לאחרונה חזרתי וקראתי ספר זה.
כשמו כן הוא-הולך אחרי הלב.
מרגש אנושי מאד.
ממומלץ לאנשים שאוהבים אנשים.
אשמח לשמוע חוות דעת של קוראים נוספים.
לסוזנה תמרו ספר נוסף בשם:בקול בודד.
מומלץ ממש מאותן סיבות.
ספרות עדינה מחממת לב מתורגם היטב על ידי הגברת <mark>ענת שפיצן</mark>.
עשתה עבודת תרגום נפלאה.

הסיפור הזה הוא על פניו מסע התבגרות של נער מתבגר. מסע נפשי, או יהיה נכון לומר כי זהו תהליך נפשי הדרגתי ומועצם.
אך יותר מאשר זה מסע התבגרות, זה ניסיון חי להתמודד עם האשליה שנותרה לה לאחר שאנחנו מקלפים מאיתנו את ערפל התמימות, אם נקרא לזה כך, אותו ערפל שהילדות בדרך כלל מייצגת בצורה מאוד מוחצנת.
איננו יודעים מתי מתחיל אותו תהליך, או מהי נקודת הזמן הנכונה להעריך. כשאנחנו כבר מתוודעים אל הגיבור, העולם

ספר שבחלקו הוא חדשני ומעניין ובחלקים אחרים קצת טרחני ומייגע.
אלברטו מוראביה מתאר דרך התבגרותו של נער בשם לוקה, את המעבר הקשה מעולם הילדות לעולם המבוגרים. כמו נחש שמשיל את עורו, לוקה מבצע ברמה הפיזית פעולות אשר מנתקות אותו סופית מעולם הילדות, אך כיוון שהוא עדיין לא בוגר מספיק, הוא שוקע לתהום בין שני העולמות ומאבד אט אט מתוך בחירה את הקשר עם עולם המציאות.
כשהתחלתי לקרוא את הספר, התלהבתי מאד מהאופן

La disubbidienza
"אי-ציות", 1950. אלברטו מורביה כותב את סיפור בגרותו של לוקה- נער בן 15, נער 'גבה קומה' , אבל עם 'כתפיים צנומות', שלא מציית להוריו ויעודו – לסיים 12 שנות לימוד ולסיים תואר במשפטים כמו שאמו רוצה. "אי-ציות"- הוא מעשיית 'פיטר פן' קלאסית, עודות לוקה החולמני והילדותי שמתחמק ממטלות החיים ועושה ככול העולה על רוחו, עד הפרידה הבלתי-נמנעת מבית-ילדותו והוריו. על הדרך ישנם יחסים אפלטוניים עם

אישה קשישה מתעדת את חייה בצורת יומן למען נכדתה כזיכרון כתוב לאחר שתלך... היא כותבת בו על אהבותיה, על בתה שהלכה בדמי ימיה ועל תפקידה החדש בעל כורחה לשמש כאם לנכדתה בתקווה שאלה יעזרו בעתיד לנכדתה ללכת בעקבות הלב. תמרו כותבת על שלושה דורות ועושה זאת יפה ומרגש בהתחשב בעובדה שמדובר בספר קצר.

הספר יצא לאור ב-1994 והיה לרב מכר עולמי, יש דברים בגו.

הספר הזה נכלל ברשימת הספרות הקלאסית של איטליה, ואני מוכרח להודות שלמרות שאני קורא גם ספרות מתורגמת של ספרים שאני לא יכול לקרוא אותם בשפת מקור, פרט לאיטאלו קאלווינו ב-"אם בלילה חורפי עובר אורח" אלברטו מוראביה הוא אולי הסופר האיטלקי השני שיוצא לי לקרוא, ואני לשמחתי מוצא כי לא פחות מהחיבור שלי לסרטים כמו של פליני אני מוצא חיבור מיוחד גם לספרים של הסופרים הללו.

הספר הוא לכאורה רומן חניכה המביא את

הספר מספר על מכתב שכותבת סבתא לנכדתה בחו"ל.

בו למעשה היא פורשת את כל קורות חייה שלה ושל בתה{ אמא של הנכדה } ומערכת היחסים שהיתה לה עם נכדתה אחרי מות אמה...מה אהבה בנכדתה.. מה לא אהבה... מה כאב לה וכו'..

הספר הוא ספר טוב... מלא ברגש...

לכל אחד מאתנו ספור חיים שיכול לשמש כבסיס לספר. ככל שאדם מתבגר ספור חייו מורכב יותר.
סוזאנה תמרו מצליחה בספר הזה לחדור לנשמתה של אשה קשישה ובאמצעותה לחיי שלושה דורות במשפחה.
אנו מתבוננים דרך עיניה של הקשישה על תופעות חברתיות שהן כלל אנושיות. פער דורות. שינויים והתפתחות בבני אדם עצמם במהלך חייהם. ביקורת עצמית על טעויות. השלמה עם הבלתי נמנע.
רגישות לאחר ומעשים הנובעים מיצרים בילתי נשלטים.
מעניין

סוזנה תמרו סופרת אטלקיה שהולכת בעקבות הלב בספריה. ידועה ומצליחה מאד בעיקר באיטליה.
קראתי את כל שתורגם לעברית ובעיני הספר הזה הוא הטוב שבהם.
ספר ללא מחשבים אינטרנט וטלפונים חכמים דור 3 או 4 בלי רוצחים, בלי מרגלים בקיצור לא לאוהבי "אקשון".
מתאים לקריאה לאנשים עם לב מעט סנטימנטליים. זהו כאמור חשבון נפש של קשישה איטלקיה מלאה בכוונות טובות שעשתה גם טעויות לא פשוטות במהלך חייה. ומוצאת עצמה בשנותי