ביקורת ספרותית על יום השנה האחרון מאת ליאן מוריארטי
ספר בסדר

---

ליאן מוריארטי הסופרת האוסטרלית שומרת על קו הדוק באופן כתיבתה. ליאן אף זכתה שספרה "שקרים קטנים גדולים" הוסרט לסדרת טלוויזיה אמריקאית, בכיכובן של: ניקול קידמן, ריס וית'רספון ושיילין וודלי.

כמו יתרת ספריה שאני קראתי גם כאן יש תעלומה ופרשה מסתורית שמרחפת מעל.

העלילה סובבת סביב סופי בת ה-39. למרות שהשעון מתקתק וחברותיה נישאו וילדו ילדים, היא דוחה את הצעת הנישואין של תומס. היא בוחרת לוותר על תומס גורדון, בתקווה שיגיע האביר על הסוס הלבן. האם הוא יגיע?

אחרי חופשת הפסחא, פתאום משום מקום התקשר אליה האקס-תומס גורדון והציע לה להיפגש לכוסית. באותה שיחת טלפון הוא אמר לה, שהוא מתכוון לשוחח עמה על "נושא רציני". מעניין מה כבר יכול להיות רציני אחרי ששני אלה נפרדו?

למרות שהיא ניסתה להישמע קלילה ועליזה עדיין המפגש הטריד את סופי. "אף אחד לא מת, אני מקווה?"... "אחרי שתיקה אומר תומס, האמת שכן, מישהו מת". (עמוד 10)

מי מת?
דודה קוני!

אלא מה, שדודה קוני החליטה להוריש את הבית שלה באי האקליפטוסים, דווקא לסופי שאין לה קשר עם משפחתו של תומס. (לאחר פרידתם תומס נישא לסוכנת הנסיעות שלו-דבורה ולהם נולדה התינוקת לילי). מוזר...

אי האקליפטוסים התפרסם בזכות תעלומה שהפך לעולי רגל למטיילים. לב ליבה של התעלומה הבלתי מפוענחת, סובב סביב הסיפור שקוני ורוז, דודותיו של תומס גורדון מצאו תינוקת נטושה באחד הבתים השכורים, כשהוריה של התינוקת – אליס וג'ק מונרו נעלמו.

הבית נבנה ב-1901, וכאשר קוני ורוז באו לשתות כוס תה אצל השכנים אליס וג'ק ב-15.7.1932, הן גילו קומקום רותח, עוגת שיש שרגע לפני כן יצאה מתנור האפייה, ותינוקת ללא שום זכר להוריה: אליס וג'ק מונרו.

הרמז היחיד לאלימות שנותר מהזירה: כמה טיפות דם קרוש על רצפת המטבח וכיסא שנפל. גופותיהם של אליס וג'ק מונרו מעולם לא התגלו, וגם לאחר 70 שנה, הפרשה ממשיכה להוות תעלומה בלתי מפוענחת ומפורסמת באוסטרליה.

האחיות קוני ורוז נטלו את התינוקת לביתן וגידלו את התינוקת כביתן והן קראו לה אניגמה. אניגמה עדיין מתגוררת באי האקליפטוסים, וכיום היא אימא לשתי בנות: מרגרט ולורה.

במכתב שהותירה דודה קוני לסופי, נכתב שהיא מודעת להחלטתה המשונה להוריש לה את הבית ומפרטת מדוע היא החליטה להוריש לה דווקא את הבית. כל בקשתה שמישהו שמח יתגורר בביתה גם לאחר מותה. כנספח קוני צירפה למכתב רשימת הוראות עם אזהרה, לבל תשליך את הרשימה משום שקוני תרדוף אותה...

בנ"ב קוני הוסיפה שהיא בטוחה שיש לסופי עשרות מחזרים, אבל יש בחור אחד שלדעתה יתאים לסופי מאוד ועל כך סופי מתבקשת לפקוח עין.

האם דודה קוני צדקה?

למרות האי-נוחות, סופי בוחרת לעבור לאי האקליפטוסים ומכירה את הדמויות מקרוב: את ורוניקה שכועסת עליה, את גריס אימא לתינוק מקסים שחווה דיכאון לידה, את מרגרט שעושה מהפך בחייה האישיים, ואת דודה רוז אחותה של קוני - שהאמת על הפרשה טמונה אצלה.

בד בבד סופי מכירה את הגנן השרמנטי והגברתן, עו"ד נחמד ועדין וגם שיפוצניק...האם לאחד מהגברים הללו התכוונה דודה קוני במכתבה?

מה דודה רוז יודעת שאף אחד לא יודע לפחות עד גיל ארבעים? – רוצים תשובה? תצטרכו לקרוא...

הרעיון שבחרה ליאן מוריארטי נחמד, אף על פי שאחרי שני שליש מהספר חשדתי בסיפורה של אניגמה ועל הקשר לרוז וקוני.

מלבד הדמויות הראשיות במהלך הקריאה, הקורא פוגש מספר דמויות ססגוניות לא מבוטל. לטעמי עומס הדמויות הרב מבלבל ויוצר מטען מיותר אצל הקורא.

זהו ספר קליל שמעלה חיוך בסופו. מעריציה של ליאן מוריארטי ייהנו ממנו, למרות שלדעתי האישית זה לא ספר שיקבל אצלי wow ועדיין שווה קריאה.

בשורה התחתונה: בן אדם לא יכול לבחור כיצד ימות ומתי, הוא רק יכול להחליט כיצד יחיה. (ג'ון באאז)

תקראו תדעו כיצד החליטה סופי לחיות ועם מי...

לי יניני

הוצאת כנרת זמורה דבר, פרוזה, תורגם מאנגלית על ידי אביגיל בורשטיין, 399 עמודים, 2019

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על יום השנה האחרון