ניסיתי ליצוק דמות טלוויזיונית לדמותו של אמזלג וזה היה קל מאוד: נורמן עיסא, אמג'ד מעבודה ערבית. כך בדיוק נראה ונשמע אמזלג, שהוא שעטנז של אמא טריפוליטאית, אבא מרוקאי, וכדי להוסיף על המבוכה, הוא גם ניים דרופר בלתי נלאה ונהנה להציג את שמות חברות הבגדים והנעליים בהם הוא מתהדר. את זה אומר אשכנזי פרוויליגי, שלא יכול לקנות חולצה בעשירית המחיר ששילם עליה אמזלג עמנואל ועלתה לו כמעט משכורת חודשית. חולצה. כזה הוא, תל אביבי, לא מבין בתפילות ובקמעות, אבל אמא ביקשה לפני מותה, אז הוא הלך להשתטח.
אמזלג בדיוק התגרש, אבל את אבהותו רק חיזק והבין כמה זה קשה. ילדיו שיגעו אותו, היתלו בו והתעמרו בו, אבל הוא אהב אותם והם אהבו אותו, בעיקר כשנסע ללוב להשיב את רכוש אמו.
אמזלג נע בין העולמות. הוא שמאלן, אחותו גרה באריאל ולשם קשה לו להגיע, כי אלה השטחים הכבושים. אם כבר נלעג, אז עד הסוף. כאסקופה נדרסת אמזלג אף מציע שירותיו כפילוסוף החצר למחאה החברתית ברוטשילד ונענה בשלילה. זו מחאה אשכנזית ולא צריך להסחף.
מיהו אמזלג? פתטי עד הסוף, אבל מתחיל לחוש שהוא נסחף לכל מיני כיוונים בהם לא רצה להיות. יוסי סוכרי מכיר את החומר בו הוא דש. אם אפלפלד שם עצמו כדוברה של השואה, אמזלג החליט שגם בנגאזי קצת התערבבה באימה וכתב את בנגאזי ברגן בלזן. היי, בחור, השואה היא רק שלי, אשכנזי פריווילגי, שואה בה מתו רוב קרובי משפחתי, עלו בעשן ורק לי מותר להתבאס מזה. של נעליך.
והשורה התחתונה? סוכרי כותב לא רע בכלל, הספר בכל זאת מעניין, דווקא הניסיון להיות כאחרון האשכנזים לא הפך לבדיחה והמבוכה היתה של כולנו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
