה הזה יהודי לוב.
לא קל להגיד "wow" על ספר שעוסק בנושא כל כך קשה, כאוב, רגיש, מצער ולא הגיוני וזה היה... זה היה במאה הקודמת ממש לא זמן, כאן מעבר לדלת. ל-"wow" שלי אני מצרפת גם "אוי"... ולמה "אוי"... אני קצת כועסת.
אני כועסת על מערכת החינוך שלנו שלא הזכירה בשיעורי ההיסטוריה את השואה של

אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה. ספר שמצליח להיות גם מהנה וגם מעמיק בכפיפה אחת אבל יותר מכך מדובר בספר חשוב ואף נחוץ ביותר, בספירה התרבותית של החברה הישראלית. התמה המרכזית, זהות וזרות בעולם משתנה, היא תמה כה רלונטית בשעה שהחברה הישראלית בוחנת את האתוסים והעקרונות המכוננים שלה. תמה זו מודגמת על ידי גיבור מזרחי אשר מוצאו הוא מאפיין מרכזי שלו כדמות ספרותית, אך "מזרחיותו" אינה משמשמת כקרדום לחפור