ביקורת ספרותית על מפתח אפס מאת רעות אקשטיין-בלום

---

סיימתי לקרוא את הספר כבר לפני כמה שבועות, ובדרך כלל אני אוהבת לכתוב סקירה סמוך לסיום הקריאה. אני מאמינה שההתלהבות וההתרשמות מהספר מועברים בסקירה מבעד למילים, וזה תמיד מצליח כשהסקירה נכתבת במיידי. אבל עם הספר הזה הייתי צריכה את מרחק הזמן, לתת לדברים להירגע קצת מהמחול שלהם עד שימצאו את מקומם וישקטו.

אתחיל מהכריכה. יש לי קטע עם כריכות. אוהבת את אלה שמספרות חלק מהסיפור. שהן בעצמן יכולות לשמש פרולוג ללא מילים. הרגל המשתלשלת מהחלון, בעוד הרגל השניה מעברו השני, מעוררות את הסקרנות ומתכתבות במדויק עם התוכן.

מפתח אפס הוא כמו מפתח המאסטר. הוא המפתח שפותח הכל, ואתה- רק בהשאלה- אם אתה הדלת, הרי שאתה אחד מרבים ואין לך ייחודיות. ולכן אופק התיכוניסט, גיבור הסיפור- לא רוצה להיות כזה. הוא מנסה לבודד עצמו מכל השאר, לא להיטמע ולהיות חלק מ.. אז הוא לא יסתובב איתם, והוא לא ימסור את הבגדים למכבסה המשותפת. הוא מנסה להקים איזה חיץ בין מה שהוא היה לבין מה ואיפה שהוא היום. ההתנודדות הזו בין שני העולמות זה בדיוק סיפור הכריכה.

הכל התחיל כשאבא של אופק עזב את הבית ונסע לאמריקה, שם הקים משפחה אחרת. ואז הכל קרס. כמו החוט הבודד, זה הסורר, שמשכת- ואז כל החולצה נפרמה. בבית נשארו אופק ואחיו התאומים הקטנים, ואמו- שזו לה היתה מהלומה שלא התאוששה ממנה. והיא נכנסה לדכאונות, ואיבדה את הרצון לחיות. ואז הילדים הוצאו מהבית, וכך אופק מגיע לפנימיה. מהמשפחה שהיתה לא נשאר מאום כשהיה.

בכתיבה זורמת וקצבית לוקחת אותנו הסופרת למסע יחד עם אופק שעושה דרך. היא מפרקת אותו מכעסו על אביו, וכן, גם על אמו שכאילו ויתרה על החיים, אבל לצד כל אלו היא גם נותנת לו קרן אור ואיתות מצד אביו מעבר לים שמציע אלטרנטיבה בצורת משפחה אולי אחרת מזו שהיתה קודם, אבל אני מודה- החלק השני של הספר לש לי את הלב וריגש אותי והדמיע אותי.

אבל מעבר לכל עלתה מהכתיבה איזו כנות חשופה שלא יכולה להיות אלא אותנטית. וכשקראתי בכריכה האחורית שהסופרת - בעברה גדלה בפנימיה ובעשרים ושישה בתים(!) הבנתי שהיא כנראה יודעת דבר או שניים על מה שהיא כותבת- ולהבין שמה שאני קוראת זה פשוט זה. וזה הולם בך. כי הכתיבה ישירה ובועטת, וגם אם היא שורטת היא לא מתנצלת.

אהבתי גם את סופו של הספר, שהוא ממש כמו החיים עצמם. לא מתוק כדבש ויופי טופי, אלא כזה שנותן פתח לתקווה, וכזה שהאור מסתנן דרכו. אני אוהבת את הספרים האלו שהדמויות מקבלות חיים משל עצמן ועושות בלב שלי כשלהן.

נהדר.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על מפתח אפס