"מלח הארץ על הפצעים שלנו"
משפט זה מסכם את חוויית ההגירה הקשה של אמיליה ומשפחתה מבנגזי שבלוב לפרדס כ"ץ שבמדינת ישראל.
אמיליה רוצה להיקבר בלוב "כי בן אדם צריך להיקבר איפה שחי ולא איפה שמת." כמובן שבקשתה לא נענית. אמיליה, משכילה, דעתנית, ניצולת ברגן בלזן מנסה לנקום את נקמתה דרך נכדה יוסי. יוסי הוא המספר והוא גם בן דמותו האוטוביוגראפי של הסופר. ספר זה הוא הוידוי שלו, כמו גם של אמיליה, סבתו האהובה. שלמה ארצי שר על "אקדח טעון געגועים" ואילו אמיליה מנסה ליצוק את יוסי שלה בדמות רובה טעון נקמה. נקמה סופית ומוחלטת באליטה האשכנזית שהרסה אותה, את משפחתה ואת תרבותה. הביאה אותה באישון לילה ונטשה אותה לאנחות. אך יוסי אינו עומד במשימה. הוא תלוש וקרוע בין העולמות, נע ונד, שייך ןלא שייך, אוהב ושונא. דמותו של המהגר מעולם לא הייתה כנה וכואבת יותר. גדולתו של הספרון הצנום הזה בכריכה המינימליסטית הוא ביכולתו לתווך לו את כוחו הבלתי אמצעי של הכאב, כמו גם את ההתבוננות השכלתנית והרהוטה של המהגר בחייו.
כבת לאותה אליטה אשכנזית אני חושבת שבפעם הראשונה התחלתי להבין, מעבר לפוליטיקה ולהתלהמויות הרגילות, את גודל השבר שחוו העולים מצפון אפריקה. ועל כך אני מודה ליוסי סוכרי.
בעקבות הקריאה ב"אמיליה ומלח הארץ. וידוי" אני מתכוונת לקרוא גם ספריו האחרים של סוכרי. אני חשה כי גיליתי סופר חשוב שהחמצתי, ולפי הנתונים באתר אינני היחידה.
