ביקורת ספרותית על יום השנה האחרון מאת ליאן מוריארטי
ספר בסדר

---

ביקום מקביל, הספר הראשון של ליאן מוריארטי שקראתי היה "סודו של הבעל".
הוא היה בינוני בעיני, והפעם לא נתתי לו הנחה בגלל ספר קודם של ליאן מוריארטי.
אז כתבתי עליו ביקורת קטלנית ומאז לא ניסיתי שוב לקרוא ספרים שלה.
כשראיתי ביקורות על ספרים אחרים שלה באתר רפרפתי עליהן בהתנשאות כי מה לי ולספרים האלו.
או שאולי ביקום מקביל אפילו לא טרחתי לקרוא אף ספר שלה בשביל ההתנשאות לעיל, כמו שלא טרחתי לקרוא ספר של ג'וג'ו מויס או אורלי קראוס ויינר או לורי נלסון ספילמן (אוקיי, בעצם קראתי ספר אחד שלה, אבל ממש בטעות, ובאמת לא ניסיתי עוד ספר שלה מאז).

אבל כל זה קרה ביקום מקביל.
במציאות שלנו, התחלתי מ"מה שאליס שכחה" ונהנתי מספיק בשביל להמשיך הלאה.
נכון, זו לא ספרות גדולה, אין בה לא רעיונות מקוריים ולא כתיבה יוצאת מגדר הרגיל, ובכל זאת.
מוריארטי יודעת את העבודה. היא כותבת על הנדוש והמוכר, ועושה את זה טוב: בקלילות, בהומור, באירוניה פשוטה ולא מתוחכמת ובקורטוב של רשעות באפיון הדמויות שהיא אינה מחבבת.
היא פותחת קווי עלילה רבים, מערבבת בין נושאים שונים, בוזקת לא מעט קיטש על כל התערובת הזו ודואגת לקשור היטב את הקצוות בסיום ולהעניק הפי-אנדים ברוחב יד.
ויש משהו מרענן בשמרנות שלה.
כן, אני יודעת שזה נשמע אוקסימורוני, אבל דווקא בהיצמדות לבורגנות הפרברית ובדבקות בתיקון חיי הנישואים על אף המגרעות והקשיים יש משהו מרענן ולא צפוי.
ברומן רומנטי קלאסי, הגיבורה מחפשת את אהבת חייה. אם נקודת המוצא היא שהגיבורה כבר נשואה חלילה, היא מן הסתם תיפטר מהדגם הישן של הבעל הלא מספק ותמצא אהבה חדשה ורומנטית.
אצל מוריארטי, השחיקה, היומיום, החיים האמיתיים והלא זוהרים הם מה שצריך ללמוד לאהוב. ב"סודו של הבעל" זה היה קיצוני לטעמי, ב"מה שאליס שכחה" זה לב הסיפור, ב"באהבה, בטירוף, באשמה" זה חלק מהסיפור.
ב"שקרים קטנים גדולים" יש כבר שברים גדולים יותר, כאלו שלא ניתן לתקן.

ליאן מוריארטי עוסקת בספרים שלה ב"נושאים חשובים":
שחיקה בחיי הנישואים, אלימות במשפחה, מחלות נפש, קשיי פוריות, דכאון אחרי לידה, הזנחה הורית.
נושאים מוכרים, נושאים המשמשים חומר לכתבות במגזינים. נושאים שיש לתת עליהם את הדעת וכמעט קל מדי לכתוב עליהם.
ולמרות שביקום מקביל אני בכלל לא מעיפה עליהם מבט...
במציאות שלנו, אני קוראת אותם אחד אחד ולא מתביישת להגיד (אוקיי, קצת מתביישת אבל מתגברת...) שאני אוהבת אותם.

***

"תחשבי שבעוד שלושים שנה מעכשיו את אולי תתארחי בשבת אצל הבת שלך, שעכשיו ישנה פה בעגלה... אולי היא בעצמה תהיה בדיוק אחרי לידה. זה נראה לך רחוק, אבל אני אומר לך, זה עובר כל כך מהר"
ככה אמר אבא שלי בליל שבת, כשישבנו לסעודה.
התינוקת ישנה בעגלה.
הילדים צחקו.
"אתם יכולים לדמיין את זה?" שאל אותם אבא שלי.
"אני לא יכול לדמיין גם את עצמי בתור אבא" ענה אחד מהם.
"אני לא יכול לדמיין אותה אפילו הולכת לגן" ענה אחר.
"איך אנחנו יכולים לדמיין את זה" תהה אחד הילדים "אנחנו אפילו עוד לא מכירים אותה!"

כמה נכון.
היא איתנו שבועיים, ואנחנו לא יודעים עליה דבר.
על התכונות שלה, על האופי. מה החוזקות שלה, מה החולשות, מה היא תאהב, מה פחות.
אפילו צבע העיניים שלה צפוי להשתנות.

יש אמהות שמתארות איך התאהבו בילד בשניה שראו אותו.
יש אמהות שמודות שלקח להן זמן.
יש אמהות שמוטרדות מהשאלה למה לא התאהבו בתינוק שלהן בשניה שראו אותו, והאם משהו אצלן לא בסדר.
אישית, מעולם לא הוטרדתי מהשאלות האלו.
האם התאהבתי בילדים שלי בשניה שראיתי אותם?
לא יודעת.
כמו שאמר הבן שלי - הרי אפילו לא הכרתי אותם אז...
הרגשתי צורך עז לדאוג להם ולטפל בהם, ועשיתי את זה כמיטב יכולתי.
הבכי שלהם הכאיב לי באוזניים ובלב ועשיתי הכל כדי שלא יבכו.
האם זו אהבה?
איפה הנקודה המדוייקת שבה התאהבתי בילדים שלי? או שמא זה היה תהליך, ולא רגע מסויים?
אין לי מושג.
וגם לא ממש אכפת לי.
החיטוט העצמי הזה והניסיון לזהות את הנקודה המדוייקת ואת הרגש המדוייק לא מדברים אלי.

***

"יום השנה האחרון" עוסק בין השאר באמהות שלא מתאהבות בילדים שלהן.
הוא לא עושה חסד עם אמהות אחרי לידה שמחפשות משהי כמוהן להזדהות איתה, להרגיש נורמלית, כשהוא קושר בין חוסר היכולת להרגיש אהבה לבין דכאון אחרי לידה.
גם לא כשהוא פותר את הבעיה בתיאור קיטשי ואידילי של ההתאהבות שמגיעה בסופו של דבר, אחרי קשיים ומהמורות בדרך, ופורצת ללבה של האם המחלימה מדכאון ב"שצף של אופוריה טהורה וצלולה. אהבה עזה, ראשונית, תאוותנית ומבורכת לבנה" (כן, ספוילר, תסלחו לי על זה).
בקיצור, זה ספר קליל וחביב שיכול בהחלט להתאים לתחילתה המתישה, הכאובה והמבלבלת של חופשת לידה עבור נשים שלא נוטות לייסר את עצמן בניתוחים עצמיים של מידת האהבה שלהן לרך הנולד...
ולולא הייתי קוראת אותו בדיוק בתקופה הזו, יתכן ולא הייתי מתעכבת בכלל על הנקודה הזו, שאינה הנקודה המרכזית בספר.
במרכזו של הספר עומדת בכלל סופי הרווקה הרוצה להיות אם אך טרם מצאה את בן הזוג המתאים.
סופי היא תאומתה האובדת, או שמא אמה הרוחנית, של מדליין מ"שקרים קטנים גדולים": אשה יפה, כריזמטית וחברותית, אינטליגנטית אך נטולת יומרות ושטחית מעט.
היא מקבלת בירושה בית מהדודה של האקס שלה.
(הזוי?
בהחלט.
הסבר סביר למהלך המוזר של הדודה לא תמצאו בספר).
הבית נמצא על אי האיקליפטוסים, מקום בו התרחשה תעלומה אוסטרלית מפורסמת: היעלמותם של בני הזוג אליס וג'ק מונרו שהותירו אחריהם בית ריק, עוגה חמה בתנור ותינוקת.
שתי אחיות מוצאות את התינוקת ומגדלות אותה, והאי כולו הופך לאתר תיירות פופולרי בזכות תעלומת ההיעלמות המסתורית.
סופי לומדת להכיר את האי ואת תושביו, מתקרבת מחדש למשפחתו של האקס שהספיק להינשא מאז הפרידה ובסופו של הספר - יתגלה פתרון תעלומת ההיעלמות המסתורית.

הספר הזה נכתב לפני כל ספריה של מוריארטי שראו אור בעברית.
כמו שקורה הרבה פעמים, הצלחתה של הסופרת מובילה לתרגום ספריה הישנים באיחור.
והספר הזה אכן נראה בוסרי יותר מספריה המאוחרים של מוריארטי: הוא אינו מגובש מספיק סביב תמה אחת, וערבוב הנושאים הרגיל של מוריארטי יוצא מעט מופרז.
גם הטריגר לכל הסיפור (ההחלטה של הדודה להוריש את הבית לסופי) דמיוני מדי, כפי שכבר כתבתי.

חובביה המושבעים של מוריארטי ככל הנראה יהנו מהספר (כן, מודה באשמה).
השאר לא יחמיצו יותר מדי אם יוותרו...
ויחכו עד שההוצאה לאור תסיים את החיטוט בארכיון הספרים הישנים של מוריארטי ותעבור לתרגום הספר האחרון שלה, שטרם תורגם.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על יום השנה האחרון