#
אני מתערבת של<mark>ליאן מוריארטי</mark> יש לפחות אחות אחת. תיאוריה את התנהגות האחיות כל כך מדוייקים ואמינים... אני נטולת אחיות (יש לי רק אח קטן אחד. למעשה הוא גדול ממני בכל מובן, אבל עדיין הוא אחי הקטן). שאפתי לאחות באופן כמוס מרגע שהתבגרתי, והמשכתי לשאוף לזה גם כשהמציאות המקצועית שלי הוכיחה שאחיות זה הכי לא דבש, וכדי לגדול עם אחיות רצוי לגדל חוש מיוחד לניווט בשדות מוקשים.

כתוב שזה ספרה הראשון של מוריארט

ביקום מקביל, הספר הראשון של <mark>ליאן מוריארטי</mark> שקראתי היה "סודו של הבעל".
הוא היה בינוני בעיני, והפעם לא נתתי לו הנחה בגלל ספר קודם של <mark>ליאן מוריארטי</mark>.
אז כתבתי עליו ביקורת קטלנית ומאז לא ניסיתי שוב לקרוא ספרים שלה.
כשראיתי ביקורות על ספרים אחרים שלה באתר רפרפתי עליהן בהתנשאות כי מה לי ולספרים האלו.
או שאולי ביקום מקביל אפילו לא טרחתי לקרוא אף ספר שלה בשביל ההתנשאות לעיל, כמו שלא טרחתי לקרוא ספר של

מה אתם יודעים, גילית חומסקי, מהסופרות הישראליות האהובות עלי, הודתה קבל עם ועדה על אהבתה לספרים של <mark>ליאן מוריארטי</mark> ומאותו הרגע אני מסתובבת בעולם טיפה יותר זקופה ובטוחה בעצמי: הנה, קיבלתי חותמת איכות לגילטי פלז'ר האהוב עלי. לתחושה שהספרים של <mark>ליאן מוריארטי</mark> הם קצת יותר מאשר עוד "צ'יק ליט", יש בהם עוד רובד, עוד עומק.
כאן כמובן מגיע הקישור לביקורת של גילית חומסקי:
https://www.makorrishon.co.il/culture

יש משהו מרתק ומושך ברעיון הכללי הזה: אדם שנמחק לו הזכרון.
אדם שנמחק לו חלק מהזכרון.
מי אנחנו, בעצם, ללא הזכרונות שלנו? מה חלק מהותי מהאישיות שלנו ומה תולדת החוויות שחווינו?
אין כמו אובדן זיכרון כדי לברר את השאלה הזאת.
איך נתייחס לעצמנו, האם נרגיש זרים בגופנו, אם חלקים מהזיכרון שלנו ימחקו?
כולנו חיים די סבבה בלי לזכור את השנתיים הראשונות לחיינו...
אבל מצטמררים מהמחשבה לאבד את הזכרונות של השנ

<mark>ליאן מוריארטי</mark> הסופרת האוסטרלית שומרת על קו הדוק באופן כתיבתה. ליאן אף זכתה שספרה "שקרים קטנים גדולים" הוסרט לסדרת טלוויזיה אמריקאית, בכיכובן של: ניקול קידמן, ריס וית'רספון ושיילין וודלי.

כמו יתרת ספריה שאני קראתי גם כאן יש תעלומה ופרשה מסתורית שמרחפת מעל.

העלילה סובבת סביב סופי בת ה-39. למרות שהשעון מתקתק וחברותיה נישאו וילדו ילדים, היא דוחה את הצעת הנישואין של תומס. היא בוחרת לוותר על תומס

כבר כתבתי מספר פעמים שספרות ישראלית מאופיינת בין השאר בעיסוק מורכב במשפחה המורחבת - מערכות יחסים של אנשים בוגרים עם הוריהם המזדקנים, עם אחים ואחיות, בני זוג, ילדים ואחיינים. בעוד סופרים אמריקאים פותרים את המערכה המשפחתית באמירה שהגיבור הוא ילד יחיד, שהוריו מתו או איזו טרגדיה משפחתית אחרת, הרי שסופר ישראלי מכניס לפלונטר הזה בשמחה גם אח חורג או גיסה לשעבר, כי למה לא. <mark>ליאן מוריארטי</mark> היא לא ישראלית, אל

ספר נהדר!
משפחת דילייני היא משפחה של שחקני טניס מקצועיים, וככאלו, הספורט הוא זה שמכתיב את חייהם ואת ההתנהלות שלהם. סטן וג'וי, ההורים, מנהלים בית ספר מצליח לטניס עד שפורשים לגמלאות ונאלצים למכור אותו כי אף אחד מארבעת ילדיהם לא מוכן להמשיך אותו. כל אחד מהילדים הבוגרים מיישם את המשחק בתחומים אחרים בחיים.
יום אחד ג'וי, האם, נעלמת ואנחנו מתחילים להתחקות אחר צעדיה. האם סוואנה, הצעירה השברירית שהופיע

יש משפט אחד שמלווה אותי כבר שנים, שנאמר על ידי סוסנה טמריקו, אמה של אחת מקורבנות הסחר בבני אדם המוכרות ביותר בארגנטינה. בתה נחטפה בשנת 2003 למטרות עבדות מינית ועד רגע זה לא נמצאה.
סוסנה אמרה: „אדם קובע את גורלו בידיו.”היא סיפרה שיכלה לשבת בבית, לבכות על מר גורלה, להתפלל, ללכת לסייד קיק למינהן ולהשלים עם העובדה שלעולם לא תזכה לראות שוב את בתה. אבל היא בחרה אחרת. היא בחרה לקום גם שהרגו את בעלה שתפסי

כשסיימתי לקרוא את הספר הזה, השלישי של <mark>ליאן מוריארטי</mark> שקראתי והאחרון מבין הספרים שלה שתורגמו לעברית, רציתי למחוא לה כפיים.
נכון, הוא לא חף מבעיות שהיו גם בקודמיו: הקיטש, צירופי המקרים.
נכון, הוא לא מופת ספרותי. מוריארטי כנראה לא תזכה בפרס נובל לספרות.
אבל וואו, איזה ספר.
בספר הזה, מוריארטי נטשה את מחוזות ההטפה הנוצרית המתקתקה על חשיבות הזוגיות ועל איך נתקן אותה בכל מחיר.
האמת היא, שהיא די נטשה