אם אני צריכה לסכם את הספר בפסקה אחת זה תהיה הפסקה הזו: הספר הוא קיא של שיחות סלון של אינטלקטואלים בעיני עצמם. אינטלקטועאלקים. הם הגיעו לאורגזמה אינטלקטואלית קבוצתית כשברק חוסיין אובמה נבחר להיות נשיא. את החוסיין אני הוספתי. בעצם לא הוספתי אלא פשוט לא התכחשתי לקיומו.
זו הייתה אורגזמה מתמשכת רב שלבית: המשחק המקדים היה בהכרזה של אובמה על המועמדות לנשיאות. העניינים התחממו כשהוא ניצח בפריימריז של הדמו

כשסבתא שלי היתה רוצה לציין רזון מיוחד של אנשים, בעיקר ילדים, היא היתה אומרת "כמו ביאפרה". הייתי ילדה רזה, ואחיותי גם, ולא ממש אהבנו לאכול. לכן שמענו את קללת ביאפרה ממנה לעיתים קרובות למדי. אבל לא באמת ידעתי מה היא. הלכתי עכשיו לידידי צ'טג'יפיטי ולשאלתי מה זו ביאפרה הוא כתב את הדברים הבאים: "ביאפרה הייתה מדינה שהכריזה על עצמאות משאר ניגריה ב-30 במאי 1967, ונקראה הרפובליקה של ביאפרה. היא כללה בעיקר

דמיינו שלפניכם שורה ארוכה של כל בני האדם בעולם, מסודרים על-פי גוון עורם. בקצה הימני עוגה כושית, בקצה השמאלי קצפת. עליכם למקם את הדובדבן בין שני האנשים שמהווים, לדעתכם, את הגבול בין שחורים ללבנים. אמור לי היכן דובדבנך ואומר לך מי אתה. אם הקבוצה הלבנה שלך צחורה ובוהקת, כנראה שגם אתה צחור ובוהק. אם אתה שחור, ככל הנראה שיכללו בה צבעי מוקה, אספרסו או כל תערובת אחרת. אם אתה ממש שחור, אפילו אתיופי יצליח

הספר היפה הזה עוסק בגזענות, בזהות, בחיפוש עצמי, בהגירה והיטמעות כשאת כל אלו עוטף סיפור אהבה. אהבה כזאת שחוצה גבולות ומרחקים, שמתגברת על הרבה מכשולים.

זה סיפורם של איפֶמֶלוּ ואוֹבּינזֶה מניגריה, שמתחיל בבית הספר התיכון. מרגע שנפגשו השניים זה היה רגע מכונן עבור שניהם. כשמתחילים השניים את לימודיהם באוניברסיטה, נקטעים הלימודים כמה פעמים עקב שביתות, ואיפֶמֶלוּ מגישה בקשה לויזה לארצות הברית כדי לסיים

אפריקה. ניגריה 1967-1970.
מלחמה עקובה מדם מתרחשת ביבשת אפריקה בין שבטים
בארץ גדולה ורבת ניגודים.
ניגריה הנקרעת בין תושבי הצפון לדרום בין השבטים הנוצרים ועובדי האלילים לבין השבטים המוסלמים.
מלחמות שמתחילות ברצח אנשים משבט מסוים רק בגלל שהם שונים.
רצח עם.
השבט הנרצח משיב מלחמה פורש מהאיחוד הניגרי
שגם הוא יצירת כפיהם של אנשי המערב הלבנים,
בעיקר הבריטים.
ניגריה היא אחת המושבות שלהם באפריקה

חשבתי שאזדקק לכשבוע לקרוא את 500 עמודי הספר.
וזה בערך הזמן שהקדשתי ולא מהסיבה שחשבתי. הפסקתי וחזרתי הרבה בשל העדר עניין אמיתי.
ולא שכתוב גרוע. הסגנון סביר למדי עד טוב. אממה, הוא מדשדש. כמה אפשר לקרוא על שזירת שיער במספרה (שלצורתו יש משמעויות) , המסיבה של צ'יף והשיחות עם דודה אוג'ו. לא מעט דמויות ולפעמים הלכתי קצת לאיבוד.
אימפלו ואובינזה מתגוררים בניגריה ואהבתם ניצתת בתיכון.
החיים בניגר

אני לא בטוחה באיזה שלב החלטתי שאני אוהבת את אפריקה, אבל מפה לשם זה נהיה אחד הדברים האלה שברורים לך דווקא מפני שהסיכוי להגשים אותם נמוך כל כך. בהתחלה, אני מניחה, זה נבע מאהבת בעלי החיים, הסוואנות ו"מלך האריות", אחר כך התחלתי להכיר על קצה המזלג מהתרבויות המרתקות והשונות כ"כ שמתגוררות שם. היום אפריקה היא בעיקר מקום של מלחמות אזרחים ורעב, אבל עדיין נראית לי כמו תיבת הפתעות גדולה.

<mark>צ'יממנדה</mark> נגוזי אדי

מה אתם יודעים, כמה זמן חיכיתי שהספר הזה יתורגם, ובסוף הוא יוצא חודשים ספורים אחרי שקראתי באנגלית. אז אני תכף אקרא גם בעברית, אבל בכל זאת מחדשת את המלצתי החמה עם הביקורת על גרסת המקור.

בשני הספרים הראשונים של אדיצ'יה, העלילה הייתה ממוקדת יותר בחיים בניגריה, בהתלבטויות ובפוליטיקה שלהם ואילו השלישי, "כרוך סביב צווארך", עסק בחוויות בין תרבותיות אבל היה אוסף של סיפורים קצרים. ואילו העומק והרוחב של ה

ספר טוב! המספר את סיפורה של איפמלו, נערה ניגרית שחורה השואפת
להצליח מעבר לאפשרויות המוגבלות בניגריה לאנשים מוצלחים.
"אנחנו חיים בכלכלה של ליקוק תחת. הבעיה הכי גדולה במדינה הזאת היא לא שחיתות.
הבעיה היא שיש הרבה אנשים כשירים שלא נמצאים במקום שהם אמורים להיות בו כי הם לא ילקקו לאף אחד,
או שהם לא יודעים למי ללקק, או שהם אפילו לא יודעים איך ללקק תחת" (נשמע מוכר?)

איפמלו נוסעת אל אמריקה "א